מסכת עבודה זרה דף כ״א עמוד א׳

משכירין להם בתים ולא גזרינן אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא דכי כתיב לא תתן להם חן וחנייה בא"י כתיב דחשיבא חנייתה ומיהו מכירה לכתחילה לא דגזרינן משום מכירה דארץ ישראל:

אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא:

וחוצה לארץ דמרחק וליכא למיגזר מכירה דהתם אטו מכירה דא"י:

מוכרין בתים ומשכירין שדות אבל מכירה דשדות לא כיון דאיכא תרתי גזרינן: טעמא דרבי יוסי מפרש בגמ':

אף במקום שאמרו להשכיר בתים לא לבית דירה אמרו אלא לאשתמושי בהו בציבי ותיבנא:

מפני שנקראת על שמו והרואה שמחממין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן:

גמ' חובת הדר הוא ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא:

היא גופא גזירה שכירות אטו מכירה:

הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא פירוש וא"כ אין לגזור בהו שכירות אטו מכירה דמכירה לא מפקע לה ממזוזה אבל בשדות במכירה מפקע להו ממעשר ויש מפרשים דאתיא אפי' למ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר בסוף השולח (גיטין דף מז. ושם ד"ה אמר) דמ"מ חשובה הפקעה מה שהיא עתה ביד עובד כוכבים והוא זורעה שאינו מפריש ממנה מעשר נמצא שאין מקיימין בזה השדה מצוה התלויה בה אבל בית אין כאן הפקעה מפני שאין הבית עצמו חייב כיון שאין ישראל דר בתוכו ולא נהירא דא"כ מאי קאמר בסמוך לרבי יוסי שדה דאית ביה תרתי גזרו רבנן שכירות אטו מכירה הלא בשכירות גופא איכא תרתי דבשכירות גופיה איכא הפקעה ממעשר שלא יעשר העובד כוכבים מאותה תבואה ועוד קשיא דלשון הפקעה משמע שמפקיע החיוב לגמרי מן הקרקע וכאן אין הפקעה גמורה כיון דאין קנין שהרי גם עתה שהוא ביד העובד כוכבים אם יזרע בה ישראל תתחייב לעשר לכך נראה לפרש דאתיא כמ"ד יש קנין וכשמוכרה לעובד כוכבים הוא מפקיעה ממש ממעשר שאפילו יזרע ישראל לא יתחייב במעשר אבל בית ודאי אינו מפקיע מן המזוזה דאפי' לא ימכרנו לעובד כוכבים אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה מן התורה ואפילו אם שכרה ישראל אחר ודר בתוכה דהכי קיימא לן דהא אמרינן פרק התכלת (מנחות דף מד. ושם ד"ה טלית) השוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת בא"י חייבת מיד מכל מקום אין חיוב זה מן התורה דמדאורייתא פטורה לעולם כדכתיב ביתך ולא של אחרים ואף על גב דדרשינן ביתך ביאתך להניחה בימין דרך ביאה מ"מ תרי ביתך כתיבי אבל רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום מפני שהיא נראית כשלו מידי דהוה אטלית שאולה דכל ל' יום פטורה מן הציצית וה"ה לעולם מן התורה משום דכתיב כסותך ולא של אחרים ורבנן הוא דגזרו לאחר ל' יום מפני שנראית כשלו:

קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הקשה הר"ר אלחנן דבפ"ק דגיטין (דף ח. ושם) היכא דקתני בג' דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה דברים לחו"ל אמאי לא חשיב הא מילתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות שוות לא"י ובשכירות בתים שוות לחוצה לארץ דהא אפילו בחדא פליג התם דקאמר עפרה טמא כחו"ל והרוצה ליכנס לה בטהרה יכנס כא"י ואומר ר"י דתני ושייר ואע"ג דנחית תנא למניינא מ"מ איכא למימר תנא ושייר כדאשכחנא בהרבה מקומות:

כיבוש יחיד פ"ה שלא היה שם אורים ותומים וששים רבוא ויותר נראה כמו שפירש הר"ר יצחק מהרפוט דכל מה שכבש יחיד כגון יאיר בן מנשה אינו א"י אבל קשיא דאי מא"י הוא אין זה קרוי כיבוש יחיד ואם מחו"ל הוא אפי' היו שם ששים רבוא קרוי כיבוש יחיד לכך נראה כל שאין לו רשות לכבש נקרא חו"ל דכל זמן שלא כבש כל א"י לא היה לו רשות לכבוש חוצה לארץ והכי איתא בספרי פרשת עקב כשכבש דוד ארם נהרים וארם צובה אמר לו הקב"ה סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוצה לארץ שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים וגו':

אלפני דלפני לא מפקדינן האי סימנא בעלמא הוא כלומר לכולי האי לא חיישינן א"נ כיון דאיסור שכונה שלא יבא היזק לישראל קרי ליה מכשול לפני עור:

אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' יש לפקפק על מה היו סומכים בני אדם למכור ולהשכיר בתים לעובדי כוכבים ואף לבית דירה ויש רוצים להביא ראי' להתיר מדתניא בתוספתא (פ"ב) כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכה עבודת כוכבים אפ"ה משכירין להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים משמע הטעם משום שמחלק בין מקום שמכניס עבודת כוכבים בקביעות בין שאינו מכניס ובהנך שאומר אינו מכניס עבודת כוכבים בקביעות שרי ולפי זה בעת שהעובדי כוכבים שבינינו אינם מכניסין לבתיהם עבודת כוכבים בקביעות אלא כשיש שם מת או שנוטה למות וגם אותה שעה אינן עובדין אותם מותר אכן משם אין ראיה גמורה כי יש לתלות טעם היתר דארוות ואוצרות דשמא לא אסרה התורה אלא בבית העשויה לדירה דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ולשם אפילו דרך עראי אסור אבל אותם בתים שאינם עשוים לדירה לא אסרה תורה ולהכי שרי ארוות ואוצרות ורבינו חיים כהן היה מביא ראיה להתיר מדגרסינן בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הא במקום שנהגו למכור מוכר אף לבית דירה ומשכיר אף לבית דירה והיה נראה לו הטעם דבחוץ לארץ לא מיקרי ביתך אלא בארץ וקשו בה טובא חדא כי אין נראה לר"י שיגרע ישראל בחוץ לארץ מעובד כוכבים דאפילו למ"ד אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל בחוצה לארץ מיהא יש לו קנין ועוד קשה לרבי יהודה דגבי מזוזה דכתיב ביתך הכי נמי תימא דמי שיש לו בית בחוצה לארץ יפטר מן המזוזה הא אמר בפ' התכלת (מנחות דף מד. ושם) השוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת והטעם כדפרישית לעיל שסוברים העולם שהיא שלו משמע דאם היא שלו חייבת מיד ועוד קשי' לר"י על הירושלמי מאותה תוספתא שהבאתי לעיל דקתני רישא (אין) משכירין להם בתים ולא שדות וכרמים ואין נותנין להם ערבות וקבלות אחד הכותים ואחד העובדי כוכבים בד"א בא"י ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחו"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים אלמא אף במקום שמותר למכור אסור להשכיר מיהו נראה לר"י דהירושלמי שהביא רבינו חיים ראיה גמורה היא ומן התוספתא לא קשיא מידי דכאן וכאן קאי אא"י וסוריא ואף ת"ק דמתני' נמי סבר הכי דאסור בתרוייהו מכירת בתים אבל בחו"ל שהתירו למכור מותר להשכיר כדאי' בירושל' ולאו מטעמיה דרבינו חיים אלא הטעם מפרש הר"ר אלחנן מפני כשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתך איכא למימר לא אסור אלא בבית הישראל עצמו שהוא דר בתוכו בעודו דר בו ואפי' בא"י כמו במזוזה שאינו חייב בה אלא בביתו בעודו דר בו אבל השוכר בית אף בא"י פטור מן המזוזה מן התורה ורבנן הוא דגזרו שלא להשכיר לעובד כוכבים מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים והשתא דדוקא בתים העשויים לדירה אבל אינם עשויים לדירה לא גזרו ולכך התירו להשכיר ארוות ואוצרות וכיון דשכירות בית דירה אינו אסור אלא מדרבנן אף בארץ אם כן בחוצה לארץ הקלו:

[גמ'] גזרי' שכירות אטו מכירה ואמרי' מאי עילויה דשדות מן הבתים אילימא משום דאית בשדות תרתי איסורי חדא דיהבת להו חנייה בקרקע וחדא דקא מפקעת להו מן המעשר בתים נמי הא איכא [חנייה] בקרקע ופקיעת מזוזה ופרקי' מזוזה חובת הדר הוא.

בסוריא משכירין בתים לעובדי כוכבים אבל לא שדות אוקימנא קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש אע"ג דדוד הוא דכבשינהו ארץ ישראל היא שדות דאית בהו [תרי] איסורי כדאמרן גזרי' שכירות אטו מכירה בתים דלית בהו אלא משום חנייה בקרקע בלבד לא גזרו שכירות אטו מכירה. בחוצה לארץ מוכרין בתים כו' ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסורי' מוכרין להם בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו לר' יוסי שדות בא"י דאית בהו תרתי גזור רבנן שכירות אטו מכירה בתים לא גזרו בהו בשכירות בסוריא קסבר ר' יוסי כיבוש דיחיד לאו שמיה כיבוש ואינו א"י מכירת בתים דליכא אלא חדא ושכירות שדות אע"ג דאיכא תרתי לא גזור רבנן ולא גזור אלא מכירת שדות בסורי' בלבד:

ובחו"ל מוכרין להן אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ובלבד שלא יעשם שכונה.

תנא אין שכונה פחותה מג' בני אדם וניחוש דלמא האי דזבנת ליה אזיל ומזבין לאחרים והוו להו שכונה ופרקי' לפני עור לא תתן מכשול מפקדינן לפני דלפני לא מפקדינן:

[פיסקא] אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים וכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתך מכלל דאיכא דוכתא דאין משכירין להם בתים:

חדא חנייה בקרקע ואסור משום לא תחנם (דברים ז, ב), וחדא דקא מפקע ליה ממעשר, דקסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ובתים נמי מפקע להו ממזוזה, מזוזה לא אפקעתא דבתי היא, דחובת הדר היא, כדכתיב: מזוזות ביתך (דברים ו, ט), ודרשינן (יומא יא, ב) דרך ביאתך. קשיא לי שדות נמי כיון דסבירא לן דיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר מה איכפת לן, דהא ההיא ארעא לא מיחייבא וכענין שאמר במזוזה. יש לומר דהכי קאמר בתי לא איכפת לן אי מפקעינן להו ממזוזה, דמזוזה חובת הדר הואי לשומרו מן המזיקין, ואם הגוי אינו משמר ואינו ניצל מאי איכפת לן, אבל אפקעתא דשדה אית בה נזקא לישראל דממעט חלק הלוי, ותקנת חכמים היא, כן נראה לי.

קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש, ושדות דאיכא תרתי גזרינן, בתים דליכא אלא חדא לא גזרינן. דאף על גב דשמיה כבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל. כדגרסינן בגטין (ח, א), בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה שותה לחוצה לארץ, ואמר התם, קסבר כבוש יחיד דשמיה כבוש, ואפילו הכי אין דינה כדין ארץ ישראל. וטעמא מאי, משום דשלא כסדר עשה דוד, [ה]תורה אמר[ה]: "והוריש ה' את [כל] הגויים [האלה] מלפניכם" (דברים יא, כג), ואחר כך "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (שם, כד), אפילו חוצה לארץ, והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי (שם). מפירוש הראב"ד ז"ל.

אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' וכתב הראב"ד ז"ל: אומר [אני], דוקא שכירות אבל מכירה שרי, דכי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל, וקרא: ד"לא תביא" (דברים ז, כו) אסמכתא היא ולאו איסורא דאורייתא, דלא אסרה תורה אלא [ב]הכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא. ונראה לי שזה מפורש הוא בגמרא, דלעיל בפרקין (עבודה זרה טו, א) בפלוגתא דשכירות אי קניא אי לא קניא אמרינן, תא שמע אף במקום שדאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שמכניס לתוכה עבודה זרה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא כי קא מעייל לביתיה קא מעייל, אלמא כל היכא דאית ביה קנייה גמורה לא איכפת לן דלביתיה קא מעייל. ועוד דבהדיא קתני במתניתין דלרבי מאיר בחוצה לארץ מוכרין להו בתים ולרבי יוסי אף בסוריא, וכיון דהתירו למכר, גוי בביתיה מאי דבעי עביד, דבשלמא בשכירות כיון דאתני בהדיה לאוקומי בהו חיותא ולמנכש בהו פירי בלחוד, אי דאיר בהו מצי מעכב עליה, אבל במכירה מכי מזבנה ניהליה מי מעכב עליה. ולענין פסק הלכה, הלכה כרבי יוסי, כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים, אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות, אבל לא בית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו), [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס עבודה זרה בארצינו, וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו. ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה, דגזרי סוריא אטו ארץ ישראל אף על גב דכבוש יחיד לא שמיה כבוש, ומשום דמקרבא לארץ ישראל. אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר, דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל. ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפילו לבית דירה, דקרא דלא תביא, היא אסמכתא דרבנן, דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו, ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה. ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו: וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך. ונראה לי דמתניתין נמי הכי דייקא מדנקט אף במקום שאמרו להשכיר, דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים, ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה, ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמר להשכיר שאינו משכיר לבית דירה. אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמר להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כרבי מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כרבי מאיר. ומכל מקום אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור. ואף על גב דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם (פ"ב ה"ג), רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שכידוע מכניס לתוכה עבודה זרה, ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפילו הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בחוצה לארץ.

מזוזה חובת הדר היא פי׳ ובחובת הגוף אין בו שום הפקעה לאחרים מה שאין כן במעשר דאע״ג דסבירא לן השתא דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר אסור להפקיע קדושת הארץ וכל שכן שאנו גורמין בזה גזל השבט.

מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי פי׳ דמדלא קתני אף מה שאמרו להשכיר וקתני אף במקום מכלל דמקומות מקומות יש וסתמא כרבי מאיר שלא התיר להשכיר בארץ ישראל ומשנתינו בסוריא שהתיר רבי מאיר להשכיר שם ולא התיר למכור כפי הירושלמי ומיהא הא איפסיקא הלכתא לעיל כרבי יוסי ואף בסוריא מותר להשכיר לבית דירה בחוצה לארץ.

כבוש יחיד פר״שי ז״ל שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל כלומר שכבשה דוד שלא על פי הדבר ובלא ששי׳ רבוא ואינו נכון שהרי כמה כרכים כבשום עולי מצרים שלא הוו שם אורים ותומים וכל ישראל וא״ה לא הוי כבוש יחיד שהרי כתיב ונובח הלך ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את קנת אלא ודאי טעם הדבר כדאיתא בספרי דאמרינן כתוב אחד אומר כל מקום אשר תדרך כף רגליכם לכם יהיה וכתוב אחד אומר נותן תחומין לארץ ישראל הא כיצד בתחילה יש להם לכבוש כל ארץ העמים ואחר כך כל מקום ואם עושין כן הרי היא כקדושת הארץ לגמרי לדברי הכל אבל סוריא שנכבשה קודם שנכבשה כל ארץ ישראל ולא כסדר קרי לה כבוש יחיד כלומר שהיה הסכמת דוד לבדו לכבשה שלא מדעת סנהדרין והאי הוא דאמרינן בספרי שאמר לו הקב״ה לדוד דוד לא יפה עשית סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך ומוריש ארץ העמים ורבי מאיר סבר דא״ה כבוש יחיד שמיה כיבוש ודינו כארץ ישראל לגמרי אף על פי שנכבשה שלא כסדר ומאן דסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש סבירא ליה דכיון דנכבשה שלא כסדר לא קדשה בקדושת ארץ ישראל והיינו טעמא דרבי יוסי והלכתא כותיה דהא איפסיקא בהדיא הלכתא כותיה בכולה מתני'.

אמר רבי ובלבד שלא יעשה שכונה אפי׳ בחוצה לארץ דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן ואין שכונה פחות משלשה בני אדם בשלשה בתים וכן הלכה.

מתני׳ אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הקשה ר״ת היאך אנו נוהגים להשכי׳ בתים לגוים לבית דירה ותירץ דלא אמרו אלא בזמן התלמוד שהיו נותנין הגוים עבודה זרה בבתיהם דרך קבע מה שאין כן בזמן הזה שאין ע״ז נכנסת בביתו אלא כשהוא נפנה ורבי׳ חיים הכהן ז״ל תירץ שלא אמרו במשנתינו אלא במקום שאמרו להשכיר בלבד ולא התירו שם למכור כגון ארץ ישראל לרבי יוסי וסוריא לרבי מאיר שכשם שהחמירו בה במכירה למעלת הארץ החמירו בשכירות לבית דירה אבל בחוצה לארץ מותר וכן אמרו בירושלמי הא במקום שאמרו למכור מוכר הוא לו אפי׳ לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי׳ לבית דירה ומה שאמרו בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר לו לבית דירה משום ארץ ישראל וסוריא קאמר וכר״מ שאוסר למכור לו בתים בסוריא ואם תאמר וכיון דמשום איסור לא תביא תועבה אל ביתך הוא למה לא יהיה אסור אפי׳ בחוצה לארץ תירץ ר״ת ז״ל דבחוצה לארץ אינו חשוב בתינו והא דמחייבינן במזוזה משום דמזוזה חובת הדר היא וביתך דרך ביאתך והנכון דהאי דרשה מדרבנן הוא שאסרו לגוים הכנסת ע״ז בבתינו ואסמכוה האי קרא דאלו קרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע״ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה הילכך בארץ ישראל או בסוריא שנצטוינו לעקור משם ע״ז בכל כחנו גזרו אבל לא בחוצה לארץ.

המשנה התשיעית וכבר ביארנו הכונה בה שהיא תבאר הדברים שאסור לעשותם עמהם לעולם ואמר אין משכירין להם בתים בירושלים ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בארץ ישראל משכירין בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז שנאמ' לא תביא תועבה אל ביתך ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו אמר הר"ם עקר איסור דברים אלו מה שאמרה תורה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע לפי שזה בכלל לא תחנם ואמרו ואין צריך לומר שדות לפי ששדות יש בהם שני דברים אחד מטעם לא תחנם והשני שמבטל מהם הפרשת תרומה ומעשרות והלכה כר' יוסי ובלבד שישכור כל איש שנים אבל שלשה או יותר לא ישכיר להם שלא יעשה שכונת גוים אמרו אף במקום שאמרו להשכיר הוא דברי ר' מאיר שאמ' שלא ישכיר להם זולתי בסוריא בלבד אבל לא בארץ ישראל אבל לדעת ר' יוסי יהיה סוגיות הדברים כן וכשאמרו לא לבית דירה אמרו ואין בזה מחלוקת שהוא ישכיר לו בית לעשות ממנו אוצר או להנות בו הנאה מועטת על דרך יישוב הארץ ולהעביר השעה ואמרו על שמו על שם ישראל בעל המרחץ והגוי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הגוים ואומ' רחצנו במרחץ פלוני היום ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכיר אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים וזה היה בימיהם שהיה מנהגם כמו שזכרנו אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי אבל בזמננו זה דין המרחץ ודין השדה ושאר הקרקעות אחד הוא ומותר לבעל כל קרקע להשכירו וזה מפורסם לכל בני אדם:

אמר המאירי אין משכירין להם בתים בארץ ישראל וענין זה הוא שכבר ביארנו איסור מכירה קרקע להם שהיא מן התורה מטעם חניית קרקע כמו שביארנו למעלה ואמר עכשיו שאף השכירות אסור מחשש מכירה ואין צריך לומר שדות שיש לאסור שכירותן משום מכירתן שהרי מכירתם חמורה ממכירת הבתים והוא שיש במכירתם שתים לאיסור והם חניית קרקע והפקעת מעשר ומה שאמרו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר פירושה כשחוזר ומוכרה לישראל שלא הופקעה מחמת שבאה לו עכשו מחמת גוי אלא הרי הוא כמי שלא היתה ביד גוי מעולם אבל בעוד שהוא ביד גוי הופקעו מעשרותיה ובית מיהא אין בה אלא איסור אחד והוא חניית קרקע ואע"פ שהוא מפקיעה ממזוזה פי' בגמ' שמזוזה חובת הדר היא ולא חובת הבית והילכך אין כאן הפקעה אבל הפקעת מעשר יש בה סרך גזל השבט וגזל העניים ובסוריא וכו' סוריא הוא כלל לכל הארצות שכבש דוד ולא היה מדעת רוב ישראל וסובר זה התנא שכבוש יחיד שמיה כבוש לכל דיני קדושה הואיל ומלך היה ועל פי בית דין הגדול היה עושה ונמצאת המכירה בו אסורה מן הדין ומ"מ לא החמירו בה כגופה של ארץ ישראל והוא שאמרו בראשון של גיטין בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ ואמרו שם קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ולמדת שאעפ"כ אין דינה כארץ ישראל לגמרי ופי' הטעם בספרי מפני דכבשה ועדין לא נכבשה כל ארץ ישראל ונשארו בה משבעה עממין והתורה אמרה והוריש י"י את כל הגוים האלה וגו' ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם וכו' ואלו היה הכבוש על סדר זה היה ככבוש ארץ ישראל לכל דבר ומתוך שלא החמירו בו כל כך הותרה להשכיר בה בתים אבל לא שדות הואיל ובשדות יש במכירתם שתים ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות אבל לא מוכרין שדות מחשש מכירת שדות שבארץ ישראל שהיא חמורה ור' יוסי סובר שאף בארץ ישראל משכירין בתים שאין לאסור מחשש מכירה הואיל ואין במכירתה אלא אסור אחד אבל לא שדות שיש בהן שתים ובסוריא מוכרין בתים שהוא סובר שאינו כבוש כלל גוזרין בה מחשש מכירת ארץ ישראל הואיל ואין במכירתה אחת וכן משכירין בה שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואין חוששין לכלום:

ולענין פסק אע"פ שסוריא מטעם ראשון אנו באים בהפקעת קדושתה הלכה כר' יוסי בענין מכירה ושכירות ופי' בגמ' התר זה ר"ל מכירת בתים בסוריא ושכירותן בארץ ישראל דוקא שלא יעשה שכונה והוא שימכור שלשה בתים בשורה אחת לשלשה בני אדם מאותם שהזכרנו ענינם הואיל ושלשה הם ואין מפסיק ביניהם אי אפשר להם בלא ע"ז ואע"פ שאם ימכרם לאחד רשאי הוא למכור השנים לשנים אין חוששין לכל זה דאלפני דלפני לא מפקדינן הא בשדות מיהא אין בהם דין שכונה כלל:

אף במקום שאמרו להשכיר פירוש בתים כגון ארץ ישראל לר' יוסי וסוריא לר' מאיר לא לבית דירה אמרו שהרי מכניס שם ע"ז והרי זה ביתו שלו ושכירות לענין איסור אינה קונה אלא לאוצר ולתבן וכיוצא בו ואח"כ מה שירצה יעשה וכן פרשוה בתוספתא ולאוצר שהתירו דוקא באוצר של תבואה דאלו ליין נסך הרי אמרו בההוא דאגר ארבא לסתם יינם שאסרו לו את שכרו כדאיתא בפרק בתרא וכן השוכר את חמורו להביא עליו יין נסך ששכרו אסור ואע"פ שיש לדחוק דבחמרים וספנים קנסו שהם הולכים בספינתם ואחר חמוריהם וטורחים באיסור אבל ביתו אינו טורח באיסור כלל רחוק הוא והילכך ישכירנו סתם ומה שירצה יעשה ומ"מ מקום שאמרו למכור כגון סוריא לר' יוסי מוכר אף לבית דירה שהרי בשלו הוא מכניס הא בשכירות אסור ואף לדעת האומר שאינו כבוש גזרו בה:

ולענין פסק דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו אבל בחוצה לארץ ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה ובשורה מותר וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם:

ובכל מקום וכו' עכשו יצא לו מכונה הראשונה ובא לו דרך גלגול לכונה אחרת מחשש קדושת שבת ואמר שבכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ לא ישכור מרחצו לגוי שכל שהוא מחשש שבת אין בו חלוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ ובין עובדי האלילים לשאר האומות ומתוך כך הוא אומר שבשום מקום לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני ששמו של ישראל עליו והשוכר יחם לו חמין בשבת ויאמרו ששלוחו הוא ומ"מ דוקא בשכירות אבל במכירה מותר שאין לו עוד שם עליו ובשדה הואיל ודרכו באריסות מותר אף להשכיר כל שאינו בארץ ישראל שאין הרואה חושש לכך אלא שאומר בלבו שאריסותו הוא עושה אבל מרחץ אין דרכו באריסות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בפרש"י בד"ה וח"ל דמרחק וליכא למיגזר כו' עכ"ל האי טעמא דמרחק לא קאמרינן לקמן אלא לר' יוסי אבל לר' מאיר ניחא בלאו הכי אלא לפי סברת המקשה דהוה סבר דמכירת סוריא אינה אסורה אלא משום גזירה דמכירת א"י הוצרך לפרש כן הא דשרי מכירת בתים בח"ל משום דמרחק וק"ל:

בד"ה שמיה כיבוש כו' הלכך שכירת בתים בסוריא כו' משום שכירת דא"י אלא כו' אטו מכירה אבל כו' ומיהו לא אחמור כו' עכ"ל כצ"ל הד"א דאע"ג דס"ל דסוריא א"י היא לא אחמור בה לגזור בחדא כמו בא"י גופה דאין משכירין בתים דלא הוי אלא חדא וק"ל:

תוס' בד"ה הא אמר רב משרשיא כו' מאי קאמר בסמוך לר"י שדה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוכוחי הכי מדברי ר"א בסוריא אלא דניחא ליה לאתויי מא"י גופה אא"י ועוד דהלכה כר"י כדמסיק וק"ל:

בא"ד חייבת מיד מ"מ אין חיוב זה מן התורה כו' עכ"ל ומח"ל נשמע נמי דבא"י אין חיובו מן התורה דבמצות מזוזה מן התורה ודאי דאין חילוק בין א"י לח"ל ודו"ק:

בד"ה קסבר כו' ובמכירת בתים ושכירות שדות שוות לח"ל דהא כו' עכ"ל כצ"ל ובד"ה אלפני כו' קרי ליה מכשול כו' כצ"ל:

בד"ה אף במקום כו' בני אדם למכור ולהשכיר כו' עכ"ל למכור בכדי נסבא דהיכא דמותר למכור ודאי דמותר למכור אף לבית דירה דלא שייך תועבה אל ביתך אלא בשכירות דלא קניא כדלעיל ודו"ק:

תוס' ד"ה קסבר כיבוש יחיד וכו' אמאי לא חשיב הא מילתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות שוות לארץ ישראל וכו' כצ"ל:

גמ' א"ש הלכה כר' יוסי עי' לעיל דף ז' ע"א תוס' ד"ה פשיטא: