מסכת בבא מציעא דף ק״ה עמוד ב׳

עלו זב וטהור לאילן שכחו רע או לסוכה ענף אילן שכוחה רע:

טמא הטהור שכיון שהאילן או הסוכה כחה רע נכפפת תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו מכחו של עליון ובין זב שנשען על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא: שאין בעיקרן לחוק: ברחבו רובע הקב:

שאין בעיקרן לחוק ברחבו רובע הקב:

שנחבאת בחזיונה שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו:

המהלך בבית הפרס שדה שנחרש בה קבר חשו לעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל והיו שם אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן נסטות מחמת העובר עליהן ועצם כשעורה ניסט מכחו או רכב מי שרוצה לאכול טהרות על אדם או בהמה שכוחן רע והוליכוהו עליהן טמא הרוכב לא מיבעיא נרכב דטמא דבלאו היסט אבנים נמי טמא המהלך בבית הפרס אלא אף הרוכב טמא דכיון דכח התחתון רע מחמת משא העליון ניסטו והרי כאילו מסיטו הוא וכח התחתון אינו מועיל להצילו אא"כ כחו יפה אבל אם היה כחו יפה לא חשיב משא העליון ואינו כמסיטו:

נוקשות זו לזו:

ארבעה קבין הוי שיעור משוי:

מפשילן לאחוריו שאין כובדן מונע מלהתכוין לבו:

כל שנחבאת בחזיונה תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו והלא היא רותת תחתיהן:

על אדם שכחו רע שיכול להסיטו טמא תימה אפילו אין כחו רע שאין יכול להסיטו אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון ועוד הטומאה בחיבורים הוא וטמא טומאת שבעה כדאמר בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לז: ושם) וי"ל כגון שתחתון נכרי שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא א"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלובשין הרבה בגדים דטומאה בחיבורים לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב ואין מטמא אדם וכלים ואפילו יטמא טומאה מדרבנן כמו שפי' ר"י בפ"ק דשבת (דף יז.) גבי מרדע מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא אדם:

מטפחת שלהן ר"ח גריס של לחם וכן נראה דלא אשכחן שנותנין תפילין במטפחת כי אם בכיס או בתיק:

ארבעת סאין לכור פי' במקום שראוי לצמוח כור ולא גדל רק ארבע סאין דהיינו כדי נפילה דבמקום שזורעים ד' סאין רגילות לצמוח כור ובשני דר' אמי צריך לזרוע ח' סאין לצמוח כור ובסמוך גבי לקט מיירי בכור זרע:

הזב שנשען על הטהור או הטהור שנשען עליו טמאהו מעתה זב וטהור שעלו שניהם באילן שכחו רע או באיזה ענף שבו שכחו רע ומאחר שכחם רע מתנדנדים ונמצא אחד נשען על חברו ומתוך כך נטמא הטהור ואיזהו אילן שכחו רע שאין בעובי עקרו כדי לחוק בו רובע קב וענף שכחו רע הוא שאדם מחביא עביה באחיזתו:

כבר ביארנו בהרבה מקומות על בית הפרס שהוא שדה שנחרש בה קבר שנמצא שבחרישתו נתדקדקו העצמות בתוך העפר ושמא יש שם עצם כשעורה והמהלך עליו נגע בו ומתוך כך גזרו על עפרו להיותו מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל ומעתה המהלך עליו טמא הלך בו ולא נגע בעפרו כגון שהיו שם אבנים מפסיעה לפסיעה והיה מפסיע עליהן והולך או שהיה רוכב על גב אדם או בהמה אם לא היו אבנים אלו מתנדנדים בשעה שתוקע רגלו עליהם וכן שהיו אדם ובהמה שרכב עליהן כחם יפה הרי זה טהור אבל אם היו האבנים מתנדנדים אע"פ שנזהר ולא נדנד הרי זה טמא כמי שהלך על העפר עצמו וכן אם היו אדם ובהמה שרכב עליהן חלושי הכח עד שהדבר מצוי ליפול מהם הרי זה כמי שהלך על העפר ממש ושיעור חולשת כח זה באדם שיהו ארכובותיו מרעידות מחמת המשא ונוקשות זו לזו ובבהמה כל שרוכבה ומטלת גללים מחמת המשא:

הנושא משוי על ראשו או על כתפו והגיע זמן תפלה פחות מארבעת קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל שאין כובדן מונעו מכונת הלב שבתפלה ואם הוא של ארבעת קבין או יותר מניחו על גבי קרקע ומתפלל:

מי שיש לו תפילין בראשו אסור להניח שום משאוי על ראשו בין משאוי מכוער בין משאוי שאינו מכוער אפילו מטפחת שלהן אסור אלא אם הוא צריך על כל פנים לשאת משאוי יחלוץ תפליו עד שיסיר המשאוי מעליו ומה שאנו נוהגין להביא עליו כובע של פשתן ובית ראש של גלימא אין זה דרך משאוי אלא דרך מלבוש וכן אם רצה לצנוף מצנפת על תפליו עושה ואין בכך כלום:

הרוח שפזרה את העמרים ונתערב הלקט של עניים עד קצירו של בעל הבית אומדין את השדה כמה לקט ראויה לעשות ונותן לעניים ושיעור זה ארבעת קבין לכור זרע ר"ל לתבואה היוצאת מבית כור הן במקום שזורעין במפלת יד כמנהג שלנו הן שנוהגין לזרוע במפולת שוורים והוא שהיו נוהגין ליתן את הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין שוורים את העגלה על הקרקע הנחרש והזרע נופל והולך:

המשנה הששית והכונה לבאר בה בחוכר שדה מחברו ואירע בה אונס אם מנכה לו מחכירו אם לאו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן החכירות אם אין מכת מדינה היא אין מנכה לו מן החכירות ר' יהודה אומר אם קבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן החכירות אמר הר"ם וזה הדין כולל לחוכר ושוכר ומכת מדינה היא שיהיו רוב שדות מאותה מדינה מקולקלות ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו ר"ל חוכר שבמקבל לא היה צריך נכוי שהרי מה שימצאו יחלוקו אלא שחכר שדה מחברו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו לפי ההפסד בין ששכרו בתבואה בין ששכרו במעות ואם אין זה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכירו אלא אומר לו שאין זה אונס אלא מזלו גורם ר' יהודה אומר שאם קבלה במעות לעולם אין מנכה לו שהרי גזרת השדפון אין לה אצל מעות דין ודברים והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה טמא הרוכב לא כו' דבלאו היסט אבנים נמי טמא המהלך כו' עכ"ל לכאורה מלשון המשנה נראה דמילי מילי קתני המהלך ע"ג אבנים כו' או מהלך על גבי אדם או בהמה כו' וכ"כ בהדיא הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת מת ע"ש אבל מפרש"י נראה שהוא מפרש לה בחדא שהנרכב הולך ע"ג אבנים וצ"ל לפירושו דאם היה הנרכב מהלך בבית הקברות בלא אבנים היה הרוכב טהור דאפילו בכחו רע דבלאו הרוכב היה הנרכב נוגע בעצם ולא הוה ניסט מחמת הרוכב אבל במהלך הנרכב על גבי אבנים בכחו רע לא היה העצם ניסט על ידי אבנים מחמת הנרכב לחוד רק מחמת משא העליון ודו"ק:

תוס' בד"ה על אדם שכחו כו' ואפי' יטמא טומאה מדרבנן כמו שפר"י כו' מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא כו' עכ"ל פי' לדבריהם דבגד שני לחיבור דהיינו בגד שלישי ממש לנגיעה לטומאת מת אינו טמא אלא טומאת ערב ואינו מטמא אדם וכלים ואפילו לפר"י דאף השני לחיבור שהוא שלישי לטומאת מת יטמא מדרבנן טומאת שבעה מ"מ האי בגד שלישי לטומאת מת שהוא השני לחיבור לא מקרי אב הטומאה לטמא אדם וכלים אפילו מדרבנן אלא דין ראשון יש לו ולא יטמא את האדם הרוכב ועיין על פר"י בפ' ג' מינין בד"ה בחיבורי אדם באדם כו' ושכתבו שם שהשלישי הנוגע בנוגע במת קיצור לשון הוא והיינו בגד שלישי ממש ור"ל שלישי לנגיעת מת וכאלו אמרו שהשלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל הנוגע בנוגע במת דהיינו בגד שני ממש היינו דיקריב בדיקרב שכתבו בתר הכי דטמא מדאורייתא ודברי התוס' בפ"ק דשבת צריכין עיון בזה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ד' סאין זרע לכור לבית כור קרקע והוא אלף כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים דליכא לפרושי הכא אלא בכור תבואה וכמו שכתבו גם התוספות מיהו ק"ק דלפי זה מ"ש והוא אלף וחמש כו' היינו נמי שיעורא של כור תבואה ולא משמע כן בכולי תלמודא אלא דההוא שיעורא בכור זרע קמיירי וי"ל דמ"מ מיניה תשער נמי כור תבואה שהוא חלק שמינית ממנו בקירוב דהא מארבע סאין הוה כור תבואה וארבע סאין זרע הוא קרוב לחלק שמינית מכור זרע ועוד יש לקיים פרושי רש"י הישנים ד' סאה לבית כור קרקע זרע והיינו כדי נפילה שיגדל מד' סאין כור שיוכל לזרוע ממנו בית כור של אלף ות"ק אמות לפי חשבון סאתיים דחצר המשכן ודו"ק:

בד"ה למפולת כו' וקמבעיא לן לשדה של זרע כו' עכ"ל מ"ש מהרש"ל בזה דלעולם מדת השדה של בית כור שוה לפי חשבון המשכן אלף ות"ק אמות אלא דקמבעיא ליה אי אותו בית כור זרוע במפולת יד או בשוורים ויש בה תבואה הרבה לפי שנזרע היטב כו' עכ"ל כל זה הוא דחוק כיון דאם נזרע בשוורים באלף ות"ק אמות יש בו זרע יותר מכור למה קרא אותו כור ואי משום אילו היה נזרע במפולת יד יש בו כור זרע הוא דחוק ואין זה אלא דברי נביאות לומר דלפי חשבון המשכן הוא במפולת יד ונראה לי לומר דהכי קמבעיא מה ששיערו חכמים בית כור שנזרע בו כור הוא אלף ות"ק אמות היינו שנזרע במפולת יד אבל בשוורים כור נזרע בפחות מזה השיעור ונמצא בפחות מאלף ות"ק אמות נמי יש בו לקט ארבע קבין שהרי יש בו כור זרע א"ד בשוורים ניתן זה השיעור דבאלף ות"ק אמות יש בו כור זרע אבל במפולת יד אפי' באלף ות"ק אמות אין בו כור זרע ולא בעי ארבע קבין ודו"ק:

גמ' רשב"ג אומר נותן לעניים כדי נפילה וכו' פירוש שיעור מה שראוי ליפול בשעת קצירה דהיינו ארבעה קבין לכור כמו שמפרש לקמן ואין פירוש כדי נפילה דהכא כמו פירוש כדי נפילה דמתני' ועיין במסכת פיאה בפירושו של רבינו שמשון ושם מבואר היטב:

רש"י ד"ה טמא הטהור וכו' מכחו של עליון כו' עי' בפי' ר"ש בפ' ג' דזבין שאינו שם:

תוס' ד"ה ארבעה סאין לכור במקום שראוי לצמוח כור כו' נ"ל דהתוס' פירשו כן משום דאי ר"ל בית כור זרע כמו שפרש"י א"כ קשה דהוי שני דברים דסתרי אהדדי דקרי ליה בית כור דהיינו שצריך לשיעור זריעתו כור והוא יהיב שיעורא ד' סאין לכך פירשו שר"ל במקום שראוי לצמוח כור דהיינו כור תבואה:

כל שנחבת בחזיונה פירש הקונטרס באגרופו. וקשה דכי נמי אין נחבית באגרופו אין בה כח לעלות עליה אדם לכך נראה דרצה לומר בזרועו דהיינו תחת אציליו. ורבינו חננאל פירש דהיינו שוכה שנחבאת בין הבדים וצריך להמשיכה מבין הדליות לעלות עליה ועל ידי שתמשך משם אין כחה יפה לעלות עליה. תלמיד הר"פ. וזה לשון רבינו חננאל: פירוש נחבאת בחזיונה כשאוחזו אדם מתחבא האמיר בתוך ידו כלומר נבלע והוקף בתוך ידו ואצבעותיו ונמצא גודלו נוגע באצבעו והשוכה בתוך כף ידו ואצבעותיו מובלעות. דבר אחר נחבית בחזיונה כל שוכה שהיא חסויה בין הדליות ובין הבדים ואין אדם יכול לעלות בה עד שמושכה ומוציאה מביניהם וכחה רע בעת שתמשך ותצא מן הדליות זו היא שיש לה היסט. ואין הדבר ברור לנו כהוגן. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש פירש רש"י באגרופו. ותימה שיהא כמה יפה לעליית אדם אם אינה נחבית באגרופו. ויש מפרשים שנחבית תחת זרועו.

וזה לשון הראב"ד כל שנחבאת בחזיונה. פירשו בו באחיזתה ופירש בו עוד במראיתה כלומר שענפיה מכסין כוורתה מפני קטנותה. סוכה ממיני אילנות קצרים אילן ממיני אילנות גבוהים. עד כאן.

על האדם ועל הבהמה שכחן רע וכו' כתוב בתוספות ויש לומר דמיירי שהתחתון גוי. אי נמי מיירי שהתחתון לבוש שלשה מלבושין. וכך סדר טומאתן הראשון טמא טומאת שבעה מדאורייתא והשני טומאת ערב מדאורייתא וטומאת שבעה מדרבנן והשלישי טהור מן התורה וטמא טומאת ערב מדרבנן. הרא"ש.

המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שהוא יכול להסיטן וכו' בית הפרס זהו שדה שנחרש בה קבר שאינו מטמא באהל. וכבר אמרו בזה שאם יכסה עליו שלשה טפחים עפר טהור אחר או שיעשה עליו רצפה באבנים טהורות שאינו יכול להסיטן טהור מפני שהיא כשדה אחר לפי שאינם נבלעות ואין אדם מפנה אותם. וכן אמרו שמהלך בו על גבי אבנים שאינו יכול להסיטן או על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור והטעם מפני שהן כמין רצפה של אבנים גדולות הואיל וכחן יפה אבל כשהן כחן רע או אבנים קטנות שיוכל להסיטן אינה כרצפה אחרת מפני שהן נבלעות או שאדם מפנה אותם והרי הם כמהלך בו ממש ואף על פי שלא נגע בו גזרו עליו כמהלך על גביו. הראב"ד.

ארבעה סאין לכור פירש הקונטרס לקרקע בית כור דהיינו אלף וחמש מאות אמה. ודוחק הוא שבשביל שומן הקרקע לא יהיה די בפחות זרע. לכך נראה לר"י דלכור רצה לומר בקרקע שגדל בה כור תבואה ובשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט היה גדל כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין ובשניה דרבי אמי צריך כפלים קרקע ליגדל שם כור תבואה והשתא ניחא שפיר. תלמיד הר"פ. וזה לשון הרא"ש: ארבעה סאין לכור רבי אמי אמר רבי יוחנן שמונה סאין לכור בשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט גדל בו כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין בשניה דרבי אמי צריך קרקע כפלים לכור תבואה ממה שצריך בימי רבי יוחנן לפיכך צריך שמונה סאין. והאי דנקט שיעור לתבואה ולא לכור זרע לפי שמדבר בדבר הגדל בו ונותן שיעור בדבר הגדל בו. ואין נראה לפרש בכור זרע כי כך ראוי לזורע תבואה בקרקע שמן כמו בקרקע כחוש. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: ארבעה סאין לבית כור בית כור הוא שלשים סאין ובית סאה מרובע הוא חמשים אמה על חמשים אמה צא וחשוב שלשים על שלשים סאין כמה אמות הן ובזה השיעור אדם זורע ארבעה סאין.

נותן לעניים כדי נפילה פירוש כדי נפילת ערמה כלומר כשיעור מה שנופל מיד הקוצר בערמה כזאת והוא לקט. וכמה כדי נפילה ארבעה קבין לכור. זה הכור אינו מדת הארץ כמו שאמרנו בעליון ועל זה שאלו אם הוא לכור זרע שיוצא ממנו כמה סאין תבואה או לכור תבואה היוצא מן השדה ואם תמצא לומר לכור זרע למפולת יד או למפולת שוורים. יש אומרים כי מפולת שוורים נופל הזרע מכונס יותר ממפולת יד ואינו עושה תבואה כמו במפולת יד ויש מחליפין. עד כאן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המקבל שדה מחברו באריסות וזרעה ולא צמחה ולא עשת כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה אינו חייב ליטפל בה כלל אם לא רצה לא לקצור ולא לומר ולא בשאר עבודות הצריכות לתבואה. ואם עשתה כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה חייב ליטפל בה דהא כתב ליה אנא איקום וכו' וכדי נפולת הוא ארבעה סאין לכור תבואה בקרקע שמנה ושמונה סאין לכור בקרקע כחושה שאם אין ידוע כמה זרע נפל בה אם יש בה כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה והזרע הראוי לבית סאה שהוא סאה זרע לשדה שהיא חמשים על חמשים חייב ליטפל בה. וכמה כדי כרי סאתים דהלכתא כדבי רבי ינאי דרביה דלוי הוא וריש לקיש נמי הא מפרש סאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה דכיון דאיתא סאתים יותר על ההוצאה אפילו לבית כור נמי חייב ליטפל בה כיון שהוא דבר הראוי ליחלק. כן נראה. עד כאן.

היכי דמי מכת מדינה אמר רב יוסף וכו' קיימא לן כרב יוסף דסוגיין כוותיה וכן פסק הריא"ף. והא דאמר עולא בעו במערבא נשדף תלם אחד על פני כולה ואינך בעיי אליבא דידיה שייכי ולא לרב יוסף כלל וכן נמי הא דבעי איפסיק זרע אחר מאי לדידיה דוקא שייכא ולענין הפסד דאלו לרב יוסף כל היכא דאשתדוף רובא דבאגי אפילו ממין אחר ודאי אמרינן מכת מדינה היא. וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך אמר ליה זרעה חיטי ואזל וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגי מאי מצי אמר ליה אי זרעתה חיטי נמי הוה משתדיף וההיא ודאי בבאגא של שעורים איירי מדקאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מתקיים בי תגזר אומר ויקם לך כלומר ואפשר דלא הוו משתדפי אלא שעורים והיינו ותגזר אומר כלומר שהוא היה רוצה לזרוע מה שלא זרעו האחרים דאם איתא שאף הבאגא היתה זרועה חטים הוה ליה למימר אי זרעתה חיטי הוה מתקיים בי לא יבושו בעת רעה כדלקמן וכיון דבבאגי זרועה שעורים איירינן שמע מינה דלרב יוסף אמרינן מכת מדינה מזרע לזרע דאי לא היכי מצי אמר ליה אי זרעתה חיטי הות נמי משתדפא אלא ודאי כדאמרן. הר"ן.