דף ביאור

מסכת בבא קמא דף נ״ד עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא קמא דף נ״ד עמוד ב׳

מסכת בבא קמא דף נ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 29 קטעים ממוספרים, כ־621 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

הא שור והוא פקח פטור בתמיה:

מין בן דעת היינו אדם ואפי' הוא שוטה מין בן דעת הוא:

שור חרש שוטה וקטן שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או מהלך בדרך בלילה ואפילו הוא פקח:

מתני' ולהפרשת הר סיני אם בהמה אם איש כתיב ואנן מרבינן חיה ועוף בגמרא:

ולתשלומי כפל ואע"ג דכתיב משור ועד חמור שאר בהמה וחיה מרבינן בגמ' וכן בכולהו:

לפריקה עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג:ה׳):

לכלאים דהרבעה אע"ג דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים הוי נמי חיה ועוף בכלל כדיליף בגמרא וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור וחמור:

בהווה בדבר הרגיל להיות:

ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Bava Kamma 54b · Sefaria · CC0

תוספות

בהמתך דדברות הראשונות כלל לא חשיב ליה כלל ופרט המרוחקים זה מזה דאחרונות וראשונות חדא מילתא היא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו [ר"ה כז. שבועות כ:]:

ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא תימה [א"כ] פרט ל"ל דבכלל בהמתך נמי כתיב ועוד כשאומר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים ועופות בכלל היכי ס"ד דאתרבו עופות לימא דכללא גופיה ממעט להו:

פרי מפרי וגדולי קרקע הכא משמע דבקר וצאן אקרי גידולי קרקע ותימה דבפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה אמר דאי כתב רחמנא גורן ה"א גידולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן וי"ל דלענין דבר היוצא ממש מן הארץ לא חשיב בהמה גידולי קרקע ואין להאריך כאן יותר:

Tosafot on Bava Kamma 54b · Sefaria

מאירי

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי והוא שאמר אחד שור ואחד כל הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ותשלומי כפל ולהשיב אבדה לפריקה ולחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהם ואם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתב בהוה אמר הר"ם כל זה מבואר אינו צריך פירוש אלא מאמרו לכלאים שהוא רומז למה שאמר ית' לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואומר כי כל שני מיני בהמות כך לא יוכל לחרוש בהם ולא למשוך אותן ביחד וזה מדרבנן אבל מן התורה אינו אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלא בהמה טהורה וטמאה בלבד דומיא דשור וחמור וכבר ביארנו זה:

אמר המאירי אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף לחיוב נפילת הבור אע"פ שלא נכתב בהן אלא שור וחמור וכן להפרשת הר סיני שנאמר שם אם בהמה אם איש ואע"פ שלא הוזכר שם אלא בהמה הרי חיה ועוף בכלל וכן לתשלומי כפל בגנב אע"פ שנאמר בהם על שור על חמור שהרי מ"מ כלל ואמר על כל דבר פשע אבל תשלומי ארבעה וחמשה אינן אלא בשור ושה כמו שיתבאר וכן להשב אבדה אע"פ שכתוב חמור אחיך או שיו שהרי מ"מ כלל ואמר לכל אבדת אחיך וכן לפריקה אע"פ שכתוב חמור אחיך רובץ תחת משאו ולטעינה שיוצא דינה משם גם כן ממה שכתוב נופלים בדרך וביאורו שהמשוי בדרך לחסימה אע"פ שכתוב לא תחסום שור לכלאים הן כלאים של חרישה שאע"פ שלא הוזכר שם אלא שור וחמור הוא הדין לכל זווג טהורה וטמאה הן כלאים של הרבעה אע"פ שלא כתב בה אלא בהמתך ולשבת לענין שביתת בהמה שהרי כתוב שם וכל בהמתך לרבות את הכל נמצא שלא נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה שאדם רגיל להשתמש בהן ביותר משאר בהמות וכן הדין בזווג שוכב ונשכב אע"פ שלא כתב אלא כל שוכב עם בהמה הדין כן בחיה ועוף כמו שבארנו במקומו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מעשר שני שנפדה והובא הכסף לירושלים אין לוקחין בו אלא מאכל אדם ושגדולו מן הקרקע והוא פרי מפרי ולד מולד כגון בקר וצאן או יין מגפן או גפן מחרצן או כל היוצא מדבר אחר למעט מים ומלח כמהין ופטריות וכן גדולי קרקע למעט דגים והוא שפרט בבקר ובצאן ביין ובשכר כמו שיתבאר במקומו:

אע"פ שנאסרה בהמה טהורה לחרוש או למשוך בקרון עם הטמאה אדם מיהא מותר לחרוש ולמשוך עם כלם שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר:

Meiri on Bava Kamma 54b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה ואימא כו' ועוד כשאומר מה הפרט מפורש ב"ח כו' נימא דכללא גופיה ממעט להו עכ"ל דליכא למימר בהא דאי כללא ממעט להו פרטא ל"ל דהא מכללא נמי ממעטינן עופות מ"מ מכללא בתרא לא משתמע מה הפרט מפורש ב"ח וכה"ג פרכינן לקמן בר"פ מרובה אהך דתנא דבי חזקיה לרבות כל דבר מהיכי קמייתי לה מכללא בתרא כללא גופיה חיים כתיב ביה כו' ע"ש ודו"ק:

סליק פרק שור שנגח את הפרה

Chidushei Halachot on Bava Kamma 54b · Sefaria

שיטה מקובצת

אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור וכו' הקשה ר"מ לימא נפל לתוכו אדם בן דעת והוזק פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל הא לאו בן דעת חייב דלא שייך ביה איבעי ליה לעיוני שלא יוזק. ולפי מאי דפירשנו לעיל דבשור אמרינן איבעי ליה לעיוני טפי מאדם משום שעיניו למטה ניחא. הרא"ש ז"ל.

מתניתין אחד שור ואחד כל בהמה וכו' ולתשלומי כפל ולהשבת אבדה. לאו משום דבעינן להו בעלי חיים דאפילו כלים נמי איתנהו בהני אלא משום דכתיב בהו שור וחמור אתא למימר דלאו דוקא נינהו. הרשב"א ז"ל.

גמרא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו וכו' אבל ליכא למימר דיליף שור שור משבת דלדרשא אחרינא הוא דאיצטריך כדאיתא לעיל. הרא"ה ז"ל. וכבר האריכו בזה התוספות לעיל.

לתשלומי כפל על כל דבר פשע כלל כלומר כדאיתא בבבא מציעא דהתם דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל. להשבת אבדה דכתיב לכל אבדת אחיך נקט הא דאיכא למשמע מינה בפשיטותא טפי. לפריקה יליף חמור חמור משבת אפשר דקים ליה דמייתר או אפשר דגמרא גמירי לה. הרא"ה ז"ל. ולפירוש התוספות דלעיל ניחא.

וגבי שבת מנלן דתניא וכו' וצריך עיון דמברייתא גופה לא יש ראיה מקרא דשבת כל חיה ועוף בכלל דהכי קאמר מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'. ושמא מייתי ברייתא וסמיך אטעמא דמסיק ואזיל כל ריבויא הוא. בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך וגו' ובדברות האחרונות נאמר וכו'. וקצת קשה למה לו להזכיר דברות הראשונות דאינו מקשה אלא דבדברות האחרונות עצמן למה הוציא שור וחמור מכלל כל בהמתך האמור בצידן. ושמא יש לומר דלאלומי לקושייתו נקט לה לומר כיון דבדברות הראשונות נאמר בהמתך סתם ולא הוציא מיניה בפרט שור וחמור. אי נמי בדברות הראשונות גם כן היה לו לעשות כן ולמה הוציא שור וחמור מכלל וכל בהמתך האמור בצדן. שיטה.

ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא וא"ת פרט למה לי דבכלל נמי בהמה כתיב ועוד וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ ר"מ דהא דקאמר תלמודא וכל בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל היינו וכל גרידא דהוי כללא דמשמע כל דבר ואי לא הוי אלא פרטי הוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי אהני כללא קמא דבהמתך למעוטי דבר שאין בעלי חיים ואף על גב דהשתא מרבינן מכעין הפרט טפי ממאי דמשמע כללא קמא גופיה. ולקמן במרובה פריך כהאי גוונא כללא גופיה חיים כתיב וכו' דוקא התם משום דחיים הוי כללא בתרא וכל מאי דאיתרבי מכעין הפרט הוי מכח כללא בתרא דאי לא הוי כללא בתרא הוה אמינא אין בכלל אלא מה שבפרט ולהכי אין להרבות מכעין הפרט טפי מכללא בתרא אבל אי הוה טפי מכללא קמא אין לחוש. הרא"ש ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. תימה האיך מרבה מכעין הפרט יותר ממשמעות כלל ראשון. ויש לומר דוכל בהמתך דכלל אחרון עדיף מכלל קמא דלא הוי ליה למכתב אלא ובהמתך לדון כלל ופרט וכלל וכתב כל לומר דהאי עדיף משאר דין כלל ופרט לרבות עופות דלא נפקי מכעין הפרט. ור"י פירש דמפרש באם אינו ענין דאי פרטי לאו לרבות עופות קא אתו למה לי למכתבינהו לדין כלל ופרט הא מבהמתך אתרבו כל בעלי חיים לבד מעופות אם כן פרטי דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לרבות כעין כלל תנהו ענין לרבות עופות. וכן דרשינן לקמן בפרק מרובה גבי כלל ופרט דגנבה וחיים דבעי תלמודא למילף מחיים אף שאינן בעלי חיים באם אינו ענין וכי פריך תלמודא ואימא מה הפרט מפורש דבר שמטמא במגע ובמשא הוי מצי לשנויי דאם אינו ענין קאמר אלא משום דבמסקנא דהתם לא מתוקמא האי סברא לראות באם אינו ענין יותר ממשמעות הכלל שני נמי האי שינויא אחרינא. ע"כ. והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל ואימא מה הפרט מפורש. הקשו בתוספות אם כן פרט למה לי. ותירץ מהרא"ל כדי לעשותו מדה ולא תוכל להוציא על ידי שום לימוד. ע"כ.

אלא וכל בהמתך ריבויא הוא וא"ת כלים נמי היה לן לרבות לשביתה ובפרק קמא דשבת אמרינן דבית הלל לית להו שביתת כלים. וי"ל דלא מרבינן אלא בעלי חיים דשייך בהו שביתה. תלמיד הר"פ ז"ל.

השתא דאמרת כל ריבוייא הוא בהמתך דדברות הראשונות וכו' למה לי. וא"ת בשלמא שורך וחמורך דדברות האחרונות מייתרי אלא ובהמתך דדברות הראשונות הא לא מייתר שלא היה לו לשתוק כלל מבהמתך בדברות הראשונות. וי"ל מכל מקום כיון דקאמר כל ריבוייא הוא מסתמא אתא ובהמתך לדרשא ואף על גב דלא הוי ליה למכתביה וכמו שורך וחמורך. שיטה. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל והשתא דאמרת וכל ריבוייא לרבויי כל מילי בהמתך דדברות הראשונות ושורך וחמורך דדברות האחרונות לא הוי ריבוייא אלא משום בהמתך דדברות הראשונים. אי הכי כלומר דכלאים ילפת משבת ולא אמרינן דגמרינן שור שור מחסימה אדם נמי ליתסר וכו'. הרא"ה ז"ל.

ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

Shita Mekubetzet on Bava Kamma 54b · Sefaria

פני יהושע

במשנה אחד שור וכו' לנפילת הבור וכו' וקשה אמאי לא חשיב הכא נגיחת הקרן דקרא כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו ומרבינן נמי כל מילי בין במזיקין בין בנזקין ואי משום דבנזקין חייב אפי' על תבואה וכלים במידי דלאו אורחא הא חשיב נמי תשלומי כפל והשבת אבידה דהוי נמי אפי' תבואה וכלים ונראה משום דבמזיקין אע"ג דכולהו איתרבו מ"מ יש בהם חלוקי דינים דהזאב והארי וכו' נעשים מועדים מתחילתן ליגוף ולישוך והכא לא חשיב אלא מידי דשווים לגמרי וכן לענין הנזקין נמי יש חלוק דמועד למין זה אינו נעשה מועד למין אחר לכך לא פסיקא ליה מלתא וק"ל:

שם א"כ למה נאמר שור וחמור וכו' הא דלא קאמר דבבור דוקא בשור וחמור בעינן בור עשרה למיתה אבל בשאר מינים קטנים בפחות מכאן סגי משום דמשמע דבכולם בעינן בור עשרה וכן הוא ברמב"ם:

שם בגמרא ר' יוסי אומר וכו' בדברות הראשונות וכו' הא דנקט האי דדברות הראשונות הוא משום דבעי למילף נמי אבהמתך כדאיתא עוד בסמוך אבל יותר נראה דעיקר הילפותא הוא מדברות הראשונות והיינו משום דבעינן למילף דבכל דוכתי דכתיב שור וחמור או בהמה יהיה הכל בכלל וכן משמע לישנא דברייתא ולא כמ"ש התוי"ט דלא בעי למגמר אלא אהני תלת דקחשיב הכא אבל כבר כתבתי דבנגיחת קרן נמי ילפינן והביאו התי"ט בעצמו וכה"ג מצינו עוד והיינו משום דגילוי מלתא בעלמא הוא מדחזינן דבדברות האחרונות באמת איתרבו כל אלו א"כ איך אפשר שלא נרמז בראשונות רק בהמה לחוד וקשו קראי אהדדי אע"כ דבאמת הכל בכלל בהמה וא"כ מיניה ילפינן בכ"מ דל' בהמה נופל שפיר על כל המינים אלא שדיבר בהווה וא"כ ה"ה לכ"מ שנא' שור או חמור וק"ל:

בתוספות בד"ה ואימא וכו' וא"ת פרט ל"ל וכו' ונראה ליישב דאתא למעוטי חיה ואע"ג דחיה בכלל בהמה מ"מ מצינו כמה פעמים שהם חלוקים וכ"כ הת"ח ועוד נראה דדוקא היכא דכתיב בהמה הוי חיה בכלל אבל ל' בהמתך אינו נופל על החיה שאין לו בעלים מיוחדים אלא על צד המיעוט וכן קושיא שניה של תוס' יש ליישב ועיין בת"ח:

בגמרא בהמתך דדברות הראשונות ל"ל הלשון אינו מדוקדק ופירושו כאילו אמר מאחר שסופינו לרבות כל דבר למה כתב בראשונות ל' בהמתך וכדכתיבנא בסמוך:

Penei Yehoshua on Bava Kamma 54b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

הָא שׁוֹר שֶׁהוּא פִּקֵּחַ – פָּטוּר?

קטע 2

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר; לָא מִבַּעְיָא שׁוֹר שֶׁהוּא פִּקֵּחַ – דְּחַיָּיב; אֲבָל שׁוֹר חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֵימָא חֵרְשׁוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, קַטְנוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, וְלִיפְּטַר; קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 3

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרָבִינָא, וְהָתַנְיָא: נָפַל לְתוֹכוֹ בַּר דַּעַת – פָּטוּר. מַאי, לָאו שׁוֹר בַּר דַּעַת? אָמַר לֵיהּ: לָא, אָדָם. אֶלָּא מֵעַתָּה, אָדָם בֶּן דַּעַת הוּא דְּפָטוּר, הָא לָאו בֶּן דַּעַת הוּא – דְּחַיָּיב? ״שׁוֹר״ – וְלֹא אָדָם כְּתִיב!

קטע 4

אֶלָּא מַאי ״בֶּן דַּעַת״ – מִין בֶּן דַּעַת. אֲמַר לֵיהּ, וְהָתַנְיָא: נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר בֶּן דַּעַת – פָּטוּר!

קטע 5

אֶלָּא אָמַר רָבָא: שׁוֹר וְהוּא חֵרֵשׁ, שׁוֹר וְהוּא שׁוֹטֶה, שׁוֹר וְהוּא קָטָן – דַּוְקָא; אֲבָל שׁוֹר וְהוּא פִּקֵּחַ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּבָעֵי לֵיהּ עַיּוֹנֵי וּמֵיזַל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְסוֹמֵא, וּמְהַלֵּךְ בַּלַּיְלָה – חַיָּיב. פִּקֵּחַ וּמְהַלֵּךְ בַּיוֹם – פָּטוּר.

קטע 6

מַתְנִי׳ אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כׇּל בְּהֵמָה – לִנְפִילַת הַבּוֹר, וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי, וּלְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵידָה, לִפְרִיקָה, לַחֲסִימָה, לַכִּלְאַיִם, וְלַשַּׁבָּת.

קטע 7

וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר״? אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה.

קטע 8

גְּמָ׳ לִנְפִילַת הַבּוֹר – ״כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו״ כְּתִיב – כֹּל דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים, כְּדַאֲמַרַן. לְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי – ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״, וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הָוְיָא; ״אִם״ – לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת.

קטע 9

לְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל – כִּדְאָמְרִינַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כָּלַל כֹּל דְּבַר פְּשִׁיעָה. לַהֲשָׁבַת אֲבֵידָה – ״לְכׇל אֲבֵדַת אָחִיךָ״. לִפְרִיקָה – יָלֵיף ״חֲמוֹר״–״חֲמוֹר״ מִשַּׁבָּת.

קטע 10

לַחֲסִימָה – יָלֵיף ״שׁוֹר״–״שׁוֹר״ מִשַּׁבָּת.

קטע 11

לְכִלְאַיִם – אִי כִּלְאַיִם דַּחֲרִישָׁה, יָלֵיף ״שׁוֹר״–״שׁוֹר״ מִשַּׁבָּת;

קטע 12

אִי כִּלְאַיִם דְּהַרְבָּעָה, יָלֵיף ״בְּהֶמְתְּךָ״–״בְּהֶמְתֶּךָ״ מִשַּׁבָּת.

קטע 13

וְגַבֵּי שַׁבָּת מְנָלַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּדִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת נֶאֱמַר: ״עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ״, וּבְדִבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר: ״וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכׇל בְּהֶמְתֶּךָ״. וַהֲלֹא שׁוֹר וַחֲמוֹר בִּכְלַל כׇּל בְּהֵמָה הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ? לוֹמַר לָךְ: מָה שׁוֹר וַחֲמוֹר הָאָמוּר כָּאן – חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף כֹּל חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

קטע 14

אֵימָא: ״בְּהֵמָה״ דְּדִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – כָּלַל, ״שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ״ דְּדִבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – פָּרַט; כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; שׁוֹר וַחֲמוֹר – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא!

קטע 15

אָמְרִי: ״וְכׇל בְּהֶמְתֶּךָ״ דְּדִבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – בַּעֲלֵי חַיִּים, אַף כֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים.

קטע 16

וְאֵימָא: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנְּבָלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא; אֲבָל עוֹפוֹת – לֹא!

קטע 17

אָמְרִי: אִם כֵּן, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חַד פְּרָטָא! הֵי נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא? אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – אִין, שֶׁאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – לָא; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה – אִין, שֶׁאֵין קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה – לָא; כְּתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״.

קטע 18

אֶלָּא ״וְכׇל בְּהֶמְתֶּךָ״ – רִיבּוּיָא הוּא.

קטע 19

וְכֹל הֵיכָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא הוּא?! וְהָא גַּבֵּי מַעֲשֵׂר דִּכְתִיב ״כֹּל״, וְקָא דָרְשִׁינַן לֵיהּ בִּכְלָל וּפְרָט!

קטע 20

דְּתַנְיָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ – כָּלַל, ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ – פָּרַט, ״וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ״ – חָזַר וְכָלַל;

קטע 21

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, אַף כֹּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע!

קטע 22

אָמְרִי: ״בְּכֹל״ – כְּלָלָא, ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: ״כֹּל״ נָמֵי כְּלָלָא הוּא, מִיהוּ הַאי ״כֹּל״ דְּהָכָא – רִיבּוּיָא הוּא; מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב: ״וּבְהֶמְתֶּךָ״ כְּדִכְתִיב בְּדִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּכְתַב: ״וְכׇל בְּהֶמְתְּךָ״ – שְׁמַע מִינַּהּ רִיבּוּיָא.

קטע 23

הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: ״כֹּל״ – רִיבּוּיָא הוּא; ״בְּהֶמְתֶּךָ״ דְּדִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וְ״שׁוֹר וַחֲמוֹר״ דְּדִבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – לְמָה לִי?

קטע 24

אָמְרִי: ״שׁוֹר״ – לְאַגְמוֹרֵי ״שׁוֹר״–״שׁוֹר״ לַחֲסִימָה,

קטע 25

״חֲמוֹר״ – לְאַגְמוֹרֵי ״חֲמוֹר״–״חֲמוֹר״ לִפְרִיקָה,

קטע 26

״בְּהֶמְתֶּךָ״ – לְאַגְמוֹרֵי ״בְּהֶמְתֶּךָ״–״בְּהֶמְתְּךָ״ לְכִלְאַיִם.

קטע 27

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ אָדָם לִיתְּסַר! אַלְּמָה תְּנַן: אָדָם מוּתָּר עִם כּוּלָּן לַחְרוֹשׁ וְלִמְשׁוֹךְ?

קטע 28

אָמַר רַב פָּפָּא: פַּפּוּנָאֵי יָדְעִי טַעְמָא דְּהָא מִילְּתָא – וּמַנּוּ? רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב; אָמַר קְרָא: ״לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ״ – לְהַנָּחָה הִקַּשְׁתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

קטע 29

שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עָגֵיל אֶת רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בְּדִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם ״טוֹב״, וּבְדִבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת

מסכת בבא קמא דף נ״ד עמוד ב׳

מסכת בבא קמא דף נ״ד עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

שיטה מקובצת

פני יהושע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור