מסכת בבא קמא דף מ״ח עמוד ב׳

הזיקו בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין:

או שניהן שלא ברשות כגון שניהן רצין ברה"ר:

חייבין דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל בבא קמא דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה:

דברשות פטור בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה:

שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור:

ומים כלים כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן:

מאי איכא למימר הא לית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו ולא פטר ביה כלים:

מגופו שהיה מלוכלך בטיט:

שניהם ברשות פ"ה כגון ברה"ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה"ר וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל בבא קמא דף לב.) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע"ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב:

דחזא ירוקא ונפל רש"י מוקי ההיא דהיה מתחכך בכותל בג' פעמים הראשונים לא היתה כונתו להתחכך אלא בכוונה להפיל על האדם ופטור דקתני התם אהך אחרונה שהיתה להתחכך והראשונות אהנו שנעשה מתוך כך מועד ובהך אחרינא חשיב ליה משונה קצת שהרג בנפילת הכותל ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות וזהו דוחק דחשיב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירוקא או להתחכך וגם תימה הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה על ידי הראשונות שהיו בכוונה ולפירושו צ"ל דהא דקאמר הכא במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבג' הראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק:

ושמואל אמר הלכתא כרבי לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני וצ"ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפי' ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק עצמו:

טעמא דאמר ליה שמרו כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים:

אימא סיפא כו' הכא לא משני נעשה כדמשני בפרק קמא דקדושין (דף ה:) גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת נתנה היא ואמר הוא אין מקודשת משום דהכא אית ליה שנויא אחרינא דקאמר תברא אבל התם ליכא למימר תברא דליכא פלוגתא במילתא:

טעמא דאמר ליה שמרו כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים:

שהבאיש בשעת נפילה כלומר שהיה מלוכלך וא"נ שעכרן ברפש וטיט בנפילתו.

הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר ואף ע"ג דקי"ל כשמואל אפ"ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ"ע וא"ל דככ"ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין.

אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע"פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע"פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ"ה לענין כופר מועד ג' פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג"כ בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע"ג דרגל מועדות מתחילתה.

עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא וסבר לה כר' טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ"ל דשמואל ס"ל כר' יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר' טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר' יוסי הגלילי ועוד נ"ל כן דהא קי"ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר' יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ"ל.

היו שניהם ברשות שוה לשניהם כגון ברשות הרבים או בחצר של שניהם או שנתן להם רשות בעל הבית ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שהיו שניהם רצים ברשות הרבים שהוא שלא ברשות אא"כ בערב שבת כמו שבארנו בפרק המניח אם הזיקו זה את זה בין במתכוין בין בשאינו מתכוין חייבים ואם הוזקו מאליהם כגון שנתקל אחד בחברו פטורין כמו שביארנו בפרק המניח אחד ברשות ואחד שלא ברשות את שברשות פטור ואת שלא ברשות חייב כמו שהתבאר:

כבר בארנו שכל שמכניס ברשות ואין בעל הבית מקבל שמירה אלא שאומר לו הכנס או הכניס הרי השאילו מקום בחצרו ואם בא אחר והזיקו לשם מחיובו של שן ורגל הרי הוא חצר הניזק וחייב יראה מסוגיא זו ר"ל כנוס שורך ושמרו וכו' שאם אמר לו הכנס והכניס אלא שתזהר בשמירתם או בכל לשון שהוא מזכיר לו הזהרה על שמירתן הרי הוא שוללו מרשות החצר ואין זה חצר הניזק כלל:

המשנה השלישית והיא מענין החלק הראשון אלא שנתבלבל הסדר ואמר על זה שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היתה יפה משילדה אמר רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הם יפים ונותנין לבעל ואם אין לה בעל נותנין ליורשיו היה גר זכה היתה שפתה ונשתחררה או גיורת פטור אמר הר"ם לפי שרצה לומר אדם שהיה מתכוין לחברו אמר שור שהיה מתכוין לחברו ואין הפרש בין שהשור נתכון לשור ונגף אשה או נתכון לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדות כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדה אין רצונו לומר כשנתגיירה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכייה ליה רחמנא כי ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לגר הזה יורשים ר"ל בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל וכבר שערנו דברי רשב"ג כן וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב"ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקים וחכמים אומרים שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל ובזה ביאר התלמוד דברי תנא קמא ואמר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי שור שהיה מתכוין לחברו והרג את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ופרשו בגמרא שאפילו נתכון לאשה פטור מדמי ולדות אלא מאחר שהיה לו להזכיר לשון זה באדם הזכירו בשור ומ"מ בשור אפילו נתכון לה פטור כמו שבארנו בפרק שור שנגח ומ"מ פירשו בגמרא שאם נגח שפחה מעוברת משלם דמי ולדות שהרי זה אינו אלא כשור שנגח פרה מעוברת:

ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות הואיל ולא נתכון לה אין כאן דין מיתה כמו שבארנו בפרק שור שנגח:

כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו' בגמ' הקשו שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות ופרשו לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהם היאך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהם בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנשום אותם על גבי האם כפרה המעוברת ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל היאך הוא נשום ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העבור ונמכרת ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו השבח כשילדה ואע"פ שאותו עלוי כבר היה עתיד לילך שהרי היתה עתידה לילד אעפ"כ שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק וגדולי המפרשים פרשו שאף הולדות על דרך זה הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופרשו ששתי שומות הוא ששמין כן לולדות ולשבח האשה:

ומ"מ נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ולדות ונזק וצער ושבת ובשת ורפוי ודמי לדות ושבח ולדות כבר פרשנום נזק הוא הפחת שנפחתה מחמת המכה וכחש גופה צער ובשת ידועים הם ורפוי אם חלתה מחמת הפלתה וכן בשבת אם שבחה מחמת שחלתה על זה יותר משלא היתה שובתת אם ילדה מעצמה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' פרשו בגמרא שכך הוא אומר בשבח ולדות אינו חייב כלום אדרבה משילדה משבחת בדמיה שיצאה מסכנת לידה ומ"מ דוקא במבכרת אבל כשאינה מבכרת מודה הוא שיש כאן שבח לבעל כדמי הולדות ואם אין לה בעל ינתנו ליורשיו של בעל ובגמרא פרשו שדמי ולדות דוקא של בעל אבל שבח ולדות חולקין וכן הלכה ובמבכרת הלכה כרשב"ג כמו שידוע שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ויש חולקין ופוסקים כחכמים וכלל רשב"ג במשנתנו אינו מדוקדק לדעתם:

תוס' בד"ה דחזא ירוקא כו' וגם תימה הוא לומר דהוי מועד כו' עכ"ל פי' לשמואל הוי מועד דמחייב התם בכופר ורב נמי לא פליג עליה אלא משום דכשאין השור בסקילה כו' וק"ל:

בד"ה ושמואל אמר כו' ואי כרבי אפילו ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור כו' עכ"ל הכי מוכח מתלמודא דמדייק בסמוך בברייתא רישא לסיפא דלרבא סתמא בעל השור מקבל נטירותא אך יש לדקדק מנא ליה לתלמודא למימר הכי דאימא לרבא נמי סתמא שניהם פטורים לרבי ולא תיקשי נמי ברייתא רישא לסיפא ולא פליג רבא אדר' זירא אלא אליבא דרבנן וי"ל דודאי לפי סברת המקשה וכן לאוקמתא דר' זירא דס"ל לרבנן סתמא שניהם חייבין והאי דיוקא דמתני' ברישא טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור בעל הקדירות והפירות והמכניס שורו לא אתיא כרבנן וע"כ אית לן לדחוקי אף בבבא דהכניס שורו דאתיא הרישא כרבי ולרבי סתמא שניהם פטורין דהרי הוא כאלו כ"א ואחד מפרש בהדיא שיפטר כמ"ש התוספות לעיל אבל לפי האמת לרבא דכולה מתני' מצי אתי שפיר כרבנן דסתמא בעל החצר מקבל עליו כל נטירותא לא יגרע מחצר השותפין דחייב כמ"ש התוספות לעיל אלא דאית לן למימר לרבי בעל הקדירות והפירות והמכניס השור הוא מקבל עליו כל הנטירות והזיק חייב הוזק פטור וק"ל:

ד"ה שניהם ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי וכו'. נראה דהטעם דהאי דנכנס ברשות יכול להיות שידוע לו שלא נתן בעה"ב רשות ליכנס לשום אדם זולתו לכך לא אסיק אדעתיה שיכנס עוד שם אדם שלא ברשות אבל כששניהם ברשות ע"כ ליכא למימר שידע שלא יתן בעה"ב רשות לאדם אחד ליכנס דהא סופו מוכיח שנתן רשות גם לאחר לכנס ולכך היה לו לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לו רשות כמו כן נתן לאחר וכן כששניהם שלא ברשות הדברים מוכיחין שבעל הבית זה אינו מוחה ליכנס לחצרו שלא ברשות:

רש"י ד"ה דחזא ירוקא וכו' ואע"פ שאין השור בסקילה וכו' ה"מ במועד לנגיחות בכוונה וכו' ונגח רביעית שלא בכוונה וכו'. האי דנקט רש"י ונגח רביעית וכו' לאו דוקא דהא דשמעינן ליה לרב דאמר פטור מזה ומזה קאי אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל לעיל (בבא קמא דף מ"ד) ע"ש אלא דנקיט הכא משום דבדין אחד הוא חלוק בין נגח ברביעית שלא בכוונה או נתחכך בכותל ונפל על האדם וכלל הענין לפרש"י דלעיל איירי דבג' פעמים הראשונים הפיל הכותל על בני אדם בכוונה ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה שהתחכך בכותל להנאתו ולכך פטר ליה רב מכופר לעיל משום דכיון דההעדאה היתה על חיוב מיתה ובנגיחה הרביעית שעליה בא חיוב הכופר הוא פטור מן המיתה מחמת שנעשית שלא בכוונה פטור ג"כ מכופר מגזרת הכתוב דכל זמן שאין השור בסקילה וכו' אבל אין לפרש דלעיל איירי דג"פ נגח שלשה בני אדם ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה וא"כ הוה ליה תם בנפילת הכותל ברביעית דאין סברא שיהא נחשב מועד בנפילת הכותל ברביעית משום ג' נגיחות הראשונות דמה ענין נגיחות לנפילת הכותל וק"ל והכא איירי דגם בג"פ הראשונים שנפל לבור לא היתה לכונת הריגה אלא דחזא ירוקא ונפל ולא היה בו חיוב מיתה כלל דהוי ליה שן להנאתו והא דאצטריך לג"פ ולא אייעד בחדא זימנא כשן דעלמא משום דמשונה הוא קצת וכיון דאייעד בג"פ אורחיה הוי ולכך חייב כופר אפי' לרב ברביעית אע"ג שאין השור בסקילה כמו שמפרש רש"י והולך והא דמפרש רש"י קושית המקשה דפריך א"ה בר קטלא הוא בענין אחר ממה שפירש לעיל משום דלעיל קתני במתני' פטור דפירוש פטור ממיתה לכ"ע אלא דבכופר פליגי רב ושמואל לעיל ולכך פריך המקשה לעיל בפשיטות א"ה בר קטלא הוא ומתני' קתני דפטור ממיתה אבל קושיא דפירש הכא לא קשיא שם דלפרוך והא בר קטלא הוא בהפלת הכותל ראשונה והיכי בא לידי מועד דאיכא למימר דערק לאגמא בכל פעם אבל הכא דלא קתני במתני' פטור ממיתה אלא דקתני דחייב בכופר ולכך א"א לפרש דפריך כפשוט ועיין לעיל שם בתוס' דמתרץ קושית רש"י דהכא בענין אחר:

תוס' ד"ה טעמא דא"ל שמרו וכו' דלרבי זירא לא קשה כלל וכו' ר"ל דלרבי זירא דמוקי מתני' לעיל בתרי תנאי ואמר תברא וכו' מכלל דס"ל כסברת המקשה דלעיל דרמי רישא לסיפא דהוה ס"ד דבסתמא לרבי שניהם פטורין דהוי כאילו פירשו בהדיא שיפטר כל אחד ואחד ולרבנן שניהם חייבין כמו שכתבו התוס' לעיל וא"כ ל"ק כלל דרמי דישא לסיפא בברייתא דהכא אבל לרבא דמשני לעיל כולה רבנן וכו' לא ס"ל כסברת המקשה אלא ס"ל דבסתמא לרבנן בעל החצר חייב בנזקי בעל הקדרות ובעל הקדרות פטור בנזקי בעל החצר ולרבי דבסתמא לא מקבל עליה נטירות א"כ הוי איפכא דבעל הקדרות חייב ובעל החצר פטור ועיין לעיל בתוס':

שניהם ברשות כלומר שנכנס לחצר בעל הבית ברשות דאהא איירינן הזיקו זה את זה חייבין שהמזיק פושע דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דעל איהו התם ברשות או שלא ברשות אפשר דאיכא אחרינא. הוזקו פטור דהשתא ניזק בלחוד פושע דאיבעי ליה עיוני ומיזל בכדי שלא יוזק באחר כדאמרינן דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאפשר דאיכא איניש אחרינא. הרא"ה ז"ל. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וזה לשונו דברשות פטור. ואין להקשות לפירוש התוספות האי דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא יכנס ברשות דלעולם לאו פשיעה הוי אפילו כשנכנס חבירו כמו כן ברשות אלא משום דאדם מועד לעולם. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין אפילו בלא כוונה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה ומימר כי היכי דאת עיילת שלא ברשות אחרינא נמי עייל. הזיקו זה בזה פטורין דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא דהא תרווייהו כי הדדי נינהו. טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות הזיק ברשות לשלא ברשות פטור ודוקא דלא ידע ביה. הזיק שלא ברשות לברשות חייב ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה עיוני ומיזל כיון דכי אורחיה קא מסגי ורשותו הוא פטור. ואי קשיא לך שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו שלא בכוונה והא שניהם רצים ברשות הרבים ושניהם ברשות וקתני פטורים משום דשלא בכוונה הוה. לא היא דהתם רשות הרבים היא ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה וכל אחד ואחד הביא את עצמו בנזק שלא בכוונה לפיכך הוא פטור אף על פי שזה מזיק וזה ניזק אומרים בשניהן ברשות או שלא ברשות אם פגעו זה בזה דרך הליכתם שלא בכוונה שהם פטורים אבל הכא לאו דרך הליכתם הזיקו אלא אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא נמי ואי בעי שוכב או יושב האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור. במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא חייב אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כוונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו. ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס. ומכל מקום זה שאמרו שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה רשאי להכותו ולרדותו כמו שביארנו בפרק המניח. ע"כ. וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל שור שנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל הבית את השור בשוגג פטור במזיד חייב ואם נכנס ברשות חייב בעל הבית אף על השוגג דהוי ליה לעיוני אי נפיק. נראה לומר אף על פי שלא קבל עליו לשמרו. ע"כ.

שהבאיש בשעת נפילה כלומר שהיה מלוכלך. ואי נמי שעבר ברפש וטיט בנפילתו. הניחא לשמואל וכו' ואף על גב דקיימא לן כשמואל אפילו הכי מיבעי ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככולי עלמא. ואמר ליה דככולי עלמא אמרה וכשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמיחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בעלמא. הרשב"א ז"ל. וגרמא בעלמא לא מחייב דהא ודאי לגבי בעלים דשור לא הוי דינא דגרמי כלל אלא גרמא בעלמא אלא אם כן כשהפילוהו הבעלים לבור דהשתא הוי דינא דגרמי ומחייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי דהשתא נזקיו הם בידים שמפסיד המים. ואפילו הבאיש מגופו נמי לא שנו אלא בשעת נפילה אבל לאחר נפילה כיון דהאי תורא מנפשיה נפל וקיימא לן כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא פטור מאי טעמא הוי שור וכו'. הרא"ה ז"ל.

אמר רב יוסף דחזא ירקא וכו' מדלא קאמר אלא משמע דאדרב קאי כלומר במועד לעולם לא יפול על בני אדם בענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף על פי שיש שם בני אדם ולא לכוונת האדם אינו משלם כופר אלא במועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף על פי שזה שן הוא ומועד מתחילתו אפילו הכי לענין כופר מועד שלש פעמים הוא דבעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי כמה פעמים בפרק ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל. וכן מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אלמא פשיטא דעד דעביד תלתא זימנא לא מחייב בכופר ואף על גב דרגל מועדת מתחילתה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות ובמועד שלא בכוונה משלם כופר ושמואל אמר הא מני רבי יוסי היא. קשיא לן הכא דבפרק ארבעה וחמשה בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר. ואקשינן עלה והא תם הוא ושני שמואל התם במועד להתחכך וכו'. ורב אמר פטור לגמרי. אפוכי מטרתא למה להו מאי טעמא לא מוקי רב במועד כי הכא ונימא חייב בכופר שמואל מאי טעמא מוקים לה הכא בתם וכרבי יוסי הגלילי לוקמא במועד כי התם וכוליה כופר. וחזינן בה פירוקא ולא דייק ומשום הכי לא כתיבנא לה. והכי מתרצינן לה דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין רב אזיל בתר לישנא דמתניתין התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי ומשום הכי מוקי לה בתם והכא דקתני משלם את הכופר ומשמע נמי כופר שלם מוקי לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין התם דקאי במועד כדקתני לעיל מיניה נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים דאלו בתם נקי מדמי עבד הוא מוקים לה לההיא במועד והכא דקתני בתם דקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה מוקים לה להאיך בתם. ע"כ. ורש"י ז"ל הגיה בפירושיו פירוש סוגיא זו בענין אחר. אי הכי בר קטלא הוא פירוש בנפילות ראשונות והאיך נעשה מועד דליכא למימר דקטל וערק לאגמא וכו'. ומשני דחזא ירקא ונפל פירוש שראה עשב על פי הבור ובא לאכלו ונפל דאהך נפילה לא איכוון וכו' עד הני מילי במועד לנגיחות בכוונה. פירוש לפירושו דבשלשה פעמים הראשונות נתחכך בכותל בכוונת הפלה על האדם להרגו כדמוקי לה במועד להתחכך וכו' וכגון דערק בראשונות וברביעית הרג שלא בכוונה וכגון שהיה מתחכך בכותל להנאתו ברביעית דכיון דמועד לנגיחות בכוונה הוי ליה קרן הילכך פטור מכופר מגזרת הכתוב דכתיב השור יסקל וכו' דאף על גב דהשור בסקילה מנגיחות ראשונות מכל מקום כיון דאינו בסקילה מנגיחה רביעית לא משלם כופר אבל כיון שלא היה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר דשן ורגל והילכך אף על גב דאין השור בסקילה מכל מקום משלם כופר מידי דהוה אשן ורגל דאמרינן לעיל דאיכא כופר אף על פי שאין השור בסקילה דהיכא דחזא ירקא ונפל תולדה דשן הוא דמתכוון להנאתו. ומכל מקום דוקא במועד על ידי שלש פעמים אבל בחדא זימנא לא דסוף סוף משונה הוא אבל כיון דאייעד ליה אורחיה הוא והוי שן. ולאוקמה להך נפילה אחרונה במתכוון דהשור בסקילה לא מצינא דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזא ירקא לא אייעד. ע"כ פירוש הקונטרס שהגיה בפירושיו. ודוחק הוא פירוש זה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל דחזא ירקא וכו' כתוב בתוספות וגם תימא הוא לומר הוי מועד בהפלת כותל וכו'. קשה ונילף מנוגח שלש פעמים בכוונה ושוב נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד. וי"ל דהוה מעין קמייתא כיון שמתכוון סוף סוף ליגח אבל הכא בפעם רביעית לא נתכוון להפלת הכותל כלל לכך הוי מעשה חדש. ע"כ. וזה לשון הרא"ה ז"ל אי הכי בר קטלא הוא. פירוש ומתניתין לא משמע הכי מדקתני משלם את הכופר ותו לא ולא קתני חייב מיתה. דחזא ירקא פירוש והיינו מועד דאמר רב דהשתא הוי לה שן שהיא מועדת מתחילתה. והשתא אתי שפיר מתניתין דקתני משלם את הכופר דמשמע כופר שלם. ושמואל נדי מטעמיה דרב למימר דליכא למימר דאתי מתניתין בהכי דהא פשיטא אלא כרבי יוסי הגלילי והא אתא לאשמועינן אלא לשמואל וכו' הוא הדין דלרב אתי שפיר דכיון דהוי שן בעינן חצר הניזק אלא משום דעולא ושמואל בחדא שיטתא מקשי מדעולא לשמואל כיון דלא ניחא ליה באוקמתא דרב אמאי לא מוקי לה כעולא ותיתי כולה שפיר. ותרצינן דלא איכפת ליה אהא דאורחא דמילתא קתני. הרא"ה ז"ל.

עולא אמר רבי יוסי הגלילי היא וסבר לה כרבי טרפון וכו' תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמיה כדעולא דכיון דמתניתא תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר. ונראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמה מתניתין דלא כהילכתא וכרבי טרפון ומכאן נראה דהלכה כרבי יוסי. ועוד נראה לי דהא קיימא לן דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדרבי יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כרבי יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם. הרשב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכניס שורו שלא ברשות והציץ בבור וראה ירקות על פי הבור ונתכוון לאכלם ונפל שם על אביו של בעל הבור חייב בכופר ואינו נסקל בין שהוא מועד ליפול על בני אדם בין שאינו מועד לכך כיון שאין כוונתו להזיק שן הוא ולא הוי כדין רגל בחצר הניזק דמשלם כופר שהרי לא כוון ליפול הילכך אף על פי שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בלא ראיית זרעים כיון שראה עכשיו בו זרעים הרי זה אינו נסקל שהרי נתכוון לאכילת הזרעים ואם נתכוון להזיק למי שהוא בבור אף על פי שהיו שם זרעים נסקל אם הוא מועד לכך. וכן כתב הר"ם ז"ל. אבל אם ראה שם זרעים או נתחכך בכותל להנאתו והפיל הכותל או נפל בבור על אביו או בנו הרי זה שוגג ואינו נסקל כיון שלא נתכוון אלא לאכילת הזרעים ואכלן אחר נפילה או נתכוון להתחכך בכותל ונתחכך בכותל הבור אחר נפילה ואף על פי שהוא מועד ליפול על בני אדם בבורות ולהתחכך בכתלים להפילן אפילו שלא להנאתו. ורבינו חננאל ז"ל פירש דחזא ירקא ונפל שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בשעה שהיה רואה שם ירק ואף על פי כן כיון שאין כוונתו להזיק אינו נסקל. ואם הכניס ברשות וקבל עליו בעל חצר לשמרו ונפל לבור והוזק אף על פי שהזיק אדם שם בעל חצר חייב בנזקי השור ובעל השור פטור. ע"כ.

ושמואל אמר הלכה כרבי קשה דהא קיימא לן כשמואל בדיני ולעיל משמע דסתמא דתלמודא אית ליה כרבנן דנקט לעיל ואפילו חנק את עצמו. ורבא נמי לעיל מסיק כרבנן ואפילו נשברין ברוח. וכן קאמר רבא לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית חייב משמע הא ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות חייב בעל השור דהא לא קביל עליה בעל הבית נטירותא בסתמא לרבי. וי"ל דאף על גב דרבא מסיק כרבנן לא משום דסבירא ליה הכי אלא מילתא דרבנן מפרש והא נמי דנקט שלא ברשות גבי הכניס שורו לאו היינו לפי שהיה סובר כרבנן אלא נקט למילתיה לכולי עלמא אפילו לרבנן. ועוד דהא לא נחת רבא לאשמועינן מידי בלא קבול השמירה ועיקר מילתיה ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב לקמן וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו' ומדמה לה רבא הכא כרבנן ולא מתרץ לה כולה כרבי ואיידי דתנא סיפא אשמרנו תנא רישא נמי שומרו. שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא כרבנן ולעיל נמי מוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. והכי נמי מוכח ההוא עובדא דלעיל דההיא איתתא דבעיא למיפא וכדכתיבנא לעיל הילכך אף על גב דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני והכא ודאי קיימא לן כרב הונא ורבא דהוא בתרא ורב פפא נמי אתא לאוקמי כולה כרבי אלא דהאי תנא סבירא ליה נמי כרבי טרפון דאמר וכו'. והא כתיבנא בדוכתיה דלית הילכתא כרבי טרפון הלכך לרב נמי לית הילכתא כהא מתניתין. ע"כ.

הא גופא קשיא אמרת וכו' טעמא דאמר ליה שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל חצר דבסתמא קביל עליה נטירותא אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר כדאמרינן לעיל שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירה של נפקד מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו סלק עצמו. הראב"ד ז"ל.

בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה כו' ואין להקשות דאפי' בשעת נפילה אמאי מחייב להני אמוראי דלא מוקי למתני' בחזא ירקא אלא שנפלה באונס וא"כ אמאי מחייב דהא לקמן בפרק הכונס גבי נפלה לגינה קאמר להדיא דאינה משלמת מה שהזיקה משום דאונס דלא אסיק אדעתיה הוא וכן משמע לעיל בפרק כיצד דכלב וגדי שנפלו ושברו את הכלים פטורים אם לא היה הכותל צר וכן פשוט בכל הפוסקים וא"כ מ"ש הכא דמחייב דהא שור שנפל לבור שלא לדעת אונס גמור הוא דאפי' בעל הבור פטור היכא שנפל שור פיקח והכל מטעם אחד משום דאנוס הוא אלא דאפ"ה מחייב הכא משום שהכניסו שלא ברשות והוי תחילתו בפשיעה. ונראה לענ"ד דעפ"ז צדקו היטב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם הכניסו בסתמא והבאיש מימי הבור פטור והשיג עליו הראב"ד דלפי שיטתו שפוסק כר' דתרווייהו לא מקבלי נטירותא בסתמא יש לחייב בעל השור דלא גרע מחצר השותפין וכוונתו כמ"ש דמהיזק שעושה בידים יש לחייבו וכתב עוד דלענין מי הבור ה"ל חצר הניזק עי"ש באריכות אבל לפמ"ש דברי הרמב"ם עולים יפה דכיון דתחילת כניסתו ברשות ולא פשע מידי אף אם נאמר דלענין מי הבור הוי חצר הניזק אפ"ה פטור בעל השור משום דאנוס הוא והיינו לגמרי כמו נפלה לגינה ושאר ראיות שכתבתי דפטירי אפי' בחצר הניזק אבל שלא ברשות ודאי חייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב כנלע"ד ומה שהשיג הראב"ד עוד בדיני נגיחה לפי פי' ה"ה כבר כתבתי שם בביאור ל' הרמב"ם דהרמב"ם גופא מודה בהא דאף אם הכניסו ברשות חייב בעל השור בחצי נזק כדין חצר שותפין וכמו שיתבאר עוד בסמוך ואין כאן מקומו להאריך:

שם דחזא ירקא ונפל עיין לעיל דף מ"ד בתוס' שפירשו כל הסוגיא בענין אחר ועיין במ"ש שם:

שם הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו כו' הא דלא מוקי לה שפיר כרבי וטעמא דא"ל ושמרו הזיק חייב הוזק פטור ואי א"ל ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אבל בסתמא שניהם פטורים דהו"ל כאילו התנו כמ"ש התוס' לעיל בהיפוך בד"ה אימא סיפא לסברת המקשה דהתם אבל כבר כתבתי שם דלמסקנא לא מיתוקמ' הכי וכ"כ מהרש"א כאן ויתבאר בסמוך באריכות:

שם ר' פפא אמר כו' ר' היא וס"ל כר"ט כו' מה שיש לדקדק כאן יתבאר בסמוך בדברי תוס' ובמה שאכתוב שם:

בתוס' בד"ה ושמואל אמר וכו' לכאורה נראה דהלכתא כשמואל וכו' וצ"ע דרבא קאמר לעיל כו' ואי כר' אפי' ברשות חייב דלר' סתמא חייב בעל השור וכו' עכ"ל. כל זה לפי שיטתם דלמסקנא סובר ר' דבסתמא בעל השור מקבל עליו נטירותא דעול ונטר קאמר וכמ"ש באריכות וכ"כ מהרש"א שהוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה דיוקי אהדדי דשפיר מצינן לאוקמי כר' וכמ"ש בסמוך וגדולה מזו דהא ר"פ דבתרא הוא אמר בהדיא לר' אי לא א"ל שמרו מ"מ מקום אקני ליה בחצר והו"ל חצר שותפין והיינו היפך סברת המקשה דלעיל אחר המשנה דלדידיה פטור בעל השור אפי' מקרן בסתמא וא"כ שדברי התוס' מוכרחים קשיא לדברי הפוסקים הלכה כר' כל קושי' התוס' דכל סוגיא דרבא הוי דלא כהלכתא ועוד ראיתי להזכיר כאן תמיה גדולה על מפרשי הרמב"ם שהבינו בדבריו דהמכניס שור ברשות מסתמא ונגח שורו של בע"ה פטור בעל השור אפי' מקרן ואיך אפשר לומר כן דהא רב פפאאיהו בתרא קאמר בהדיא דלרבי חייב בעל השור מיהת בח"נ דקרן בסתמא וא"כ איך יחלוק הרמב"ם על דברי ר"פ אמנם לפמ"ש לעיל דלענ"ד דכל הני פוסקים כרבי בע"כ סברי דלמסקנא נמי סבר דתרווייהו לא מקבלי נטירותא והיינו כסברת המקשה דלעיל וכ"כ ה"ה להדיא ע"ש אלא שסוברים דאע"ג דלא מקבלי נטירותא מ"מ חייב בעל השור בהיזק דבידים כגון בקרן דלא גרע מחצר השותפין וכדאמר ר"פ להדיא והרמב"ם נמי נראה דסובר כן ולכך הזכיר בכל חלוקי דינים דמשנתינו דאם הכניס ברשות סתמא פטור בעל השור אבל בהאי בבא דנגיחת השור לא כ"כ וסמך על מ"ש כבר דחצר השותפין חייב על הקרן אלא דבנפל לבור והבאיש מימיו פטור בעל השור אע"ג דבידים הוא והו"ל נמי חצר הניזק מ"מ פטור משום דאנוס הוא וכמ"ש לעיל בסמוך נמצא דלפי סברא זו מיתוקמא שפיר כל האי סוגיא דרבא אפילו אליבא דר' וכמ"ש כל אחד על מקומו עיין עליהם. והא דמקשה הש"ס הכא דיוקי דברייתא אהדדי ולא מוקי לה כר' לפי מה שאנו אומרים עכשיו דלדידיה בסתמא תרווייהו פטירי היינו משום דמשמע לתלמודא דכל הני בבי דברייתא בשמרו ואשמעינן בין בהזיק בין בהוזק מילתא דפשיטא הוא ולית בה שום חידוש אלא לדיוקא דידה איתמר דהכי הוא קושטא דמלתא וא"כ ע"כ דבין בבא דהזיק ובין בבא דהוזק תרווייהו לדיוקי אתמר וכה"ג כתב מהרש"א לעיל גבי מ"ש מהאשה שנכנסה לטחון וא"כ א"א לומר דמיתוקמא כר' והא דנקט ושמרו היינו לדיוקא דהזיק דברשות סתמא פטור דא"כ אכתי בבא דהוזק מאי קמ"ל ועוד תינח בשאר נזקין אבל בקרן מאי איכא למימר דהא אפי ברשות נמי הזיק חייב וא"ל נמי להיפך דלדיוקא דקרן אתי דאי א"ל ושמרו הוזק פטור אבל ברשות מסתמא חייב בקרן בח"נ דא"כ בבא דרישא דהזיק מייתרא ואם נאמר דרישא בשאר נזקין וסיפא בקרן זהו יותר דוחק מכל מאי דמשני עכשיו דכיון דכל האי ברייתא לא אתי אלא לדיוקא וכיון דאיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהזיק ואיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהוזק אכתי לא שמעינן מידי וכדאמרינן בעלמא אלא מהא ליכא למישמע מינה ואם נאמר לסמוך על סברא החצונה הדרא קושיא לדוכתא דכל הני בבא מייתרי אע"כ דתרווייהו בבי בין דהזיק בין דהוזק לדיוקי אתמר דברשות הוא להיפך וא"כ מקשו שפיר ומשני כל חד כדאית ליה ובהאי גוונא שכתבתי דתרווייהו בבי דוקא אלא דלרבא סיפא דברייתא באיידי נקט לה כדרך הש"ס בכמה דוכתי אבל בבא דרישא דוקא הוא ולר"פ נמי הכי הוא דדוקא נקט אי א"ל ושמרו הזיק חייב נ"ש הוזק פטור לגמרי אבל ברשות סתמא בין בהזיק ובין בהוזק ח"נ איכא דהה"ל חצר השותפין ואע"ג דלשיטת התוס' למסקנא לר' עול ונטר קאמר אין לפטור בע"ה מנגיחה כיון דר"פ קאמר בהדיא מקום אקני ליה. והאמת יורה דרכו דאפי' לדברי תוס' גופא צ"ל כן דאפי' לשיטתם תקשה דמאי דוחקיה דר"פ לאוקמי לר' כר' טרפון הא אפי' בלא ר"ט א"ש דנקט סיפא דוקא ואני אשמרנו והא דנקט ברישא ושמרו היינו לדיוקא דהוזק לחוד דא"ל ושמרו פטור בעה"ח לגמרי אבל לא אמר ליה ושמרו חייב בעה"ח מיהת בח"נ דע"כ הכי הוא לדברי ר"פ דהו"ל חצר שותפין אלא ע"כ מדדחק לאוקמי מלתא כר"ט היינו משום דמשמע ליה בע"כ דבין בבא דהזיק ודהוזק הכל לדיוקא אתמר והיינו כר"ט ואם כן שמההכרח לפרש כן אפי' לשיטת התוספות ממילא למה לא נפרש כן לדברי הנך רבוותא קשישאי הרי"ף והרמב"ם וראב"ד וש"פ ודוק היטב בכל מ"ש בזו סוגיא וכולה בחדא גוונא הן בסוגיא דיוקא דמשנה והן בסוגית הש"ס בבריתא דהאשה שנכנסה לטחון וכן בסוגיא זו דברייתא מכנוס שורך דבכולהו ממשניות שאינן צריכין דייקינן בה כל הני דיוקי ובהכי סלקא הסוגיא היטב לכל הפוסקים לפי שיטתם בלי גמגום בעזה"י:

גמ' ריה"ג היא דאמר כר"ט קשה לי הא להדיא אר"ט כן בכופר דמשלם ברשות ניזק כופר שלם לעיל דף כו ע"א וא"כ למאי צריך ללמוד ממה דאמר ר"ט כן בנזק וגם הו"ל לומר בקיצור ר"ט היא דאמר תם משלם כופר שלם ברשות הניזק וצ"ע: