מסכת בבא קמא דף ל״ג עמוד א׳

אחר לית ליה אימתא דנפח עליה והוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא:

וחייב בד' דברים דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויים:

מאן דמתני אהא חייב בארבעה דברים:

כל שכן אקמייתא הנכנס לחנותו של נגר דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני:

בבית בביתו ולא בשוק:

מתני' במותר שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקיו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר את החצי:

מועד בתם משלם במותר כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם:

גמ' כמשפט הזה יעשה לו רבנן לא דייקי הזה דמייתי ליה לדרשה כדלקמן:

והוציא הלה את ראשו לא דמיא להיה תחתיו כרים וכסתות דשלהי כיצד הרגל (לעיל בבא קמא כו:) דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים:

אי דשכיח בשוקא מאי טעמא דאחרים פירוש ימתינו עד שימצאהו בשוק חוץ לבית ואית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא דכיון שאין רגיל לצאת חוץ מעירו הרבה פעמים ימצאהו חוץ לביתו אבל לא שכיח במתא כעין רוכל המחזר בעיירות יש להם רשות ליכנס שלא ילך לו:

בגברא דשכיח ולא שכיח אי שכיח פשיטא ליה דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח א"כ ודאי עול תא משמע:

תניא כמ"ד קום אדוכתך משמע וע"כ בשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע:

שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו' תימה דכולה מתניתין שאין צריכה היא וי"ל דלרבי עקיבא אצטריך שלא תאמר כיון דאית ליה יוחלט השור לניזק אם כן שורו של זה קנוי לזה. ואם הקדישו קדוש קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו לרבי ישמעאל נמי נ"מ אם נאבד האחד שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו:

ורבנן הזה למה לי לפוטרו כו' וא"ת לרבנן כמשפט למה לי דבלא כמשפט ידעינן דתם באדם משלם ח"נ דמהיכא תיתי לשלם נ"ש וי"ל דכיון דהזה אצטריך למכתב לפוטרו מארבע' דברים אי לאו כמשפט שור בשור לא הוה דרשינן הזה לפוטרו מארבעה דברים אלא הוה דרשינן הזה כרבי עקיבא הזה כתחתון ולא כעליון דהכי מסתברא טפי:

הוה אמינא צער לחודיה יש ספרים דגרסי צער ובושת אבל רפוי ושבת לא וא"ת מהיכא תיתי דליתב ליה אי מק"ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער וי"ל דלא שייך ביה פירכא דמאי דכתיב באדם שמשלם רפוי ושבת אין אלא גלוי מילתא בעלמא שכל זה חשיב נזק ונזק מצינו בהדיא בקרא שהשור משלם:

הקדישו ניזק איכא בינייהו ה"מ למימר דלמר יכול לסלקו ולמר אין יכול לסלקו וכן מכרו מזיק דלרבי ישמעאל מכור לרדיא כדאמרינן בשמעתא ולרבי עקיבא אין מכור וכן שיבח מזיק או כיחש מזיק כדאמרינן לקמן ומילי טובא דדריש בשור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו:) נמי איכא בינייהו אלא חד מינייהו נקט.:

ת"ר פועלין שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית כו' סוגיא דשמעתא פועל שבא לתבוע שכרו מבעל הבית ונכנס בלא רשותו של בעל הבית והוזק מבהמתו של בעל הבית ואפי' אם מת פטור בעל הבית וכל שכן זולתי פועל ואם אמר לו בעל הבית הכנס ונכנס והוזק בעל הבית חייב ואם הוא בעל הבית שהוא פעמים מצוי בשוק פעמים אינו מצוי בשוק ובא ועמד בשער וקראו לבעל הבית והשיבו ואמר לו אין ונכנס והוזק פטור בעל הבית שלא היה לו להיכנס דאין לאו משמע עול אלא קום אדוכתיך משמע ותניא הכי סתמא דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעל הבית ומת פטור אף על פי שנכנס ברשות ברשות אמאי פטור אלא לאו כגון דקרא אבבא ואמר ליה אין (ועול) והוזק פטור. ש"מ אין קום אדוכתיך משמע ש"מ:

מתני' ב' שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק כו' אדם בתם ותם באדם אדם בתם משלם במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם:

ת"ר או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כן משפט אדם באדם כו' פרשה זו תחילתה וכי יגח שור את איש מפרש בתם ואם שור נגח הוא מתמול מפרש במועד בתם הוא אומר ובעל השור נקי ובמועד כתיב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו הנה במיתה פירש דין התם ודין המועד לנזקין לא פירש כשחזר וכתב או בן יגח או בת יגח למאי אתא לדברי הכל לנזיקין הוא דאתא ת"ק סבר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט נזקי שור בשור תם חצי נזק מועד נזק שלם אף שור שהזיק אדם תם חצי נזק מועד נזק שלם כן יעשה לו.

ור' עקיבא אומר אם כן הוה ליה לקרא לומר כמשפט יעשה לו מאי טעמא כתב הזה ללמוד שזה דין כתחתון ולא כעליון לפי שבתחילת הפרשה תורת התם והוא נקרא עליון ואחריו כתיב ואם שור נגח הוא המועד והוא הנקרא תחתון שזה אחרי זה כתיב ודייק ר' עקיבא הזה הסמוך לו והוא תורת התחתון והוא המועד.

יכול לשלם מן העלייה כיון שאע"פ שהוא תם באדם משלם נזק שלם כמועד נדין אותו בכל דבר כמועד ת"ל יעשה לו מגופו משלם ולא מן העלייה ורבנן דפליגי עליה דר' עקיבא אמרי הזה כשם שאין בזה ד' דברים אלא כופר בלבד כך אין שור באדם משלם ד' דברים אלא נזק בלבד.

ור' עקיבא נפקא ליה מאיש בעמיתו איש בעמיתו משלם ד' דברים ולא שור ד' דברים בעמיתו ממעט השור משלם ד' דברים ורבנן מאיש בעמיתו הוה אמינא צער לחודיה דהכין כתיב מום ומום צער לחודיה משמע אבל ריפוי שבת ובושת אימא כנזק דמי וליתן ליה קמ"ל והלכתא כרבנן דגרסינן בתחלת פרקין קמא תבריה ר' עקיבא לגזיזיה:

מתני' שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור מתני' ר' עקיבא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר הוחלט השור קסבר ר' עקיבא שותפי נינהו וכי כתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא והרשות ביד הניזק למכור שנאמר ומכרו וחצו את כספו הנוטל כסף הוא המוכר ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ולבי דינא מזהר להו למכור השור ולפרוע את חובו של זה שנאמר ומכרו את השור החי וגו' מאי בינייהו אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק לר' עקיבא מוקדש לר' ישמעאל אינו מוקדש.

והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור ואמר ר' יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים. איכא למידק מאן דמתני לה לדר' יוסי בר חנינא אהא מאי שנא מההיא דרבה דאמר בשלהי כיצד הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסלקן פטור ומסתברא דמאן דמתני לה אהא לית לי' לדרבה ורבה כמאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וקי"ל כרבה.

ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים ואם תאמר תיפוק ליה מכמשפט שור בשור י"ל שאני התם דלא שייך ביה לא צער ולא בושת.

יושם השור בב"ד כלומר אינו מוחלט לו השור אלא שישומו אותו ב"ד ואם רצה מזיק לסלקו במעות מסלקו שאינו אלא כב"ח עד שיחליטוהו לו ב"ד כשאין המזיק רוצה לסלקו.

ור' עיקבא סבר יוחלט השור לניזק קודם שיעמוד בב"ד דשותפי נינהו ואם תאמר אם כן כי בעינן מיניה מאי בינייהו לימא דהיכא דבעי מזיק לסלקו בזוזי איכא בינייהו הא ליתא דחדא מג' ארבע נקט דהא הוה מצי למימר מכרו ניזק איכא בינייהו וא"נ שבח מזיק וכדאיתא לקמן אלא דחדא מינייהו נקט.

הקדישו ניזק איכא בינייהו דלר' ישמעאל אינו קדוש שאינו אלא כבעל חוב ואפילו לאביי דאמר בפרק כ"ש למפרע הוא גובה ואקדיש מלוה וזבין מלוה קדוש ה"מ היכא דגבאו לבסוף אבל הכא לר"ע קדוש מיד ואלו רצה מזיק לסלקו אי אפשר וקדוש ולר' ישמעאל אינו קדוש ואלו רצה שלא להגבותו מגופו אלא לסלקו בזוזי אינו קדוש ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דלר"ע משעת נגיחה קם ליה ברשותיה דניזק ואפילו קודם העמדה בדין וזה תימא דהא קיימא לן דפלגא נזקא קנסא וכל קנסי אין זוכין בהם אלא משעת העמדה בדין וכדאמרינן בפ"ק דמכות דלר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא עד זומם שאמר העדנו והוזממנו בבית דין של פלוני אינו משלם על פי עצמו עד שיאמר הוזממנו וחייבינו ממון ואמרינן נמי התם וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרי בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרה בחד בשבא עמנו הייתם במקום פלוני אלא בתרי בשבא גנב טבח ומכר או בערב שבת גנב טבח ומכר אין משלמין דבעידן דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דאלמא אינו זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין.

ועוד דתנן בפרק נערה במסכת כתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ולא אמרינן דמשעת פתוי זכה בו האב ותירצו בתוספות דא"ל דשאני הכא דכתיב ומכרו את השור החי אניזק ואמזיק קא מזהר רחמנא דאלמא משעת נגיחה קאי ברשותיה דניזק ומההיא שעתא הוו שותפי.

ואכתי איכא לעיוני דהא אי מודה מיפטר א"כ כי הקדישו היאך קדוש ואנן דומיא דביתו בעינן. וי"ל דמ"מ כל שלא הודה הרי הוא דניזק. והראב"ד ז"ל כתב דקנס דפלגי נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפי נינהו ומכי אודעיה שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייבי ליה ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מפטר דמחמת ביעתותא דעדים היא דקא מודה הלכך כי מסהדי עליה בבית דין איגלאי מלתא דמעיקרא נמי שותפי הוו ע"כ. וגדולה מזו כתב הרב ז"ל בשלהי פרקין גבי אי לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואע"ג דקנסא הוא וליכא עדי נגיחה ומודה בקנס פטור לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרו ליה וכל שכן דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי ע"כ.

ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל דפלגי נזקא למאן דאמר קנסא הא דאמרינן לעיל בשלהי פרקא קמא דאי מודה ביה מיפטר דינא ואי הוי פירושא דאמרי ליה אמרי ליה זיל שלים ואי אמר לא משלמנא דקנסא הוא לא מגבי ליה האי דינא לא שמעינן ליה בשום דוכתא ודברי הרב צל"ע.

מי שיצתה אבן מחמת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור מן הגלות שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו ולענין נזקין חייב בארבעה דברים וגדולי המחברים פסקו שפטור מכלום ושתי סברות אלו יוצאות מסוגיא שבכאן ממה שאמרו מאן דמתני לה אהא וכו' ומאן דמתני לה אקמייתא וכו' וגדולי הפוסקים פסקו שחייב בנזק לבד אבל לא בשאר הדברים על הדרך שכתבנו בהיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם:

פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ומתו השור נסקל ולענין כופר אם נכנסו ברשות חייב ואם לאו פטור קראו על הדלת לשאול אם בעל הבית לשם אם לאו ואמרו להם הן ונכנסו על סעד דבור זה אם אין אדם זה מצוי בשוק כלל שיוכלו לתבוע שכרם לשם הרי הם כנכנסים ברשות כל כיוצא בזה ברשות הוא והוא שאמרו אין עול תא משמע ומשלמין את הכופר ואם היה מצוי בשוק תמיד הרי אלו כנכנסים שלא ברשות כל כיוצא בזה שלא ברשות הוא והוא שאמרו אין קום אדוכתך משמע היה מצוי שם לפעמים אלא שאין מצוי תמיד לשם הרי זו מחלקת והלכה שאף זה נדון כנכנס שלא ברשות אף בכיוצא בזה אין קום אדוכתך משמע ודין זה כך הוא בכל דבר שאנו צריכין בו לחלק בין נכנס ברשות לשאינו נכנס ברשות הן לענין נזקין הן לענין גלות כל אחד לפי ענינו:

המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין החלק הרביעי שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק וכן שני בני אדם שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם אדם במועד ומועד באדם משלמין במותר נזק שלם אדם בתם ותם באדם אדם בתם משלמין במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם אמר הר"ם משלמין במותר הוא שישום כמה יתחייב זה במה שהזיק וכמה התחייב השני גם כן ואם נשתוו הנזקין יצא האחד באחד ואם הותיר נזק האחד שהיה ראוי לשלם האחד מהם יותר ממה שראוי לשלם האחר ישלם מי שהזיקו יותר שיעור המותר ובזה אין צריך למשול משל לפי שהוא מבואר ומה שאמר הכתוב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו מחלקת ר' עקיבא וחכמים בפירוש זה הפסוק חכמים אומרים כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם כלומר שהתם חייב חצי נזק והמועד נזק שלם וכבר קדם לנו שהכל מסכימים אדם מועד לעולם ור' עקיבא אומר כמשפט הזה הוא שור המועד לפי שבו הכתוב הזה מדבר כך יהיה לעולם דין שור שחבל באדם בין שהוא מועד בין שהוא תם ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי שני שוורים תמים שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק ר"ל ששמין את הנזקין ואם הם שוה בשוה נפטרין כל אחד לעצמו ואם הוזק האחד במנה וחברו בחמשים משלם במותר והוא אותם החמשים חצי נזק והוא עשרים וחמשה דינרין ואם שניהם מועדין משלם כל אותם החמשים ואם אחד תם ואחד מועד אם מותר זה עשאו תם במועד משלם בו חצי נזק ואם מועד בתם משלם נזק שלם ושני אנשים שחבלו זה בזה לענין זה כשני מועדים הם שהרי אדם מועד לעולם ושור באדם אם השור תם הרי זה כתם במועד ומועד בתם ואם השור מועד הרי זה כמועד במועד ור' עקיבא חולק לומר שתם באדם בנזק שלם ואף לדבריו דוקא מגופו הא אם לא היה השור שוה כנזקו אינו משלם מן העליה ומ"מ אין הלכה כמותו ושאר המשנה כולה הלכה היא והיזק שור באדם ושור בשור מיהא אין בו אלא חיוב נזקין לא ארבעה דברים ולא סוף דבר צער שאין שם חסרון כיס אלא אף שבת ורפוי אבל אדם באדם משלמין במותר אף ארבעה דברים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

המשנה התשיעית והוא מענין מה שלפניה ואמר על זה שור תם שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום נוטל את השור שור תם שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אמר ר' מאיר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו אמר לו ר' יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו ולא קיימת וגם את המת יחצון ואי זה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת אמר הר"ם מחלקת ר' יהודה ור' מאיר הוא בשבח נבלה וזה לפי שהעקר בידינו נבלה לבעליה כלומר לנזק וישומו אותה לו בשוייה והוא מה שאמר הכתוב והמת יהיה לו וישלים לו עליו חצי נזק אם היה תם או נזק שלם אם הוא מועד כי מה שאמר יתעלה וחצו את כספו ר"ל שיתחייב הנזק במחצית החסרון בלבד וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין ומה שנא' ומכרו את השור החי ר"ל שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם ואין בכל העיקרים האלו מחלקת אבל מחלקת ר' מאיר ור' יהודה כשהנבלה שוה סמוך למיתה על דרך משל דינר והוסיפו דמיה והיא שוה קודם שיעמדו בדין שני דינרין ור' יהודה אומר וגם את המת יחצון יחושב לו בדינר וחצי וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו ור' מאיר לא יחשוב לו אלא הדינר שהוא שוה בשעת מיתה כמו שנאמר והמת יהיה לו כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק וכמו כן כשהנבלה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה ואחר כך היא שוה כסף ר' מאיר אומר לא יחשוב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק וזהו שאמר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו ור' יהודה אומר יחשוב לו בחצי מה ששוה הנבלה לפי שדמיה כולן שבח הוא כי לא היתה שוה שום דבר בשעת מיתתה והוא מה שאמר ר' יהודה לחלוק עליו קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שור שוה מנה וכו' משנה זו כלה מפורשת בהם שדינו בחצי נזק ואמר ששור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום והרי שחצי נזקו הוא כערך המזיק ומתוך כך הוא נוטל את השור:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום והרי שחצי נזקו הוא כחצי ערך המזיק ומתוך כך מוכרין את החי וחולקין וסובר ר' מאיר שזהו שור האמור בתורה ומכרו את השור החי וכו' ואמר לו ר' יהודה וכן הלכה כלומר אף אני מודה בדבריך בעקר הדין שכך הוא אבל מה שאמרת שזהו שור האמור בתורה היאך יתקיים בזה וגם את המת יחצון אלא שור האמור בתורה הוא ששניהם שוין והנבלה שוה מקצת הנזק הן הרבה הן מעט שכשאתה חולק ביניהם דמי החי ודמי המת נמצא כל אחד מפסיד חצי הנזק כיצד הרי שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים ונמצא הנזק כלו מאה וחמשים וחצי הנזק שבעים וחמשה דינרין כשאתה חולק דמי החי שהם מאה דינרין לכל אחד ודמי הנבלה שהם עשרים וחמשה דינרין לכל אחד נמצא כל אחד מפסיד שבעים וחמשה דינרין ומ"מ ר' מאיר מפרש וגם את המת יחצון ללמד פחת שפחתתו מיתה לבד מחצין בחי כלומר שהבעלים מיטפלין בנבלה ואין בכלל הנזק אלא מה שפחתתו מיתה לשעתו ואם פחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פחתה לעצמן של בעלים ואף ר' יהודה סובר כן אלא שמשתמש בפסוק זה בשני דברים שהרי היה מספיק לומר וגם את המת ולא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה בעיקר הדין אלא במשמעות המקראות אלא שבגמרא מפרש שבקצת דברים חולקין בזו בעיקר הדין והוא בשבח ששבחה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שלר' מאיר כלו של ניזק כדין פחת נבלה ולר' יהודה חציו של מזיק דרחמנא חס עליה והוא אצלו וגם את המת יחצון והלכה כר' יהודה אלא שיש בענין פסק זה של שבח נבלה תנאים כולן יתבארו בגמרא:

בד"ה ה"א צער לחודיה כו' מק"ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא האי ק"ו מאדם שאין משלם כופר כו' איכא לעיל בס"פ כיצד הרגל וכתבו התוספות דליכא למיפרך מה לאדם שכן מועד מתחילתו משום דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ומה"ט נמי ליכא למפרך הך פירכא מה לאדם שמשלם צער ודו"ק:

בד"ה איכא בינייהו כו' לר' עקיבא דמכרו אמזיק וניזק קאי וההיא דמרובה נמי גלי קרא למאן דאית ליה עכ"ל מיהו ר' עקיבא לא ס"ל התם דגלי קרא דהא קסבר שיוצא בשינו ועינו ואין להקשות לפי זה לדבריהם דלעיל דאימא לר' עקיבא כיון דמשעת הנזק ברשותיה קאי הוה גברא כבר בר תשלומין ולא משלמי הזוממין כלום וההוא דמרובה אליבא דר' עקיבא אזלא דלא גלי לן קרא התם ואין העבד זוכה בשחרורו עד שעת העמדה בדין ולכך פריך שפיר דכוליה עבד בעי לשלומי דאכתי כו' די"ל דע"כ הך ברייתא לא אתיא כר' עקיבא דא"כ דמי עינו נמי לא ניתנו ליה לרב דהא קסבר דיוצא בשינו ועינו וק"ל:

והוציא הלה את ראשו כתבו בתוספות לא דמי להיו תחתיו כרים וכו'. והרשב"א כתב דמסתברא דמאן דמתני לה אהא לית ליה לדרבה דאמר הזורק וכו' והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' ורבא כמאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וקיימא לן כרבה. ע"כ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל והוציא הלה את ראשו פריך דלא דמי להיו תחתיו כרים וכסתות וכו'. ככתוב בתוספות. וצריך עיון דהתם פוטר אף דקדם הוא וסלקן. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו מי שיצאה אבן מתחת ידו והוציא הלה ראשו וקבלה פטור מן הגלות וחייב בארבעה דברים. וגדולי המחברים פסקו דפטור מכלום. ושתי סברות אלו יוצאות מסוגיא שבכאן ממה שאמרו מאן דמתני לה אהא וכו' ומאן דמתני לה אקיימתא וכו'. וגדולי הפוסקים פסקו שחייב בנזק לבד אבל לא בשאר הדברים על הדרך שכתבנו בהיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם. ע"כ.

תניא כמאן דאמר אין קום אדוכתך משמע ואם תאמר היכי מייתי תניא נמי הכי דילמא הך ברייתא מיירי בגברא דשכיח בשוקא. ויש לומר דאם כן לא הוי קרי ליה ברשות דפשיטא דאין קום אדוכתך משמע. ועוד יש לומר דלעיל הכי קאמר בגברא דשכיח ליה ולא שכיח. אי גמי דשכיח בשוקא וכגון דקרא אבבא ואמר ליה אין וכו'. והשתא מייתי שפיר דלכל הפחות מיירי בשכיח בשוקא. תלמיד הר"פ ז"ל.

מתניתין שני שוורים שחבלו זה בזה תימה דמשמע דכולה משנה שאינה צריכה דפשיטא דלא ישלם אלא המותר. וי"ל דאתא לאשמועינן דאף קודם העמדה בדין לא מחייב זה בזה אלא המותר ונפקא מינה לרבי עקיבא דאמר הוחלט השור לניזק דאם הקדישו קדוש. והשתא סלקא דעתך דאם הקדיש כל אחד שורו של חבירו כנגד כל חצי נזקו שיהא קדוש קא משמע לן דלא יהא קדוש אלא כנגד חצי המותר. ואפילו לרבי ישמעאל נמי נפקא מינה כגון אם אבד אחד מהם שלא יאמרו הבעלים של אותו שור שנאבד אגבה כל חצי נזק שלי משור שלך ואתה תפסיד נזקך וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל. וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו משלמין במותר חצי נזק ונפקא מינה למאן דאמר יוחלט השור כשהזיק של ראובן את של שמעון ופחתו שלשים דינרים ושל שמעון לא פחת אלא עשרים דינרים והקדיש ראובן שורו של שמעון ואי הוה אמרינן דשמעון חייב לראובן עשרים דינרים וראובן לשמעון שלושים דינרים אם כן שורו של שמעון מוחלט לראובן והקרשו הקדש אבל השתא דאמרינן דאין להם זה על זה אלא המותר אם כן אין לו לראובן על שורו של שמעון שום דבר דאף למאן דאמר יושם השור איכא נפקותא היכא דאבד אחד מהם שלא יאמר אידך אגבה כל היזקי ממך ואתה תפסיד שאבד את שלי ואינו משלם אלא מגופו דמצי אמר אידך אין לך עלי אלא המותר. ובשני מועדים נמי איכא נפקותא למאי דאמרינן שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד כגון שהפקיר אחד מהם את שלו קודם העמדה בדין ולא מצי למימר לאידך שלם לי כל ההיזק ואני פטור שהפקרתי שורי קודם העמדה בדין ולא מצי למימר אידך איני חייב אלא מותר. ע"כ.

תלמוד לומר יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה וא"ת מדאיצטריך יעשה לו דמגופו משלם ולא מן העלייה שמע מינה דתם שחבל באדם משלם נזק שלם דאי לאו הכי אלא משלם חצי נזק אמאי איצטריך מגופו משלם פשיטא דכיון דמשלם חצי נזק דמגופו משלם ואמאי איצטריך יעשה לו אלא ודאי נזק שלם משלם ואם כן אמאי איצטריך לרבי עקיבא כמשפט הזה. וי"ל דאי לאו כמשפט הזה הוה אמינא דאפילו מועד שחבל באדם ישלם מגופו משום הכי איצטריך כמשפט הזה בתחתון דדוקא בתם איירי דמשלם מגופו. גליון.

ורבנן הזה למה לי לפוטרו וכו' הקשו בתוספות לרבנן כמשפט למה לי וכו'. ויש לומר דאיצטריך דלא תימא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא נהי דחס רחמנא עליה כשהזיק שור אבל הזיק אדם לא חס או למאן דאמר פלגא נזקא קנסא סלקא דעתך אמינא כיון שהוא כל כך משונה שנגח אדם דאית ליה מזלא נפקא ליה מחזקת שימור. הרא"ש ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אלא הזה למה לי לפטרו בארבעה דברים. ואי קשיא לרבנן כמשפט למה לי אי לומר כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם לישתוק מיניה דמהיכי תיתי לחייבו נזק שלם. ויש לומר דאי לאו כמשפט הוה דרשינן הזה כדדריש ליה רבי עקיבא אשמועינן כמשפט דאמרינן כמשפט שור בשור ומעתה נדרוש הזה לפטרו מארבעה דברים. אבל קשה לרבי עקיבא כמשפט למה לי. ושמא יש לומר דהואיל דאיצטריך הזה לא יתכן לכתוב הזה יעשה בלא כמשפט שאין הלשון מיושב כל כך. וריב"א תירץ דאיצטריך לרבנן כמשפט למדרש כמשפט שור בשור דאי לא ממילא הוה מחייבנא ליה באדם נזק שלם. ואי קשיא לרבי עקיבא לא לכתוב לא הזה ולא כמשפט. יש לומר דאם כן הוה צריך לכתוב ישלם לו והוה משמע ישלם דאבעל השור קאי ולא הוה דרשינן לו מגופו להכי איצטריך כמשפט יעשה לו דקאי אגוף השור ולא סגי דלא לכתוב הזה למדרש כתחתון ולא כעליון. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל ורבנן הזה למה לי. וא"ת למה לי כמשפט. ויש לומר דאי לאו כמשפט וכו' כמו שתירצו בתוספות. ובשיטה פירש דמכמשפט לא מצי שתיק דמיבעי ליה לפשטיה לחייב על הקטנים כגדולים כדכתיב או בן יגח וכו'. ולא נהירא דהוי מצי למיכתב כזה יעשה לו בלא כמשפט. ועוד דמכל מקום למה להו לרבנן למדרש מכמשפט כמשפט שור בשור וכו'. ע"כ. וה"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל רבנן סברי כדין שור בשור תם בתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם כן דין שור שהזיק את האדם דכתיב או בן יגח וגו' כמשפט הזה יעשה לו ובודאי האי קרא לנזקין אתא דהא לא כתיב בהו והמיתו. ועוד דלקטלא לא איצטריך דמה לי גדולים ומה לי קטנים הרי הם בכלל מכה נפש אדם מות יומת אלא ודאי לנזקין אתא והאי כמשפט הזה רוצה לומר כי היכי דמשוינן חילוק בין תם שהמית את האדם ובין מועד שהמית את האדם דמועד משלם כופר ותם לא משלם כופר גם כן בנזקין שור שהזיק את האדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וזהו משפט שור בשור דלפטרו לגמרי אי אפשר כלומר שנאמר כי היכי דתם שהמית את האדם פטור מכופר גם כן תם שהזיק את האדם יפטר מכלום הא לא אפשר דלא גרע אדם משור ניזק אלא ודאי הכי קאמרינן דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם רבי עקיבא אומר כי היכי דמועד באדם משלם במותר נזק שלם דהואיל ועבד כל כי האי פריצותא יתירתא שחבל באדם משלם במותר נזק שלם ואף על פי שהוא תם רבי עקיבא דריש האי הזה כתחתון ולא כעליון כלומר כמשפט התחתון של הפרשה שעוסקת במועד כדכתיב לעיל מיניה ואם שור נגח הוא וכו' וסמיך ליה או בן יגח וגו' רצה לומר כך יעשה לו בנזקים אפילו בתם שחבל באדם דלמועד לא איצטריך דפשיטא דנזק שלם משלם דלא גרע משור ניזק.

הוה אמינא צער לחודיה ואי לא כתיב נמי אלא הזה הוה מוקמינן ליח לצער. הרא"ש ז"ל. אי נמי אי לא הוה כתיב איש בעמיתו הוה מוקמי הזה בתחתון ולא בעליון מאחר שלא מצינו שמיעט הכתוב שור בעלמא מארבעה דברים וכמשפט מוקמינן למילתא אחריתי. תלמיד הר"פ ז"ל.

יושם השור וכו' מתוך פירוש רש"י ז"ל משמע שיכול לסלקו בזוזי. וכן משמע הלשון וזוזי הוא דמסיק ביה. וקשה לריב"א אם כן מאי בעי מאי בינייהו טובא איכא בינייהו למר יכול לסלקו ולמר אינו יכול. ומפרש ריב"א דלרבי ישמעאל נמי אם אינו שוה אלא כשיעור חצי נזק גרידא אינו יכול לסלקו אבל בשוה יותר שצריך למכרו לאחר כשאין המזיק רוצה בשותפותו מסתבר טפי שנכוף הניזוק למכור חלקו למזיק כמו שהיה מוכרו לאחר וישאר השור בחזקת בעליו ממה שנכוף המזיק למכור חלקו לניזק ונוציא השור מחזקתו ועל שור דמתניתין שאינו שוה אלא חצי נזק קא בעי מאי בינייהו. ומיהו קשיא לר"י ז"ל כיון דקרא דוחצו את כספו וגם את המת יחצון מיירי בששוה יותר ושם מודה ריב"א שיכול לסלקו אם כן מהיכא תיתי שלא יוכל לסלקו דאינו שוה אלא חצי נזק. ונראה דלפי דבריו אין יכול לסלקו כלל ואותה חלטה שעושה רבי עקיבא כשמת הניזק עושה רבי ישמעאל בשעת ביאתן לדין. ומיהו לפירוש רש"י לא קשיא מידי דהכי נמי קמשמע לן איכא בינייהו מכרו ניזק או מכרו מזיק וכן שבח מזיק או כחש מזיק ועוד מילי טובא דאמרינן לקמן בריש פרק ארבעה וחמשה אלא חדא מינייהו נקט. ולא נהירא לי האי שינויא דקושית ריב"א לאו אשינויא קאי דאינו חובה שיפרש התלמוד כל מה דאיכא בינייהו אלא כיון דאמר חדא מינייהו שמעינן מינה כל אינך אלא אעיקר בעיא קאי דקא בעי מאי בינייהו כיון דאמר חדא מינייהו והחילוק שביניהם מפורש מתוך דבריהם דיושם היינו שיכול לסלקו ויוחלט שאינו יכול לסלקו אלא דניחא לפירוש רש"י דדייק לפי הפשט דמתניתין רבי עקיבא היא דקתני נוטל השור דלרבי ישמעאל מסלקו בזוזי. ומיהו נראה לי ליישבו גם לפירוש ריב"א דלרבי עקיבא נוטל השור לאלתר ובשעת הנגיחה משמע. הרא"ש ז"ל.

בגמרא רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא כו' מכאן אמר ראב"י מי שיצתה כו'. אף על גב דהא מילתא דראב"י מתניתין היא בפ"ק דמכות אפ"ה לא מתני רבא למימרא דויב"ח אמתניתין משום דהתם רישא דמתני' איירי בזורק אבן לרה"ר א"כ בלא"ה יש לחייבו בד' דברים אפי' בממציא א"ע דאכתי הוי ליה תחילתו בפשיעה דברה"ר שכיחי אינשי טובא משא"כ הכא בברייתא דאקרא קאי דכתיב ומצא את רעהו ביער ולגבי יער לא הוי תחילתו בפשיעה גמורה אלא קרוב לפשיעה וסופו באונס למי שממציא א"ע וקמ"ל ריב"ח דאפילו הכי חייב בד' דברים ואהא מסיק שפיר בגמ' דמאן דמתני אקמייתא בהא פטור לגמרי משא"כ אי הוה איירי בר"ה כה"ג נראה דלכ"ע חייב מיהו למסקנא דפ"ק דמכות דמוקמינן למתניתין בזורק לאשפה אפשר דאין לחלק והשתא א"ש הא דאיצטריך לאוקמי למתניתין בזורק לאשפה אפילו למאן דמתני לדריב"ח ארישא והיינו משום מלתא דראב"י כדפרישית ובחנם נדחקו התוספות לעיל בד"ה מיתיבי דסוגיא דמכות לא אתיא כמאן דמתני ארישא ודוק היטב:

בגמרא רב זביד מתני וכו' מאן דמתני אהא כ"ש אקמייתא ובפרש"י מאן דמתני אהא חייב בד' דברים וכו' עכ"ל. הא דלא קאמר הש"ס נמי להיפוך מאן דמתני אקמייתא פטור מגלות כ"ש אהא וכו' לפי דפטור מגלות אינו מדברי ריב"ח אלא בברייתא עצמה מפ' שפטור מגלות וא"כ לא שייך כלל לומר מאן דמתני לענין גלות ולענין הטעם לא שייך לומר כן כמ"ש לעיל דהא בברייתא יליף בהדיא הטעם מומצא וא"כ ע"כ דלא סיים ריב"ח בהאי לישנא שאינו דומה ליער אלא לעיקר החידוש לענין החיוב בד' דברים לכך מפ' מאן דמתני לענין ד' דברים ודו"ק:

בגמרא דאי דשכיח בבית מ"ט דת"ק אפילו מאן דמתני להא דריב"ח אסיפא דאפילו ברשות פטור מגלות מקשה הכא שפיר דהתם הטעם משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אבל הכא דלענין כופר איירי לא שייך האי טעמא וק"ל:

בתוס' בד"ה שני שוורים וכו' וא"ת דכולה מתני' שא"צ היא וכו' עי' מ"ש הרא"ש בזה אליבא דרש"י ועיין בנ"י באורך:

בד"ה ה"א צער לחודא וא"ת מהיכא תיתי וכו' מה לאדם שמשלם צער עכ"ל. וכ' מהרש"א ויש לדקדק דהא לעיל בסוף פ' כיצד הרגל כ' התוספות דליכא למיפרך מה לאדם שכן מועד מתחילתו משום דנזקין מנזקין יליף ומה"ט נמי ליכא למיפרך הכא מה לאדם שמשלם צער עכ"ל וכוונתו שהרי מצי שפיר ללמוד הק"ו הכא נזקין מנזקין מה נזק כופר שאינו משלם באדם חייב בשור ד' דברים שחייב באדם אינו דין שחייב בשור דאזיק אדם זהו תורף כוונת מהרש"א ודבריו נפלאים בעיני שהרי בדרך זה אדרבה יותר איכא למפרך אסוף הדין ונאמר צער יוכיח שחייב באדם ואפ"ה פטור בשור משא"כ לעיל סוף פ' כיצד הרגל דפרכת שכן מועד מתחילתו לא שייך בל' יוכיח כתבו התוספות שפיר ודו"ק וזה ברור:

בד"ה איכא בינייהו וכו' באותו הדיבור ונראה דאף על גב דלר"ע ק"ל ברשותו משעת הנזק קודם שהעמידו בדין וכו' אף על גב דקי"ל פלגא נזקא קנסא מ"מ אם העידו וכו'. עכ"ל כוונתם בזה נמשך למה שכתבו קודם לזה דאפילו ר' ישמעאל מודה שאם גבאו לבסוף קדוש למפרע א"כ ע"כ דלר"ע קדוש אפילו אם לא גבאו כלל והיינו משום דכגבאו דמי וע"ז כ' ואף על גב דקי"ל פלגא נזקא קנסא פי' וא"כ יש לתמוה היאך אמרינן דכגבוי דמי דהא אי מודה ביה מיפטר אפ"ה ס"ל לר"ע דלא אכפת לן בזה וא"כ היה מהראוי לומר דמה"ט גופא יסבור ר"ע דלענין עדים זוממין נמי לא איכפת לן בהאי סברא דאי מודה בה מיפטר ע"ז כ' תוספות דאי מודה ר"ע לזה דלענין אם העידו עדים וכו' אמרינן שפיר בעידנא דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא וכו' והיינו דשמא הוי מודה ומיפטר וע"ז כתבו דמוכח כן במרובה וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה לפוטרו וכו' ושבת הוי בכלל נזק עי' גיטין דף מב ע"ב תוס' ד"ה ושור. ד"ה הוה אמינא וכו' מק"ו דאדם שאין משלם כופר. כדלעיל דף כו ע"א: