דף ביאור
מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳
מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־623 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כדרבה בפרק הזהב (לקמן בבא מציעא דף נח.) גבי בני העיר ששלחו את שקליהן:
בדמי אבידה שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים:
אבל מעות אבידה כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשויין כמגדלין:
מתני' אחת לשלשים יום שמתעפשין כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהן היו עשויין בגליון:
גוללן מתחילתן לסופן שיכנס בהן האויר:
בתחלה מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו:
ולא יקרא אחר עמו לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:
שוטחה לצרכה לשלוט בה אויר שלא תכלה ולא תאכלנה עש:
ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Metzia 29b · Sefaria
תוספות
בזכוכית לבנה וא"ת והא אמרינן פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח.) דמשחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה וי"ל דלא בטלה לגמרי קאמר אלא דלא שכיחא דהא רב הונא תבר זכוכית חיורתא בחופת בנו פ' אין עומדין (ברכות דף לא. ע"ש):
Tosafot on Bava Metzia 29b · Sefaria
רבנו חננאל
אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט והני מילי בדמי אבידה כגון שמצא אבידה ומטפל בה הזמן שאמרו חכמים ואחר כך מכרה בב"ד הואיל וטרח בה שרו ליה לאישתמושי בהו והשכר לעצמו אבל מצא צרור ובתוכו מעות לא שרו ליה לאישתמושי בהו וכן זוזי דיתמי דהוו מופקדין גביה לא שרו ליה רבנן לאישתמושי בהו מההוא מעשה דרחבה דפריש בשמעתא דא וכבר פירשנוהו בפ' הכונס צאן לדיר ביאור יפה וכי כרב יוסף קיימא לן בהא דאמר שומר אבידה כשומר שכר הוא:
מתני' מצא ספרים קורא בהן אחד לל' יום וכו'.
אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן מאי טעמא דהא בבי בר חבו שכיחי תפילין ואם אתו מרייהו ואמרי תפילין בעינא זבני ויהבי ליה אבל ספרים גוללן ומניחן אצלו עד שיבא בעליהן ויתנו סימנים ויקחום.
ת"ר השואל ספר תורה מחבירו לא ישאילנו לאחרים.
ומקשי' מאי אריא ספר תורה אפי' כל מילי נמי דהא אמר ר' שמעון בר לקיש פרק כל גט שנכתב הלכה ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כאן שנה דאין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר כיון דכל מתניתא דשנאה ר' חייא אמרי' ר' לא שנאה ר' חייא מנין ליה וזו שנויה במשנת ר' חייא ור' הושעיה הכי אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר ולא השואל רשאי להשכיר ולא השוכר רשאי להשאיל ולא זה המופקדין אצלו רשאי להפקיד אצל אחר אלא אם נתנו בעלים רשות לפיכך הוצרך ריש לקיש לפרש שגם זה שנאה ר' ואסקוה ואפי' ספר תורה דמצוה הוא לא ישאיל.
פותחו וקורא בו כדי לנערו אבל לא ילמד בו.
וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו דינו כדין המוצא מנערה אחד לל' יום וסוגיא לנערה במאני דכיתנא קשי להו ובמאני דעמרא בתרי אינשי או בחוטרא או בכל יומא קשי להו. אבל חד גברא ביומא חדא לל' יום מעלי להו.
אמר ר' יוחנן כסא דחרשין ולא כסא דפושרין פי' נוח לו לאדם לשתות כוס שיש בו מיני כשפניות כדמתרגמינן מכשפה חרשא מלשתות כוס מים פושרין שלא הוחמו כל צרכן כי קשין הן לגוף מאד והוא שהוחמו בכלי מתכות.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 29b · Sefaria
רשב"א
ולא ילמוד בו לכתחלה כתב הרמב"ן ז"ל נראה לי דהאי דינא ליתיה אלא בספר תורה נביאים וכתובים, שמי שהוא רגיל בהן אינו צריך ליגע בהן כלל, ומי שאינו רגיל בהן נוגע בהן ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע, אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא, אם השאילו מסכתא אינו כן, שכל אדם שוין בו, והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם, נוגעין בהן (ומשתמשין) [וממשמשין] בהם, שאין לך אדם רגיל שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירה, ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעיין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה, הילכך יד כל אדם שוה בו וילמוד בו בתחלה. כן נראה לי.
גוללו כל י"ב חדש ופותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה מסתברא דהכי פירושו: למה גוללו, דקא סלקא דעתיה דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא, ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה, ואמאי מחייבין אותו לגלול, יבוא בעל הפקדון ויגלול את שלו, ואם אינו עושה כן אבדה מדעת היא. ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור, אמאי והא אמרת פותחו וקורא בו, ואי משום שינערנו דרך גלילתו, ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד, אי נמי קורא בו כדקתני במתניתין. ופרקינן דלאו שיתחייב בגלילתו קאמר, אלא הכי קאמר, אם רצה לגוללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו, מותר.
Rashba on Bava Metzia 29b · Sefaria
מאירי
מי שהופקדו אצלו מעות של יתומים לשמרן אינו יכול להשתמש בהם בין צרורים בין מותרים כדין מפקיד אצל בעל הבית כמו שיתבאר ואע"פ שהזמן ארוך ואין כאן חשש שיהא מפקיד תובע פקדונו ולא ימצאם מזומנים ואע"פ שאמרו במעות של יתומים שאדם רשאי להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא באפוטרופוס או כשהופקדו לו מיד בית דין אבל בפקדון לא ומ"מ אין צריך לומר אם נתמנה להתעסק בהם שלא ישתמש בהם לעצמו שהרי יש כאן בטול כיס היתומים:
המשנה העשירית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי והוא שהוא צריך לבקר האבדה ולבדוק בה ועל איזה צד משתמש בה לכונה זו ואמר על זה מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן אבל לא ילמד בהם לכתחלה ולא יקרא אחר עמו מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו אמר הר"ם בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא ירקבו ויתקלקלו אבל בגדי פשתן לא יגע בהן כלל וכלי זהב וזכוכית אינם מעלין חלודה לעולם ולפיכך לא יגע בהם לפי שאינן צריכין להשתמש בהם כדי שימנעם מן החלודה:
אמר המאירי מצא ספרים והספרים כשאדם שוהה הרבה מלפתחן ולגללן עפוש נקלט בהם ולפיכך הוא צריך לפתחן ולגללן משלשים לשלשים ומתוך שהתירו לו לפתחן קורא בהם אע"פ שאפשר שמפחיתן בקריאתו מצד שהוא ממשמש ביריעות יותר מדאי ומושך אילך ואילך ואם אינו יודע לקרות גוללן בלא קריאה מתחלתן לסופן ואע"פ שהתרנו לו את הקריאה דוקא במה שכבר למד ואינו צריך להתעמל עליו כל כך אבל לא ילמד בהם בתחלה ר"ל במה שלא למד עדין ולא יקרא אחר עמו ופרשו בגמרא בשני ענינים ר"ל זה בדף זה וזה בדף זה הא בענין אחד אף שנים קורין אבל לא שלשה אף בענין אחד וכן פרשו בגמ' שאף אחד לא יקרא וישנה ולא יקרא ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין:
מצא כסות פי' של צמר מנערה אחת לשלשים יום ופרשו בגמ' ניעור ביד אבל לא במקל וכן דוקא במקום אחד אבל לא שנים זה מכאן וזה מכאן ושוטחה לצרכה ר"ל להשליט בה האויר אבל לא לצרכו להשתמש בה ולהניחה על גביו ופירשו בגמ' שאף לצרכו ולצרכה כגון ששוטחה על גבי מטתו להשליט בה אויר ושיתחמם בה או יתכבד בה לפי דרכו אסור וכן פרשו שאם נזדמנו לו אורחים אסור לשטחה בפניהם אף לצרכה לבד שמא אחד מהם יהא נותן עיניו עליה:
מצא כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכן כלומר שמאחר שאלו שמירתן בקרקע כמו שיתבאר צריך להשתמש בהם לפעמים שלא יתעפשו בקרקע ואמר שהוא משתמש בהם בכדי שמירת עיפושן אבל לא ביותר מכדי שיעור זה לצרך תשמישן והוא שאמר אבל לא לשחקן כלומר להשתמש בהם תשמיש שמשחיקן ועושה אותם ישנים ופירשו בגמ' שכלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שהחמין משחירין אותן וכלי נחשת משתמש בהם בחמין אבל לא על ידי האור מפני שהם מפחיתין בכך:
מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו שאין אלו מתעפשין:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על מה שביארנו מהם במשנה אלו הם:
המוצא תפלין הרי זה שם דמיהן ומעכבן לעצמו ומניחן בראשו מיד שהתפלין מצויין הם ביד הכל ומוצא מהם למכור בכל עת שהוא רוצה:
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Metzia 29b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמ' הנהו זוזי דיתמי כו' מהו לאשתמושי בגוייהו א"ל כו' הלכה כרבי טרפון כו'. נראה לי אע"ג דבגדול המפקיד אצל בעה"ב דלאו שולחני אסור להשתמש בו כדאמרינן בפרק המפקיד היינו משום דאם יוציאן הבעה"ב שמא יבא המפקיד ויצטרך למעותיו ולא ימצא אותן אצלו וע"כ לא ישתמש בהן בלא דעת המפקיד ומה"ט בשולחני שמעות מזומנים אצלו כל שעה מותר להשתמש בהן אבל מעות יתומים דאין כאן מי שמתעסק בהן והוי כמו אבידה דאין כאן דעת מי לשאול וע"כ מותר להשתמש בהן כמו באבידה והנ"י פירש בדחוקים ע"ש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 29b · Sefaria
שיטה מקובצת
והני נמי כמעות אבידה דמו פירש מורנו במעות אבידה דלית ליה רשות להנפוקינון ואפילו טרח בהו דדוקא בדמי אבידה יהבו ליה רבנן רשותא להנפוקינן היכא דטרח בהו מפני תיקון העולם אבל במעות של יתומים ואפילו בדמי סחורה לא יהבו ליה רבנן רשותא וכן פירש הרמב"ן. הריטב"א.
והראב"ד כתב וזה לשונו ביד רחבה הוי זוזי דיתמי. פירוש עשאו אבי היתומים נפקד עד שיגדלו. ואם תאמר הלא אמרו במשנה המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין אסור להשתמש בהן. התם דאי בעי מפקיד למשקלינהו לשכחינהו מזומנים אבל הכא לזמן אריכא הוא משום דאיכא הנאה ליתמי בתשמישייהו דמחייב באונסין ולא הוה בעי לאשתמושי בהו. עד כאן.
זיל לא שבקו לי דאשרי לך שהרי הקשו לי תלמידי. והכא לא הוה משום לא תלך רכיל דאמרינן במסכת סנהדרין מנין שלא יצא מבית דין יאמר אני מזכה וכו'. כיון דרחבא גופיה הוה בבי מדרשא וחזא התלמידים המקשים לו ליכא משום הולך רכיל ומגלה סוד. ה"ר יהונתן. המוצא תפלין שם דמיהן בפני בקיאין ומניחן לאלתר שהרי ימצא בעליהן ליקח ואין חושש להן שמא מין כתבן דלא שכיח. הרמ"ך.
תנו רבנן השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחרים ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה. פירוש שלא ילמוד בו בדבר שאינו רגיל והוא לומדו עכשו בתחלה. כתב הרמב"ן שאין זה הדין אמור אלא בספר תורה וכו' אבל עכשו שהתירו לכתוב התלמוד משום עת לעשות לה' כל ששואל מהם וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ונראה שאפילו בספר תורה נביאים וכתובים אם יודע משאיל בשואל שאינו רגיל וצריך ללמוד כן בתחלה והשאילו סתם מותר ללמוד בו בתחלה שעל דעת כן השאילו לו. הריטב"א ז"ל.
כאן שנה רבי בפרק כל הגט הלכתא ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו' דכל מתניתא דשנאה רבי חייא אמרינן רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו וזו שנויה במשנת רבי חייא ורבי אושעיא הכי אין השואל רשאי להשאיל ולא זה המופקדין אצלו רשאי להפקיד אצל אחר אלא אם נתנו לו בעלים רשות לפיכך הוצרך ריש לקיש לפרש שגם זו שנאה רבי. ר"ח.
סלקא דעתך אמינא ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמשמע לן פירוש קמשמע לן דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד. אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה כגון אם מצא טלית או תפלין של חבירו בבית הכנסת רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים. הריטב"א מרבו. וכן כתב בנמוקי יוסף בבתרא פרק הספינה (דף ד' ע"א).
גוללו כל שנים ושר חודש ופותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה מסתברא דהכי פירושו. למה גוללו דקסלקא דעתין דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה ולמה מחייבין אותו לגלול יבא בעל הפקדון ויגלול את שלו ואם אינו עושה כן אבידה מדעת היא. ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור אמאי והא אמרת פותחו וקורא בו דקסלקא דעתין נמי דפותחו לכתחלה וקורא בו קאמר דאי לא אמאי קתני פותחו וקורא בו ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד או נמי קורא בו כדקתני במתניתין ופרקינן דלאו להתחייב בגלילתו קאמר אלא הכי קאמר אם רצה לגללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו מותר. הרשב"א.
אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום פירוש דאלו רבי אליעזר לא הזכיר סך אלא שאמר אחד זה ואחד זה שוין. הריטב"א.
ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 29b · Sefaria
פני יהושע
בפרש"י בד"ה אימא אחד זה ואחד זה שלשים ומתני' נמי דקתני כו' ראב"י היא עכ"ל. אבל מלשון הש"ע דבסימן רס"ז באבידה פסק שגוללה אחד לל' יום ובסימן רצ"ב גבי פקדון פסק גוללה א' לי"ב חודש א"כ ע"כ ס"ל דיש לחלק בין אבידה לפקדון והיינו כמ"ש הש"ך שם דבאבידה כיון שאין הבעלים יודעין בה כלל בעי שימור טפי אבל לרש"י לא משמע ליה לחלק ומש"ה כתב דמתני' נמי ראב"י היא:
בד"ה בענין אחד בפרשה אחת אין קורין עכ"ל והרי"ף והרמב"ם כתבו להיפך דבשני ענינים אין קורין ובענין אחד קורין. ועי' בת"ח שהאריך להקשות על פרש"י דאם כן הא דג' אין קורין היכי משכחת לה ויש ליישב דבג' אפי' בג' עניינים אתי לנתוחי דאפי' אדם אחד לא יפתח יותר מג' דפין וא"כ בג' בני אדם אפילו ג' דפין אסור וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 29b · Sefaria
בן יהוידע
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּרְדִּי אֻמָּן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יְנַעֵר כְּסוּתוֹ בְּכָל יוֹם יש להבין למה נקיט אֻמָּן יאמר גַּרְדִּי סתם? ונראה לי בס"ד דודאי הניעור אינו מאבדה לגמרי אלא רק עושה בה קרעים קטנים מחמת שיתנתקו בה חוטים שהיו רכים מתחלתן ולזה אמר גַּרְדִּי אֻמָּן שיוכל לתקן אותם נקבים וקרעים קטנים הנעשין בה על ידי הניעור באופן שלא יהיה ניכר רושם מקום תקונם.
מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת הַרְבֵּה, וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן קשא וכי מותר לו לאבדם כדי שעשו לו עצות בשלשה אופנים אלו כדי לאבדם? ורש"י ז"ל נרגש בזה ובא לתקן אך עדיין קשא מה הכרח יש לבעל המאמר למנקט בהאי לישנא, יאמר הלובש כלי פשתן ומשתמש בכלי זכוכית ושוכר פועלים ואינו יושב עמהם הרי זה מאבד מעותיו בידים? ונראה לי בס"ד דאיתא בכתובות פרק וא"ו (כתובות סו:) רבן יוחנן בן זכאי היה יוצא מירושלים ופגע בריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מתוך גללים של בהמות הערביים מחמת רעבונה ועניותה, אמרה לו רבי, פרנסני! אמר לה בתי בת מי את? אמרה לו בת נקדמון בן גוריון אני אמר לה ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו רבי לא כך מתלין מתלייא 'מלח ממון חסר' אמר לה ממון של בית חמיך היכן הלך? אמרה לו בא זה ואבד זה וכו' עיין שם. נמצא יש ממון שגזור עליו שיתאבד ואם יתערב עם ממון טוב הנה הוא מאבד גם ממון הטוב ולכן תמצא יש בני אדם עשירים ונתקיים בידם עושרם כמה שנים ואחר כך ירשו ממון מן אבותם ונתערב ממון הירושה לממון שלהם ואם גזור מן השמים על אותו ממון שנפל בהם בירושה שיתאבד הן מחמת שהיה בו גזל ורבית וכיוצא הן מחמת שבעליו לא עשו ממנו צדקה על כן אחר שנפל לבנים בירושה ונתערב עם ממון שלהם שהיה נקי הנה בעתה יבא זה ויאבד את זה וכמו שאמרה אותה ריבה לרבן יוחנן בן זכאי. והנה בכהאי גונא משתעו רבנן במאמר זה כאן מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת שהוא חושש מהם פן גזור עליהם שיאבדו מחמת שראה שיש בהם סיבות המחייבות בכך ולכן אינו רוצה לערב אותם עם עושר שלו שהיה מכבר דחושש פן יבא זה ויאבד את זה ואינו רוצה להקדישם או לתתם במתנה לאחרים כי הוא רוצה שיהיה לו הנאה מהם ויבלה אותם בהנאת עצמו, ולזה נתנו לו עיצה בשלשה דברים אלו שיוציא אותם בהם ונמצא ממון זה כלה על ידי הנאת עצמו במהרה ואז אחר כך יעסוק בממון של העקרי שהוא נקי בלא תערובת ממון זה שכבר נאבד. אי נמי איירי באדם שיש לו בנים רעים כולם מנאפים ועושים מעשה רשע בממונם והוא יש לו ממון שבא לו בירושה מאביו שזה הממון הוא ידוע אצל בניו ואינו יכול להעלימו מהם וגם אם יקדשהו או יתנו במתנה לאחרים יקפידו בניו ויעשו רעה בו ולכן נתנו לו עיצה בשלשה דברים כדי שיכלה הממון ולא יגיע ליד בניו לעשות בו עבירות חמורות.
Ben Yehoyada on Bava Metzia 29b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף כ״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־623 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 110 מילים
נפתחת ב״כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: ״נִגְנְבוּ״ בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, ״אָבְדוּ״…״
- קטע 236 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי…״
- קטע 340 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳: מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אֶחָד…״
- קטע 512 מילים
נפתחת ב״מָצָא כְּסוּת – מְנַעֲרָהּ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם…״
- קטע 622 מילים
נפתחת ב״כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת – מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן…״
- קטע 714 מילים
נפתחת ב״מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין…״
- קטע 811 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין בַּשּׁוּק –…״
- קטע 935 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רָבִינָא: מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מֵחֲבֵירוֹ, הֲרֵי…״
- קטע 1143 מילים
נפתחת ב״וְכֵן הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵירוֹ, גּוֹלְלוֹ…״
- קטע 1237 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: הַשּׁוֹאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מֵחֲבֵירוֹ –…״
- קטע 1315 מילים
נפתחת ב״סֵפֶר תּוֹרָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: נִיחָא…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ. פְּשִׁיטָא! וְאֶלָּא לְמַאי שַׁיְילֵיהּ…״
- קטע 1544 מילים
נפתחת ב״וְכֵן הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵירוֹ –…״
- קטע 1644 מילים
נפתחת ב״סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: בְּחָדָשׁ – שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּיָשָׁן…״
- קטע 1737 מילים
נפתחת ב״אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בּוֹ בַּתְּחִלָּה וְלֹא יִקְרָא…״
- קטע 1810 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד,…״
- קטע 1936 מילים
נפתחת ב״מָצָא כְּסוּת מְנַעֲרָהּ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם. לְמֵימְרָא…״
- קטע 208 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא, הָא בְּחַד, וְהָא…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא: הָא בִּידָא, וְהָא…״
- קטע 228 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא: הָא בִּדְעַמְרָא, הָא…״
- קטע 2349 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְחָרָשִׁין וְלָא כָּסָא…״
- קטע 2441 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי אליעזר בן יעקב [השני] · דור שני לתנאים
מקור: מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 11 — “…שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֶחָד…”
- סומכוס · דור שלישי לתנאים
סומכוס בן יוסף תלמיד מובהק של ר' מאיר בעל הנס וחברו של רבי.
מקור: מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 11 — “…פְּתָחוֹ – אָסוּר. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: בְּחָדָשׁ – שְׁלֹשִׁים יוֹם,…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 9 — “מֵתִיב רָבִינָא: מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 2 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. בְּיַד רַחֲבָה…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת בבא מציעא דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 3 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ…”
לשון המקור
כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: ״נִגְנְבוּ״ בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, ״אָבְדוּ״ שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. בְּיַד רַחֲבָה (הֲוָה לֵיהּ) [הֲווֹ] הָנְהוּ זוּזֵי דְיַתְמֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּגַוַּיְיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּדְמֵי אֲבֵידָה הוֹאִיל וְטָרַח בַּהּ, אֲבָל מָעוֹת אֲבֵידָה דְּלָא טָרַח בְּהוּ – לָא. וְהָנֵי כְּמָעוֹת אֲבֵידָה דָּמוּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל לָא שְׁבַקוּ לִי דְּאֶשְׁרֵי לָךְ.
מַתְנִי׳: מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת – גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִילָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ.
מָצָא כְּסוּת – מְנַעֲרָהּ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם וְשׁוֹטְחָהּ לְצׇרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ.
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת – מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצׇרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשַׁחֲקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית – לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ.
מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין בַּשּׁוּק – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן לְאַלְתַּר.
מֵתִיב רָבִינָא: מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת – גּוֹלְלָן. גּוֹלְלָן – אִין, שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן – לָא, אָמַר אַבָּיֵי: תְּפִילִּין בֵּי בַּר חָבוּ מִשְׁכָּח שְׁכִיחִי, סְפָרִים לָא שְׁכִיחִי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מֵחֲבֵירוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ לְאַחֵר, פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְמוֹד בּוֹ בַּתְּחִילָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ.
וְכֵן הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵירוֹ, גּוֹלְלוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ, אִם בִּשְׁבִילוֹ פְּתָחוֹ – אָסוּר. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: בְּחָדָשׁ – שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּיָשָׁן – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
אָמַר מָר: הַשּׁוֹאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מֵחֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ לְאַחֵר. מַאי אִרְיָא סֵפֶר תּוֹרָה? אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי – אֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל, וְאֵין הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר!
סֵפֶר תּוֹרָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּתִיעֲבִיד מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ. פְּשִׁיטָא! וְאֶלָּא לְמַאי שַׁיְילֵיהּ מִינֵּיהּ? סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְמוֹד בּוֹ בַּתְּחִלָּה.
וְכֵן הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵירוֹ – גּוֹלְלוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ. מַאי עֲבִידְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ? וְתוּ, אִם בִּשְׁבִילוֹ פְּתָחוֹ – אָסוּר, הָא אָמְרַתְּ: פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ! הָכִי קָאָמַר: אִם כְּשֶׁהוּא גּוֹלְלוֹ פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ – מוּתָּר, אִם בִּשְׁבִילוֹ פְּתָחוֹ – אָסוּר.
סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: בְּחָדָשׁ – שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּיָשָׁן – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא אֵימָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם.
אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בּוֹ בַּתְּחִלָּה וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. וּרְמִינְהוּ: לֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא בּוֹ פָּרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה דַּפִּין, וְלֹא יִקְרְאוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם בְּכֶרֶךְ אֶחָד – הָא שְׁנַיִם קוֹרִין!
אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים.
מָצָא כְּסוּת מְנַעֲרָהּ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם. לְמֵימְרָא דְּנִיעוּר מְעַלֵּי לַהּ? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּרְדִּי אוּמָּן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יְנַעֵר כְּסוּתוֹ בְּכׇל יוֹם! אָמְרִי: בְּכׇל יוֹם – קָשֵׁי לַהּ, אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם – מְעַלֵּי לַהּ.
אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא, הָא בְּחַד, וְהָא בִּתְרֵי.
אִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא: הָא בִּידָא, וְהָא בְּחוּטְרָא.
אִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא: הָא בִּדְעַמְרָא, הָא בִּדְכִיתָּנָא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְחָרָשִׁין וְלָא כָּסָא דְפוֹשְׁרִין. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. אֲבָל בִּכְלֵי חֶרֶשׂ – לֵית לַן בַּהּ. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא צְוִיץ, אֲבָל דִּצְוִיץ – לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא שְׁדָא בַּהּ צִיבַיָּא, אֲבָל שְׁדָא בֵּיהּ צִיבַיָּא – לֵית לַן בַּהּ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת הַרְבֵּה וְרוֹצָה לְאַבְּדָן, יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי פִשְׁתָּן, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבַּשׁ בִּכְלֵי פִשְׁתָּן – בְּכִיתָּנָא רוֹמִיתָא. וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית – בְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא. וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן – תַּרְגּוּמַאּ