מסכת בבא קמא דף קי״ג עמוד ב׳

שלא ימשכנו ויצא כלומר שלא יוציאוהו בית דין מיד הכותי אלא בגאולה:

יגלום יכול יניח את הכנעני לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן:

גר תושב אין עובד ע"ז ואוכל נבילות:

ולא לך אלא לגר בקדושין היא (ד' כ.) ובערכין (דף ל:) כמה קשה אבקה של שביעית אדם שנושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את עצמו שנאמר ונמכר לך לא לך אלא לכנעני כו' ולע"ז עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים ואכולהו קאי גאולה תהיה לו אלמא גזל כנעני אסור:

בהפקעת הלוואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו:

הפקעת הלואתו הוא שהלוהו על עבודתו ואפי' הכי אמר ר' עקיבא לא יצא על כרחו:

גופו קנוי כל שש שנים ונמצא שגזלו ממש:

והני מילי דבורלא אברול ארעא מס קרקע שאכל פירות:

שלא ימשכנו ויצא כו' והני תנאי דפרק המקבל (ב"מ דף קיא: ושם) דסברי דגזל הכנעני מותר מוקמי לה להאי קרא לדרשה אחריתי:

יכול יגלום עליו פי' בקונטרס יכול יניח הכנעני לכפול ולהוסיף על הלואתו לתבוע מה שלא נתן ותימה לר"י דאמאי אצטריך קרא להכי דאטו יפסיד ויניח את הכנעני להטעות את עצמו ונראה לר"י דה"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו ת"ל וחשב עם קונהו וכן פי' בערוך בערך גלם אע"ג דטעות כנעני היה מותר אסור להטעותו במקום שהכנעני יודע שגוזל ועושה עצמו כלא ידע:

הכי קאמינא אי דכותי נינהו נראה לר"י שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב להכותי ולא כמו שהיה הכותי סובר דא"כ היה סובר דגזל הכותי מותר דאין חילוק בין גניבה לגזילה דבגניבה איכא חילול השם כשידע לבסוף וכל הנך שמעתא לא אייתי אלא הנהו דאסרי גזל כנעני ולא מייתי תנאי דהמקבל (שם) דשרי:

היכי מייאשי היה להם לתבוע בדין את כל אדם העוברים עליהם אלא ודאי לכך מתייאשים לפי שבדין אין משלמין להם כלום משום דדינא דמלכותא דינא ובקונטרס פי' היכי מייאשי כלומר מי הוי יאוש והא יאוש כדי הוא ולא קני דאין כאן שינוי רשות שהרי הן מונחים ברשות הרבים ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי הוי גובי דדיקלי מיקרו כדאמר לעיל בהגוזל קמא (בבא קמא דף צו. ושם):

יכול יגלום פירש רש"י יכול יניח את האינו יהודי לכפול ולהוסיף על הלואתו ולתבוע מה שלא נתן תלמוד לומר וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו. ואינו מחוור בעיני, דהא פשיטא ולא צריכא למימר. והרב בעל הערוך פירש יגלום מלשון גולמי כלי עץ (חולין כה, א) כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם ולפיכך אמר כאן גאולה תהיה לו שלא ימשכננו ויצא בלי גאולה תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו יכול יגלום החשבון ויטעהו תלמוד לומר וחשב עם קונהו. וזה עיקר.

[בש"מ או לעקר זה הנמכר לע"ז. לעקר לגוי שהוא עקר שהוא כומר לע"ז עצמה].

הא דדחינן שאני התם דאיאוש מרוותייהו מנייהו. פירש הראב"ד ז"ל ואף על פי שאין היאוש קונה ושינוי גמור נמי אין כאן דמחובר שיוכל לתלוש לא שמיה שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הזה מיהא נקנה. ואינו מחוור בעיני, אלא נראה יאוש ושנוי רשותש איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים.

אבל אריא אריסותיה מפיק כלומר האריס מסלק חלק אריסותו. ונראה לי טעמא דמלכא נמי ניחא ליה שלא יהא חלק האריס משועבד דארעא לאריסות קיימא ולולי האריסין לא היה המלך נוטל פירות ואפילו היתה הארץ למלך היה נותנה לאריס ולפיכך אין חלק האריס משועבד לטסקא.

אבל שתא דחליף חליף כתב הר"א אב"ד [בש"מ _ הראב"ד] ז"ל אם זה הגבאי פייס את המלך משלו ורוצה לגבות מכולן אין לו רשות ליקח הכל מן האחד אלא לפי חלק כל אחד ואחד, דלא אמרינן שליחא דמלכא כמלכא אלא היכא דלא קיבל המלך חלקו. עד כאן.

אסור ליקח מהן פירש רש"י ז"ל אינו יהודים שיש להם בהמות ומזבלין שדות בשכר אסור ליקח ממנו בהמה שמא נתחברה עם בהמתן של ישראל ושל ישראל בני העיר היא. וזה תימה, דרוב בהמות של אינו יהודי הם והולכים אחר הרוב דאפילו בגזלן מותר ליקח כל זמן שהרוב שלו, ואסיקנא בשלהי פרקין (קס, א) אפילו מועט שלו. והראב"ד ז"ל פירשה בלוקח כל הזבל שבדיר ויש בתוכו זבלי בהמות של ישראל. וכן פירש ר"ח ז"ל.

הא דאמרינן בבר ישראל דידע סהדותא על ישראל חבריה ואזיל ואסהיד עליה משמתינן ליה. כתב הראב"ד ז"ל נראה לי בעדות שיוכל לטעון עליו בדינינו ובדיניהם מוציאין ממון,[ אבל בעדות שאין לטעון עליו שום טענה כיון שהודה לו בפניו והזמינו לעדות ואמר לו אני רוצה לכפור בו ונחלק ביני ובינך או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר כן פרעתיו שהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת אומר אני כי זה חלול השם ואסור וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבא לידי שבועת שקר. עד כאן.

ואדם חשוב בבי דואר בעיא ולא אפשיטא. וכתב הראב"ד ז"ל תיקו דממונא לקולא ואזל ומסהיד ועוד דספיקא הוא לגביה [עיין ש"מ].

נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו ומ"מ אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומ"מ אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חלול השם בעכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק:

טעות זו שפטרנו המקבלו מעובדי האלילים כמו שהזכרנו דוקא שלא בא בהשתדלותו כלל כמו שביארנו ולא עוד אלא שלכתחלה צריך שיאמר התבונן בדבר זה שעליך אני סומך ואם יבין ושב אבל אם אמר לו הגוי לישראל עליך אני סומך אין לו דרך עוד לעכבו בשום פנים:

היו דברים התלויים במנין משתפין בין ישראל ואחד מאלו שהזכרנו ובא ישראל וברר לחלקו מן היפות הואיל והדברים תלויים במנין לבד מסתמא אין מדקדקין בברירה ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך:

ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהם עוללות דקים שאין לבם של בעלים סמוך עליהם ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואע"פ שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו כגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהם:

מאחר שבארנו שדין המלך דין גמור הוא מלך שחקק חק שכל שנשברו הגשרים יהיו בני העיר רשאים לקוץ דקלים או שאר אילנות לעשות מהם גשרים ועשו כן מותרין אנו ליהנות באותם הגשרים ואלו לא היה דינם אצלנו דין גמור היה גזל ואע"פ שנתיאשו הבעלים אין כאן שנוי רשות שהרי ברשות הרבים הם ולא שנוי מעשה שהרי עדין לא עשו מהם כלים ולא שנוי השם שהרי עדין קורא להם גובי דדקלא הא מ"מ כל שצוה ליטול מאדם אחד שלא בחק חקוק ממנו הרי זה גזל ואסורין לקבל הנאה ממנו ואין צריך לומר אם השלוחים הוסיפו על מצות המלך שהוא גזל:

חקים ידועים למלכים לחלוק עם בעלי קרקע בתבואות אם לרביע אם לחומש אם לעשירי הכל כמה שהוא מעתה רבים שהיו שותפים בקרקע וקצרו ודשו ומירחו והכניסו כלם את חלקם ואחד מהם הניח את חלקו בשדה הרי גבאי המלך בא ונפרע מזה כל חלקו אף מתבואות האחרים ויחזור זה ויתבע להם ואם קנה ישראל חלק המלך שבתבואות אין צריך להזהר מזו משום גזל ומ"מ אם זה שהניח את חלקו בשדה אינו אלא אריס הואיל ואין לו חלק בקרקע אין נפרעין מנת בעל השדה מחלקו:

ישראל שקנה מס המלך שבעיר אחת ויש אחד מבני העיר שאינו מוצאו עכשו ואינו יכול לגבות הימנו חלקו הרי זה ממשכן שאר בני העיר על חלקו והם חוזרין ונפרעין ממנו לכשיבא ודוקא במס של קרקע ובכסף גלגולת של אותה שנה אבל אם עבר זמנו אין זה יכול למשכן האחרים עליו:

אלו שמזבלים את השדות בהכנסת צאנם לדיר ורצו בעלים למכור אותו הזבול לאחרים אם בתוך התחום אסור ליקח לכתחלה מפני שהם מערבים בהמות של בני העיר עם בהמותיהם למהר את מלאכתם וסתם בעלי בתים מקפידין בכך חוץ לתחום מותר שסתמם של בעלי בתים אין מקפידין ואם ראינו בעלי בתים מרדפים אחר בהמותיהם להכניסם לדיר שלהם אסור אף בחוץ לתחום:

וגזל הגוי מי שרי והתניא אמר רבי שמעון וכו' הקשה רבי מאיר אמאי לא משני רבי שמעון לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ולעולם משום קדוש השם ומהאי קרא הוא דיליף אף על גב דמשום רבי עקיבא קאמר לה נימא דרבי שמעון דריש טעמא דקראי בשם רבי עקיבא רבו אמרה כי ההיא דלעיל דאמרינן אליבא דרבי שמעון ולא מייתי לה משמיה דרבי עקיבא. ותירץ דעל כרחיה לאו משום קדוש השם הוא דבסיפא קתני יכול יגלום דמפרש ר"י יכול יטעה הגוי ויעשה אותו כגולם ואף על פי דטעות בעלמא מותר הכא אסור כי הגוי יודע שמטעין אותו אלא שאינו רשאי למחות והשתא ליכא למימר טעמא משום קדוש השם כיון שהגוי אינו מוחה בטעות וגם הוא סובר שהישראל בעצמו הוא שוגג ואינו יודע בטעות ליכא משום קדוש השם. הרא"ש ז"ל.

יכול יגלום עליו כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי ויעשנו כגולם. הרא"ש ז"ל.

ומה שפירש רש"י ז"ל יכול יניח את הגוי לכפול וכו' לא נהירא כלל ודבר תימה הוא שהרי למה יש לו ליתן משלו בחנם ועוד תיפוק ליה מלא תחנם. תוספות שאנ"ץ.

והרשב"א ז"ל פירש מלשון גולמי כלי עץ כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם ולפיכך אמרו כאן מניין שלא יחסר מגאולתו אלא יחשבו וידקדקו עמו ויתן לו כל מה שהוא חייב לו תלמוד לומר וחשב וכו'. ע"כ.

או לעקר זה הנמכר לעבודה זרה פירש הרשב"א ז"ל לעקר לגוי שהוא עקר שהוא כומר לעבודה זרה עצמה. ע"כ.

עבד עברי גופו קנוי הקשה רבי מאיר והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו. ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מיניה גט שחרור דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשיב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא נבעי שטרא מיניה קודם שש ויובל אלא נימא ליה באפי תרי זיל מיהו לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו. הרא"ש ז"ל.

שנאמר ואכלת את כל העמים הקשה רבינו מאיר והיכי פליג על רבי עקיבא דנפקא ליה לעיל מקרא אחרינא. ותירץ דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא קרא דלעיל הוה אמינא כיון שהגוי קנה העבד מדעתו והאמין לו שיעבוד עמו עד שנת היובל ולא יברח ולא ישמט ממנו קודם זמנו אם היה נשמט ממנו היה חילול השם גדול בדבר אבל גבי גזל דעלמא אם בא ישראל וחטף מיד הגוי שלא האמינו מעולם שרי קמשמע לן. ואי לא כתיב אלא האי קרא הוה אמינא הני מילי שחטף בהדיא מידו אבל עבד עברי לא מחזי כולי האי גזל אלא בהפקעת מלוה בעלמא קמשמע לן. הרא"ש ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתניא את זו דרש רבי עקיבא מניין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר בעבד עברי הנמכר לגוי אחרי נמכר גאולה וכו'. ליתא דקיימא לן כרב אשי דשרי בהפקעת הלואתו דומיא דמוכס ועבד עברי הפקעת הלואתו היא דקיימא לן עבד עברי אין גופו קנוי ורבא דאמר גופו קנוי הא איתותב בפרק קמא דקידושין. ועוד דהא רב ביבי בר גוזלא ורב הונא אמר רב לית להו הא דרבי עקיבא דהא אינהו לא קא אסרי אלא בזמן שאין מסורין בידך. ע"כ.

תוספות בד"ה שלא ימשכננו ויצא והני תנאי דפ' המקבל עכ"ל אבל מהאי מילתא דר"י דמייתי לעיל בשמעתין לא קשיא להו מידי די"ל דלענין הפקעת הלוואתו איירי ר"י דוקא שבאין עליו בעקיפין וכדפרש"י להדיא באים עליו בעקיפין עד שפוטרים את הישראל משמע דוקא בכה"ג אבל להוציא ממון מיד העכו"ם אסור וכ"מ קצת בפרק המקבל בזו הסוגיא דמייתי התוספ' דאיירי בה נמי תנא דבי ר"י ומשמע דס"ל דגזל העכו"ם גמור אסור דמוקי ריעך ולא גר תושב ולא מייתר ליה לדרוש דגזל גמור מותר ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה יגלום יכול יניח העכו"ם לכפול ולהוסיף עכ"ל ותמהו עליו התוספ' דמהיכא תיתי יעשה הישראל כן ויש ליישב קצת דקס"ד אמינא דכיון שהעכו"ם תובע יותר וא"א להפקיע את העבד מרשותו אלא לזמן מרובה ולילך עמו בדינא ובדייני א"כ יהא מטומע בין העכו"ם ביני וביני ולכך יתן לעכו"ם כפי תביעתו מיד להכי אשמעינן וחשב עם קונהו דלא איכפת לן בזה אלא ידקדק עם קונהו אף אם ימשך הזמן שצריך לתובעו בתחילה כנ"ל וק"ל אח"ז מצאתי כן בס' קיקיון דיונה:

בד"ה היכי מייאשי כו' ושינוי מעשה נמי ליכא וכו' עכ"ל ולכאורה אין זה ענין לכאן בזה הדיבור דהא אי הוי שינוי מעשה בלא יאוש נמי קנה אלא אגב גררא דאינך נקטיה ועוד משום דאיכא שינוי מעשה דאינו מועיל בלא יאוש כדאיתא פרק מרובה לכך כתבו דאפי' שינוי גרוע ליכא וק"ל:

גמרא אמר רבינא אם היו בעלים מרדפים אחריהם אפי' חוץ לתחום אסור נראה דקמ"ל בזה דאף ע"ג שאינו יודע בודאי שאלו המרדפים אומרים אמת אפ"ה אסור:

גמ' ידקדק עם קונהו עיין פי' המשניות להרמב"ם פי"ב מ"ז דכלים:

שם עבד עברי גופו קנוי עיין יבמות דף מו ע"א ובנ"י שם:

שם זיל חד אי דכותי עיין בב"מ דף מח ע"א תוס' ד"ה נתנה לסיטון: