בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא מציעא דף י״ז עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף י״ז עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף י״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־549 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ואמר לאחר זמן:

    פרעתי ע"פ ב"ד:

    נאמן ובשבועת היסת:

    בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו:

    אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילתו הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור:

    ואמר פרעתי לאחר זמן ע"פ ב"ד:

    והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים:

    הוחזק כפרן לאותו ממון שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 17a · Sefaria

    תוספות

    חייב אתה ליתן לו הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כי אם צא ותן לו וכן משמע במרובה (ב"ק דף סט. ושם) וקשה דבפ"ק דסנהדרין (דף ו: ושם) אמרינן ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי"ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה:

    רב כהנא אמר כשחייב מודה תימה א"כ למה נקט הנפק במילתא דר' יוחנן וי"ל דנקטיה משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא:

    הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אינו נאמן לומר פרעתי מעשה ב"ד קרי כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי וי"ל משום תוספת אבל מנה ומאתים גבייה בלא כתובה ותוספת נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי. ואין ראיה מכלתי' דר' שבתאי דהוה מהימן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דר' שבתאי ערב היה אבל בעל שמא לא היה נאמן ואין ראיה נמי מדתני לעיל (בבא מציעא דף ז:) מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או אם אין לה עדי קדושין נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו. ושם ד"ה יתומים) בעי רבי יוחנן היא אמרה לא נתנו מזונות ויתומים אמרו נתננו על מי להביא ראיה והא אית ליה הכא דלא אמר כלום וי"ל דהתם מיירי במזונות דלשעבר ולא בלהבא:

    Tosafot on Bava Metzia 17a · Sefaria

    רבנו חננאל

    אמר רב יהודה אמר רב נחמן אמר לו ב"ד צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. אבל אמר לו צא תן לו ואמר נתתי ועדים מעידים אותו שלא נתן הוחזק כפרן לאותו ממון ואם אמר לו חייב אתה ליתן ואמר נתתי והעדים מעידים אותו שלא נתן לא הוחזק כפרן לאותו ממון מאי טעמא אמרינן אישתמוטי הוא דקא משתמיט סבר עד דמעייני רבנן בדיני. זה כגון הכופר במלוה כשר לעדות. אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך עלי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון. והוא שכפר בב"ד כי הא בגמ' שבתאי דשבתי' כתב לכלתיה איצטלא דמילתא וקיבלה עילויה וכפר ובאו עדים והעידו שכתב לה איצטלא דמילתא חזר ואמר פרעתי. אמר ליה רב חייא כבר הוחזקת כפרן לאותה איצטלא וכן הלכה. וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע עכשיו.

    א"ר יוחנן המוצא שטר חוב וזמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזירו לבעלים דאי משום [כתב] ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק.

    אי משום פרעון כיון דרובא דעלמא לא פרעי ביומיה אלא מיעוטא הוא דפרעי ביומיה למיעוטא לא חיישינן.

    ותוב מלוה גופיה לא שביק אמר דילמא שמעי רבנן דהאי שטרא שלוה בו ופרעו הוא וכבר נמחל שעבודו ומפסדו לי.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 17a · Sefaria

    רשב"א

    צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים לו שלא פרעו פירש רש"י ז"ל: כגון שהעדים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע, ומדסירב על פי בית דין והעיז, הוחזק כפרן דתו לא פרע. וכן פירש גבי חייב לחברו שבועה, שתבעו בפני עדים לישבע וסירב ולא [נשבע]. אינו מחוור, חדא דאטו מה שסירב פעם אחת ולא פרע תו לא פרע כלל. ועוד דהוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו, כגון שאמרו עדים, לא זזו ידינו מתוך ידו משעה שיצא מבית דין, ולא פרעו או לא נשבע לו. וכתב הראב"ד ז"ל שלא הוחזק כפרן, אלא אם כן כפר בבית דין.

    הוחזק כפרן ושכנגדו נשבע ונוטל, כך פירש רש"י ז"ל.

    הוחזק כפרן לאותה שבועה אבל אם [אין] עדים מעידים אותו נאמן. ויש מי שאומר דנאמן לגמרי, ואינו חייב לישבע כלל אפילו היסת, לפי שלא תקנו שבועת הסת אלא על כפירת ממון, אבל לא על כפירת שבועה. ורבנו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאם נתחייב שבועת הסת ואמר נשבעתי נאמן, ואין לבעל דינו להשביעו, אבל נתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי, נאמן אבל נשבע שבועת הסת.

    רב כהנא אמר כשחייב מודה כתב הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח הל' גזילה ואבידה ה"ב) ודוקא כשכתב בו הנפק. ונראה שהזקיקם לומר כן, מפני שבעיקר דברי ר' אסי שאמר משום ר' יוחנן איכא וכתוב בו הנפק, ורב כהנא לפרש דברי ר' אסי אמר ר' יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הן, דכיון שחייב מודה, כתוב בו הנפק למה לי, דהא משום קנוניא ליכא, דאי בעי כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא, דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות (כתובת צט, ב). אלא ודאי לרב כהנא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק, ולדבריו ליתא בדר' אסי אמר ר' יוחנן [הנפק] כלל.

    אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פירוש: כגון עיקר כתובה, ותנאי כתובה כמזון האשה והבנות, ותנאי בנין דכרין ובנן נוקבן, אף על פי שלא כתב, [אינה כמלוה] על פה שיכול לומר פרעתי, אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. וכן מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובא לבית דין וכתבו לו שטר אחר וכתבו לו את קיומו, וכן שאר מעשה בית דין שעשו בפסק דינם, הרי אלו כשטר שעשו הבעלים דמי, ומלוה בשטר נינהו.

    Rashba on Bava Metzia 17a · Sefaria

    מאירי

    מי שבא לבית דין וקבל על חברו עד שגמרו בית דין לחייב את חברו ויצאו שניהם מבית דין ולאחר זמן חזר וקבל עליו על אותו דבר בעצמו ואמר לו הלה כבר פרעתיך אחר שיצאתי מבית דין שאע"פ שמתחלה הייתי מעכב מלפרעך מאחר שבאתי לבית דין וחייבוני הרגשתי בחיובי ופרעתיך הרי זה נאמן ובשבועת היסת ולא סוף דבר בשאמרו לו בית דין צא תן לי שנמצא הדבר פשוט להם הרבה עד שלא היה לו לזה לפקפק בחיובו אלא אע"פ שלא אמרו לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו שמאחר שלא אמרו לו בפירוש תן לו יש לזו לפקפק שמא אינם מחייבים ליתן מכל וכל ונראין הדברים שלא פרע אעפ"כ נאמן חזקתו יצא והרגיש בחיובו ופרע ומעתה אם בא מלוה לבית דין לכתוב לו הודאתו בשטר או אדרכתא על נכסיו אין כותבין עד שיתברר לנו שלא פרעו שמא תאמר והלא כתבנו למעלה שכל שעשוי בבית דין כמלוה בשטר הוא פרשוה גדולי הפוסקים בשאינו נשמע להם ויצא בסרבנות או שנתברר שלא פרע כגון שאומר שפרע ביום פלוני והוכחש או שהוא מודה שלא פרע או שנשבע שאין בידו לפרעו והוא כמלוה בשטר לגבות ממשועבדים שבנכסיו אבל כל שהוא צאית לדינא ויצא בחזקת מחוייב נאמן לומר פרעתי הואיל ואין שטר ביד התובע:

    זה שאמרנו שכל שעמד עליו בדין יגמרו בו את הדין כמלוה בשטר הוא לא סוף דבר כשכתבו לו מעשה בית דין אלא אף בשלא כתבו לו וכן כתבו גדולי המפרשים והביאו על זה ראיה מפרק אחרון שבבבא בתרא בשמועת החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו כמו שיתבאר למטה:

    יש צדדין שאנו מחלקים בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והוא שכל שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ונתברר אח"כ שלא פרע כגון שהוכחש ביומו שוב אינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי אפילו בשבועה אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ונתברר שלא פרע לא הוחזק כפרן שלא מחמת כפירה היה אומר כך אלא מהמת שהיה סבור שבית דין חוזרין ומעיינין בדינן אחר שלא אמרו לו בפירוש צא תן לו ונאמן בשבועה:

    זה שאמרנו שטען זה שפרע ונתברר שלא פרע כבר בארנו בבירור זה כגון שהוכחש ביומו וחכמי הצרפתים פרשוה כגון שתבעו בפני עדים והעיז לומר שלא יפרע ואינו נראה כן אא"כ דוקא בשכפר בבית דין שכל שלא בבית דין אדם עשוי שלא לגלות טענותיו ויש מפרשים שטען שפרעו בפני פלני ופלני ונחקרו והעידו שלא בפניהם פרע ואע"פ שאלו אמר שלא בעדים פרעו נאמן כל שאומר בפני פלני ופלני ונמצא מוכחש הוחזק כפרן ובפרק אחרון שבבבא בתרא יש לסברא זו קצת ראיה ודוקא בשאומר שהוזמנו לעדות על כך שאם לא אמר שהוזמנו על כך אלא שפרעו בפניהם במקרה לא הוחזק כפרן שאין העדים מצויים לזכור מה שלא הוזמנו בו לעדות כמו שיתבאר במקומו:

    מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי אחר שראיתי בעדות שלכם הוחזק כפרן ואינו נאמן ומ"מ גדולי המפרשים חדשו בזה קצת תנאים יתבארו במסכת בבא בתרא פרק ראשון ודבר זה פרשוהו הגאונים בשאמר לא לויתי כלומר אין לך בידי שלא לויתי מעולם הא אם אמר אין לך בידי או איני חייב לך וכיוצא בזה אין כאן חזקת כפירה שאפשר שדעתו לומר שלוה ופרע ולא הוחזק כפרן ומתוך כך פרשו הגאונים שראוי לדיין לחקור לפרש תשובתו היאך אינו חייב לו אם שלא לוה ואם שפרע ואם שהוא חייב לו כנגד תביעה זו שאפשר שהוא טועה בעצמו וכן ראוי לחקור את התובע מאיזה צד הוא תובעו בחוב זה וכפירה זו שאמרנו עליה שהוחזק כפרן דוקא בשכפר בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים:

    במקום אחר אמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ודבר זה אינו בכלל הוחזק כפרן האמור כאן שבכאן פירושו פרעתי אחר עדותכם אבל שמועת האומר לא לויתי פירושו שכפר בבית דין שלא לוה וכשיצאו עדים אמר שכבר פרע קודם העדות ואינו נאמן שמאחר שהוא אומר שלא לוה כבר הודה שלא פרע ואפילו היו עדים מעידים שלוה ופרע הואיל ובעל דין טוען שלא לוה כבר הודה שלא פרע:

    מעשה באחד שנכנס קבלן לכתבת כלתו והכניסה לו מעיל של ארגמן וקבלו בסך ידוע אם תתאלמן או תתגרש וערב של כתבה משועבד בין שיש נכסים לחתן בין אין לו כמו שיתבאר במקומו נתגרשה ואבדה כתבתה ותבעתה בגט שבידה ומחמת שלא היתה הכתבה בידה כפר זה קבלנות המעיל בבית דין ובאו עדים על הקבלנות וחזר ואמר פרעתי אמרו לו הוחזקת כפרן לאותו איצטלית ויש מקשים בזו מה הוצרכנו לטעם הוחזק כפרן והלא טוען אחר תנאי מעשה בית דין הוא שהכתבה תנאי בית דין הוא כמו שיתבאר פרשו בה שתוספת כתבה היה ואינו בכלל תנאי בית דין:

    מי שנתחייב שבועה לחברו בבית דין ויצא לו על דעת כן ולאחר שיצא תבעו הלה שישבע לו ואמר שכבר נשבע לו אחר שיצא מבית דין נאמן ואינו צריך עוד לישבע ויראה לי דוקא שאמר נשבעתי בפני הבית דין ואין הבית דין בכאן הא בינו לבין עצמו לא ששבועת בית דין צריכה להיות בפני בית דין ועל דעת בית דין ומ"מ אם חייבוהו בפרט לישבע בפני שנים שאינן בית דין ואמר נשבעתי בפני פלני ופלני והלכו להם נאמן וכן אם חייבוהו לישבע לו בינו לבין עצמו נאמן אפילו אמר שבינו לבין עצמו נשבע נתברר אח"כ על פי עדים שלא נשבע לו וחזרו וחייבוהו שבועה וחזר ואמר נשבעתי לו אח"כ הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Bava Metzia 17a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע כו' עכ"ל לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בהא דרב נחמן דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וק"ל:

    גמ' ואוקמינא בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללוות בניסן כו' אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהכא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל מכל מקום בהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי וק"ל:

    תוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואם תאמר למה כותבין כתובה כו' וי"ל משום תוספת כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דכותבין כתובת בתולה שלא יהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא וכל כתובות נמי אם אין לה עידי קידושין שלא יהא נאמן לומר פרעתי מגו דאין את אשתי כמ"ש התוס' לקמן דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמו שפירשו התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל תוספת דאי משום מנה ומאתים מן האירוסין נמי יתקנו לכתוב כתובה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 17a · Sefaria

    מהר"ם

    גמרא אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן כצ"ל והא דאיתא בספרים וחזר ואמר פרעתי מיותר הוא וכן משמע באלפס"י ובאשר"י דלא גרסי' ליה וגם לפרש"י לא מתישב כלל וכן לקמן גבי היה חייב לחבירו שבועה לא גרסי' ליה כן נ"ל ודו"ק:

    רש"י ד"ה העדים מעידים אותו וכו' בפנינו תבעו וכו' הואיל ובפניהם העיד וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואין ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו'. ר"ל בא ליתן טעם אמה שכתבו תוס' נמי נראה דאפי' אית לה סהדי וכו'. דמסברא דנפשיה כתב כן ולמה לא הביא ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו' לכך קאמר ואין להביא ראיה וכו':

    בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת וכו' ר"ל דאי משום כתובה מאי מפסיד במאי דמחזיר דהא בלא שטר כתובה נמי לא נאמן לומר פרעתי זה אינו דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד וכו':

    Maharam on Bava Metzia 17a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו פירוש אף על פי שבא מלוה מיד והעדים מעידים שלא פרעו. וטעמא דמילתא דכיון דמלוה על פה היא לית לן למעבדה מלוה בשטר. אבל חייב אתה ליתן לו וחזר ואמר פרעתי אינו נאמן ולאו למימרא דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין דהא ודאי גמר דין הוא וכדאמרינן בסנהדרין היכי דמי וכו' וליכא לפרושי כדפירש ר"ת דהא לענין פשרה בלחוד אתאמרא. גם אין לומר דההיא בקרקעות דוקא שכל זה דוחק הוא. אלא ודאי נגמר הדין אלא לפי שלא החליטו דינו לומר ליתן לו טועה בעצמו וסבור דדילמא בעו רבנן לעיוני בדיניה וזהו לשון הגמרא שאמר בסמוך סבר עד דמעייני רבנן בדינאי. הריטב"א. ותלמיד הר"פ תירץ דהתם מיירי בדברים שאינו מחוסר גוביינא כגון קרקעות וכיוצא בהם דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ומשום הכי מיד שאמרו בקרקעות חייב אתה ליתן לו הוי כאלו הגיעו לידו. אבל הכא מיירי במטלטלים דמחסרי גוביינא ומשום הכי לא הוי גמר דין. עד כאן.

    והרא"ש כתב וזה לשונו חייב אתה ליתן לו. והא דאמרינן בסנהדרין דחשיב גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. לאו דוקא לשון זה אלא נקט האי לישנא לפי שיש דין דלא שייך ביה צא תן לו להכי נקט לשון פטור וחיוב דשייך בכל דינין. עד כאן. ובפרק מרובה תירץ דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לאתה חייב ליתן לו. ע"כ.

    בא מלוה לכתוב כותבים ונותנים לו פירוש שהרי אין מוסיפין עליו חיוב דבלאו הכי נמי לא מצי טעין פרעתי. וגבי נמי ממשעבדי דהעמדה בדין קלא אית ליה כדאיתא לעיל. ומכל מקום אומרים שמודיעין ללוה מה שכתבו לזה כדי שאם יפרע יקבל ממנו שטר זה.

    ומיהו הא קיימא לן דאפילו חייב אתה ליתן לו אם אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו. ומיהו אם היה סרבן על פי בית דין כותבין לו למלוה מעשה בית דין. הריטב"א. ובשיטה כתוב ונראה לי דקודם שיצאו מבית דין אם תבע לכתוב פסק דין כותבים ונותנים לו אי נמי אפילו אחר שיצאו מבית דין והוא שהודיעו למחוייב ולא אמר פרעתי. עד כאן.

    והעדים מעידים אותו שלא פרעו פירש רש"י כגון שמעידים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע וכו'. ואינו מחוור חדא דאטו מי שסירב פעם אחת וכו'. ועוד הוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו וכו'. הרשב"א והר"ן.

    וזה לשון הרמב"ן צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן. פירשו הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דהכי קאמר אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן. ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דמסכת שבועות. אבל רש"י פירש כשאמר פרעתי כמו שאמרו בבית דין והעדים מעידים אותו שאחר שיצא מבית דין חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בבית דין וכן פירש הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה. ואין דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן. עד כאן.

    וזה לשון הריטב"א והעדים מעידים אותו שלא פרעו. פירש רש"י שהעידו בפנינו תבעו ולא פרעו. והקשו בתוספות דדילמא פרעו אחר כך. ויש לומר דמיירי שבאו מיד לבית דין. ובתוספות פירשו כגון שאמר פרעתיך ביום פלוני והעדים מעידים שלא פרעו באותו היום כי לא זזו ממנו כל אותו היום. ואמר לו אין לך בידי כלום פירוש שאמר כן בבית דין שאין אדם מוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין והעדים מעידין אותו שיש לו בידו. ואם תאמר והיאך הם יודעים שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו שהוא אחר שלושים יום כסתם מלוה ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי כלום דמשמע אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך. ויש לומר כגון שטען בפירוש שפרעו ביום מסויים ואלו מעידים שלא זזו ממנו כל אותו היום ולא פרעו. והנכון דהכא בשטען בפירוש לא היו דברים מעולם וכעובדא דמייתי בסמוך וכיון שהעדים מעידים שלוה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי זה כאלו מעידים שלא פרעו והוחזק כפרן לגבי בני חרי מיהת. וכן פירשו בשם רבינו האיי גאון וכן פירש מורי בשם רבינו הרמב"ן.

    וקבלה עליה פירוש שהיה ערב בכתובתה ואף על גב דערב בכתובה לא משתעבד אבל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה כדאיתא התם ואין צריך להעמידה כשהיה קבלן.

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 17a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' בטוח"מ סי' ל"ט כתבתי דנקיט הכי משום דהא בהא תליא דמשום דנאמן לומר פרעתי אין כותבין לו דשמא פרע או דאף אם לא פרע מ"מ חיישינן כיון שזה לא ידע מהפס"ד א"כ שמא יפרע לו שלא בעדים ויתבענו זה אח"כ בפס"ד שבידו משא"כ בסיפא שהדין נותן לכתוב לו פס"ד א"כ מסתמא לא פרע ולא יפרענו אלא בב"ד או בעדים כיון שידע שהב"ד יכתבו לו פס"ד והארכתי שם אם נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד וליישב לשון הרי"ף בשמעתין וסוגית הרמב"ם על מכונם בטוב טעם בעזה"י:

    בפרש"י בד"ה והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו לפרוע לו כו' הואיל ובפניהם העיז עכ"ל. ותמיהא לי טובא כיון דמפרש"י נראה דמה שאמר והעדים מעידים שלא פרע אינם מכחישים אותו בבירור על אותו הזמן שאומר שפרע אלא שקודם לזה היה סרבן ולא רצה לפרוע א"כ לאיזה צורך נקיט הש"ס וחזר ואמר פרעתי דהא בהאי זימנא גופא דאמר פרעתי בפעם ראשונה משכחת שפיר להאי דינא דבצא תן לו וא' פרעתי אינו נאמן אם העדים מעידים שלא רצה לפרוע קודם לזה אבל בחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אף על גב שהעדים מעידים שלא רצה לפרוע אפ"ה נאמן ויש ליישב בדוחק אבל הרי"ף והרא"ש פירשו דעדים מעידים אותו שלא פרע היינו באותו שעה שאתה אומר שפרעת עמנו היית וא"כ א"ש טפי דנקט וחזר ואמר פרעתי וק"ל:

    בגמרא וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים ומסקינן משום דלא שכיח דפרע ביומא וקשה דמאי איריא בו ביום שנכתב ות"ל דה"ל תוך זמנו דהא קי"ל דסתם הלוואה ל' יום ובתוך הזמן נמי איכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמה"ט אפי' במע"פ אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן ומכ"ש למאי דאוקמא רב כהנא כשחייב מודה יש להקשות כן דאפילו למחר וליומא אוחר' למה ניחוש לקנוניא בכה"ג כיון דאיכא חזקה דאין אדם פורע וכמ"ש לעיל דף י' לענין כתובה וי"ל דשאני הכא דכיון דנפל איתרע טובא לענין פרעון וחיישינן אפי' בכה"ג וגרע אפילו ממע"פ גרידא תוך זמנו דלא חיישינן והכא חיישינן אף ע"ג דשאר מילי דלא שכיחי כתבו התוספות לעיל דלא חיישינן אבל בטענת פרעון חיישינן כיון דנפל וכן כתוב בהדיא בש"ע סי' ס"ה דאפי' חייב מודה והוא תוך זמנו אפ"ה לא יחזיר ונראה שמכאן הוציאו דין זה והתימא על הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט שהאריך להביא ראיות לדין זה וראיותיו שם אינם מוכרחים כמ"ש קצת לעיל דף ז' ולא הביא מכאן ועיין בסמוך:

    בתוספות בד"ה רב כהנא תימא אם כן למה נקט הנפק כו' וי"ל דנקטיה משום דיוקא. והקשה בספר ת"ח אמאי איצטריך להאי דיוקא דהא בהדיא א"ר יוחנן לעיל דמצא ש"ח אעפ"י שכתוב בו הנפק לא יחזיר ע"ש באריכות ולפמ"ש בסמוך י"ל דעיקר דיוקא אתי לאשמעינן דכשלא מצאו ביום שנכתב אע"פ שהוא תוך זמנו וכתוב נמי הנפק לא יחזיר דהא פשיטא באין כתוב בו הנפק דבתוך זמנו נמי שייך חששא דכתב ללות ולא לוה כלל או באיחור זמן הלוואה אלא אפילו בהנפק דליכא למיחש בכל זה אלא לפרעון סד"א דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון קמ"ל ודו"ק ועיין בסמ"ע סימן ס"ה ס"ק כ"ב ובש"ך שם:

    בפרש"י בד"ה ומפסדי לי כו' משום ש"ח המוקדמים עכ"ל זה קאי אומפסדי לי שבלשון המקשה ומאי שנא וק"ל:

    בתוספות בד"ה הטוען כו' וא"ת למה כותבין כתובה עכ"ל הא דלא ניחא להו לפרש דכותבין כדי שלא יהא נאמן במגו דאלמנה נשאתיך או במגו דאין את אשתי משום דמלתא דלא שכיחא היא שלא יהיו עדים ע"ז שהיא אשתו ושהיתה בתולה וא"כ לא משמע להו דעיקר תקנה בכתיבת הכתובה הוא מטעם זה דבכמה דוכתי אמרינן שלא תקנו חכמים במלתא דלא שכיח ועיין במהרש"א שכ' בע"א דא"כ תקשה מן האירוסין אמאי לא תקנו ג"כ כתובה מה"ט עכ"ל. ולדבריו היא גופא תקשה למה לא תקנו לכתוב לארוסה אלא ע"כ כדכתיבנא:

    בא"ד ותוספת נראה דאפילו כו' ואין ראיה כו' דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד עכ"ל. נראה דמשום דלמילי טובא אשכחינן דתוספת כתובה דינה כעיקר כתובה מש"ה הוצרכו לכתוב דלענין טענת פרעתי לא אמרינן הכי דאזלינן בתר טעמא דהא דאין נל"פ בכתובה היינו משום דתנאי ב"ד הוא אבל תוספ' דאיהו כתב לה א"כ דוקא כשכתב לה דבלא כתיבה לא הוי אלא כמע"פ גרידא דנאמן לומר פרוע וע"ז מסקו דמסברא אמרינן כן אבל ראיה ברורה ליכא דמכלתי' דר' שבתי אין ראיה כמ"ש וכן בברייתא דמצא כתובה י"ל דלאו משום תוספת אמרינן לא יחזיר משום שהוא נל"פ דלעולם שאינו נאמן אפי' כשאין התוס' כתובה בידה דדינה כעיקר כתובה ואפ"ה לא יחזיר משום מנה ומאתים גופא כדמסקו וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 17a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף י״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־549 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 112 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב…״

    2. קטע 216 מילים

      נפתחת ב״״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״ וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ –…״

    3. קטע 327 מילים

      נפתחת ב״רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין…״

    4. קטע 429 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – הָכִי הוּא…״

    5. קטע 520 מילים

      נפתחת ב״״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים…״

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ,…״

    7. קטע 730 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״

    8. קטע 842 מילים

      נפתחת ב״כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מָרִינוּס כְּתַב…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר…״

    10. קטע 1035 מילים

      נפתחת ב״אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לְהוּ: מִסְתַּבְּרָא…״

    11. קטע 1132 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי…״

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״אִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה –…״

    14. קטע 1430 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי…״

    15. קטע 1521 מילים

      נפתחת ב״אֵימַת? אִילֵּימָא לִמְחַר וּלְיוֹמָא חָרָא, מַאי אִרְיָא…״

    16. קטע 167 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לָאו בְּיוֹמֵיהּ. אַלְמָא פָּרְעִי אִינָשֵׁי בְּיוֹמֵיהּ!…״

    17. קטע 1715 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא אָמֵינָא דְּלָא פָּרְעִי…״

    18. קטע 189 מילים

      נפתחת ב״רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי…״

    19. קטע 1935 מילים

      נפתחת ב״מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי מִפְרָע פַּרְעֵיהּ, וְהַאי דְּקָא…״

    20. קטע 2015 מילים

      נפתחת ב״מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב,…״

    21. קטע 2120 מילים

      נפתחת ב״וְאוֹקִימְנָא, כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת…״

    22. קטע 2219 מילים

      נפתחת ב״וְלָא אָמְרִינַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא…״

    23. קטע 2339 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רַוְוחָא דְּקָא…״

    24. קטע 2414 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

    ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״ וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

    רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין ״צֵא תֵּן לוֹ״, בֵּין ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

    אֶלָּא אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – הָכִי הוּא דְּאִיכָּא לְפַלּוֹגֵי: אָמְרוּ לוֹ ״צֵא תֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

    ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

    מַאי טַעְמָא? אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ, סָבַר עַד דִּמְעַיְּינוּ בִּי רַבָּנַן בְּדִינִי.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְחָזַר וְאָמַר: ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

    כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מָרִינוּס כְּתַב לַהּ לְכַלְּתֵיהּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ, וְקַבְּלַהּ עֲלֵיהּ. אִירְכַס כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לַהּ: ״לָא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲתוֹ סָהֲדֵי וְאָמְרִי: אִין כְּתַב לַהּ. לְסוֹף אֲמַר לְהוּ: ״פְּרַעְתִּיהָ״. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: הוּחְזַקְתָּ כַּפְרָן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא.

    אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה, וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה.

    אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לְהוּ: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתָא דְּרַבִּי אָבִין שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, אֲבָל חִיֵּיב עַצְמוֹ שְׁבוּעָה – [נֶאֱמָן]. עָבֵיד אִינִישׁ דְּמִקְּרֵי וְאָמַר. אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין, אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נָמֵי בְּבֵית דִּין אֲמַרִי.

    אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה.

    אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, וְכָתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וְכָתוּב בּוֹ זְמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.

    אִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק. אִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לִפְרִיעָה בַּת יוֹמָא לָא חָיְישִׁינַן.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ.

    אֵימַת? אִילֵּימָא לִמְחַר וּלְיוֹמָא חָרָא, מַאי אִרְיָא שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ מוּקְדָּם, וּתְנַן: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין.

    אֶלָּא לָאו בְּיוֹמֵיהּ. אַלְמָא פָּרְעִי אִינָשֵׁי בְּיוֹמֵיהּ!

    אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא אָמֵינָא דְּלָא פָּרְעִי כְּלָל, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּפָרְעִי בְּיוֹמֵיהּ קָא אָמֵינָא.

    רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא?

    מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי מִפְרָע פַּרְעֵיהּ, וְהַאי דְּקָא אָמַר לָא פְּרַעְתֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי מֶהְדַּר לְמֵזְפָא בֵּיהּ זִמְנָא אַחֲרִיתִי, וְלִפְשִׁיטֵי דְסָפְרָא חָיֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵק. סָבַר: שָׁמְעִי בֵּי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי.

    מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחֲזִיר,

    וְאוֹקִימְנָא, כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין.

    וְלָא אָמְרִינַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵיק. דְּאָמַר לֵיהּ: כְּתוֹב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא בְּתִשְׁרִי, דְּדִלְמָא שָׁמְעִי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי!

    אָמְרִי: הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רַוְוחָא דְּקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, מֵינָח נִיחָא לֵיהּ וְלָא אָמַר וְלָא מִידֵּי. הָכָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּסוֹף סוֹף שְׁטָרָא הָאִידָּנָא כְּתִיב, מַאי אִיכָּא – דְּקָטָרֵיף לָקוֹחוֹת? בִּשְׁטָר שֶׁנִּמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ לָא שָׁבֵיק.

    אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן אַחַר מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין –