מסכת בבא קמא דף קי״ג עמוד א׳

אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם:

דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה:

ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרי ליה:

אישתלי שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו:

עד דאתא לבי דינא לא קרעינא ליה ואע"ג דאמר אתינא אתינא:

על דלא ציית לבי דינא שאמרו צא תן לו ולא קיים:

עד דציית דינא ויפרע לו:

לא מקרעינן ליה ואע"ג דאמר פרענא:

אין פורטין לא מתיבת המוכסין לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"ש ומ"מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בברור שהם של גזל ור"ש נמי דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דהשתא ה"ל יאוש ושינוי רשות מ"מ אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דתיבה וכיס מיוחדת להצניע שם גזילות שלהם ודרכו כל שעה להניח שם:

ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר ושרי אפי' ללבוש והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (שבת דף כט: ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו:

נודרין להרגים בנדרים (דף כח.) מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו יום בלבד ואע"ג דדברים שבלב אין דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם וה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהאנסים מדירים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולין לידור סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתיו שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור :

ולא היא כיון דאמר צייתינא קרעינן לה לפתיחא ודוקא למאן דאמר לא צייתנא אבל למאן דאמר לא אתינא אף על גב דאמר אתינא לא קרעינן עד דאתיא וטעמא דמילתא משום דלפריעה כאנוס הוא דלמא לית ליה הלכך כיון דאמר פרענא קרעינן ליה לפתיחה דמעתה לאו מורד הוא אבל באומר אתינא הא אי לאו מורד הא מצי למייתי והלכך עד דאתא לא נפיק מכלל מורד.

אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא ובתר זמנא כלומר לא שניתן לו כל אותן ג' ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרינן בו כל זמן וזמן קודם שנכתבה לו עליו פתיחא, והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני.

והני מילי לגברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. ולא משהינן לה אלא לאורתא כתבינן עליה פתיחא וכעובדא דרב כהנא דאזמנה לההיא איתתא בצפרא ולאורתא כתב עליה פתיחא, והוא הדין לכל אינש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ובתוך שני וחמישי ושני אין כותבין פתיחא ואפילו שמותי לא משמתין דגרסינן במועד קטן בפרק שלישי (מז, א) אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ס' רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא שני וחמישי ושני. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות כלומר אין מנדין אותו לאלתר אלא עד דמתרין בו שני וחמישי ושני, והני מילי לממונא אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה. עד כאן.

בעיא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב עליה שלחן ואוכל עליו מהו כלומר, מי אמר רבי דוקא בפרה וחמור וכיוצא באלו שבני אדם רואין אותן בחוץ אבל מטה ושלחן שבבית לא, או דילמא גם הני דברים מסויימין הן ומי שנכנס בביתו רואה וחייב להחזיר מפני כבוד אביהם, ואמר לו תן לחכם ויחכם עוד, כלומר שאף אלו חייב להחזיר מפני כבוד אביו, ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת (עיין לעיל בבא קמא לד, ב). ואף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזילה קיימת דטעמא דרבי או משום דסבירא ליה יאוש כדי קני או משום דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי ולית הלכתא כחד מהני, מכל מקום נפקא לן מינה שאם הניח להן אביהן דבר מסויים שלקח ברבית דאינן חייבין להחזיר דבר תורה וכדאמר לעיל (בבא קמא קיב, א) דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר ואפילו הכי אם הניח להן אביהן דבר מסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהן וכדתניא בברייתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, א) ושעשה תשובה שמעינן מהא דרב דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן.

מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין. פירש רש"י ז"ל הגבאין שגובין כסף גולגלתא וארנונא. ותימה לי דגמרא משמע דמכיס הגבאין פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. מוכס הוא דקשיא להו הא גבאין פשיטא להו. ותמה על עצמך דכסף גולגלתא דינא דמלכותא הוא וגרסינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב נה, א) הני זיהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זבינא והני מילי לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא כרגא אקרקפתא דגברי מנח ורב הונא בריה דרב יהושע [אמר] אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא, כלומר ואף לכרגא דבינייהו זבינא אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב ז"ל לא נתכוין אלא (כמ"ש) [לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין _ ש"מ]. והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך יותר מחק מפני שהן גזלנין ואינן קונין ביאוש שהמסים כאלו אינן דין כי דינא דמלכותא אמרו (וזולתי _ ש"מ) דינא דמלכא לא אמרו עד כאן. אני תמה במה שכתב הרב ז"ל דגבאין גזלנין הן ואינן קונין ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתייאשים מהן כעין גייס [בש"מ _ גניבה] (לקמן בבא קמא קיב, א). ועוד שאפילו הן גזלנין למה אסור לפרוט מהן והלא פרוטות כל איש ואיש אינן נכרות איזה של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזה של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסויים הוא ואילו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שיחזור לו מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל ובבית המשתה שאסור להשתמש בהן (ב"ב לו, א) לפי שהבעלים מתייאשין מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשין מן התשלומין והרי הן ככלים שנתחלפו בבית האומן (שם), ואם כן למה לא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא שלאחר מתניתין זו (קיב, א) נטלו מוכסין חמורו נתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ולכאורה משמע דמוכס דבבא דרישא לא מפני שאין הבעלים מתייאשין מהן.

ולפיכך נ"ל דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו הבעלים [היא אלא דלכתחלה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכותיה לא הי' הקנין גומר _ ש"מ] עד שיבואו ליד זה הפורט מהן דיאוש כדי לא קני וכי אתו לידיה עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הלכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא לקנותה מן המוכסין והגזלנין אסרו לכתחלה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחלה ולהרחקה, אבל בבא מציעתא קתני דינא אם נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסויים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוה ליה יאוש ביד מוכס ושינוי רשות בידא דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחלה נוטל חמור אחרא וטלית אחרת ואינו חושש כיון שנתייאשו הבעלים עד שלא יבא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים (קיב, א) בגייס ולסטים אינו יהודים דאין הבעלים מתייאשין מן הסתם מהן דכיון דדייני בגיותי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזירו את אשר לו אבל מציעתא בישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאשין מהן.

גמרא תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פירש הראב"ד ז"ל המוכס [נותן] דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. ולא נהירא, דמנא ליה דלא שקיל אלא פרוטות, והלא המוכסין אין נוטלין אלא לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטל כמה דינרין לפי החבילות. ועוד, אם בא לומר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרין מותרין ליתני אבל נותן לו דינר. ולמה ליה למימר ומחזיר לו. ועוד, דלא הוה ליה למימר אבל נותן אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי מה דקתני במשנתינו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר. לפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב ז"ל, אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ולמה ליה לומר ומחזיר לו את השאר. ורש"י ז"ל פירש נותן לו זה שנותן את המכס נתן למוכס דינר כסף ומקבל מן המוכר פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידן. וזה עיקר.

במוכס אינו יהודי עסקינן כלומר שקנה המכס מן המלך. כתב הראב"ד ורב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להרגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא, דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו יאסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי אמרו שם (נדרים כח, א) דברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דנודרין להורגין הקשו ולהבריח את המכס שרי והאמר שמואל וכו' ופרקו במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו האי פירוקא דרב אשי, אלא נראה ודאי דהא דרב אשי לא קאי אלא אההיא דכלאים. וספרים מוגהין יש שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי, והוא הנכון.

רשאין בית הדין להזמין הדין ולקבוע יום על פי אשה ההולכת על פי דרכה או על פי שכן אע"פ שאינו שליח קבוע לבית דין וסומכין עליהם עד שאם לא בא ליום שקבעו לו כותבין עליו פתיחא לערב ודוקא כשאינו בעיר ואמרו בית דין לאשה זו ולשכן כשישוב פלוני הודיעוהו זמן שקבענו לו אבל אם הוא בעיר חוששין שמא התרשלו אשה ושכן זה מצד שחשבו שאי אפשר שלא יראה אותו שליח בית דין ויודיעהו ומתוך כך כל שהוא בעיר אין קובעין לו זמן אלא על פי שליח בית דין ואם אינו בעיר אלא בשדות או בכפרים ודרכו לבא באותו היום אומרין בית דין או שלוחם לאחד משכניו אפילו לאשה כשיבא פלוני היום הודיעוהו שיבא למחר ואם לא בא למחר מנדין אותו לערב היה במקום שאין דרכו לבוא בו ביום אפילו אמרו כן לשכן ולאשה אין סומכין עליהם ששוכחים הם מן היום למחרתו ואם היה דרך מהלכו של זה בפני פתח בית דין אפילו היה דרכו לבא היום אין סומכין על אשה ושכן שמא מתוך שהם יודעים שדרכו על פתח בית דין סבורים הם כבר השליח ראהו בבאו ויזמינהו לדין ליומו:

כל ששלחו לו ולא רצה לבא שאם יש שני עדים ביארנו שכותבין עליו פתיחא ר"ל שטר שמתא אין זה שמתא עד שיפרע החוב אלא שמתא על שלא רצה לבא וכשבא לדין קורעין פתיחא זו ופורע שכר פתיחא וכל שלא בא אע"פ שאומר שיבא אין קורעין:

חייבוהו מן הדין ולא קבלו אלא שאומר שלא ישמע להם אף זה כותבין עליו פתיחא ומ"מ כל שיאמר הריני מקבל את הדין קורעין את הפתיחא מיד אע"פ שלא פרע וקובעין לו זמן לפרעון וכשהגיע זמנו מתרין בו שני וחמישי ושני ואח"כ מנדין אותו עד שיתן ואם עמד שלשים בנדויו מחרימין אותו כמו שבארנו במועד קטן:

מי שהוא בעיר והזמינוהו לדין ולא בא ביום הזמנתו כותבין עליו פתיחא לערב ורשאין בית דין ליתן לו זמן אף מבקר לערב אבל מי שאינו בעיר ונתנו לו זמן ליום שני ולא בא נותנין לו חמישי ואם לא בא לחמישי נותנין לו עוד שני ואם לא בא בשני זה שהוא שלישי להזמונותיו אין כותבין עליו פתיחא עד למחר:

אין קובעין זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי מפני תקנת המועדות וכן לא בערבי שבתות ולא בערב יום טוב של עצרת אבל שולחין לו בניסן להודיעו שקבעו לו זמן לאחר ניסן וכן מתשרי לאחר תשרי אבל בערב שבת אין מזמינין אותו אף לבא לאחר השבת שכלם טרודים בערב שבת וישכחו וכן בערבי ימים טובים:

בני אדם הבאים בעיר בערבי שבתות וקובעים שבתם לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחד וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסים ביאתם לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהם חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם:

יתבאר בראשון של סנהדרין ח' א' ששליח בית דין שהזמין בשם אחד מן הדיינין ולא בא אין כותבין עליו פתיחא עד שיאמר משום שלשתן ודוקא ביום שאינו קבוע לדין אבל ביום הידוע שהוא קבוע לדין הרי הוא כאלו בא בשם שלשתן:

מי שאי אפשר לו לבא למקום שבית דין זה לשם ומאחר שאינו יכול לבא אף הם אין יכולין לשמתו על שלא בא הרי בית דין יורדין לנכסיו ופורעין כמו שאמרו בכתבות פ"ח א' שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ומ"מ יראה מתלמוד המערב שמודיעין אותו שלשה פעמים ולשון הירושלמי בזה משלחין בתריה תלת זמנין אין אתא טיבות אי לא מחלטין נכסיה הגע עצמך דהוה באתר רחיק משלחין ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא טבות ואי לא מחלטין נכסיה ופרשו גאוני ספרד שאפילו היו נאמנות בשטר אין נזקקין אלא בהודעה שמא יש בידו שובר ואם לא נודע היכן הוא איני יודע היאך נדון בה מצד שגאוני ספרד פסקו בפרק הכותב שבבעל חוב אין מגבין לו שלא בפניו ומתוך כך אני מנהיג את הסופרים לכתוב בשטר שיקבל הלוה עליו להפרע המלוה כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו ואפילו שלא בפניו ומ"מ נראין הדברים להגבותו מטעם שלא יהא כל אחד כו' וכן כתבנוה בפרק הכותב ואף לענין כתבה בנפרעת שלא בפניו כתבו גדולי המחברים שכל שיש טורח בהודעתו תשבע בלא הודעה ותטול וחכמי פרובינשאה כתבו שכמו שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כך גומרין את דינו שלא בפניו ואף לדעת האומר שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו דוקא משום דכתוב וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים וכו' אבל בממון גומרין ואם יבא ויטעון סותר את הדין:

קובעין זמן שני וכו' זמנא וזמנא בתר זימנא כלומר לא שניתן לו כל אותן שלשה ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרין בו כל זמן וזמן קודם שנכתוב עליו פתיחא והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני ואיתתא דשכיחא במתא ולא אתיא וכו' והוא הדין לכל איניש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רב חסדא נותנין זמן דייתי לבי דינא שני וחמישי ושני זימנא וזימנא בתר זימנא שבתחילה כותבין לו זמן ליום שני בשבת ואם לא בא ביום שני קובעין לו זמן ליום חמישי ואם לא בא ביום חמישי קובעין לו עוד זמן אחר ליום שני וזהו זימנא וזימנא בתר זימנא אחרינא ואם לא בא ביום שני שהוא זמן אחרון ממתינין לו כל היום ואין כותבין עליו פתיחא עד למחר. והתם בפרק אלו מגלחין אמרינן ומנא לן דקבעינן זימנא דכתיב אתה והם ואהרן מחר וזימנא דבתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד ולפום הך סוגיא דהתם לא משמע אלא תרי זימני דהא מקרא דמחר חד זימנא הוא דילפינן ומקרא דהעביר המועד דילפינן מינה דאורחא דמילתא הוא דאף על גב דלא אתי בזימנא קמא דקבעו ליה זימנין דאתי בזימנא תניינא לא משמע אלא זימנא תניינא דהוו להו תרי זימני. ולפום הדין סברא הכי מפרשא שמעתיה דרב חסדא קבעינן זימנא ביום שני דליתי לדינא ביום חמישי ואי לא אתי ביום חמישי קבעינן ליה זימנא תניינא דייתי ביום שני דהוא זימנא תניינא ועד למחר דהוא יום שלישי בשבת לא כתבינן עליה פתיחא. מיהו כולהו רבוותא ז"ל סבירי להו דתלתא זימני קבעינן ליה כדפרשינן מעיקרא. ואפשר דטעמייהו דכי איצטריך למילף מדפרעה דהעברת המועד לא הויא חזקה דלא אתי וכי היכי דהעברת מועד בחד זימנא לא הויא חזקה בתרי יומי נמי לא הויא חזקה עד תלתא זימני דכל מידי דבעינן חזקה לסרבנותא לא הויא חזקה בבציר מתלתא זימני דומיא דשור המועד. ואסקה רב אשי הני מילי גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא אי אקבעוה זימנא בצפרא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא ולאורתא כתבינן פתיחא עילויה. וכן כל מי שהוא כיוצא בה אלא מיהו מעשה דהוה באיתתא הוה והוא הדין לגברא. ע"כ.

אמר רב יהודה לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא וכו' ונראה לומר דהשתא לדידן דניסן לאו זמן קציר הוא אלא סיון הוא זמן קציר אי אמר נתבע בסיון לא אזילנא השתא לדינא בהדך דהא טרידנא באסיפת תבואה דינא קאמר ליה. הר"מ ז"ל מסרקסטה.

לא ביומי ניסן וכו' לפי שהם יומי קציר ובציר ואינם יכולים לבוא איש מעירו לבית דין ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומי טבי כגון ערב עצרת וערב ראש השנה משום דטרידי בשבתא וביומא טבא ולא יכלי למיתי אבל למקבע ליה זימנא בניסן למיתי לבי דינא בתר ניסן וכן מתשרי לבתר תשרי מקבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי נמי משתלי חד יומא מדכר ליומא אחרינא אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעי מאי טעמא בשבתא טריד ולא מדכר לחד בשבא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו מניסן לבתר ניסן קבעינן דכיון דזמן ארוך הוא אי לא מדכר האי יומא מדכר ליומא אחריתי אבל ממעלי שבתא לאפוקי שבתא דזמנו בהול דליכא אלא יום אחד אפשר ששכח ולא נזכר מה שאמרו לו בית דין ומשום הכי לא בא ביום שני לדין ולא נתכוון לזילותא דבי דינא. ע"כ. עוד כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ומסתברא דהני מילי לאקבועי זימנא למיתי ממתא למתא אבל למאן דאיתיה במתא מקבעינן ליה בניסן ובתשרי ודיינינן ליה אפילו בחולו של מועד דגרסינן בפרק אלו מגלחין דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות במועד. ע"כ.

אמר רבא לא קבעינן זימנא לא לבני כלה בכלה וכו' לבני כלה בני אדם שבאין מעירן בערב שבת לשמוע את הדרשא ביום שבת אין מזמנין אותן ליום שני לדין דממנעי ולא אתו לכלה ולא לבני רגלי ברגלי בני אדם שבאין מעיירותיהן לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל שלושים יום. כי הוו אתו תובעין לקמיה דרב נחמן ביומי דכלה ורגלא ואמרי ליה לזמנינהו מר לדינא בהדין אמר להו לדידכו כניפא להו וכי לצרכיכם קבלנום. ואסיקנא והאידנא דאיכא רמאי חיישינן והן רמאים שבאין מעירם בעבור עסקן ולא לשמוע תורה ונכנסין לבית המדרש כדי להבריח עצמן מן הדין צריך הדיין לחוש ולחקור על הדבר ואין נמנעין מלקבוע זמן אלא לאדם שידוע שאין עיקר ביאתו אלא לשמוע תורה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וזה לשון הרב המאירי ז"ל בני אדם הבאין בעיר בערבי שבתות וקובעין שבתן לשם כדי לשמוע דרשא של שבת או הלכות הרגלים ובא אחר וקבל על אחד מהם אין מזמינין אותו לדין באותו מקום שלוחי מצוה אין נזוקין. ואם נראה לבית דין שזהו זיוף ומיחסין ביאתן לכך כדי להשמט מבעלי חובותיהן חוששין לכך ועושין כפי מה שיראה להם. ע"כ.

בעא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב וכו' אף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזלה קיימת וכו' מכל מקום נפקא לן מינה למי שהניח להם אביהם דבר מסוים שלקח ברבית כשעשה תשובה דחייבין להחזיר שמעינן מהא דרבי דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן. הרשב"א ז"ל.

אין פורטין לא מתיבת וכו' ולא מכיס הגבאין וכו'. פירש רש"י ז"ל הגבאין גבאי המלך שגובין כסף גולגולת וארנונא. ותמיהא לי דבגמרא משמע דכיס הגבאי פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכסים והאמר שמואל וכו' אמוכסים הוא דקא קשיא להו הא גבאין פשיטא להו ותימה דכסף גולגולתא דינא דמלכותא הוא דגרסינן בפרק חזקת הבתים הני הוה דזבני ארעא לטסקא וכו' אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב לא נתכוון אלא לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין. והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך מפני שהם גזלנים ואינם קונין ביאוש על כרחך שהמסים אינם דין ודינא דמלכותא אמרו ודינא דמלכא לא אמרו. ומכל מקום אני תמה במה שפירש הרב ז"ל הגבאין גזלנים הם ואינן קונים ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתיאשים מהם כעין גנבה. ועוד דאפילו הם גזלנים למה אסור לפרוט מהם והלא פרוטות כל איש ואיש נכרות איזו של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזו של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסוים הוא אלו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שהחזיר מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל או בבית המשתה שאסור להשתמש בהם לפי שהבעלים מתייאשים מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשים מן התשלומין והרי הם ככלים שנתחלפו בבית האומן ואם כן מפני מה אסור ואיך אפשר לומר שלא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא של אחר משנה זו נטלו מוכסין חמורו וכו'. ולפיכך נראה לי דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו היא אלא שלכתחילה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכוותיה לא היה הקנין גומר עד שיבאו לידי זה הפורט מהם דיאוש כדי לא קני וכי אתי לידו עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הילכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא להקנות מן המוכסים והגזלנים אסרו לכתחילה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחילה ולהרחקה. אבל בבא מציעתא קתני דינא או נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסוים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוי ליה יאוש ביד מוכס ושנוי רשות ביד דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחילה נוטל חמור אחר וטלית אחרת ואינו חושש כיון דנתייאשו הבעלים עד שלא יבוא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים בגייס וליסטים גויים דאין הבעלים מתייאשים מהם מן הסתם דכיון דדייני בניתי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזרו את אשר לו אבל מציעתא בליסטים ישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאש מהן. הרשב"א ז"ל. ולא מכיס של גבאים שהם גבאי המלך שגובין כסף גולגלתא לפי שהן של גזל דאכתי מרייהו לא איאש מינייהו וכי אתו ליד האי הפורט באיסורא אתא לידיה ואפילו אם רוצים ליתן לגבאי צדקה סלע אחר אין רשאין ליטול מהן לפי שהן של גזל. ועוד שאנו מחזיקין ידי עוברי עבירה אבל נוטל הוא לצדקה או לפרוט סלעים מן המעות שיש לו למוכס בתוך ביתו שהן מעות שלו שאינם מגזל אלא משאר עסקים או מן השוק. אי נמי שיש לו מעות בשוק בכיסו שאינו מוציאן מתיבה המיוחדת למכס וגם לא נטלן בפנינו מן המכס ולאותן מעות אין אנו חוששין שמא מן המכס הן לפי שדרך המוכסין ליתן מיד מעות המכס בתיבת המכס מפני אימת מלכות. וכל אלו מוכסים דאסרינן לפרוט מהם מיירי שהמוכסים הם ישראל והשיירות נמי הם ישראלים אבל אם המוכסים ישראל ורוב השיירות גויים ליכא למיחש מידי. אי נמי מוכסים גויים ושיירות ישראל ליכא למיחש מידי. ובברייתא תני שאף על פי שהמוכסים ישראל ורוב השיירות ישראל שאסרנו לפרוט מהם אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ה"ר יהונתן ז"ל.

תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר פירש הראב"ד ז"ל המוכר נותן דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן לו אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאי אפשר לומר שאין המוכס נוטל אלא פרוטות והלא המוכסים נוטלים לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטלים כמה דינרים לפי החבילות ועוד אם תאמר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרים מותרים לימא תנא אבל נותן לו דינר ולמה ליה למימר ומחזיר לו וכו' ועוד שלא הוה ליה למימר אבל נותן לו אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי שאמרו במשנתנו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר ולפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב. אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ומה לו לומר ומחזיר לו את השאר ופירוש רש"י ז"ל עיקר. הרשב"א ז"ל.

מוכס ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא וקא סלקא דעתין מוכס זה ישראל שקנה המכס מן המלך בסך ידוע או שמנה אותו גזבר וכיון דדינא דמלכותא דינא ישראל נמי מוכס לאו גזלן הוא. במוכס שאין לו קצבה שאין הדבר קצוב כמה יתן בחבילה של בגדים וכמה יתן בחבילה של פשתן אבל נוטל הוא כמה שירצה ואין לו קצבה וזה אינו דינא דמלכותא שאינו דינא אלא בדבר הקצוב להם. הראב"ד ז"ל. וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ושמע מינה דכי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא בדבר שיש לו קצבה אבל מיני מסים וארנונות שהמלך מטיל לצרכו ואין להם קצבה גזלנות גמורה היא ואי זבין ארעא דישראל עלייהו זביניה לאו זביני. ע"כ.

רש"י בד"ה לא יהבינן זימנא ביומי ניסן וכו' שהן זמן קציר ובציר עכ"ל. ויש עוד טעם אחר מפני טרדת המועדים וכ"כ הרי"ף והרמב"ם אלא דבחג השבועות פליגי כיון שהוא רק יום אחד וכן הוא בש"ע:

תוספות בד"ה אין פורטין וכו' ור"ש נמי דאמר סתם גזילה עכ"ל אבל לא שייך לומר דהכא בדידעינן דלא אייאש דהא סתמא קתני דאין פורטין משמע דאף על גב דלא ידעינן אם גזלו וממי גזלו ועוד דאי איירי בדלא אייאש כגון שהבעלים מרדפין אם כן אפילו נתן לו דינר יהא אסור להחזיר השאר:

גמרא בשלמא לענין כלאים כו' מר סבר דבר שאין מתכוון מותר משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלענין כלאים פליגי ויש ספרים דגרסי אסור להבריח בו את המכס א"כ לענין כלאים פליגי ודע דהא דאמרינן דבר שאין מתכוון מותר לענין כלאים איירי בענין דאינו פסיק רישיה כגון שלבשו ע"ג בגדים הרבה כ"כ התוס' בפ' במה מדליקין:

תוספות בד"ה מ"ס וכו' והא נמי דתניא וכו' התם נמי שרי אף ללבוש עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דהא דשרי גבי תופרי כסות היינו דוקא על כתיפו כדרכו דבהכי מוכחא מלתא וליכא משום מראית עין אבל ללבוש אסור דנהי דדבר שאין מתכוון הוא מ"מ אסור מדבריהם משום מראית עין דסברי דמכוון והא דשרינן לענין הברחה אפילו ללבוש היינו משום דבמקום פסידא הקילו ולא חיישינן למראית עין כדמקילינן נמי משום האי פסידא גופא לענין נודרין כו' כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה נודרין ועין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה נודרין וכו' ואף ע"ג דדברים שבלב וכו' משום אונסא שרי ליה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא למאי דמוקי רב אשי בסמוך במוכס עכו"ם וא"כ המוכסן אינו רוצה לגוזלו אלא אדרבא הוא רוצה להפקיע עצמו מדינא דמלכותא וא"כ כה"ג שאינו מפסיד מכיסו אלא שרוצה להרוויח לא הוי אונס לענין נדרים כמ"ש בהגהות רמ"א בהדיא ביו"ד סי רל"ב וצ"ל דבכה"ג כיון שאינו חייב אלא מדינא דמלכותא ויכול להציל ה"ל כאילו מפסיד מכיסו ובזה נתיישב מה שכתבו התוס' זה הדיבור בכאן ולא במסכת נדרים במקומו בעיקר מקומו והיינו משום דמילתא דרב אשי ליתא בסוגיא דהתם ואם כן היא גופא קמשמע לן דאפי' בכה"ג דליכא אונס כל כך אפי' הכי מותר:

בא"ד וכן נוהגין כשהגזלנין משביעין עכ"ל ויל"ד דבכה"ג אמרינן במסכת יומא גבי ר' יוחנן ומטרוניתא דאסור משום חילול השם משא"כ בהברחה דלא הוי חילול השם דאפשר שישתקע הדבר וצ"ל דתוספות נמי איירי כגון שמגלה לו אח"כ כמו בעובדא דר"י גופא וכן הוא להדיא בש"ע סימן רל"ב וע"ש בש"ך בשם מהרש"ל ולפי דבריו יש ליישב לשון התוספות עפמ"ש בסמוך דכיון דלאוקימתא דרב אשי דלא הוי אונס כל כך אפילו הכי שרי ה"ה לשבועת הגזלנין דהוי אונס גדול דיש להתיר אפילו במקום חילול השם ודו"ק:

גמ' א"ל תן לחכם וכו' עירובין סה ע"ב:

שם אסור להבריח עיין פסחים דף קיב ע"ב:

שם דמ"ס דבר שאין מתכוין מותר זבחים צא ע"ב תוד"ה הא ר"י: