בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף ל״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף ל״ד עמוד ב׳

    מסכת עבודה זרה דף ל״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־373 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אבטא חמת מעור עב וקורין אותו בוטי"ן:

    דטייעי הולכי דרכים נושאין אותו מלא יין למרחוק והוי כמכניסו לקיום ומשום הכי בעי שהייה י"ב חדש:

    פורצני פסולת של ענבים:

    מורייס אומן של עובד כוכבים אומן מותר. מורייס לא עבדי מדגים טמאים ומשום חמרא קאסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא כדמפרש ואזיל איידי דנפיש שומניה פעם ראשון ושני מקלקל להו חמרא:

    חילק מין דגים טהורים וסולתנית שמן כדמפרש לקמן בפרקין ובקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן ואמרינן לקמן (עבודה זרה דף לט.) חילק של עובדי כוכבים אסור אותו מין דגים קטנים ונמכר הרבה ביחד ומפני מה אסורה מפני שעירבונה עולה עמה דגים טמאים דומין לה ועולין עמה והאי חילק אומן כיון דאומן הוא ובקי בדבר מבדילן הימנה משום דלא חשיב טעמא ומקלקלי ליה לסולתנית ומרע ליה לכולי ארביה:

    פעם ראשון ושני שכן דרכן נותנים מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שומנו וכשכלות חוזר ונותן אחרים:

    נמילא דעכו פור"ט בלע"ז מקום שהספינות עולות בו ביבשה:

    קיסטא שם המדה:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    תוספות

    אכטא דטייעי כך גורס בערוך בכ"ף. ופי' שמביאין קמח ועשבים ובשמים ושורין אותו בחלב ומזלפין יין עליו ור"ח גרס אבטא לשון אבטיח פי' דלעת חלולה ומשימין בה יין ואינו נראה כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי ועוד כי אבטיח ודלעת אינו אחד:

    מורייס אומן והא דפליגי ר"מ ורבנן במתניתין במורייס לענין איסור הנאה היינו משל בעלי בתים א"נ מיירי אחר פעם ראשון ושני דקליש שומניה ורמו ביה חמרא והוא השלישי וניכר וההוא מורייס דלקמן דאתא בארבא של אומן הוי והיה ניכר לפי שהיה בפעם ראשון ושני:

    אי אמרת רוב איכא מיעוט תימה כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמעוטא כיון דאיכא רובא וחזקה להיתר רובא בהמות שאינן נשחטות לעבודת כוכבים ואותם עגלים עצמם נעמידם בחזקת היתר שהיו הקיבות בחזקת היתר שאינם לעבודת כוכבים קודם שחיטה וכי האי גוונא אמרי' בפ"ב דיבמות (דף קיט:) גבי היתה לה חמות אינה חוששת דחשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא דאיכא רוב לשוק וחזקה לשוק וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו לאחר שחיטה בספק עבודת כוכבים קיימי התם נמי זימנין דחיישינן כגון ביצאה מליאה משום דאיכא ריעותא שיצאה מעוברת ואפי' לר' יהושע דלא חייש התם אסר הכא דהתם אין שום ודאית של איסור אפי' כשיצאה מליאה דאפשר הפילה אבל כאן כיון שמיעוט הקיבות אסורות יש כאן חשש מיעוט של איסור:

    וכי נשחטין לעבודת כוכבים מאי הוי הא את הוא דשרית תימה מאי ראיה היא זו הלא לא הזכיר רשב"ל כאן נשחטין לזרוק אלא נשחטין סתם דמשמע שהוא עובד בזביחה י"ל דכל עיקר שחיטתן אינן אלא לצורך דם וחלב ולא הוצרך לפרש וה"נ אמר בחולין פ"ב (דף לט:) גבי הנהו טייעי דאתו לצקוניא יהיב דכרי כו' אמרו דמא ותרבא לדידן ומשום הכי מסיק בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה:

    רשב"ל אמר מותרת פ"ה אף באכילה ואע"ג דמומר לעבודת כוכבים הוא מ"מ בפ"ק דחולין (דף ה.) מוכחינן דג' דיני מומר הן יש ששחיטתו מותרת אף באכילה ויש בהנאה לבד ויש אסורה אף בהנאה:

    מפני שמעמידין בקיבת עגלי עבודת כוכבים נראה דר' יהושע לא היה מתכוין כי אם לדחותו דהא ר' יהושע לא חייש למיעוט בפ"ב דיבמו' (דף קיט.) שהבאתי לעיל וכן בפרק ג' דבכורות (דף כ:) ועוד דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל (עבודה זרה דף כט:) אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוט דמיעוטא:

    בשרו אסור בפרק שור שנגח קמא (ב"ק דף מא.) דריש מבשרו אע"ג דעבדיה כעין בשר ושחטיה וי"ל דתרתי שמעינן מיניה:

    אמר רבא תרוייהו תננהי נראה דהאי הוי פירושו בניחותא מדלא קמשני עליה רב קרא וסברא קמ"ל ואיכא הרבה תרוייהו תננהי בתלמוד הולך שפיר אפילו בתמיהה:

    Tosafot on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    רבנו חננאל

    וכן אבטא דטייעא פי' אל מצל בלשון ערבי. בתר י"ב ירחי שתא שרי. פירשו בירושלמי החרצנים והזגים ששנינו כי לחים אסורין בהנאה בשמילא אותן מן הבור דהא אין נעשה יין עד שירד לבור:

    והמורייס ת"ר המורייס אומן מותר. פי' ציר של דגים כובשין הדגים הקטנים במלח על החביות הגדולות נקרא מורייס. הציר היוצא מהן פעם ראשונה ושניה מותר כיון דשמינא אין צריך למירמא ביה חמרא. שלישי קליש שומנייהו דדגים ויהיב בהו חמרא. הלכתא משלישי ואילך אסור. פי' קיסטא דמורייס בלומא. כוז מורייס במערה כוז יין בד' מעות. פי' לומא מעה כו' ומפורש בברכות. פי' עקמומית הנהר:

    גבינת בית איניקי אסורה איניקי. שם מקום. ומפורש בתחלת סדר יומא (דף י ע"א) תובל זו בית איניקי. משך זו מוסיא. ותירס זו פרס:

    אמר ריש לקיש מפני מה אסרו גבינת בית איניקי מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לעבודת כוכבים.

    דאי אמרת מיעוט הוו להו מיעוט עגלים לעבודת כוכבים ורובן שלא לעבודת כוכבים. ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטין לעבודת כוכבים והוו להו העגלים הנשחטין לעבודת כוכבי' מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ומקשינן עלה דר"ש בן לקיש וכי נשחטין לעבודת כוכבים מי אסיר והא את הוא דאמרת השוחט בהמה לעבודת כוכבים אותה בהמה מותרת.

    תורמינך שעתך פי' תשא אותך שעתך ודום. שמועה זו באומר בגמר זביחה הוא עובדה וישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

    מתני' א"ר יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו בדרך וכו' מפני מה אסרו גבינת עובדי כוכבים. אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת. מ"ט דלא ניחא ליה בנפחיה ועוד כתיב ולא יאכל את בשרו.

    בשרו אסור פרשו מותר המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת סברא וקרא [סברא] דניחא ליה בנפחיה דמיחזי שמן. קרא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    רשב"א

    פעם ראשון ושני מותר שלישי אסור וכו' ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמלא דעכו וכו'. אף על פי שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה וכאותן השנויין במשנתינו, מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס, ולא בכל מקום ובכל זמן כיין וכגבינה ושאר האיסורים, שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין, כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור, ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס, כדאמרינן בגמרא: ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו, אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה, אמר ליה רבא לר' אבא דמן עכו, עד האידנא מאן נטרה, אמר ליה ועד האידנא למאי ניחוש לה דמערבי בה חמרא, קיסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו ע"ג אחר שנעשה במקום שהיין מצוי בזול אסור משום תערובת, דהא ר' אבא אותיב בהדא נטורה מדאתא לעכו, ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא: דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא.

    מכל מקום שמעינן מכל הני דלא אסרוהו לחלוטין, אלא במקום דאיכא חשש תערובת יין, והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין, כגון הללו שעושין ומביאין במקומות הללו, מותר בין ראשון ושני ושלישי. וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל שכתב: הגוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור, ואם היה היין יקר מן המורייס מותר, עד כאן. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו. ואפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם, לפי שלא נהגו עכשיו לתת בו יין כלל, וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו בידי עו"ג, דכיון דאין דרכן לתת לתוכו ין למאי ניחוש ליה, אפילו תימא דשקיל עו"ג ממוריסא ומחליף ליה, אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה, אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחליף ליה במיא דלית ליה (דמיה) [דמי] (תוה"ב בית שלישי שער ו).

    Rashba on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    ריטב"א

    אבטא דטיומי פירש רבינו אלפסי ז״ל תבשיל שנותנין בו יין של גוים ונקרא מצלאל עקבי ואינו נכון דההוא אין לו היתר לעולם שכבר נאסר הכל וכשנתנו בו יין של גוים אלא הכא כלי קטן הוא שנותנין בו הולכי דרכים יינם תדיר ואינו עומד לעולם ריקן ולפיכך דנו אותו ככלי המכניסו לקיום מפי רבינו נר״ו.

    מתני׳ המורייס וגבינת בית או ניקי פירוש טעמא דגבינת מפרש בגמרא דרבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא והכא נמי חייש לעגלים של אותה העיר שנשחטין לעבודה זרה שהעמידו בקיבתן ורבנן לא חיישי למיעוטא והמורייס איסורו משום חשש יין נסך שנותנין בו כדאיתא בגמרא שלעולם אין עושין מורייס אלא מדגים טהורים ואי מערבי ליה מיסרא סרי ולפיכך כל שאין דרכו לתת בו יין או במקום שהיין ביוקר מן המורייס מותר כדאיתא בגמרא שלא גזרו בגמרא במורייס גזירה מוחלטת כמו שגזרו בפת ושלקות וגבינה של גוים אלא והכל לפי מה שהוא וכדחזי׳ שחלקו בין מורייס אומן למוריס הדיוט והתירו ההוא דאתא לגמילה דעכו משום דאתי מדוכתא דלא שכיח ביה חמרא.

    וכן פסק הר״מבם ז״ל ולכן נהגו עכשיו לאכלו בקצת המקומות לפי שאין נוהגין לתת בו יין ופלוגת׳ דר״מ ורבנן תליא במה שאמרו לקמן בגמרא גבי כבשין דחמרא דמורייס אית בה חדא לגריעותא דאיכא טעמו וממשו של יין וחדא למעליותא דלא שדו ביה חמר׳ למתוקי טעמא אלא לעבורי זוהמה ורבנן סברי דכיון דלא עביד אלא לעבורי זוהמה ואינו מעיקר המאכל ולא משלים בו כלום דיינו לאוסרו באכילה ורבי מאיר סבר דכיון דאית ביה טעמא וממשו הרי אוסר תערובתו כמוהו בהנאה ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הר״אבד ז״ל דברים כפשוטן שיש בו טעם יין ומראית יין ואינו נכון דאם כן למה חלקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון ושני לשלישי הכל לפי המראה ולפי הטעם.

    ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו ובדקוהו במראה או בטעם על ידי קופילה כיון דאפשר לעמוד על בריו ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דאקולי ופשורי דהוו אידא דצור לכך הנכון כמו שפירש הרב רבינו יונה ז״ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הנכר לחיך וכל שכן מראה היין אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לר״מ דהכא אסר בהנאה והתם שרי הוצרכו לומ׳ שאינו דומה דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש ואם אינו נרגש והוא המכשירו לאכילה מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל ולזה הפי׳ הסכים מורי הר״שבא נר״ו.

    גמרא מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי קשה לי למאי דס״ד דרוב ממש הוא אמאי לא מקשה לרבנן למה לא אסרוהו ויש לומר דמקשה גופיה שפיר הוה ידע דרוב עגלים מיעוטה הוא אלא שהיה סובר דרבי מאיר חייש אף למיעוטה דמיעוטה.

    כיון דאיכא רוב עגלים ואיכא נמי שאר בהמות פירוש דכל היכא דהוי חד מיעוט בחד ספק אפילו הוא מועט מאד במספר חייש רבי מאיר דהיינו דחייש לסריס ואילונית אבל היכא דאתי מתרי ספיקי הוי מיעוטה דמיעוטה ולא חייש ליה רבי מאיר והכי מוכח הכא והיינו נמי לישנא מיעוטה דמיעוטה.

    באומר בגמר זביחה הוא עובדה פי׳ שעשה השחיטה עצמה לע״ז ונקט גמר זביחה משום דריש לקיש סבר אינה לשחיטה אלא בסוף כדאיתא במסכת חולין וכן פר״שי ז״ל.

    כהן שדעתו יפה שורפה חיה פי׳ דקיבת איסורי הנאה חוץ מע״ז פרשה בעלמא הוא ולאו למימרא שיהא פרש ממש דהא ודאי חלב גמור הוא וכדתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה וההיא ודאי לאחר חזרה היא אלא למימרא שהוא חשוב כפרשה כלומר בדבר הכנוס שם ממקו׳ אחר וכבר ביררנו זה בפרק כל הבשר בס״ד.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    מאירי

    מוריס זה האמור במשנה שאסרנוהו מחשש תערובת יין דוקא בשל בעלי בתים שאין דרכם לחזר אחר דגים שמנים אלא לוקח מאיזה מין שיזדמן וכן שדרכם לאכלו מיד ואין היין מקלקלו ולפעמים נותן בו יין להחשיבו אבל אומן העושהו להצניעו למכור על יד על יד היה דרכן לחזר אחר השמנים שבמין וכשהיו סוחטין לא היו סוחטין את הדגים מכל וכל בפעם ראשונה אלא בראשונה סוחטין אותם מעט עד שיצא השומן לבד והוא המעולה ופעם שניה סוחטין אותם בכלי אחר עד שיצא השומן הנבלע בהם וגם זה שמן הרבה ופעם שלישית סוחטין אותם הרבה עד שכלה כל לחלוחו ואין זה שמן כל כך ושלישי זה היה דרכם לתת בו יין כשמזמינים אותו למכרו על יד על יד להחשיבו אבל ראשון ושני אין דרכם לתת בתוכו יין שהרבה הוא מעולה מצד עצמו ואינו צריך יין ובשעת ההצנעה אינו נותן בו יין שאע"פ שמשביחו בשעתו מקלקלו הוא לזמן ומתוך כך מי שהוא בקי להכיר בין ראשון ושני לשלישי ראשון ושני מותר אף שלישי זה לא נאסר בכל זמן ובכל מקום אלא כל מקום שהיין ביוקר יתר על המורייס חזקה אין מערב שם יין ומותר ומ"מ היו דמיהם שוים אפשר שהוא מערב להשביח מקחו הביאוהו ממקום שהיין ביוקר למקום שהיין בזול אסור מחמת מקום זה ואם נשמר משבא בכאן מותר למדנו מכאן שכל שאר מיני מורייס שאין דרכם ליתן לתוכם יין מותר ליקחן מן הגוי וכל שכן שמפקידין את שלנו ושולחין אותו ביד גוי:

    אף חילק והוא שיתבאר ענינו במשנה השביעית אע"פ שאסור ליקחו מן ההדיוט שמא עירב בו דבר טמא שמתוך דקותם אינם נכרים אעפ"כ מן האומן מותר מכיר הוא בהם ואינו מפחית במקחו וכן שהדג טמא מקלקלו ונזהר ממנו:

    ישראל ששחט בהמה לשם ע"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים ואפילו לא כיון בזה אלא בגמר שחיטה אע"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה וכל שכן בשעת השחיטה שהרי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שחטה שלא לשם ע"ז אבל כיון בה בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז אף זו פסולה ואסורה בהנאה וכן גוי אע"פ שבסתם אין שחיטתו אוסרת בהנאה שאין אומרים שסתם מחשבתו לע"ז כל שפירש בשחיטתו כן או שנודעה לנו מחשבתו בכך פסולה ואסורה בהנאה וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת חולין פרק שני:

    כבר ידעת שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת כגון ע"ז ובשר בחלב וחמץ בפסח ואפילו אסורי הנאה של סופרים כגון חמץ בשעה ששית וכולן אין תופסין דמיהם חוץ מע"ז שאפילו עבר ומכר וקדש בדמיה אינה מקודשת קדש בפרש של עגלי ע"ז אינה מקודשת שכל מע"ז אסור אפילו הפרש שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל שור הנסקל אע"פ שהוא אסור בהנאה המקדש בפרשו מקודשת שאין הפרש כלום לענין השור:

    Meiri on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא א"ל תרמינך שעתך באומר כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה אכטא דטייעי כך כו' ואינו נראה כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי כו' עכ"ל צ"ע מהיכא משמע להו דהך אכטא דטייעי אינו ניתר בעירוי אי משום דנקט הך שריותא דבתר י"ב ירחי שתא דמשמע להו דוקא א"כ אמאי לא תקשי להו לעיל מיניה הכי גבי גולפי ועוד דבקנקנים נקט נמי הך שריותא דבתר י"ב ירחי שתא ובהדיא קתני לה לעיל דניתר נמי בעירוי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

    בד"ה מורייס אומן כו' וההוא מורייס דלקמן דאתא בארבא של אומן הוי כו' עכ"ל לפי מה שפרש"י דמורייס אומן שרי פ"א וב' משום דמקלקל ליה חמרא לכאורה דבריהם תמוהים דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו לאוקמא ההוא מורייס בשל אומן בפעם אחד וב' דא"כ למה עבד השתא נטירא בהדה הא ודאי דאומן לא רמי חמרא בפעם ראשון וב' משום דמקלקל ליה [ועד] האידנא נמי ל"ל טעמא דקאמר משום שהיין ביוקר בעכו הא בלאו הכי נמי לא רמי ביה חמרא משום קלקול וטפי הוה ניחא לן לאוקמא במורייס של ב"ב דהשתא דהיין בזול עביד נטירא דרמי חמרא ולא חש לקלקול ועד האידנא ליכא למיחש כיון דהיין ביוקר וכן מצינן לאוקמא בשל אומן ובפעם שלישי ונראה שהתוספות אינן מפרשים כפרש"י דבפעם ראשון וב' מקלקל ליה חמרא אלא דלא בעי חמרא שהוא טוב בלא חמרא כמו בחמרא וכן משמע לישנא דתלמודא לא צריך למירמי בהו חמרא מכאן ואילך דהיינו בפעם שלישי רמו בהו חמרא דיותר טוב הוא בחמרא והשתא ניחא דארבא של אומן הוי מפעם ראשון וב' ואפילו הכי אותיב נטירא בהדה כיון דהיין יותר בזול בעכו הוי רמי ביה חמרא ועד האידנא כיון דלא צריך למירמי ביה חמרא ודאי דלא רמי ביה כיון דהיין ביוקר אבל בפעם ג' רמי ביה חמרא אע"ג דהוא ביוקר כיון דיותר טוב הוא ביין וכן במורייס של בעלי בתים נמי לא מצי איירי שהוא טועה דבפעם ראשון ושני נמי צריך לחמרא שהוא יותר טוב בודאי דאית חמרא אפילו הוא ביוקר והדברים ברורים למבין ליישב דברי התוספות וק"ל:

    בד"ה אי אמרת רוב כו' וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך כו' עכ"ל כצ"ל ומההיא דמייתי מהתם כגון שיצתה מליאה משום דאיכא ריעותא שיצאת מעוברת כו' היינו נמי דבהא איתרע ליה חזקה דלשוק וכ"ה בהדיא שם בתוספות ע"ש וק"ל:

    בא"ד אבל כאן כיון שמיעוט הקיבות אסורות כו' עכ"ל ופירוש מיעוט הקיבות אסורות היינו רוב העגלים הנשחטים לעבודת כוכבים שהוא מיעוט לגבי רוב בהמות שאין נשחטין לעבודת כוכבים ובהא אפשר דמודי ר' יהושע דאיתרע ליה חזקה ולגבי גבינות דשאר מקומות שכתבו התוספות לקמן בפשיטות דר' יהושע לא חייש למיעוט היינו [משום] דליכא שם רוב עגלים נשחטים לעבודת כוכבים והוי מועוטא דמיעוטא ולא איתרע ליה חזקה ודו"ק היטב:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' פעם ראשון ושני מותר רש"י פירש דפעם ראשון ושני מקלקל ליה חמרא ולדידיה אין מערבין בו היין כדי לתקנו אלא כדי להוסיף על המדה דומיא דחילק דקתני בהדיא אלא שהאומן כיון שהוא בקי ויודע שבפעם ראשון ושני היין הוא מקלקלו לא עריב ביה ולפי זה בין בשל בעל בית דאסור אפילו בפעם ראשון ובין בשל אומן דאסור בפעם שלישי אינו אסור אלא במקום שהיין בזול אבל במקום שהיין ביוקר אינו אסור בשום אופן אבל לישנא דגמרא דקאמר מ"ט פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו לא צריך למרמי ביה חמרא וכו' הוא דחוק לפירוש רש"י:

    אבל בדברי טי"ד סימן קי"ד מבואר בדבריו שנותנין היין לתוכו כדי לתקנו ובפעם הג' לא מיתקן זולת יין ולכך אסור בכל ענין אפילו בשל אומן ואפילו במקום שהיין ביוקר ובפעם ראשון ושני לא צריך לתקנו דנפיש שומנייהו הלכך בשל אומן מותר ודוקא במקום שהיין ביוקר אבל במקום שהיין בזול אף בשל אומן אסור ובשל בעלי בתים אפילו בפעם ראשון ושני ואפילו במקום היוקר אסור ולפי זה צ"ל דההיא עובדא דלקמן בסמוך בההוא עובדא דאתא המורייס בארבא והתירו מטעם דאמר קיסטא דמורייס בלומי קיסטא דחמרא בד' לומי צריך לומר דאיירי דווקא בשל אומן והיה ניכר שהיה מפעם ראשון ושני' ע"ש בטור י"ד:

    תוס' ד"ה אכטא דטייעי וכו' ור"ח גריס אבטא לשון אבטיח כצ"ל ואינו נראה כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי וכו' נראה דהתוס' ס"ל דלפירושו של ר"ח מ"ש דנקיט גמרא דהנודות עשויות מאבטיח ע"כ לאשמועינן דכיון דעושה מדבר אוכל אין לו שום הכשר שהוא ניתר בו אלא שיהוי י"ב חודש דוקא כמו הני דורדיא של עובדי כוכבים או החרצנים והזגים לכן כתבו התוס' על זה ואינו נראה כי לא מצינו וכו' ודו"ק:

    ד"ה מורייס אומן וכו' והא דפליגי רבי מאיר ורבנן וכו' מדברי התוס' נראה שהם מפרשים סוגיא דשמעתין כפרש"י ודלא כפירושו של הטור י"ד מדמוקי מתני' אחר פעם ראשון ושני אי איירי בשל אומן דאילו לפי סברת הטי"ד שכתבתי הוה ליה לאוקמיה מתניתין אפילו בשל אומן ואפילו בפעם ראשון ושני ובמקום שהיין בזול דאסור בכל ענין וא"כ הא דמסיימי התוס' וההוא מורייס דלקמן וכו' צריך להגיה כן של אומן הוה והיה ניכר שלא היה מפעם ראשון ושני והא דפליגי ר"מ ורבנן במתניתין וכו' א"כ מיירי אחר פעם ראשון ושני וכו' פי' ואיירי בשל אומן והוא ניכר וכו' משום דאי לא היה ניכר שהוא לאחר פעם ראשון ושני לא הוה מסתבר לאסור מספק כיון דבשל אומן איירי וההוא מורייס דלקמן וכו' של אומן היה וכו' ר"ל אם נעמידו בשל אומן צריך לומר שהיה ניכר שלא היה הפעם ראשון ושני לכך כשבא למקום שהיין בזול העמיד עליו שומרים שלא יערבו בו יין וה"ה דמצי לאוקמי אפילו בשל פעם ראשון ושני ובשל בעלי בתים דו"ק נ"ל:

    ד"ה מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עבודת כוכבים ונראה דר' יהושע לא היה מכוין כי אם לדחותו דהא רבי יהושע לא חייש למיעוטא וכו' ואע"ג דלעיל כתבו התוס' דאפילו לרבי יהושע דלא חייש התם אסר לרווחא דמילתא כתבו כן דאפילו איכא מאן דס"ל בהך דהתם כרבי יהושע אבל קושטא דמילתא דרבי יהושע לא חייש למעוטא כלל:

    Maharam on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' קיסתא דמורייס עי' לעיל דף יב ע"א תוד"ה ושדי:

    רש"י ד"ה באומר וכו' ולהכי נקט גמר זביחה עיין ב"ק דף עא ע"ב תוס' ד"ה כיון ששחט:

    תוס' ד"ה אכסא וכו' ואינו נראה עיין תשו' רשד"ם חיו"ד סי' ר"ל:

    תוס' ד"ה אי וכו' תימא כי איכא רובא כו' עיין מרדכי סוף חולין:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 34b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף ל״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־373 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״אֲבַטָּא דְּטַיָּיעֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שְׁרֵי.…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״וְהַמּוּרְיָיס. תָּנוּ רַבָּנַן: מוּרְיָיס אוּמָּן — מוּתָּר.…״

    3. קטע 338 מילים

      נפתחת ב״תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מוּרְיָיס אוּמָּן…״

    4. קטע 441 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא אַרְבָּא דְּמוּרְיְיסָא דַּאֲתַי לִנְמֵילָא דְּעַכּוֹ, אוֹתֵיב…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: דִּלְמָא…״

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקֵי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    7. קטע 76 מילים

      נפתחת ב״אִי אָמְרַתְּ רוֹב — אִיכָּא מִיעוּט.…״

    8. קטע 831 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיעוּט, כֵּיוָן דְּאִיכָּא רוֹב…״

    9. קטע 920 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אֶלְיָקִים לְרַבִּי…״

    10. קטע 1023 מילים

      נפתחת ב״דְּאִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרוֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה…״

    11. קטע 116 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת!…״

    12. קטע 129 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: תִּרְמִינָךְ שַׁעְתָּךְ, בְּאוֹמֵר: בִּגְמַר זְבִיחָה…״

    13. קטע 1330 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר…״

    14. קטע 1418 מילים

      נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: גַּבֵּי עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה…״

    15. קטע 1523 מילים

      נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: כְּתִיב הָכָא: ״לָא יִדְבַּק…״

    16. קטע 1619 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ: מִפְּנֵי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אֲבַטָּא דְּטַיָּיעֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שְׁרֵי. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָנֵי פּוּרְצָנֵי דַּאֲרַמָּאֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: הָנֵי גּוּלְפֵי שְׁחִימֵי וְאוּכָּמֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שְׁרֵי.

    וְהַמּוּרְיָיס. תָּנוּ רַבָּנַן: מוּרְיָיס אוּמָּן — מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף חִילָק אוּמָּן — מוּתָּר.

    תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מוּרְיָיס אוּמָּן מוּתָּר. הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מוּתָּר, שְׁלִישִׁי אָסוּר. מַאי טַעְמָא? פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי דִּנְפִישׁ שׁוּמְנַיְיהוּ — לָא צְרִיךְ לְמִירְמֵי בְּהוּ חַמְרָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ רָמוּ בְּהוּ חַמְרָא.

    הָהוּא אַרְבָּא דְּמוּרְיְיסָא דַּאֲתַי לִנְמֵילָא דְּעַכּוֹ, אוֹתֵיב רַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ נָטוֹרֵי בַּהֲדַהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: עַד הָאִידָּנָא מַאן נַטְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא (לְמַאן) [לְמַאי] נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם דִּמְעָרְבִי בֵּיהּ חַמְרָא — קִיסְתָּא דְּמוּרְיָיס בְּלוּמָא, קִיסְתָּא דְּחַמְרָא בְּאַרְבְּעָה לוּמֵי.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: דִּלְמָא אַיְּידֵי דְּצוֹר אֲתוֹ דְּשָׁוֵי חַמְרָא? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם עִיקּוּלֵי וּפָשׁוֹרֵי אִיכָּא.

    וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקֵי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינַת אוּנְיָיקֵי? מִפְּנֵי שֶׁרוֹב עֲגָלִים שֶׁל אוֹתָהּ עִיר נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה. מַאי אִירְיָא רוֹב עֲגָלִים? אֲפִילּוּ מִיעוּט נָמֵי, דְּהָא רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיעוּטָא!

    אִי אָמְרַתְּ רוֹב — אִיכָּא מִיעוּט.

    אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיעוּט, כֵּיוָן דְּאִיכָּא רוֹב עֲגָלִים דְּאֵין נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיכָּא נָמֵי שְׁאָר בְּהֵמוֹת דְּאֵין נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה — הָוֵה לֵיהּ מִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא, וּמִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא לָא חָיֵישׁ רַבִּי מֵאִיר.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אֶלְיָקִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כִּי נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה מַאי הָוֵי? וְהָא אַתְּ הוּא דְּשָׁרֵי!

    דְּאִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרוֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, קָסָבַר מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְיָלְפִינַן חוּץ מִפְּנִים.

    וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת!

    אֲמַר לֵיהּ: תִּרְמִינָךְ שַׁעְתָּךְ, בְּאוֹמֵר: בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.

    אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רַב אַחָדְבוּי אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל — מְקוּדֶּשֶׁת, בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.

    אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: גַּבֵּי עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה נִיחָא לֵיהּ בְּנִפְחֵיהּ, אֲבָל גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל לָא נִיחָא לֵיהּ בְּנִפְחֵיהּ.

    אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: כְּתִיב הָכָא: ״לָא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״, בְּשָׂרוֹ אָסוּר, הָא פִּרְשׁוֹ מוּתֶּרֶת.

    אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין בְּקֵיבַת נְבֵילָה, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ: וַהֲלֹא קֵיבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּיבַת נְבֵילָה.