בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף קט״ו עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף קט״ו עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף קט״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 28 קטעים ממוספרים, כ־576 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    לא צריך לאהדורי כולי האי דנימא ספר פלוני ופלוני:

    הדין עם הראשון דינו של בע"ה ותביעתו על הגנב היא ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע"ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב:

    הדין עם השני דינו של בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם:

    לפני יאוש לקחו מן הגנב לפני יאוש:

    דרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' בריש פירקין והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא ומיהו היכא דלא הוכר הגנב עבוד ליה רבנן תקנת השוק ליטול מה שנתן אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו:

    כלפני יאוש דמי דכהן לא מייאש מינייהו:

    ופליגי כלומר ואמר רב הדין עם הראשון:

    מתנות קיבה:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 115a · Sefaria

    תוספות

    אמר ליה אביי הרי מתנות כהונה כלפני יאוש דמי ופליגי דמשמע ליה לאביי דהדין עם הטבח דוקא וה"נ הדין עם הראשון מכאן קשה על פי' הקונטרס דפרק הזרוע (חולין דף קלד.) ואין להאריך בזה:

    והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק נ"ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי אמימר ומר זוטרא [רבא ורב ששת] דאתו לפסוק כמ"ד עשו בו תקנת השוק אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי:

    Tosafot on Bava Kamma 115a · Sefaria

    רשב"א

    ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי בלפני יאוש ובדרב חסדא פליגי כלומר דרבי יוחנן כרב חסדא ורב דלא כרב חסדא. קשיא לי, דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא למאן דאמר דעד כאן לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין בלפני יאוש שפטורים לשלם אלא בשאכלוה אבל בגזילה קיימת מודה דחייבין להחזיר. וי"ל דלאביי מיירי הכא בשאין גזילה קיימת, ואף על גב דכל הנך אוקמתות בשמעתין בגזילה קיימת הא דאביי בשאין הגזילה קיימת.

    ורבי יוחנן סבר יאוש והדר שינוי רשות קני שינוי רשות והדר יאוש לא קני. וקיימא לן כרבי יוחנן דכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד, א).

    הא דאמרינן בעשו בו תקנת השוק קמפלגי. כלומר, אם עשו תקנת השוק בשהוכר הגנב אם לא, דרב אמר הדין עם הלוקח הראשון דהיינו הגנב סבר לא עשו תקנת השוק אבל לכולי עלמא בשלא הוכר הגנב עשו תקנת השוק דבתקנת השוק ליכא מאן דפליג והיינו דקאמר בעשו בו תקנת השוק פליגי ואי בעיקר תקנת השוק פליגי מאי בו דקאמר לא הוה ליה למימר רק אי עשו תקנת השוק פליגי והיינו דאקשינן וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא חנן בישא גנב גלימא כלומר שהוכר הגנב וזבנה לההוא גברא ואמר ליה רב הונא למריה דגלימא זיל שרי עביטך ודחי שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כמו שלא הוכר הגנב דמי. אלמא כשהוכר הגנב דוקא היא המחלוקת, והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שפירש בלשון הזה רב אמר דינא דלוקח עם הגנב מיניה שקיל זוזי אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק, עד כאן. וליתא, אלא כמו שכתבתי.

    ואפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק, דמאי שנא, ואם אין אתה אומר כן אין אדם קונה מחבירו [דברים] העשויין להשאיל ולהשכיר. והא דאמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מו, ב ושם בתוספות) רבא אפיק ספרא דאגדתא וזוגא דסרבלי מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר התם לאו בטוען טענת גנב אלא בטוען שהוא השאילן או השכירן לאב אבל בטוען שנגנבו עשו בו תקנת השוק.

    והלכתא בכלהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו. דלא עשו בו תקנת השוק. ואם תאמר אם כן מאי אהני ההיא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה ובשלמא אי גזילה קיימת נפקא מינה (לבישרא) [לכושרא _ ש"מ] (עיין ב"מ צג, ב) דבהמה אלא בשבא אחר ואכלה מאי נפקא ליה מינה. וי"ל דנפקא מינה בשנתנה הראשון לשני דבמתנה לא עשו תקנת השוק ואי נמי בשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתים במנה ואי נמי בשפרעה בחובו ובהקפו אבל שמכר שוה מנה במנה ואכלו לא נפקא מינה במידי. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל גזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה.

    Rashba on Bava Kamma 115a · Sefaria

    מאירי

    מי שגנב ומכר קודם יאוש ר"ל שנודע בודאי שלא נתיאש על הדרך שביארנו במשנה והוכר הגנב חוזר החפץ לבעליו ובעלים נותנין דמים ללוקח שאע"פ שהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק ואין אומרים שיחזירנו בלא דמים וידון הלוקח עם הגנב אלא יחזירנו בדמיו ובעלים תובעין את הדמים לגנב ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק וחוזר בלא דמים ולוקח דן עם הגנב ומ"מ אם לא נתפרסם בגנבה אע"פ שנתפרסם ברשעות ובפחיתות לא הופקעה ממנו תקנת השוק:

    היה שם יאוש בעלים בין קודם מכירה שנמצא יאוש קודם לשנוי רשות בין לאחר מכירה שנמצא שנוי רשות קודם נקנית ללוקח ואינו מחזיר אף הדמים כמו שכתבנו וגדולי המחברים כתבו שגוף הגזלה נקנית לו אבל דמים הוא מחזיר אם לקח מגנב מפורסם ואם שלא מגנב מפורסם אינו נותן לא חפץ ולא דמים וכבר בארנו שיש חולקין לפסוק שהיאוש ששנוי רשות קדמו אינו מועיל אלא הרי הוא כיאוש לבד למדת שאין צריך לומר בכל שלא הוכר הגנב שעשו בו תקנת השוק ואינה חוזרת אלא בדמים וכן בהוכר אלא שאין לו מה ישלם שהרי אף בהוכר ויש לו לשלם עשו בו תקנה:

    כשם שבארנו במשנה שהלוקח מבעל הבית שהוא נשבע כמה לקח ויטול כך כשהוא צריך לחזור על הגנב וחולק עם הגנב שזה אומר בכך וכך לקחתי וזה אומר לא נתת לי אלא כך ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול:

    מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיתה שם הקיבה הרי הלוקח נותנה לכל כהן שירצה ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח בד"א ששקל לוקח לעצמו אבל אם שקל לו הטבח הרי כהן דן עם מי שירצה הואיל והמתנות בעין וכבר בארנוה במסכת חולין:

    גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו והבעלים תובעים כליהם אין כאן תקנת השוק ובעלים נוטלין בלא דמים וישאר החוב וההקף על הגנב כשהיה שהרי לא על דעת גנבה זו הלוהו:

    לא מכרה הגנב אלא שמשכנה אפילו משכנה ביתר על דמיה עשו בו תקנת השוק ואין גנבה חוזרת אלא בדמים ובעלים חוזרים ודנים עם הגנב אלא אם כן בגנב מפורסם ואין אומרין הואיל ויתר על דמיה הלוהו ודאי על אמתתו הלוהו ולא על סמך המשכון וכל שכן בכדי דמיה ואין צריך לומר בפחות מדמיה ותקנת השוק ליתן לו אף יתר מדמיה כמו שהלוה שדרך בני אדם להלוות על המשכון יתר מדמיו כדי שיחליטנה בידו כשהחפץ נאה לו וכן המקח אפילו לקח שוה מאה במאתים עשו בו תקנת השוק ויגבה כל המאתים אא"כ היה גנב מפורסם:

    הרי שהלוה לגנב סלע על פה והלך זה וגנב חפץ ואמר לו הלוני סלע אחר והא לך חפץ זה במשכון או במכירה אין כאן תקנת השוק וחוזר בלא דמים והוא חוזר על הגנב שאני אומר בחובו נתנה לו ואלו האחרונים מלוה על פה שכמו שהאמינו על הראשונים האמינו על האחרונים:

    הלוקח חפץ מגנב שאינו מפורסם בחמש סלעים ולוקח זה מכרו לאחר בשש סלעים והוכר הגנב הרי בעלים נותנין לזה האחרון שש סלעים שאם עשו תקנה ללוקח מן הגנב כל שכן ללוקח מן הלוקח וחוזר ותובע לוקח ראשון בסלע שהרויח ואת הגנב בחמש סלעים ואם גנב מפורסם הוא חוזר ודן כל השש עם הלוקח ראשון ולוקח תובע את הגנב בחמש וכן אם מכר שני לשלישי ושלישי לרביעי נטל מכל אחד מה שהרויח והקרן מן הגנב וכבר ביארנו בדברים אלו שכלם בשנודע שלא נתיאש:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Bava Kamma 115a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה הדין עם הראשון כו' ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים כו' עכ"ל לרב יוסף דמוקי מלתיה דרב כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון אין הלוקח חייב להחזיר כלל אפילו בדמים כדמוכח מפרש"י במתני' וכמ"ש התוס' שם אבל לאביי דמוקי לה מלתיה דרב בלפני יאוש ניחא ודו"ק:

    גמ' הדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב כו' יש לדקדק אמאי לא מוקי פלוגתייהו בלפני יאוש בכה"ג וכדבעי למימר מעיקרא דבדין בעל הבית קאמר וכ"ע אית ליה דרב חסדא לר' יוחנן הדין של בעל הבית עם השני עם הלוקח ויוציא הימנו כליו בחנם ולא עשו בו תקנת השוק ולרב דינו של בעל הבית עם הגנב דלשקול מיניה זוזי אבל מן הלוקח לא יוציא אלא בדמים משום תקנת השוק מיהו אית ליה דרב חסדא היכא דלא שייך תקנת השוק דבא אחד ואכל בלא דמים דגובה הימנו וי"ל בדוחק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 115a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    הרי יצא לו שם גנבה בעיר כלומר הלא יש קצת ראיה וסגי בהא. ה"ר יהונתן ז"ל. אמר רב יוסף ולא פליגי כאן לפני יאוש הדין עם השני דינא דבעלים בהדי לוקח שהוא שני לאפוקי לגלימא מיניה דלפני יאוש לא קני לה ודמים נמי לא שקיל אלא מגנב דקסבר גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ומאי עם השני אף עם השני אי בעו בעלים תבעי ליה ללוקח ומפקי ליה לגנבה מיניה בלא דמים כדאמרן ואיבעי תבעי ליה לגנב עד דמהדר ליה לגנבה ניהליה או עד דמשלם להו דמי דילה כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכאן לאחר יאוש הדין עם הראשון דינא דבעלים בהדי גנב לאפוקי מיניה דמי גנבה אבל גלימא לא הדר למריה דקנייה לוקח ביאוש ושנוי רשות כדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דלא אייאוש בעלים ברשות בעלים קאי אבל נתייאשו הבעלים אינו גובה אלא מן הראשון. ודוקא דאייאוש בעלים בי גנב דכי אתאי לידא דלוקח בהיתרא אתאי לידיה אבל אייאוש בעלים בי לוקח לא קני כדמבורר לקמן. וקיימא לן כהאי מימרא דרב יוסף לענין דינא דגלימא גופיה דהא ליכא מאן דפליג עליה בעיקר דינא אלא אביי בלחוד וכבר אידחייה לה הא דאביי לקמן מדמוקמינן לה לפלוגתייהו כדרב חסדא ואנן קיימא לן דההיא דרב חסדא הלכתא היא. ועוד דהא רב זביד נמי פליג עליה דאביי וסבירא ליה דכולי עלמא כל לפני יאוש לא קני לוקח ורב פפא נמי הכי סבירא ליה כדמבורר לקמן והוי ליה אביי יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. ועוד דקיימא לן כרב זביד ורב פפא דבתראי נינהו. ודוקא לענין דינא דגלימא גופיה אבל לענין דמי היכא דזבנה לפני יאוש לית הלכתא כוותיה דקסבר לא עשו בה תקנת השוק. ומסקנא דהלכתא לקמן דעשו בה תקנת השוק הלכך לא שקיל לה לגלימא מלוקח אלא בדמים וישבע לוקח כמה הוציא ויטול. הא דתנן אומר לו מכור מעיה של פרה זו וכו' ואמר רב לא שנו וכו' אוקימנא אליבא דרב יוסף דהדין אף עם הטבח רצה הכהן גובה מן הטבח דמתנות כהונה נגזלות כלומר יש בהן דין גזל לחייב את הגזלן עליהן באונסין לפיכך רצה גובה את הדמים מן הטבח רצה גובה את המתנות מן הלוקח כדרב חסדא. והוא הדין במאן דמזבין ליה לחבריה בכלל ממונא דנפשיה הכין דיניה כדאמרן גבי מתנות ושמע מינה איתא לדרב חסדא אפילו היכא דיהיב ליה גזלן לגזלה לשני. אי נמי דמזבין ליה מיניה רצה מזה גובה רצה מזה גובה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

    ולאביי דאמר פליגי וכו' קשיא לי דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא מאן דאמר דפטור דע"כ לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין בלפני יאוש דפטורין אלא באין גזלה קיימת אבל בגזלה קיימת מודה דחייבין להחזיר. ויש לומר דלאביי מיירי הכא באין גזלה קיימת ואף על גב דכל הנך דשמעתין בגזלה קיימת הא דאביי באין גזלה קיימת. הרשב"א ז"ל. רב זביד אמר היכא דלא אייאוש בעלים דכולי עלמא הדין עם השני דאתי בעל הבית ומפיק ממוניה מלוקח כל היכא דאיתיה כדאמרן והכא במאי עסקינן כנון שנתייאשו הבעלים בי לוקח כלומר לבתר דעיילה גנבה לרשות לוקח ולא אייאוש בי גנב. רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דבעלים בהאי גנב למשקל מיניה דמי אבל לאפוקי לגלימא מלוקח דקנייה ביאוש ושנוי רשות לא קסבר לא שנא יאוש ואחר כך שנוי רשות לא שנא שנוי רשות ואחר כך יאוש קני. ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני דינא דבעלים לאפוקי לגנבה אפילו מלוקח קסבר יאוש ושנוי רשות קני שנוי רשות ואחר כך יאוש לא קני וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא רב פפא אסקה כוותיה דאמר רב פפא דכולי עלמא גלימא למריה הדר וכו' ומהנהו כלהו שמעינן דסתם גנבה לאו יאוש בעלים היא לענין דינא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וכן פסק הרשב"א ז"ל כרבי יוחנן. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל היה שם יאוש בעלים בין קודם מכירה שנמצא יאוש קודם לשנוי רשות בין לאחר מכירה שנמצא שנוי רשות קודם נקנית ללוקח ואינו מחזיר אף הדמים כמו שכתבנו. וגדולי המחברים כתבו שגוף הגזלה נקנית לו אבל דמים הוא מחזיר אם לקח מגנב מפורסם ואם שלא מגנב מפורסם אינו נותן לו חפץ ולא דמים. וכבר ביארנו שיש חולקים לפסוק שהיאוש ששינוי רשות קדמו אינו מועיל אלא הרי הוא כיאוש לבד. למדת שאין צריך לומר בשלא הוכר הגנב שעשו בו תקנת השוק ואינו חוזרת אלא בדמים וכן בהוכר אלא שאין לו מה ישלם שהרי אף בהוכר ויש לו לשלם עשו בו תקנה. ע"כ. בעשו בו תקנת השוק קא מיפלגי כלומר אם עשו תקנת השוק בשהוכר הגנב אם לאו רב דאמר דין הלוקח עם הראשון דהיינו הגנב סבר כי עשו תקנת השוק ליטול הלוקח דמים מבעל הבית הני מילי בשלא הוכר הגנב ומשום תקנת לקוחות שלא יפסידו שלהם אבל בשהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק שאין הלוקח מפסיד אלא ילך וידון עם הגנב ורבי יוחנן סבר אף בשהוכר הגנב עשו תקנת השוק אבל לכולי עלמא כשלא הוכר הגנב עשו תקנת השוק דבתקנת השוק ליכא מאן דפליג. והיינו דקאמר בעשו בו תקנת השוק פליגי ואי בעיקר דינא פליגי מאי בו דקאמר לא הוה ליה למימר אלא בעשו תקנת השוק פליגי והיינו דאקשיה. וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק וכו' וחנן בישא גנב גלימא כלומר שהוכר הגנב וזבנה לההוא גברא ואמר ליה רב הונא למאריה וכו' ודחו שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כמו שלא הכיר הגנב דמי אלמא כשהוכר הגנב דוקא היא המחלוקת. והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לאחד מגדולי צרפת שפירש בלשון הזה רב אמר דינא דלוקח עם הגנב מיניה שקיל זוזי אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק ע"כ. וליתא אלא כמו שכתבתי. ואפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק דמאי שנא ואם אי אתה אומר כן אין אדם קונה מחברו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. והא דאמר בפרק כל הנשבעים רבא אפיק אפילו ספרא דאגדתא וזוגא דסרבלא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר התם לא בטוען טענת גנב אלא בטוען שהוא השאילן או השכירן אבל לעולם בטוען שנגנבו ממנו עשו בו תקנת השוק. וא"ת אם כן מאי אהני ההיא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בשלמא אי גזלה קיימת נפקא מינה לכושרא דבהמה אלא כשבא אחר ואכלו מאי נפקא מינה. וי"ל דנפקא מינה בשנתנה האחד לשני דבמתנה לא עשו תקנת השוק. אי נמי כשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתיים במאה ואי נמי בשפרעו בחובו ובהיקפו אבל בשמכר שוה מאתיים במאה ואכלו לא נפקא לן מינה דידיה. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל בגזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלה. הרשב"א ז"ל.

    זיל שרי עביטא כלומר לך ותן לו מה שהוציא והתר המשכון מידו ושמע מינה דלא מפקינן ליה מידא דלוקח עד דיהיב ליה בעל הבית דמיו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. משכנתא שוה מאתן במאה שקבל מנה לבדו על הספרים ולא רצה למכרן כי אם למשכנם עשו בו תקנת השוק כלומר אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה היכא שהוכר הגנב שהרי הוציא מעותיו על זה ולא היה יודע שהיה גנב ובזו המשכונא לא שינה מדרך שאר המשכונות שבעולם ששוהה יותר ממה שהוא מלוה עליהן. משכנתא שוה בשוה רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירים הלוה לו על אמונתו מאה נמי דשוו מתנה הוו ומר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאתיים דאורחיה למשכן בדמים יקרים כי היכי דתוחלט בידיה. זבוני שוה בשוה כלומר שוה מאה וקנה במאה עשו בו תקנת השוק אף על פי שהוכר הגנב אליבא דרבי יוחנן והיכא דלא הוכר הגנב אליבא דדברי הכל שוה מנה במאתן לא עשו בו תקנת השוק דכי היכי דמאה יתירים מתנה כמו כן נמי מאה דשוו מתנה הוי ואפילו המאה דינרים לא יגבה ממנו. עשו בו תקנת השוק ואפילו כל המאתיים יגבה דאורחיה דאיניש למזבן בדמים יתרים דקיימא לן דאין אונאה בקרקעות עד פלגא. ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה דמשום הכי היכא דזבן שוה מאה במאתן יהיב ליה מאתן דהא גבי איהו נמי מאתן מגנב. ע"כ. הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא כלומר מלוה על פה בלי משכון גנב גלימא אחר כך ונתנה לאבימי בר נאזי שהלוה לו ארבעה זוזי על פה ולוה עוד ממנו ארבעה זוזי אחריני ובא הנגנב והיה רוצה ליקח גלימתו בלא דמים כלל לא מן הארבעה זוזי קמאי ולא מן הארבעה זוזי בתראי ובאו שניהם לדין לפני רבינא ואמר דין הוא שאותן ארבעה זוזי קמאי אין לך לפרוע שהרי לא הלוה לו על זה המשכון אלא על אמונתו אבל האחרונים בודאי הוציאם לו על סמך המשכון וזיל הב ליה ושקול גלימך. והקשה רב כהן דילמא הני בתראי נמי על אמונתו הלוהו כדמעיקרא ולא על הגלימא ולא לוה על הגלימא כלל אלא שהקנה אותם לאבימי באותן הארבעה דינרין ראשונים אף על פי שהיתה שוה יותר בשביל אהבתו. ה"ר יהונתן ז"ל. נרשאה פפונאה שם עצם ובר מחוזא על שם מקומו נקרא מדקאמר בר מחוזא ולא קאמר מחוזא כמו שאמר נרשאה ופפונאה. ה"ר יהונתן ז"ל. לסוף הוכר הגנב שאם לא הוכר אין ספק שעשו בו תקנת השוק והוי גבי בר מחוזא מאה ועשרים זוזי מבעל הספר קודם שיקחנו מידו אלא כיון שהוכר הגנב אף על פי דסבירא ליה כרבי יוחנן דעשו בו תקנת השוק ומשלם לו בעל הספר דמים שהוציא בו הנ"מ ללוקח מן הגנב עצמו שהוא איירי רבי יוחנן אבל בלוקח מן הלוקח אין להחמיר כל כך על בעל הבית שיפרע הכל מכל אותם שהושכרו זה על זה. ורבא פליג ואמר מוטב להחמיר גבי בעל הספר דלישלם כוליה ולא נפסיד אותם הלוקחים שהיו סבורים דלא מכח גנב אתו כלל אלא מכח בעל הבית ולא נטריח לגבות מן הגנב ומן הלוקח אלא בעל הבית ניזיל וניטרח. ה"ר יהונתן ז"ל.

    מתניתין זה בא בחבית וכו' אין לו אלא שכרו דמצי למימר בעל הדבש אתה משום מצוה נתכוונת ולפנים משורת הדין עשית שהרי שנינו אבדתו ואבדת חברו שלו קודמת אלא ודאי לפנים משורת הדין עשית ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא אבל אם הודיעו שלא רצה לעשות לפנים משורת הדין אלא יקוב הדין את ההר ואבדתו קודמת ואם יתן לו דמי יינו ישפוך יינו ואם לאו לא ישפוך רשאי וחייב ליתן לו דמי יינו. ואם תאמר אם התנה עמו פשיטא צריכא למימר דתנאי ממון הוא וקיים. יש לומר הא קמשמע לן דאבדתו ואבדת חברו דשלו קודמת. אי נמי דאף על גב דמצוה על בני ברית לעשות לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף והודעת להם וכו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין אפילו הכי אין להכריח כל אדם לעשות לפנים משורת הדין משום דדמי להאי דאמרינן בעלמא דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מצווין להכריח אדם עליה כמו כן במצות לפנים משורת הדין מתן שכרה בצדה כדאמרינן הדור מצוה עד שליש במצוה עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא כלומר שמשלם לו שכרו בעולם הזה אבל משליש לחודיה עליו נאמר היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל ואם אמר לו אשפוך ייני ואציל דובשנך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו או שהתנה בבית דין. ואיכא מאן דאמר אף על גב דלא אמר ליה מרי דובשא הן כיון דאודעיה ואישתיק מינח ניחא ליה ושקיל דמי יינו מדובשנו וקרוב לומר בהפך כיון דלא אתני קמי בי דינא בהכי. ע"כ.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 115a · Sefaria

    פני יהושע

    רש"י בד"ה לא צריך לאהדורי כולי האי דנימא ספר פלוני ופלוני עכ"ל משמע דכולהו שאר מילי דאמרינן לעיל צריך אבל יש מפרשים דבבע"ה שאינו עשוי למכור כליו לא צריך כלום אלא כשיצא לו שם גניבה לחוד מהימן ונוטל את שלו ועיין בב"י סי' שנ"ז באריכות:

    גמרא ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי בדר"ח ולכאורה נראה לפ' דלפ"ז מיתוקמא פלוגתא דרב ור"י כשאין גוף הגזילה בעין ביד הלוקח אלא לענין דמי הגזילה פליגי כשאכלום הלוקח אם יכול הלה לתבוע ממנו הדמים והיינו ממש כגוונא דר"ח אבל כשגוף הגזילה קיימת כ"ע מודו שבע"ה מוציאו מיד הלוקח כדאמרינן בכמה דוכתי בפשיטות דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקני אלא דממה שכתב רש"י לעיל בד"ה הדין עם הראשון וכו' ואם בא לגבותו יתן דמים וכו' עכ"ל וע"כ שאין לפ' ל' רש"י אליבא דר"י דמוקי מלתא דרב לאחר יאוש דא"כ אפי' יתן בע"ה הדמים ללוקח אפ"ה אינו יכול לגבות החפץ דיאוש ושינוי רשות לכ"ע קונה אע"כ דלשון רש"י לאוקימתא דאביי קאי וכ"כ מהרש"א וא"כ לפמ"ש דלאביי ע"כ בשאין הגזילה קיימת איירי היאך כתב רש"י ואם בא לגבותו ועוד קשה דאף אם נאמר דרש"י סובר דמאן דלית ליה דר"ח סובר דאפי' אם הגזילה בעין ולפני יאוש אפ"ה אין לבע"ה דין עם הלוקח אלא עם הגנב דא"כ אמאי אמרינן במתני' שבע"ה מוציא הכלים מיד הלוקח ונותן דמים מפני תקנת השוק ות"ל דקנינהו הלוקח לגמרי וליכא למימר דשאני הכא שהוכר הגנב ובזה הורע כוחו של הבע"ה כיון שיכול לתבוע מעותיו מן הגנב שהרי כתב רש"י בזה הדיבור עצמו ואף ע"ג שהוכר הגנב משמע דכ"ש כשלא הוכר הגנב שהדין כן וע"כ צריך לפ' דמ"ש רש"י לאוקימתי' דאביי אליבא דרב שאם בא לגבותו יתן דמים אף ע"פ שהגזילה קיימת ולפני יאוש היינו משום תקנת השוק וא"כ יסבור רב דאע"פ שהוכר הגנב אפ"ה שייך תקנת השוק ור"י דקאמר הדין עם השני ופרש"י לעיל שהבע"ה מוציא ממנו כליו בחנם והיינו נמי אליבא דאביי צ"ל דהיינו משום דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק דאלת"ה תקשה ליה ממתני' דתנן שהלוקח נוטל דמיו מבע"ה וא"כ קשה טובא דאמאי קאמר בגמרא דלאביי פליגי בדר"ח דהא לא שייכי פלוגתייהו כלל בדר"ח אלא בהא פליגי דרב סובר דעשו תקנת השוק אפי' בהוכר הגנב ור"י סובר דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק ואפשר דר"ח מודה לרב דהא במלתא דר"ח לא שייך כלל תקנת השוק שאכלו בחנם כדפרש"י לקמן וזו קושיא גדולה על פירוש מהרש"א. לכן נלע"ד לפרש מלתא דאביי דוקא כשאין הגזילה בעין כדפרישית מעיקרא והיינו דפליגי ממש בדר"ח ומ"ש רש"י לעיל ואם בא לגבות יתן דמים לאו אליבא דאביי איירי דבלא"ה דוחק לפרש כן אלא לאוקימתיה דר"י קאי ומשום דקשיא ליה לרש"י בדר"י דאוקי מלתא דרב לאחר יאוש וא"כ מאי קמ"ל בהאי מימרא דקאמר משמיה דר"ח וכי עד השתא לא ידעינן דיאוש ושינוי רשות קונה ועוד דאמאי נקט והוכר הגנב וליכא למימר דהא גופא קמ"ל דקסד"א דכיון שהוכר הגנב יתחייב הלוקח להחזיר החפץ בחנם כיון שיכול לתבוע דמיו מגנב דמהיכא תיתי דהא לאו בדמים תליא מלתא שהרי אפי' אם הבע"ה בעצמו רוצה ליתן דמים ללוקח א"צ להחזיר לו החפץ דקנאו ביאוש ושינוי רשות ואיך נאמר שיחזיר בחנם וירדוף רוח אחר הגנב אע"כ סובר רש"י דר"י אליבא דרב סובר דאף ע"ג דמדינא יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי אפ"ה תקנו חכמים שיחזיר החפץ ויטול דמים והיינו מדינא דמתני' דקתני נשבע הלוקח ויטול דמיו וסובר דאיירי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלפני יאוש הוא תקנת הלוקח ולאחר יאוש עשו כן לתקנת הבע"ה וא"כ לפ"ז קמ"ל רב אליבא דר' חייא דאפי' בהוכר הגנב אפ"ה אין דינו של בעה"ב להוציא בחנם מיד הלוקח והיינו משום דמדינא אפי' בדמים א"צ להחזיר אלא דמתקנת המשנה צריך להחזיר אם הבע"ה נותן דמים וכמ"ש רש"י אם בא לגבותו יתן דמים ור"י קמ"ל דלפני יאוש והוכר הגנב כיון דמדינא היה צריך להחזיר בחנם אלא דתקנת המשנה שיטול דמיו מתקנת השוק וא"כ בהוכר הגנב אוקמוהו אדינא והיינו דקאמר ר"י ולא פליגי כנ"ל ליישב לשון רש"י ונכון הוא ומה שפירש"י במתני' דלפני יאוש איירי ואף דלפמ"ש איירי מתני' אפי' לאחר יאוש וכדכתיבנא היינו משום דכ"ז אליבא דרב לאוקימתא דר"י ואנן לא קי"ל לא כרב ולא כר"י אלא כאוקימתא דר"פ לקמן דבתראה הוא ולדידיה ודאי לא איירי מתני' אלא לפני יאוש וכוותיה קי"ל אליבא דר"י ופרש"י אליבא דהלכתא כנ"ל ודוק היטב:

    שם רב זביד אמר כגון שנתייאשו וכו' וקשה לר"ז אליבא דרב מאי איריא משום דהו"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש ותיפוק ליה דאפי' יאוש כדי קונה דהכי קאמר רב זביד אליבא דרב להדיא בפרק מרובה דף ס"ח ושם כתבתי דהכא רב משמיה דר' חייא קאמר ודוחק דא"כ מאי מקשה לעיל בסמוך דרב אדרב ממתנות כהונה ויש ליישב דבאמת לר"ז אליבא דרב ביאוש לחודא נמי קונה אלא דנקט שינוי רשות ואח"כ יאוש לרבותא דר"י דאפ"ה לא קני ומשום דפליגי לענין לוקח דלא סגי בלא שינוי רשות נקט הכי ועי"ל דנהי דסבר רב דיאוש כדי קונה היינו גוף החפץ אבל הדמים צריך מיהא לשלם לבעלים לכך נקט שינוי רשות ואח"כ יאוש דבכה"ג לרב פטור לגמרי וזה נ"ל נכון:

    תוספות בד"ה והלכתא וכו' נ"ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי עכ"ל. ואע"ג דבגנב ופרע בחובו נמי לא פליגי אמוראי מ"מ כיון דבחדא מימרא איתמר בהדי הנך דפליגי אמוראי שייך שפיר להוציאם מן הכלל משא"כ גנב מפורסם לא איתאמרת בהדי הנך מיהו הרא"ש כתב בשם התוס' להיפוך:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 115a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' והא רב הונא תלמידיה דרב עיין שבת קכח ע"א ביצה דף מ ע"א סנהדרין דף ו ע"ב:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 115a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף קט״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־576 מילים ב־28 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 28 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 16 מילים

      נפתחת ב״לָא צָרִיךְ לְאַהְדּוֹרֵי עֲלֵיהּ כּוּלֵּי הַאי.…״

    2. קטע 214 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ זוּזֵי, וְזַבֵּין! אָמַר רַב…״

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר: גָּנַב וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ הוּכַּר הַגַּנָּב…״

    4. קטע 419 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא פְּלִיגִי; כָּאן לִפְנֵי…״

    5. קטע 55 מילים

      נפתחת ב״וְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא.…״

    6. קטע 641 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא פְּלִיגִי? הָא מַתְּנוֹת…״

    7. קטע 715 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ,…״

    8. קטע 814 מילים

      נפתחת ב״אֵימָא: אַף דִּין עִם הַטַּבָּח. מַהוּ דְּתֵימָא:…״

    9. קטע 97 מילים

      נפתחת ב״וּלְאַבָּיֵי דְּאָמַר פְּלִיגִי, בְּמַאי פְּלִיגִי? בִּדְרַב חִסְדָּא.…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בְּיַד…״

    11. קטע 1124 מילים

      נפתחת ב״וּבְהָא פְּלִיגִי – מָר סָבַר: יֵאוּשׁ וְאַחַר…״

    12. קטע 1218 מילים

      נפתחת ב״רַב פָּפָּא אָמַר: בִּגְלִימָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא…״

    13. קטע 1338 מילים

      נפתחת ב״רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אָמַר הַדִּין עִם…״

    14. קטע 1429 מילים

      נפתחת ב״וְסָבַר רַב לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק?…״

    15. קטע 1511 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי חָנָן בִּישָׁא, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְאִישְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ…״

    16. קטע 1626 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: אִם גַּנָּב מְפוּרְסָם הוּא, לֹא…״

    17. קטע 1720 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר: גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, גָּנַב וּפָרַע בְּהֶיקֵּיפוֹ…״

    18. קטע 1826 מילים

      נפתחת ב״מַשְׁכַּנְתָּא; שָׁוֵי מָאתַן בִּמְאָה – עָשׂוּ בּוֹ…״

    19. קטע 195 מילים

      נפתחת ב״וְהִלְכְתָא: עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.…״

    20. קטע 2026 מילים

      נפתחת ב״זְבִינָא; שָׁוֶה בְּשָׁוֶה – עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת…״

    21. קטע 2113 מילים

      נפתחת ב״וְהִלְכְתָא: בְּכוּלְּהוּ עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, לְבַר…״

    22. קטע 2225 מילים

      נפתחת ב״אֲבִימִי בַּר נָאזִי חֲמוּהּ דְּרָבִינָא הֲוָה מַסֵּיק…״

    23. קטע 2321 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר: קַמָּאֵי – גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, וְלָא…״

    24. קטע 2438 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב כֹּהֵן: וְדִלְמָא גְּלִימָא –…״

    25. קטע 2537 מילים

      נפתחת ב״נַרְשָׁאָה גְּנַב סִפְרָא, זַבְּנֵיהּ לְפַפּוּנָאָה בִּתְמָנַן זוּזֵי.…״

    26. קטע 2614 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: הַשְׁתָּא לוֹקֵחַ מִגַּנָּב –…״

    27. קטע 2723 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: לֵיזִיל מָרֵיהּ דְּסִפְרָא וְיָהֵיב…״

    28. קטע 2824 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב זביד · אמוראים · דור שישי לאמוראים

      היה ראש ישיבה בפומבדיתא שבבבל שמונה שנים ובזמנו רב אשי היה ראש הישיבה בסורא.

      מקור: מסכת בבא קמא דף קט״ו עמוד א׳ · קטע 10 — “רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בְּיַד לוֹקֵחַ, וְלֹא…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת בבא קמא דף קט״ו עמוד א׳ · קטע 4 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא פְּלִיגִי; כָּאן לִפְנֵי יֵאוּשׁ –…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת בבא קמא דף קט״ו עמוד א׳ · קטע 6 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא פְּלִיגִי? הָא מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה כְּלִפְנֵי…

    לשון המקור

    לָא צָרִיךְ לְאַהְדּוֹרֵי עֲלֵיהּ כּוּלֵּי הַאי.

    וְדִלְמָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ זוּזֵי, וְזַבֵּין! אָמַר רַב אָשֵׁי: הֲרֵי יָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵיבָה בָּעִיר.

    אִיתְּמַר: גָּנַב וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ הוּכַּר הַגַּנָּב – רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אָמַר: הַדִּין עִם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר: הַדִּין עִם הַשֵּׁנִי.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא פְּלִיגִי; כָּאן לִפְנֵי יֵאוּשׁ – הַדִּין עִם הַשֵּׁנִי, כָּאן לְאַחַר יֵאוּשׁ – הַדִּין עִם הָרִאשׁוֹן.

    וְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא פְּלִיגִי? הָא מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה כְּלִפְנֵי יֵאוּשׁ דָּמֵי, וּפְלִיגִי! דִּתְנַן, אָמַר לוֹ: ״מְכוֹר לִי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לְכֹהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

    וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁקַל לוֹ הַטַּבָּח – הַדִּין עִם הַטַּבָּח.

    אֵימָא: אַף דִּין עִם הַטַּבָּח. מַהוּ דְּתֵימָא: אֵין מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן.

    וּלְאַבָּיֵי דְּאָמַר פְּלִיגִי, בְּמַאי פְּלִיגִי? בִּדְרַב חִסְדָּא.

    רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בְּיַד לוֹקֵחַ, וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ בְּיַד גַּנָּב.

    וּבְהָא פְּלִיגִי – מָר סָבַר: יֵאוּשׁ וְאַחַר כָּךְ שִׁינּוּי רְשׁוּת – קָנֵי, שִׁינּוּי רְשׁוּת וְאַחַר כָּךְ יֵאוּשׁ – לָא קָנֵי; וּמָר סָבַר: לָא שְׁנָא.

    רַב פָּפָּא אָמַר: בִּגְלִימָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָדַר לְמָרֵיהּ, וְהָכָא בְּעָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק קָמִיפַּלְגִי –

    רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אָמַר הַדִּין עִם הָרִאשׁוֹן – דִּינָא דְּלוֹקֵחַ דְּלִישְׁקוֹל זוּזֵי מִגַּנָּב, וְלֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם דְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר הַדִּין עִם הַשֵּׁנִי – דִּינָא דְּלוֹקֵחַ דְּלִישְׁקוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת, וְעָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.

    וְסָבַר רַב לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב הֲוָה, וְחָנָן בִּישָׁא גְּנַב גְּלִימָא וְזַבְּנַהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא: זִיל שְׁרִי עֲבִיטָךְ!

    שָׁאנֵי חָנָן בִּישָׁא, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְאִישְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ – כְּלֹא הוּכַּר דָּמֵי.

    אָמַר רָבָא: אִם גַּנָּב מְפוּרְסָם הוּא, לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְהָא חָנָן בִּישָׁא, דִּמְפוּרְסָם הֲוָה, וְעָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק! נְהִי דִּמְפוּרְסַם לְבִישׁוּתָא, לִגְנִיבוּתָא לָא מְפוּרְסַם.

    אִיתְּמַר: גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, גָּנַב וּפָרַע בְּהֶיקֵּיפוֹ – לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, דְּאָמְרִי: לָא אַדַּעְתָּא דְּהָנְהוּ יְהַבְתְּ לֵיהּ מִידֵּי.

    מַשְׁכַּנְתָּא; שָׁוֵי מָאתַן בִּמְאָה – עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. שָׁוֶה בְּשָׁוֶה – אַמֵּימָר אָמַר: לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, מָר זוּטְרָא אָמַר: עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.

    וְהִלְכְתָא: עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.

    זְבִינָא; שָׁוֶה בְּשָׁוֶה – עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. שָׁוֵי מְאָה בְּמָאתַן – רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, רָבָא אָמַר: עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.

    וְהִלְכְתָא: בְּכוּלְּהוּ עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, לְבַר מִגָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, גָּנַב וּפָרַע בְּהֶיקֵּיפוֹ.

    אֲבִימִי בַּר נָאזִי חֲמוּהּ דְּרָבִינָא הֲוָה מַסֵּיק בְּהָהוּא גַּבְרָא אַרְבְּעָה זוּזֵי. גְּנַב גְּלִימָא אֵתְיַאּ נִיהֲלֵיהּ, אוֹזְפֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי אַחֲרִינֵי. לְסוֹף הוּכַּר הַגַּנָּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא,

    אֲמַר: קַמָּאֵי – גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, וְלָא בָּעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ וְלָא מִידֵּי; הָנָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי אַחֲרִינֵי – שְׁקוֹל זוּזָךְ, וְ[אַ]הְדַּר גְּלִימֵי[הּ].

    מַתְקֵיף לַהּ רַב כֹּהֵן: וְדִלְמָא גְּלִימָא – בְּהָנֵי זוּזֵי קַמָּאֵי יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ, ״גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, גָּנַב וּפָרַע בְּהֶיקֵּיפוֹ״; וְאַרְבְּעָה זוּזֵי בָּתְרָאֵי – הֵימוֹנֵי הֵימְנֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּהֵימְנֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, מְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַב כֹּהֵן.

    נַרְשָׁאָה גְּנַב סִפְרָא, זַבְּנֵיהּ לְפַפּוּנָאָה בִּתְמָנַן זוּזֵי. אֲזַל פַּפּוּנָאָה, זַבְּנֵיהּ לְבַר מָחוֹזָאָה בִּמְאָה וְעֶשְׂרִין זוּזֵי. לְסוֹף הוּכַּר הַגַּנָּב. אָמַר אַבָּיֵי: לֵיזִיל מָרֵי דְסִפְרָא וְיָהֵב לֵיהּ לְבַר מָחוֹזָא תְּמָנַן זוּזֵי וְשָׁקֵיל סִפְרֵיהּ, וְאָזֵיל בַּר מָחוֹזָאָה וְשָׁקֵיל אַרְבְּעִין מִפַּפּוּנָאָה.

    מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: הַשְׁתָּא לוֹקֵחַ מִגַּנָּב – עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, לוֹקֵחַ מִלּוֹקֵחַ מִיבַּעְיָא?

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: לֵיזִיל מָרֵיהּ דְּסִפְרָא וְיָהֵיב לֵיהּ לְבַר מָחוֹזָאָה מְאָה וְעֶשְׂרִין זוּזֵי וְשָׁקֵיל סִפְרֵיהּ, וְלֵיזִיל מָרֵי[הּ] דְסִפְרָא וְלִישְׁקוֹל אַרְבְּעִין מִפַּפּוּנָאָה, וּתְמָנַן מִנַּרְשָׁאָה.

    מַתְנִי׳ זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ –