בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף ל״ט עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף ל״ט עמוד ב׳

    מסכת עבודה זרה דף ל״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־511 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אסורין בחותם אחד לשגר ביד עובד כוכבים דכיון דבשר ותכלת דמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפם ועל היין לנסכו. ואחלב פריך לקמן:

    חילתית להחליף זה בזה פורתא הוא דמהני ולא טרח ומזייף:

    פת למאי ניחוש לה כלל לא גרסינן [הכא אלא במלתיה דשמואל גרסינן] לה (והכי) [והכא] גרסינן מאי שנא גבינה כו':

    ה"ג ושמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן פת למאי ניחוש לה כו':

    חתיכות דג דמיהן יקרים ומזייף:

    שמואל כו' שמואל לא פליג אדרב אלא קסבר לא צריך לאתנוחי סימנא למיתני אחתיכת דג לאיסור ועל הפת להתיר כדמפרש ואזיל:

    ושמואל אמר לך חתיכת דג היינו בשר וכיון דבשר אשמועינן הרי דגים בכלל:

    ופת למאי ניחוש לה דניתב לה סימנא להתיר ולמיתני חמפ"ג:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    תוספות

    פת למאי ניחוש לה כו' בקונטרס לא גרס האי עד מילתיה דשמואל ונראה טעמא משום דלמה יקשה זה על פת יותר מן האחרים מיהו אין בשביל כך להגיה הספרים:

    ימ"ח מח"ג אינם ניקחים אלא מן המומחה ואע"ג דקא חשיב חלב הוצרך לחשוב גבינה לפי שאין טעם איסורן שוה שחלב אסור משום עירוב חלב טמא אבל טעם גבינה הוא משום גילוי כדפרי' לעיל (עבודה זרה דף לה.) מיהו לרבי ירמיה דמפרש לעיל (שם) טעם גבינה משום צחצוחי חלב טמא לפרש"י קשה לרבי יהודה למה הוצרך לשנות כאן גבינה ובתוספתא קא חשיב בזאת הברייתא במקום חלב חתיכת דג שאין בה סימן:

    תנינא להא דת"ר תימה דהא תני במתני' וישראל רואהו משמע הא לא חזי ליה כל שעתא אסור וי"ל דרואהו לאו דוקא אלא ר"ל יכול לראותו:

    אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא דכיון דיושב בצד עדרו וליכא למיחש לגילוי כיון שכל שעה הוא תופסו בידו א"כ ליכא למיחש למידי מיהו היכא דיש לחוש לגילוי אסור כדפרישית לעיל דמסננת לא מהני מידי היכא דטרקי' כדאמרי' בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:):

    התם קא בעי ליה למשקה וא"ת ודקארי לה מאי קארי פשיטא דבוצר לגת תנן וי"ל דס"ד דמקשה דה"ה בוצר לאכילה והא דנקט לגת לרבותא (דב"ה) [דהלל] דאפילו הכי לא הוכשר:

    Tosafot on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ת"ר אין לוקחין בסוריא יין ולא מורייס ולא חתיכה שאין בה סימן ולא מלח סלקונדית בין שחורה בין לבנה ולא גבינה אלא מן המומחה סימן ימ"ח מח"ג וכולן אם נתארח אצל בעה"ב מותר דלא שביק בעה"ב היתרא ואכיל איסורא וכר' יהושע בן לוי דאמר שגר לו בעה"ב בביתו מותר דבעה"ב ממאי דאכיל משדר ליה ולא שביק היתרא ואכיל איסורא. מלח סלקונדית אסיקנא לדברי האוסר שחורה ולבנה.

    סבר קרבי דגים שחורים וקרבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה ואמר ר' אבהו משום דר' חנניה בן גמליאל זקן היה בשכונתנו והיה מחליק פניה בשומן חזיר. עוד שנינו בסיפא דמתני' הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.

    למעוטי מאי לחזקיה למעוטי בידוע. כלומר אם נודע דודאי נתן בכבשין יין או חומץ אסורין אפי' בהנאה. לר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי וסתמא כר' מאיר:

    משנה בשביעית פרק כלל גדול אמרו בשביעית קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית. ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים כו'. עד ציידי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין מותר למוכרם.

    ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. וחכמים אוסרין. ואמר בגמרא דיליה כתיב טמאים מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לסחור בו. איסורו מדברי חכמים מותר לסחור בו. והרי חמור וגמל למלאכה הן גדילין. ר' הושעיא נסיב ויהיב במורייס. ר' הונא נסיב ויהיב בחלתיתא:

    מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו כו'.

    תנינא להא דת"ר ישראל יושב בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש. ואוקימנא אע"ג דאית ליה בהמה טמאה בעדרו.

    וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא קא חזי ליה מהו דתימא כיון דהוא יתיב ניחוש דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה מירתת ולא מערב. והדבש מותר דליכא חשש אי משום איערובי אי מערב ביה מבאיש.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    רשב"א

    ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וכולן אם נתארח וכו'. שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו, א), הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשה. במה דברים אמורים בשאומר לה עשי משלי, אבל אם אמר לה (עשה) [עשי] לי משליכי, חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשה, כלומר, בשאמר לה עשי משלי אנו חושש, לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי ליה משליכי חושש, ואפילו אמרה לו מעושה הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנו אתה למד לחשוד על גבינות הנכרים שמורת ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים, ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד אלא למכור ממנה לרבים אסור ליקח ממנו. ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל, דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טאעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה, ממאי דמנח קמיה משדר ליה. (תוה"ב בית ד' שער ב').

    וטרית טרופה ופירש רש"י ז"ל (במתני' לה, ב) שרית מין דגים קטנים מלוחים, וכתב הרמב"ן ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורין, ולא נתברר הטעם. ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא, והרי בפרק כל הבשר (חולין קיג, א) אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורים, ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין, ואי משום דלא מחזקינן איסורא, כל היכא דשכיח מחזקינן, אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא מימלחי, דטהורין צריכי לאפושי עלייהו מלחא טפי טובא מטמאין. אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור נמי מתיר דגים מלוחין של נכרים, אלא שנהגו בם איסור. עד כאן. ובמקומנו נהגו בו היתר ובשער התערובת (בית ד שער א') יתבאר בע"ה דין דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין. (תוה"ב בית ג' שער א').

    אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה. כלבית, פירש"י ז"ל: שהוא דג טמא וגדל בציר דגים טהורין ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש: שהוא דג טהור קטן, ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, וניחא (לי) [ליה] דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין (צט, ב), לפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד, אבל טרית כיון דאכל גופיה צריך הכרה ראש ושדרה לכל אחד ואחד, גזרו על צירן משום גופן, ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר, ודייקא נמי מדאמר ר' זירא (מ, א) מריש הוה מטבלנא בצירן, משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה, כלומר ואפילו של אחת כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת, משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא, לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל, ומתניתין נמי דייקא לי, דקתני ציר שיש בו דגה דמשמע כל דג קטן מתיר. עד כאן לשון הרב ז"ל. ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל, צריכין אנו לומר כן, דאמאי לא חיישינן שמא הנכרי השליכו שם כדי למוכרו לישראל, ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אלו היה שם ציר דג טמא, אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות, כל שיש בה אפילו אחת חיה תשתרי, אלא ודאי קל הוא שהקלו בציר משום דספיקא דרבנן היא (תוה"ב שם).

    Rashba on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    ריטב"א

    אין לוקחין י״מח ומח״ג בסוריא הפירוש הנכון דלהכי נקט סוריא לפי שהיו חשודין למכור דברים אלו של גוים בחזקת שהן של ישראל ולא היו חוששין בהם ללפני עור לא תתן מכשול הא לאו הכי כל סתם מקומות הם בחזקת כשרים ואפילו בחוצה לארץ עד שיחשדהו ולא הסכימו רוב הגדולים ולא כדברי הר״מבם שכתב דכל חוצה לארץ כסוריא לענין זה עוד נראה כדברי האומרים שאפילו בסוריא להכי פריט י״מח מח״ג ללמדנו דדוקא בדברים אלו שנחשדו בהם שהיו רגילין ליקח אותם העם מן הגוים אבל בשאר דברים שלא היו רגילין כל כך ליקח אותן העם מן הגוים ולמוכרן בחזקת ישראל מותרין מכל אדם ותולין בהם כי מישראל לקחום וכן דעת הר״אבד ז״ל וכן הר״ם הלוי ז״ל והוא דעת רבותי וכל חשוד אסור ליקח ממנו אעפ״י שמעיד עליו כיון שנחשד בכך כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לדברי הכל בשחשוד למכו׳ ולא אמרינן במסכת בכורות דנו ומעידו אלא במי שחשוד לעשות לעצמו אבל לא למכור ולתת לאחרים.

    וכולן שנתארח כו׳ לפי שלא נחשדו בסוריא אלא למכור אבל לא נחשדו לאכל ואף על גב דספו לאחריני ולית להו לפני עור לא תתן מכשול לא חיישינן דספו הכי לנפשייהו וזהו כלל גדול.

    ובמשניות זרעים מוכיח דכל שהוא בחזק׳ חשוב צריך שני עדים להכשירו או עד אחד שיעיד על החתיכה שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה מ״ר ז״ל ובמהדורא קמא הארכתי בזה.

    וכי מישדר ליה ממאי דאכיל מישדר ליה פי׳ ממאי דאכיל איהו גופיה ואע״ג דהוי חנוני ואיכא ברשותיה של גוים דזבין לאחריני דכיון דטרח לשדורי ליה דורון בהיתרא טרח ולא מספי ליה איסורא וכן לשון הגמרא מוכיח וכן פרישו כל הראשונים ז״ל ומורי הר״אה ז״ל פירש בענין אחר כתוב במהדורא קמא.

    יושב ישראל בצד עדרו של גוי פירוש ישראל גדול ובן דעת ושמירת קטן בשל גוים לאו שמירה היא כלל ואפילו שאמרו שאוכלין טהרות על ידו בטהרות הקילו ובמה שהניחו ברשותו ומצאהו כמות שהוא אבל כל שיש בו חשש חלוף ליתנו ביד אחרים ולקבלו אין סומכין על שום קטן ולכן אסור לשלוח מחבת ופנד״אש על ידו בלא סימן לפורני שאופין שם הגוים מ״ר:

    הא דתנן והדבדבניות אעפ״י שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה כן גורס ר״שי ז״ל ופי׳ דחדא קתני שאין המשקה היוצא מהן מכשיר דכיון דלאכילה בעי להו לא ניחא ליה במשקה היוצא שהולך לאיבוד והר״אבד ז״ל גורס ואין בהם בוא״ו ותרתי קתני שאעפ״י שמנטפות לא חיישינן שמא זילף עליהם יין ואשמועינן אגב אורחין שאין במשקה ההוא משום הכשר משקה ולא שנאוה כאן אלא לענין הראשון בלבד וזה עיקר.

    וטרית פר״שי ז״ל שהוא דג מליח וכן פירשו הר״מבם ז״ל ורוב המפרשים ז״ל ולמדנו מדבריהם דמותר לקנותמן הגוי דג גדול אעפ״י שהוא מלוח ולא חיישינן שמא מלחו עם הטמא וכן התירו הרב ביעל העיטור ז״ל וכן המנהג הפשוט בישראל וצריך לשאול מה טעם היתר זה דאי משום דטהור מלוח וטמא מלוח פוגם הא ליתא כדמוכח בפרק כל הבשר דאמרינן שאם טמא מליח וטהור תפל אסור ומסקנא דאפילו שניהם מלוחין אסורין ואי משום דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מוחזק ועומד הוא והר״מבן ז״ל נתן טעם בדבר משום דציר של דג טמא אינו אסור אלא מדבריהם וכדמוכח שמעתין לקמן שהתירו בצירן יותר מגופן ואעפ״י דתניא וזה לכם הטמא לרבות צירן ורוטבן מדרבנן וקרא אסמכת׳ בעלמא הוא דאילו מדאורייתא זיעה בעלמא הוא וכיון דכן הוי ספקא דרבנן לקולא ועוד דהא ידעינן דטמאין בטהורים לא מימלחי דטהורים צריכים לאפושי עלייהו מלחא טפי מטמאין ע״כ תורף דבריו:

    איזהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות שוטטות בה. פר״שי ז״ל דכלבית הוא דג טמא שהוא גדל מאיליו בציר של דגים טהורים ואם יש שם תערובת ציר דג טמא אינה גדילה בו ופירוש זה קשה עד מאד חדא שאין השכל נותן זה ואין לו מציאות בטבע ועוד דאם כן אמאי קתני תנא ציר שיש בו דגה ליתני שיש בו כלבית. ועוד דנהי שאין כלבית גדול בשל טמאין ניחוש שמא נתנוהו שם ואם דעתך לומר שאינו מתקיים שם כלל ואעפ״י שאין זה נראה מלשון רש״י ז״ל אם כן כל ששהה שם רגע אחד יהא מותר בכלבית אחת ואפי׳ בפתוחות לכך הנכון כמו שפירש ר״ת ז״ל דכלבי׳ דג טהור וכל דג קטן נקרא כלבית במינו כההיא דאמרינן אימת כלבית על לויתן ואף על פי שיש דג טמא נקרא כלבית כאותה שאמרו כלבית באלפס הואי גם הדג הטהור הקטן נקרא כלבית וכן היה דרכן לתת בציר דג א׳ ממינו להורות על הציר מאיזה מין הוא ולפי שהציר של דגים טמאין אינו אלא מדרבנן הקילו בו להתירו בכלבית אחד או שתים כי זה דבר הניכר לבקיאין אם הוא ציר של דג טמא או לא וכיון שכן לא מרע אנפשיה מסתמא ומיהו לא סמכו על כלבית אחת בפתוחות לפי שפעמים נופל שם שלא לדעת אבל טרית כיון דמגופיה אכיל דאיסורו מן התורה הצריכו בו היכר ראש ושדרה ויש שהחמיר גם בצירו משום גופו ולפי זה אומר היה מורי הר״א ז״ל דאפי׳ אין בו שום כלבית אם הגוי מעיד עליו שהוא של טהורים הרי הוא מותר דלא מרע אנפשי׳ אלא שהצריכו כלבית אחת או שתי כלביות למראית העין שאם אין אתה אומר כן מה ראיה היא כלבית אחת ולא כמה כלביות אלא ודאי כדאמרן דציר ניכר הוא לבקיאים ולתערובתלא חשו דמיסרא סרי ואין דרך לערב אותו ע״כ מ״ר.

    Ritva on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    מאירי

    כל שהוא חשוד למכור דבר האסור בחזקת מותר אע"פ שאינו חשוד לאכול אין מפקידין אצלו דבר שיש בחליפיו איסור אא"כ בחותם ואם חשש חליפין אלו הוא באיסור תורה צריך שני חותמות או מפתח וחותם ואם בשל סופרים דיו בחותם אחד וכבר ביארנו שכל שדינו בשני חותמות מפתח עולה לחותם וכל שכן שהדין כך במפקיד אצל הגוי לפיכך בשר או חתכת דג שאין בה סימן או תכלת אסור בחותם אחד וכן יין אע"פ שסתם יינן מדברי סופרים החמירו עליו אבל פת ומוריס וגבנה או חלב מפקידין או משלחים בידם אף בחותם אחד אפילו יחליף בשלו אין בחליפיו איסור תורה שמא תאמר חלב טמא איסור תורה הוא חלב טמא אין לחוש לחליפין גמורין שהרי טהור לבן טמא ירוק ונכר הוא ונמצא שאין שם אלא חשש תערובת ואף בתלמוד פרשוה מטעם זה חבי"ת איסורו מגופו חמפ"ג אין איסורו אלא משום תערובת וגדולי הרבנים פי' הטעם שבחבי"ת מתוך חשיבותם אדם טורח בחליפהם אבל חמפ"ג אין בהם חשיבות ודיים בחותם אחד ויש מקום עיון שהרי למעלה במשנת אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה ומנו בהם חומץ ושאלו בה פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה ותירץ הא קמ"ל חומץ שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מינסך אי משום חלופו לא טרח וכן ביין מבושל אלמא כל שאין חשש נסוך אע"פ שיש שם חשש חלוף דיו בחותם אחד אף במה שיש בחלופיו איסור תורה ושאיסורו בגופו ושמא לא נאמר אלא בחומץ ויין מבושל שאין בחליפיו אלא הנאת פורתא אבל אלו שבכאן שחשיבותם גדולה ראוי לחוש:

    מאחר שאף באיסורי סופרים אתה צריך לחותם אחד אי אתה צריך לומר שישראל החשוד אין לוקחין ממנו אפילו איסורי סופרים ומ"מ אם נתארח אצלו או שיגר לו במנחה הואיל ואינו חשוד לאכול רשאי זה לאכול ממנו ואם היה חשוד לאכול אסור אף בזו:

    כל ישראל ובכל הארצות בחזקת כשרות הם עד שיחשדו וסריא על פני כלה היתה חשודה בששה דברים מהם שהיו קונים אותה בהכשר אלא שהיו פושעים בשמירתם להניחם אצל הגוים ומהם שהיו חשודים אף בקנייתם או בעשייתם באיסור וששה דברים אלו הם יין מורייס חלב מלח סלקונדרית חלתית וגבנה שהיין היו מטהרים יינו של נכרי ברשותו ולא היו מדקדקין במה שראוי לדקדק בו על הדרך שיתבאר ושאר הדברים שלא היה חשש איסורם אלא מחמת תערובת היו מקילים בהם גם לקנותם מהם או ליקחם בהתר כגון מוריס מן האומן וחלב שרואהו בשעת חליבתו ומלח בשעה שמוציאין אותו מן המחצב וחלתית בשעה שהיו חותכין אותו וגבנה בהעמדתה אלא שאח"כ היו מניחין אותם אצל גוים בלא שום הכר לפיכך אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא מסתמן של בני אדם אלא מן המומחה אבל שאר מקומות אף של חוצה לארץ בחזקת כשרות הם עד שיחשדו וגדולי המחברים כתבו שכל חוצה לארץ כסוריא ואין הדברים נראין:

    דברים שאין החשוד פושע בעיני עצמו כדמאי מותר להפקיד אצלו בלא שום חותם כמו שיראה במסכת דמאי שהמוליך חיטיו לטחון אצל עם הארץ הרי הם בחזקתן למעשרות ולשביעית וכן המפקיד פירות אצל עם הארץ וכבר רמזנוה במסכת חולין פרק ראשון אא"כ מתכוונת לתקן כמו שבארנו שם וכן הגאונים מסכימים בדורות הללו בגבנת הגוים:

    הניח נכרי בחנותו ויש שם דברים שיש בחליפיהם אסור תורה ביוצא ונכנס מותר ואפילו הלך לבית המרחץ או לבית הכנסת אם לא הודיעו שהוא מפליג וכבר בארנו מענינים אלו למעלה:

    המשנה השמינית והכונה לבאר בה דברים שלהם שמותרין לנו אף באכילה אע"פ שהיו הדברים מראים קצת חששות ואמר על זה ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו והדבש והדבדניות אע"פ שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה והכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה ועלה של חלתית וזיתי גלוסקא המגולגלין ר' יוסי אומר השלחין אסורין וחגבים הבאים מן הסלילה אסורין ומן ההפסק מותרין וכן לתרומה אמר הר"ם ואפי' יהיה ישראל רחוק מן הגוי ויהיה הישראל יושב אבל כשהוא עומד רואה הגוי מאי זה בהמה חולב אותו החלב ומותר ואע"פ שהוא יושב ולא ראהו כשהוא חולב לפי שהגוי מתירא שיעמוד ויראהו כשהוא חולב מן הבהמה הטמאה ובאלו ר"ל בכאן באמרו רואהו שהוא מצוי עמו שהוא יכול לראותו בשעה שחולב והדבדניות אותן החתכות שרודין מן הכוורת שבהן הדברים ואע"פ שהן נוטפות לחות לא יאמר שמא הזיל עליהם יין עם אותה לחות לא תכשיר ואע"פ שהדבש מכשיר מכללי השבעה משקין כמו שזכרנו וכמו שנבאר במקומו במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו ובתוספתא מסכת טהרות דבש הזב מכוורת הדבורים מטמא טומאת משקין חשב עליהן לאוכלין מטמא טומאת אוכלין וזה לפי שלא יתיחד המשקה בעצמו עד שמתיכין אותו בכונה ומפנין אותו מן הדונג ודע זה וטרית שאינה טרופה אינו רוצה לומר שהדג נשאר כמות שהוא שזה מבואר הוא אבל ר"ל כי אע"פ שהוא כתושה כשאינה טרופה בתכלית היא מותרת וזהו שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שנודע מאותה צורה שהוא דג טהור ואמרו עלה של חלתית ואפילו שנדבק בה קורט חלתית ר' יוסי אומר השלחין אסורין אומר כשהיו הזיתים השרוים במים נתרכך עד שכשתקח זית אחד מהם תקח אותו מבלי הגרעין שלו ויפול (הנויה) [הנה] הוא אסור וזהו פירוש השלחין כאלו אמר השולחין כמו רוכב ורכוב וטעם זה לדעתו לפי שהוא אומר שהיין השליכו עליהם ולפיכך נתרכך בשרם ונאסרו החגבים מן הסל כשהמוכר משים אותם לפניו לפי שהיה מנהגם לזרוק עליהם יין פעם אחר פעם כדי שלא יתיבשו ויכסם אבק ואם הוא מוכר מן האוצר או ממקום כנוסם מותר לפי שאין צד לאסרם ואמרו וכן לתרומה ר"ל וכן בכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל מה שהוא בסל שלפניו שהוציאו למכרו הוא אסור ואין ראוי לקחתו ממנו ואשר יהיה אצלו באוצר מותר לפי שהוא מתירא שידעו זה בני אדם ויאמרו שהכל הוא תרומה שמוכר לשם חולין והוא מסכן במעט ואומר שהוא חולין ולא יסכן המרובה שירא שמא יודע רמאותו ויפסיד הכל ואין הלכה כר' יוסי:

    אמר המאירי אלו דברים של גוים מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו ואפילו היה דבר טמא בעדרו ואפילו לא היה רואהו לגמרי אלא שהיה יושב בצד העדר הואיל ומ"מ אפשר לו לראותו אם יעמוד כמו שבארנו במשנה שלפניה:

    והדבש אע"פ שהתערובת מצויה בו מ"מ תערובת יין ודבר טמא מסריחה ואינו עשוי לקלקל את שלו ואם משום בשולי גוים שמבשלין אותה במים חמים כשבוררין אותה מן השעוה הרי נאכל כמות שהוא חי ואי משום געולי גוים הרי נותן טעם לפגם הוא שמא תחוש לבת יומה כבר פי' חכמי הצרפתים שסתם כליהם אינם בני יומן ולגדולי המפרשים שחולקין בזו אתה מפרש שאפילו פליטת בן יומו פוגם בדבש ולדעתנו אתה מפרש בה שאע"פ שסתם כליהם אינם בני יומן דוקא בתבשילים הרגילים אבל דבש וכיוצא בו אין הרגילות לבשלה בקדרות שמבשלין בהם בכל יום אדרבה מטהרין ומנקין אותם על הדרך שבארנו:

    ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה התם קא בעי כו' לרבותא דהלל דאפילו כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה ימ"ח מח"ג וכו' מיהו לרבי ירמיה וכו' לפרש"י קשה לר"י למה הוצרך וכו' ר"ל ר"י הקשה קושיא זו דלפרש"י שפירש לעיל (עבודה זרה דף ל"ה) דהא דקאמר לפי שא"א בלא צחצוחי הלב הוי פירושו משום חלב טמא קשה למה הוצרך לשנות כאן גבינה:

    Maharam on Avodah Zarah 39b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף ל״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־511 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. חִילְתִּית, מוּרְיָיס, פַּת, גְּבִינָה…״

    2. קטע 228 מילים

      נפתחת ב״פַּת, לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי…״

    3. קטע 323 מילים

      נפתחת ב״וְרַב, מַאי שְׁנָא גְּבִינָה? דְּלָא טָרַח וּמְזַיֵּיף?…״

    4. קטע 45 מילים

      נפתחת ב״הַיְינוּ בָּשָׂר! תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר.…״

    5. קטע 535 מילים

      נפתחת ב״וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בי״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד, מח״ג…״

    6. קטע 631 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין ימ״ח מח״ג בְּסוּרְיָא,…״

    7. קטע 734 מילים

      נפתחת ב״מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר…״

    8. קטע 851 מילים

      נפתחת ב״וּמֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית. מַאי מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית? אָמַר רַב…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה, זֶה וָזֶה…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְחִזְקִיָּה —…״

    12. קטע 1242 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה — חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ…״

    13. קטע 1315 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשְּׁלָחִין אֲסוּרִין, הַחֲגָבִים הַבָּאִים…״

    14. קטע 1433 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: יוֹשֵׁב יִשְׂרָאֵל…״

    15. קטע 1538 מילים

      נפתחת ב״לְעוֹלָם דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא, וְכִי קָאֵי חָזֵי…״

    16. קטע 1630 מילים

      נפתחת ב״וְהַדְּבַשׁ. דְּבַשׁ לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם…״

    17. קטע 1725 מילים

      נפתחת ב״וְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפוֹת, אֵין בָּהֶן…״

    18. קטע 1811 מילים

      נפתחת ב״הָתָם קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה, הָכָא לָא…״

    19. קטע 1925 מילים

      נפתחת ב״וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה: תָּנוּ רַבָּנַן, אֵיזוֹ הִיא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. חִילְתִּית, מוּרְיָיס, פַּת, גְּבִינָה — מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד.

    פַּת, לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי קָרִירָא בְּחַמִּימָא — מִידָּע יְדִיעַ, דְּחִיטֵּי בְּדִשְׂעָרֵי נָמֵי מִידָּע יְדִיעַ, אִי כִּי הֲדָדֵי — כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם אֶחָד לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף.

    וְרַב, מַאי שְׁנָא גְּבִינָה? דְּלָא טָרַח וּמְזַיֵּיף? חָלָב נָמֵי לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף! אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַפֵּיק חָלָב, וְעַיֵּיל חֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן.

    הַיְינוּ בָּשָׂר! תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר.

    וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בי״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד, מח״ג מוּתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. בָּשָׂר, יַיִן, תְּכֵלֶת אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד; מוּרְיָיס, חִילְתִּית, גְּבִינָה מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד. לִשְׁמוּאֵל, חֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן הַיְינוּ בָּשָׂר, תְּרֵי גַּוְונֵי בָּשָׂר לָא אָמְרִינַן.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין ימ״ח מח״ג בְּסוּרְיָא, לֹא יַיִן וְלֹא מוּרְיָיס וְלֹא חָלָב וְלֹא מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית וְלֹא חִילְתִּית וְלֹא גְּבִינָה, אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה, וְכוּלָּן אִם נִתְאָרַח אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת — מוּתָּר.

    מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁגֵּר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת לְבֵיתוֹ — מוּתָּר. מַאי טַעְמָא? בַּעַל הַבַּיִת לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵל אִיסּוּרָא, וְכִי מְשַׁגַּר לֵיהּ, מִמַּאי דְּאָכֵיל מְשַׁדַּר לֵיהּ.

    וּמֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית. מַאי מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֶלַח שֶׁכׇּל סַלְקוֹנְדְּרֵי רוֹמִי אוֹכְלִין אוֹתָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מֶלַח סַלְקוֹנְדְּרִית, שְׁחוֹרָה — אֲסוּרָה, לְבָנָה — מוּתֶּרֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְבָנָה — אֲסוּרָה, שְׁחוֹרָה — מוּתֶּרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר לְבָנָה אֲסוּרָה, קִירְבֵי דָּגִים לְבָנִים טְמֵאִים מְעוֹרָבִין בָּהּ. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁחוֹרָה אֲסוּרָה, קִירְבֵי דָּגִים שְׁחוֹרִים טְמֵאִים מְעוֹרָבִין בָּהּ.

    לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה, זֶה וָזֶה מְעוֹרָבִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵנוּ, שֶׁהָיָה מַחְלִיק פָּנֶיהָ בְּשׁוּמַּן חֲזִיר.

    הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְחִזְקִיָּה — לְמַעוֹטֵי בְּיָדוּעַ, לְרַבִּי יוֹחָנָן — לְמַעוֹטֵי מוּרְיָיס וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקֵי, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר.

    מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה — חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַדְּבַשׁ, וְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה, וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ, וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה, וְעָלֶה שֶׁל חִילְתִּית, וְזֵיתֵי גְלוּסְקָאוֹת הַמְגוּלְגָּלִין.

    רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשְּׁלָחִין אֲסוּרִין, הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה אֲסוּרִין, מִן הַהֶפְתֵּק מוּתָּרִין, וְכֵן לִתְרוּמָה.

    גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: יוֹשֵׁב יִשְׂרָאֵל בְּצַד עֶדְרוֹ שֶׁל גּוֹי, וְגוֹי חוֹלֵב וּמֵבִיא לוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ — פְּשִׁיטָא, וְאִי דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ — אַמַּאי?

    לְעוֹלָם דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא, וְכִי קָאֵי חָזֵי לֵיהּ, וְכִי יָתֵיב לָא חֲזֵי לֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּיָתֵיב לָא חָזֵי לֵיהּ, נֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַיְיתֵי וּמְעָרֵב בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּכִי קָאֵי חָזֵי לֵיהּ, אִירְתוֹתֵי מִירְתַת וְלָא מְיעָרֵב בֵּיהּ.

    וְהַדְּבַשׁ. דְּבַשׁ לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אִיעָרוֹבֵי — מִיסְרָא סְרֵי, אִי מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם — נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, אִי מִשּׁוּם גִּיעוּלֵי גוֹיִם — נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא וּמוּתָּר.

    וְהַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפוֹת, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה. וּרְמִינְהִי: הַבּוֹצֵר לַגַּת — שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר, וְאוֹדִי לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי!

    הָתָם קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה, הָכָא לָא קָא בָעֵי לֵיהּ לְמַשְׁקֶה.

    וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה: תָּנוּ רַבָּנַן, אֵיזוֹ הִיא טָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה? כֹּל שֶׁרֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר. וְאֵיזוֹ צִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה? כָּל שֶׁכִּילְבִּית אַחַת אוֹ שְׁתֵּי כִּילְבִּיּוֹת