מסכת בבא מציעא דף ט״ז עמוד א׳

הא מית לוקח ומי יחרפנו עוד הלכך לא נתכוון לזה אלא להעמידה בידו בחייו ולא לאחר מותו מ"ד כו':

דמית גזלן לאחר שלקחה והבנים באים להוציא מיד הלוקח:

הא מית ליה ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו:

אע"ג דמית ניחא ליה מעיקרא:

דליקו בהימנותיה אפילו לאחר מיתה:

סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו:

זבנה אורתה אם קודם שלקח מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה האי ודאי איגלי דעתיה דלאו לאוקמי קמיה לוקח ראשון בעי ולא ניחא לי' דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשני:

נפלה ליה לגזלן בירושה שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו ומת הנגזל:

מאי גזלינא מינך וא"ת וכי מכרה נמי מה גזלו והלא צריך להחזיר לו מעותיו וי"ל דמ"מ יקראנו גזלנא כל זמן שלא יפרע לו:

ארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא נקרייה גזלן ועוד דהלכה כרב אשי דהוא בתראה וגדול בחכמה ובמנין:

האי שטרא חספא בעלמא הוא וא"ת ולימא דקני לה במה שהחזיק בה אחר שקנאה גזלן וי"ל דמשמע ליה משעה שקנאה הגזלן היא של לוקח אע"פ שלא עשה בו שום מעשה וא"ת מעותיו שהיו תחלה מלוה נעשו עתה מכר וי"ל באתרא דלא קנו בכספא א"נ במלוה אינו יכול לקנות כדאמרינן פ"ק דקדושין (דף ו:) המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה והא דאמר בהאיש מקדש (שם דף מז.) ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים דאז באשה בענין זה מקודשת לכ"ע אי לאו דאשה לא סמכא דעתה ויראה שיחזור וימחול אבל מלוה שאשה חייבת לו אם מוחל לה ומקדשה בה אינה מקודשת דלא נתן לה כלום דמקמי הכי היה ברשותה וכן במכר לא קנה אע"ג דכשמקדשה בהנאת מחילת מלוה היא מקודשת דלא גרע מארווח לה זמנא ואדבר עליך לשלטון דמקודשת וכן במכר אם מכר בהנאת מחילה קונה כמו בהחליף דמי שור בפרה מ"מ לא משמע ליה שהיה מקנה לו בהנאת מחילת מלוה משום דמשמע מיד שלקחה הגזלן קנה לוקח ראשון:

בההיא הנאה דקא סמיך כו' והויא כאילו א"ל שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה:

מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום וא"ת לימא דרב דאמר כר"מ וברייתא כרבנן וי"ל דלדידן קפריך דאית לן כרב כדאיתא פרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף עב:) דמייתי גמרא טעמא דלא ליקריה גזלנא וניחא ליה דליקו בהימנותיה וסבירא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דשמואל פסיק כרבי יוחנן הסנדלר פרק אע"פ (כתובות דף נט(א, ב).) ורב נחמן סבר בפירות דקל אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ורב האי פסק דאין הלכה כרב בהא משום דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ולא נהירא מכח דאיזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף עב:):

דברים פשוטים הן דודאי קנאה הקונה אותה מן הגזלן כיון שקנאה הגזלן מן הנגזל מיהו איצטריכינן לפרושה דחזינן מר זוטרא ורב אשי דאינון בתראי שקלו וטרו לפרושי טעמיה דרב הני מילי בעידנא דקנאה הגזלן מן הנגזל אבל אם נפלה לו לגזלן בירושה מן הניגזל לא אמרי' קנאה לוקח או מי שניתנה לו במתנה. וחזינן נמי בפרק איזהו נשך הלכה מלוה ישראל מעותיו של נכרי. תוב התם שקלי וטרו מרימר ורבינא בהא דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל [שדה] מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מבני חורין ואמרינן אמאי נימא לא ניתן ליכתב. ופרקי' הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקריוה גזלן אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפייס למריה ומוקים ליה לשטריה הכא אברוחי אברח ליה מוקים ליה לשטריה ש"מ דהלכתא כוותיה דרב בהאי וסוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה. הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההוא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך ליה ואזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא הא דתני מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום דקיימא לן אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. היא בתוספתא במסכת נדרים ומפורש בתלמוד ארץ ישראל בכתובות פרק אע"פ מה שאירש מאבא היום מכור לך בלוה לתכריכי אביו מפני שהיה גוסס וזה פי' משום כבוד אביו.

מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים משום כדי חייו קשיא ליה לרב דאמר מה מכר ראשון לשני לשני כל זכות שתבוא לידו. ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דתנא [בתוספתא] בסוף מסכת נדרים ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקים לה בידיה מצו קרו ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקים לה בידיה כי היכי דלא ליקריוה גזלנא. ואמרי' מה שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר ר' יוחנן סיפא דקתני מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימים משום כבוד אביו אמרו חכמים מכירתו קיימת. וכבר פירשנוהו בתלמוד ארץ ישראל בלוה בתכריכי אביו פי' כגון שהיה אביו גוסס ומוכר לעשות לו תכריכין וכן מי שאין לו [מה] יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים.

פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה פירש רש"י ז"ל: דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה, ויפה פירש, דאי לאחר שחזר ולקחה, כבר זכה בה לוקח.

ואי לא זוזי הוא דבעי לאפרועי ומסתברא דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו, כגון שהיא סמוכה לחצר שלו, או שהיא עדית, וכיוצא בו, דכל שאפשר לתלות בדבר, יד לוקח על התחתונה, דלא אמרו לאוקומיה קמי לוקח קבעי ליה, אלא בשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שהוא רוצה להעמידה בפניו.

חד אמר מתנה כמכר וחד אמר מתנה כירושה והלכתא כמאן דאמר מתנה כירושה, דבכל התורה כולה כדברי המקל מהם (פסחים עד, ב). ועוד דכל כי הא מספקא, על הלוקח להביא ראיה, דהוה ליה כעין מוציא מחברו.

להכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה מדנסיב ליה טעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה, שמע מינה דהלכה כרב אשי, וכיון שכן, אף במתנה ניחא ליה דליקום בהימנותיה.

רב הונא אמר עד שעת העמדה בדין יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות, והוא הנכון, דהוא בשטתא דאידך דחייא בר רב דאמר עד דמטייא אדרכתא לידיה, ורב פפא אמר עד דמתחלתן יומי אכרזתא, דהיינו לוקח לבהדי גזלן.

מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. תמיה לי, והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעו ללוקח מגזלן, וכמו שפירשנו למעלה (טו, ב ד"ה אמר) וכבר שאלו למעלה מאי טעמא, ואוקימנא משום דלא ליקריוה גזלנא, אי משום דליקו' בהימנותיה. ונראה לי דהא דאתקיף השתא [רמי בר חמא], לא קאי אלא אגבאה בחובו, דלא שייך ליה ההוא טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח, דלאו בדידיה תליא מילתא, ובדין הוא דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו, אלא נטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא, ובתר כן אקשי ליה.

ואסיקנא תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל: שאמר לו בפירוש, אני מאמין בך שתעמידנה בידי, ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי, דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר [שיעמיד] ממכרו בידו בשופי, דאלמלא כן לא היה לוקח ממנו. ותמיה לי, אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני ליה האי, דבמאי קני ליה. ויש לי לומר, דמשום דמאמינו, אף הוא כגובה אותה, ומזכה לו על ידי עצמו, ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזו בריש פרק השוכר שבע"ז (סג, ב), בחנוני הרגיל אצלו, דמקני ליה דינר בכיסיה.

מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו' איכא למידק מאי קושיא, והא אמרי לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה, דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא, משום דאמרינן דליכא הוכחה, משום דלא טרח בה, אלא ממילא קא הויא ליה, הא לאו הכי, קנה לה לוקח, וכיון שכן, הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך, אמאי לא קנה. ומכאן ראיה דרב לאו דוקא אליבא דר' מאיר קאמר, ומשום דאזיל לטעמיה דאית ליה כר' מאיר, דאם איתא, מאי קושיא מהא דמה שאירש מאבא, דלמא רבנן היא.

דברים אלו לא סוף דבר שהם במכר שיש תרעומת מן הלוקח לגזלן אלא אלא אפילו נתנה הגזלן כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד המקבל אם דוקא בעוד שהיא בידו לשטה ראשונה ואם אף לאחר שהוציאה נגזל מידו לשטה שניה:

לקחה גזלן זה מידי הנגזל אלא שגלה בדעתו שלא נתכון לתועלת הלוקח כגון שקודם שתבעה זה מכרה לאחר או הורישה לאחד מן הראויים לירשו או נתנה לו במתנה הולכין אחר גלוי דעתו ואין לוקח זה יכול לעכבה ויש מי שאומר שכל שלקחה גזלן ולא גלה בדעתו בשעה שלקחה נתקיימה ביד הלוקח ולא נאמרו הדברים בכאן אלא בשגלה זה את דעתו קודם שלקחה כגון שמכרה לאחר מעכשו לכשיקחנה ואע"פ שלא קנאה בלשון זה כמו שיתבאר מ"מ הוא גלה בדעתו שלא נתכוון לתועלת הלוקח והולכין אחר גילוי דעתו ויראה לי שאם בשעה שלקחה אמר איני לוקחה אלא לעצמי לא קנה לוקח לא לקחה גזלן זה מן הנגזל אלא שבאה לידו בדרך אחרת אם נפלה לו בירושה כגון שגזלה לאחד ממורישיו לא נתקיימה ביד הלוקח שאין כאן לומר שלהעמיד נאמנותו טרח להביאה לידו שהרי ממילא באה לידו ויראה לי כן אם באה לידו בתורת עזבון כגון שלא היה זה למורישיו:

נתנה לו הנגזל במתנה נתקיימה ביד הלוקח כל אחד לפי שיטתו בודאי טרח זה אצל נגזל עד שנתנה לו ולא טרח אלא להעמיד נאמנותו ודבר זה יש מפרשים שנתנה נגזל לגזלן לאחר שהוציאה מיד הלוקה שאם קודם שהוציאה אין מתנתו כלום כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ויש מפרשים אותה אף בשנתנה לו קודם שהוציאה מתחת הלוקח וכגון שנתנה לו בקבלת אחריות בפירוש ובדרך זה מתנתו מתנה כמו שיתבאר בפרק הנזקין ויש מפרשים אותה אף שלא באחריות ולא נאמר דבר זה ר"ל אי לאו דאודי ליה וכו' אלא בגזלן הורג נפשות על עסקי ממון אבל גזלן אחר קונה וכן הדברים נראין:

יש מי שאומר שלא נאמר בנתנה לו במתנה להעמידה ביד הלוקח אלא בשלא יצאה מתחת ידו הא אם יצאה מתחת ידו תעמד בחזקתה:

היה לגזלן זה חוב אצל הנגזל וגבה קרקע זה בחובו רואין אם יש לנגזל זה קרקע אחרת אומרים לא טרח לגבות מזה אלא להעמידה ביד הלוקח ויראה לי דוקא כשקרקע זה הנשאר הוא מן הקרקעות הראויין לגבות מהם בעל חוב ואם אין לנגזל קרקע אחר הראוי לגבות הימנו לא נתכון אלא לגבות חובו בראוי לו:

יש צדדין אחרים שיש לומר בהם שגלה דעתו שלא נתכון במקחו לתועלת הלוקח והוא שראינו שהוציאה נגזל מיד הלוקח ולוקח תבעו לגזלן שמכרו לו בדין על זה ונתחייב בבית דין לשלם לו וכתבו בית דין ללוקח אדרכתא על נכסיו של זה וכבר התחילו בית דין להכריז על נכסי הגזלן בכח אדרכתא זו להגבות ללוקח וכל שהתפשט הענין עד שהתחילו בהכרזות שכל שרוצה יבא ויקח אם לקחה אח"כ אין אומרים שלהעמידה אצל לוקח נתכוון שהרי גלה בדעתו שאינו נאמן הילכך נותן מעות בכח אדרכתא זו והקרקע שלו הא אם לא התחילו בהכרזות אע"פ שעמד בדין ונכתבה אדרכתא אומרין שלהעמידה ביד הלוקח נתכוון:

יראה לי מ"מ שאם פרע גזלן זה מעותיו ללוקח נסתלק הלוקח מכל וכל ואם לקחה נגזל אח"כ אין ללוקח אצלו דין ודברים:

זה שאמרנו במוכר שדה שאינה שלו שאם חזר ולקחה עמדה ביד הלוקח מכח אותה מכירה הראשונה דוקא שמ"מ מכרה לו מעכשו במוחלט כאלו היתה שלו ואפילו הכיר בה שאינה שלו קנאה באותו שטר כל זמן שלוקחה המוכר מן הנגזל הא אם בשעה שמכרה גזלן לא מכרה במוחלט אלא לכשיקחנה אפילו אמר לו מעכשו לא קנה בין בשדה סתם בין בשדה זו וכן אם אמר מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מן הים מכור לך ומ"מ אם היה הצייד עני ואין לו מה יאכל תקנו חכמים על צידת היום שתהא בידו להקנותה שלא מן הדין משום כדי חייו לפיכך אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך קנה ויראה לי אע"פ שאינו עני שלא נתנו שיעורין בדבריהם אע"פ שעקר התקנה מ"מ לא היתה אלא מפני העניים:

תוספות בד"ה ארצי קמיה וכו' מדלא נקט לישנא דלא מקריא גזלן כו' עכ"ל מיהו לקמן גבי סמכה דעתיה נקט דלא ניקרייה גזלנא ולא נקט דליקום בהימנותיה והרא"ש כתב מדנקט סתמא דתלמודא כו' אבל לא ידענא מי יימר לן דאין זה מדברי רב אחא או רבינא ולולי דברי הרא"ש היה נראה לפרש דבריהם דרבא לקמן נקט במלתיה חד מינייהו והוא הקמא דבפלוגתייהו אבל הכא דנקט הבתרא ע"כ משום דהכי הלכתא וק"ל:

בד"ה האי שטרא חספא כו' במלוה אינה מקודשת ובמכר [לא] קנה כו' עכ"ל בספרים שלנו ל"ג התם ובמכר לא קנה גבי מלוה אלא גבי מתנה על מנת להחזיר וכן מוכח מדברי הרי"ף ומיימוני שפסקו בפשיטות דמלוה קני במכר אבל מדברי התוס' הכא ובפרק הזהב ע"ש נראה דהוי גרסי הכי בגמ' שם וכן מוכח בהדיא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין דהוה גריס שם בגמרא גבי מלוה ובמכר לא קני ע"ש וק"ל:

בא"ד ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים כו' עכ"ל אע"ג דמוקי לה התם במילי אוחרי דהיינו במנה ונמצא חסר דינר אבל מלוה לא קני במכר ומזה דחו האחרונים דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמלוה קני במכר משמע להו לבעלי התוס' דהך שנוייא לא קאי למאי דמייתי התם עוד לימא כתנאי כו' אמר רב למלתא דהמקדש במלוה אינה מקודשת ומשני במסקנא דיש לחלק בין מלוה דידה למלוה ביד אחרים דרב איירי במלוה דידה והני תנאי איירי במלוה ביד אחרים א"כ לא תקשי נמי לרב מהני תנאי דלעיל דקתני בסיפא ושוין שבמכר קנה דמיירי כפשטא ובמלוה ביד אחרים והשתא יש לחלק בין אשה למכר דאשה לא סמכה דעתה ויראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שיחזור וימחול להפסיד לעצמו מיהו רש"י פירש שם להיפך דבקרקע לא סמכא דעתיה דבעל הקרקע ולכ"ע לא קני אבל באשה סבר ר"מ דסמכה כו' דלא שביק דידיה ומחיל לאחריני עכ"ל וצ"ל לפירושו דהאי שנויא דלעיל דשוין במכר דקנה לא איירי במלוה וכשיטת האחרונים ודו"ק:

בד"ה בההיא הנאה כו' כאלו אמר ליה שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה עכ"ל הוצרכו לזה משום דבשעת קנייתו מגזלן ליכא למימר דאז גמר ומקני ליה בההיא הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטא אדרכתא לידיה ולמאן דאית ליה עד דמתחלן יומי דאכרזתא אלא דצ"ל כאלו אמר לו מעיקרא שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה והשתא פריך שפיר מהך דמה שאירש מאבא מכור לך כו' דמיירי נמי בכה"ג ומיהו צ"ל דהכא סמכא דעתיה טפי אפילו משדה סתם דלקמן והיינו משום דהשדה כבר ביד הלוקח ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא כדאמר רבא ואפי' למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל קני כמ"ש התוס' והרי"ף אבל בשדה סתם דלקמן דאין המכר עדיין ביד הלוקח לא סמכא דעתיה ולא קני למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל וכן כתב במ"ד וז"ל נראה דה"ה אם אמר שדה סתם דגם בזה לא קי"ל כרב ולא קני דאם שדה סתם לא נחשב דשלב"ל אם כן מאי קאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ נעמיד דברי רב בשדה סתם ויהא אפילו כרבנן ותו דגרסינן בפ' מי שמת בעי שמואל דאקני מהו אליבא דר"מ כו' והוי כמו שדה סתם והא דקאמר מסתברא מלתיה דרב משום דשדה סתם לא הוי אסמכתא כולי האי כמו שדה זו עכ"ל ודו"ק:

ד"ה בההיא הנאה וכו' והוי כאלו אמר וכו' תימה א"כ לפי זה האי מימרא דרב שייכא באידך מימרא דרב דלקמן בסמוך האומר שדה זו לכשאקחנה וכו' ובההיא אין הלכה כרב דאתי' אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדלקמן והיינו סברת ר"ת דכתבוה התוס' בדבור שאחר זה דפסק דאין הלכה כרב בהא והתוס' כתבו לקמן דבהאי מימרא דחזר ולקחה קי"ל כרב משום דאתיא אפי' לרבנן כדלקמן וא"כ איך כתבו התוס' בדבור זה דהוי כאלו אמר שדה זו וכו' דלפי אותו טעם אין הלכה כרב ויש לישב דהוי כאלו אומר שדה זו וכו' ועדיפא מינה דאלו התם לא סמכה דעתיה דלוקח אבל הכא סמכא דעתיה דקא טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא או כי היכי דליקים בהימנותי' אבל לק' לא שייך ליקום בהימנותי' כל כך דהא לא הוי עדיין הקרקע ביד הלוקח מעולם וק"ל ועי' בדברי הרא"ש:

ד"ה קנויה לך מעכשיו כו' עד וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר פי' השטר של הקנין שהרי קרקע נקנית בשטר ועי' בנימוקי יוסף:

למאן דאמר ניחא ליה דלא וכו' הא מית ליה. כלומר ואתו בניו ומפקי מיניה דלוקח. קשיא לי היכי מפקי לה אינהו מיניה והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דזבין כתובתה דאמיה בלא אחריות לסוף שכיבא אמיה וכו' ואסיקנא נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עילוה אחריות דנפשיה מי לא קביל. וניחא לי דהתם ממכרו ממכר דהא ארעא דידיה הוא דירשה מאביה אלא דמיחדה לכתובתה דאמיה אבל הכא דאין ממכרו ממכר דהא נמצאת שאינה שלו ואין המעות אלא כעין הלואה לא. הרשב"א.

דאמר ליה מאי גזלי מינך ואף על גב דלוקח נמי משלם הדמים מכל מקום הוציא מעותיו כדי לקנות המקח וקשה לו שאינו מקיים מקחו בידו וקוראהו גזלן. הרא"ש.

כתב ר"ח בפרק איזהו נשך על ההיא דאמרינן התם (דף עב:) הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא וכו'. וזה לשונו: מיהא שמעינן דהלכתא כרב דאמר בפרק קמא מה מכר לו ראשון לשני וכו' דהא מר ורב אשי טעמא דרב מפרשי ומדתרצי רבינא ומרימר דאינון בתראי שמעתא דא אטעמיה שמע מינה הלכתא כוותייהו דמקיימי דברי רבינו רב וכן הלכה. עד כאן.

פשיטא זבנה אורתה וכו' פירש רש"י דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה. ויפה פירש דאי לאחר שחזר ולקחה כבר זכה בה לוקח. הרשב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פירש רש"י קודם שלקחה ולאו לאוקמה קמי לוקח ראשון. ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקרייה מהימן ואף שני לא קנה. וכן נמי למאן דאמר דלא ליקרייה גזלנא. סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה. והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחוה מבעלים הראשונים מיד ואינו נכון. עד כאן. וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש פירש בתשובה כפירוש הרב אב ב"ד וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: וששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי אם זה דוקא בשהיה סמוך ללקיחה או אפילו אם היה אחר זמן.

תשובה אין ספק שזה הדין לא יהיה אלא אם כן זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר שלא נתחדשה לו חרטה. אמנם אם עבר זמן אחר הקנייה ואחר כך זבנה או אורתה או יהבה במתנה יש לנו לומר שלא כוון בקנייתה אלא לאוקמה קמי לוקח וכבר קנה אותה הלוקח מעת הקנייה ואחר כך נתחרט וזבנה או אורתה או יהבה במתנה והואיל וכשקנה אותה אדעתא דלאוקמה קמי לוקח אין במעשיו האחרונים כלום ופירוש אורתה שנתנה במתנת שכיב מרע כמו שאמרו מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אם כשהוא שכיב מרע כשיאמר יירש פלוני בני שדה זו שדבריו קיימין ואפילו היכא דאיכא בנים אחרים כדברי רבי יהודה בן בתירה שהלכה כמותו. אי נמי היכא דליכא אלא אותו הבן בלבד שדבריו קיימין אליבא דכולי עלמא. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: יש מפרשים דזבנה ואורתה ויהבה במתנה קודם שחזר ולקחה ומאי אורתה שהיה נותנה לאחרים בתורת מתנת שכיב מרע וכן פירש רש"י. וטעמא דמילתא יש לומר דאלו לגבי לוקח ראשון לא בעי לאוקמי כיון דקא הדר ואקני לה לאחרים ולגבי לוקח שני לא בעי לאוקמי כיון דלא אחזקיה בגווה ולא סמכה דעתיה ולגבי דידיה הוי כההיא דלקמן שאמרו מה שאירש מאבא מכור לך. כן נראה לי. אבל דעת קצת רבותי דכל כהאי גוונא אי חד מינייהו הוה נחית בה לקמיה בעי לאוקמי ואפילו הוה קמא ואי חד מינייהו לא נחית בה בתרא הוא דזכי בה. והכא כד זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף שחזר ולקחה באותו מעמד. עד כאן.

נפלה ליה בירושה כגון שגזלה מאביו ובא אביו וטרפה מן הלוקח ואחר כך מת אותו הנגזל ונפלה לפני זה הגזלן מחמת ירושה פשיטא ודאי דאין כח ביד לוקח הראשון להוציאה מידו בדין מחמת האי טענה. ואם תאמר ליפקה מיניה בתורת אחריות ואף על פי שלא יהיה נזכר שם אחריות דהא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. יש לומר דבפירוש מכרה לו שלא באחריות ואף על פי שמכרה לו שלא באחריות אי חזר הוא ולקחה מבעלים הראשונים בודאי לאוקמי קמיה בעי כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה. ה"ר יהונתן. והריטב"א כתב וזה לשונו: נפלה ליה בירושה ירושה ממילא אתיא והדרא ליה כלומר שחוזר הקרקע לגזלן והוא עצמו מוציאו מיד הלוקח שלו. וליכא למימר בהא נהי דאחריותא דעלמא לא קביל אחריותא דנפשיה מי לא קביל כדאמרינן בכתובות. דההיא במי שמוכר דבר שהוא שלו כההוא דזבנא לארעא דמשעבדה לכתובתה דאימיה שלא באחריות ומתה אימיה וירשה דלא מצי למהדר איהו וטריף לה במקום אימיה אבל הכא דזבין מידי דלאו דידיה ואין כאן מכר כלל כי הדר איהו וזכי בה איהו גופיה מפיק לה כל היכא דליכא למימר שמכר לו כל זכות שתבא לידו. עד כאן.

גבייה בחוביה אי הוה ליה לנגזל ארעא אחריתי ואמר הא בעינא לאוקמא קמי לוקח בעי. נראה לי דדוקא בשלא קרקע זה עדית שבקרקעות הנגזל ושלא היתה על המצר של זה הגזלן הלוקחה והכי קאמר אי אית ליה לנגזל ארעא אחריתי דשויא לגזלן כי האי דאי לא שויא כי האי כמאן דלית ליה ארעא אחריתי דמי. הריטב"א. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וזה לשונו: ראיתי מפרש דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו וכו' ולא מסתבר ליה וכו'. עיין שם בדפוס. ונראה לי דודאי אלו אמר גזלן בשעה שלקחה מבעלים ראשונים בפני שנים הוו יודעים שאינני לוקחה לאוקמי קמי לוקח דלא קנאה לוקח דליכא גלויי דעתא דלא ניחא דליקום בהמנותיה גדול מזה. שיטה.

בפרש"י זבנה אורתה אם קודם שלקח מן הבעלים עכ"ל ויש לתמוה דדברי רש"י סותרים זא"ז דממה שכתב לעיל דמית לוקח לאחר שלקחה גזלן משמע להדיא דלא קנאה הלוקח מיד בשעת קניית הגזלן וא"כ למה חזר ופירש כאן דאיירי שמכרה לאחר קודם שלקחה מן הבעלים ולא ניחא ליה לפ' כפשוטו דאפי' לאחר שלקחה מן הגזלן חזר ומכרה לאיש אחר נמי לא קנה הלוקח ראשון כיון דגלי דעתיה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא הביאו הטוח"מ וכתירוץ שני של ב"י שם ובכסף משנה שנראה מוכרח ג"כ לפרש"י דלעיל דלאו אומדנא גמורה היא משעת קניית הגזלן והנלע"ד בכוונת רש"י דודאי האומדנ' היתה מיד משעת קנייתו מהגזלן אלא שעל עיקר האומדנא נראה לרש"י שאין אנו אומרים דבודאי נתכוון להקנות קנין גמור אלא הכל לפי האומדנא וא"כ מעיקרא דקאמר איכא בינייהו דמית לוקח ס"ד דאומדנא היא למ"ד דלא ליקריה גזלנא שע"ד כן קנאה מהנגזל כדי שלא יטרפנה מהלוקח כל ימי חייו כי היכי דלא ליקרי' גזלנא וא"כ כ"ש דאמדינן דעתיה שנתכוין להעמיד השדה ללוקח כל ימי חייו ולא יטרפנה הוא בעצמו וכן לשינויא בתרא לענין מית גזלן אבל למסקנא דקיי"ל דבין בהדי דידיה ובין לגבי יורשים וכן להיפוך ניחא ליה וא"כ מסתמא האומדנא היא להקנות ללוקח קנין גמור עולמית כי היכי דליקו בהימנותיה וא"כ שפיר הוצרך לפרש דזבנה אורתה היינו קודם שלקחה מבעלים הראשונים דאל"כ משעת קנייתו מהגזלן קנאה הלוקח מחמת אומדנא וזה ברור למעיין בל' רש"י עצמו שכוונתו למ"ש ונתיישבה קושית התוספות לעיל לפירושו וק"ל:

בתוספות בד"ה מאי גזלינא מינך וא"ת וכי מכרה כו' והלא צריך להחזיר לו מעותיו עכ"ל. ואף ע"ג דאמרינן בעלמא זבין וזבין תגרא איקרי שהיה יכול להרוויח במעותיו או לקנות שדה אחרת בדמים הללו ולאכול פירותיהם מ"מ מקשו שפיר לשיטתם דבלא הכיר בה איירי וא"כ הכי נמי אכל הפירות בשכר מעותיו ואף שצריך להחזיר דמי הפירות לבעלים כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם מ"מ חוזר וגובה דמי הפירות ג"כ מהמוכר למסקנא דידן דלא הכיר בה יש לו שבח וק"ל:

בגמרא מכדי האי לוקח במאי קני כו' חספא בעלמא הוא ואע"ג דבעלמא קי"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו היינו היכא דאיכא מיהא מעיקרא שם מכירה במקצת משא"כ הכא דליכא עלה שם מכירה כלל כיון שאינה שלו:

בתוספות בד"ה האי שטרא כו' וא"ת מעותיו שהיו תחילה מלוה עכ"ל אלישנא דגמ' קשיא להו דקאמר האי לוקח במאי קנה כו' אבל קושטא דמלתא דבלא"ה שייך קושית הגמרא לענין אי יהבה במתנה למאי דמסקי' דבמתנה נמי ניחא ליה דליקו בהימנותיה וק"ל:

בד"ה בההיא הנאה כו' וה"ל כאילו אמר לו שדה זו וכו' פי' דה"ל כאילו אמר לו ועדיפא מיניה דהתם לא קי"ל כרב והכא כ"ע מודו משום דסמכא דעתיה טפי וכן כתבו מהרש"א ומהר"ם:

בגמרא הכא סמכא דעתיה ולפמ"ש התוספות לעיל דכולה סוגיין בלא הכיר בה איירי צריך ליישב מאי ל' לא סמכא דעתיה דלוקח שייך הכא דפשטא דמלתא אשעת קנייתו קאי ותיפוק ליה דלקחה מעיקרא בחזקת שהיא שלו ויש ליישב ועמ"ש לעיל דיש להוכיח דבהכיר בה נמי איירי ודו"ק:

שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא לכאורה נראה דאפשטא דברייתא לא קשיא ליה מידי והיינו משום דס"ד דברישא לא אמר כלום משום דלא סמכא דעתיה דלוקח כיון דכ"ע מודו במוכר דבר שאינו ברשותו שיכול לחזור מיהא קודם שבא לרשותו ויכול למכרו לאחר ומש"ה לא סמכא דעתיה שמא יחזור וימכרנו לאחר קודם שיבא לרשותו אבל בסיפא דאמר היום סמכא דעתיה ולא חייש לחזרה דחד יומא ועוד דלאו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות אבל ממאי דשנינן דבלוקח מן הגזלן סמכא דעתיה ולא חייש שיחזור בו משום דניחא ליה דליקו בהימנותיה וזה שייך ג"כ במה שאירש מאבא ואפ"ה קאמר דלא סמכא דעתיה והיינו דשמא לא ירש כלום ולא תעלה מצודתו כלום כדפרש"י וא"כ מקשה שפיר דבסיפא דאמר היום אמאי קנה דהכא נמי לא סמכא דעתיה מהאי טעמא גופא וק"ל:

גמ' לאוקמה קמי לוקח קבעי עיין בר"ש פ"ו משנה ג דתרומות:

שם מתנה כמכר עיין מגילה כו ע"ב ובר"ש רפ"ב דמעשרות:

אָמַר לֵיהּ זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְנִים. לפי פירוש הגאונים רצונו לומר לא חשיבה זו קושיא שצריכה להביאה לפנים בית המדרש כדי לעשות לה תירוץ. ונראה לי בס"ד הכונה בזה הוא כי לימוד התורה הוא שתי חלוקות שהם גרסה ועיון הנקרא גמרא אך לימוד העיון הנקרא גמרא יש בו שלשה חלוקות האחד הוא למצוא טעם מסתבר לכל דבר ודבר מדברי המשנה והשני הוא להבין דבר מתוך דבר שידמה מילתא למילתא ויוציא מדבר זה של המשנה הלכה חדשה וזה יהיה אחר שיתחכם בחלוקה הראשונה למצוא טעמו של אותו דבר שבמשנה באמיתות דאז בונה עליו בנין חדש והשלישי הוא ענין חריפות ופלפול שתתרחב בזה ההלכה שיעשה בה כמה חילוקים וסברות ישרות ברצוא ושוב ועושה בזה מלחמה גדולה בתכסיס מלחמת המלכים שנלחמים זה בזה אשר בעבור זה הלימוד של הפלפול נקראו החכמים בשם מלכים שנלחמים זה בזה במלחמתה של תורה כמלכים ועל זה הלימוד אמרו בגמרא (הוריות יד.) רבה עוקר הרים וכן אמרו (סנהדרין כד.) על רבי שמעון בן לקיש עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה. ואמרתי בס"ד לכך אות הלמ"ד המורה על הלימוד כנודע נזכר באותיות אלפ"א בית"א במלוי שלשה אותיות שהם א ל "ף וגימ" ל וד ל "ת מלבד אות ל' הפשוט העקרי והיינו כי אות ל' העקרי הפשוט הוא כנגד לימוד הגרסא דעל זה אמרו רב יוסף סיני ואותיות ל' שהם במלוי 'אגד' הם רומזים לשלשה חלקים הנזכר ההם בלימוד העיון הנקרא גמרא לכך המה בתוך אותיות 'אגד' לרמוז שהם אגודים באגד אחד. והנה שלשה חלוקות הנזכר הם כנגד חב"ד [חכמה בינה דעת] וכפי עניינם נראה השגת חלוקה האחד באה משפע ספירת החכמה שיחכים להבין טעם האמיתי של כל דבר ודבר והשגת חלוקה השני באה משפע ספירת הבינה דעל ידי שפע הבינה יבין דבר מתוך דבר לדמות מילתא למלתא והשגת חלוקה השלישית באה משפע ספירת הדעת כן מוכרח לומר לפי הענין כי הדעת הוא מכריע בין חו"ב [חכמה ובינה] ועל השפעת שלשה ספירות הנזכר כתיב ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת וידוע כי ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] אלו הם ג' ראשונות שהם פנימיים כי הם בסוד המוחין שהם פנימיים. ועל זה אמר כאן זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים כלומר זו אינה קושיא ואין צורך למצוא לה תירוץ וישוב מהשפעת חב"ד [חכמה בינה דעת] שהם לפנים ורבא אמר זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים כלומר צריך לתרוצים אשר ישנם מן לפנים דעת ולפני בינה לפנים חכמה שצריך לנו השגה מן שלשתם כדי לתרץ אותה ונשתמש בה בשלשה חלוקות הנזכר של העיון.