דף ביאור
מסכת יבמות דף ע״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ע״ז עמוד ב׳
מסכת יבמות דף ע״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־430 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דתני רבי זכאי כו' כלומר מהאי כללא שמעינן ליה לרבי יוחנן דמכשיר:
גיורת מכנה ממכונה כלומר שאביה ואמה מעם אחד ונולדה בקדושה לאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל דלאו מכנה היא הואיל וביאתה בעבירה בתו פסולה:
עמיו מעמיו מדמצי למכתב בתולת עמיו יקח וכתיב מעמיו אפי' ממקצת עמיו ועם אחר להביא בתולה הבאה משני עממין ומהכא שמעינן ליה לרבי יוחנן דמכשיר:
מאי שני עממין דקאמר אילימא כו':
איכא דאמרי הכי קאמר ליה בהדיא להביא בתולה הבאה משני עממין מישראלית וגר ואותו גר הוי מעם שיש בו שני עממין דהיינו עמוני:
ולהאי לישנא דקתני בהדיא דלא מרבי אלא בת עמוני דקתני מעם שיש בו שני עממין:
בת מצרי שני שנשא ישראלית וביאתו בעבירה מנא ליה לר' יוחנן דכשרה:
מה לעמוני שכן נקבות עמוניות מותרות מיד תאמר במצרי שני שהחמיר בהם הכתוב לעשות נקבות כזכרים עד שלשה דורות:
ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 77b · Sefaria
תוספות
מצרי שני שנשא בת ישראל מנא ליה תימה מהיכי תיתי לה דתיפסל אילימא מחלל ואלמנה מה להנך שכן לאו תאמר במצרי שכן עשה ואמר רבינו יצחק דאתי מחלל דחייבי עשה כגון בעולה לכהן גדול וכראב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה:
שכן יש בהן צד כרת ותימה דאליבא דרבי יוחנן קיימינן ולדידיה אשכחן ממזר בלא צד כרת דקסבר דיש ממזר מעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל ועוד תימה דהוה מצי למימר מה להצד השוה שכן לאו תאמר במצרי דליכא אלא עשה:
מחלל דחייבי עשה הקשה ר"י ברבי מאיר מכל מקום איכא למיפרך מה להצד השוה שכן לאו שאף באיסור חלל דחייבי עשה איכא לאו דחללה לא יקח ותירץ דשמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה:
הלכה אני אומר לאו הלכה למשה מסיני קאמר דאם כן אמאי פליג עליה רבי יהודה אלא הכי קאמר הלכה אני אומר כך קבלתי מרבותי:
Tosafot on Yevamot 77b · Sefaria
רשב"א
עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וחזר הדין וכו' קשיא לי בהא טובא, חדא דהא אנן להאי לישנא דוקא קא בעינן, ואי האי לישנא קושטא הא מיעט רחמנא כלהו בר מעמוני ומואבי דאית בהו שני עממין. ועוד מאי קאמר וכי תימא דיליף מעמוני מה לעמוני שכן נקבותיהן מותרות, והא אנן עיקר בעיין על האי לישנא דאמר דדוקא עמוני קא מכשר משום דנקבותיהן מותרות קא בעי מצרי מנ"ל. ונראה לי דאדרב דימי קא מהדר דאומר (לעיל ע"א) משמיה דר' יוחנן דמכשר בין בת גר עמוני בין בת גר מצרי, והכי קאמר ליה מנא ליה לר' יוחנן דמכשר בת גר מצרי כדקא אמרת, דאלו להאי לינשא לא אפשר וכדאמר דלהאי לישנא לא אתיא, ולא עוד אלא אף לאידך לישנא לא אתיא דמאי אמרת ניליף מעמוני, דע"כ מדכתיב מעמיו מרבה הבאה משני עממין, ואפילו נידרשיה אעמוני דקיל טפי, מכל מקום ניליף מיניה מצרי, איכא למיפרך מה לעמוני שכן נקבותיהן מותרות. ואם תאמר מצרי שני יוכיח מה למצרי שני שאין ביאתו בעבירה כו' וחזר הדין, ולעולם להך לישנא קמא אבל להאי לישנא בתרא לא אתיא כדאמרן. ורב דימי דאמר משמיה דר' יוחנן דמכשר אפילו בת גר מצרי אמר לך דהך לישנא קושטא. ואי קשיא לך מעיקרא היכי קאמר בפשיטות דלהך לישנא אתיא, יש לומר דאהאי מסקנא דאסיקנא דמייתינן לה במה הצד הוה סמיך כנ"ל.
אמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כיון דאמר ר' יהודה קהל גרים איקרי קהל מצרי שני דאמר רחמנא יטהר במאי יטהר. קשיא לי והא עמונים ומואבים לר' יהודה נקבותיהן מותרות, דעד כאן לא אסר בנקבות המצריים אלא משום דתלאן הכתוב בלידה, אבל עמונית לדידיה שריא, ואם כן עמוני לדידיה בעמונית אסור דהא היא הויא קהל ה' אצלו. ויש לומר דאין הכי נמי אלא נושא הוא מצרית וממזרת כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עד, ב) כל האסורין לבא בקהל. ובירושלמי (קדושין פ"ד ה"ג) גרסינן עמוני לא ישא עמונית א"ר יוסי בר בון על דעתין דרבנן נצרכה דאין יסבור ר' יודה גרים פסולין קהל ה' אינון, לישא עמונית אינו יכול שהיא קהל ה' אצלו, לישא מצרית אינו יכול שהוא קהל ה' אצלה אמר ר' מתנא משחררין לו שפחה. ואכתי קשיא לי אמאי לא פריק ליה דמשכחי ליה בלכתחלה בנושא שפחה והוליד ממנה בן ואחר כך משחררו וכר' טרפון דאמר יכולין ממזרין ליטהר וכדאיתא בסמוך (עח, א). וניחא לי דאם כן האי לאו מצרי שלישי הוא אלא עבד משוחרר כנ"ל.
Rashba on Yevamot 77b · Sefaria
ריטב"א
אני שונה כי אם בתולה מעמיו להביא בתולה הבא מב' עממי' פרש"י ז"ל מדלא כתי' בתולת עמיו וכתב מעמיו היינו ממקצת עמיו ואעפ"י שאמה מישראל שביאתה בעבירה ואליבא דר' זכאי דלא שרי אלא בתולה מכנה (פרש"י ממכונה) שביאת' בכשרות להא לא צריכא קרא כדאי' לעיל אלא דנקט ליה לאסמכתא לדידיה לא הוצרך הכתוב לרבות התר לגיור' מכנה אדרבא פריש ליה דאתא למעוטי גיורת הבא מב' עממים דקרא דמעמיו משמע שיהו אביה ואמה מעם א' ומשני עממים וכו' פי' תלמודא מסיים לה למיפשט מינה דר' יוחנן אמר כשרה בבת גר עמוני שנשא בת ישראל דמהאי דאהדר ר' יוחנן לר' זכאי שמעי' לה שפיר:
א"ד הכי אמר ליה ר' יוחנן לר' זכאי אני שונה כי אם בתולה מעמיו להבי' בתולה הבאה מב' עממי' פי' שאביה מעם א' מדכתיב מעמיו ממקצת עמיו. ומעם שיש לו שני עממי' פי' כלומר שהיא בת עמוני שיש בהם שני עממים חלוקים דזכרים אסורים ונקבות מותרות ודייק לה מדכתיב עמיו ולא כתיב עמו ולפי האי לישנא בתרא לא אכשר ר' יוחנן בהדיא אלא בת גר עמוני שנש' בת ישראל ולהכי שיילי' בגמרא דלהאי לישנא מהיכא תיתי לן מאי דאמר רב דימי בשם רבי יוחנן דבת מצרי שנשא בת ישראל כשרה לכהונה:
השתא אמה כשרה היא מיבעי' פי' השתא אמה שלא נולדה בקדושה כשרה היא שהורתה ולידתה בקדושה מיבעיא:
ורבנן מחלל דחייבי עשה פי' וכך היא תשובתם עריות יוכיחו מה לעריות שכן כרת חלל מחייבי עשה יוכיח מה לחלל שכן יצירתו בעבירה עריות יוכיחו וחזר הדין אבל ר"ש לית ליה דר' אליעזר בן יעקב וקסבר דאין חלל מחייבי עשה ולה"ק לחכמים לא כי כלומר לדידיה לית ליה דר' אליעזר ואין תשובתם תשובה ומיהו הלכה אני אומר וא"ת ואכתי ליתבו' מחלל דחייבי לאוין דמודו ביה כולי עלמא בקראי בהדיא ולא יחלל זרעו דבהא נמי ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן יש בו כרת וי"ל דמ"מ איכא למיפרך שכן איכא בהם איסור לאו שהוא חמור ויש בו מלקות מש"כ במצרי ואדומי וכדפרש"י ז"ל:
בנים ולא בנות פי' דבנות מותרות לאלתר וא"ת אדרבה משמע ולא בנות לאיסור אפי' בדור שלישי י"ל דהאי בנים בדור ראשון ושני משתעי וה"ק מן הבנים אשר יולדו לגרים אלו דור שלישי בלבד יבא להם בקהל אבל בנים ראשוני' ושניים אסורים ובנים ולא בנו':
כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל מצרי שני במאי יטהר פירוש דכיון דמצרית ראשונה הוה אמרי' שהיא כשרה לבא בישראל הויא לה קהל גמור ומצרי אסור בה כמו שאסור בבת ישראל או בגרים דשאר עממיא והיכי משכחת להו דורות. וא"ת ותיקשי לן לדר' אליבא דר' יהודה גר עמוני היכי הוו להו ג' דורות דכיון דעמונית כשרה הויא להו ג' דורות דכיון דעמונית כשרה הויא להקהל לר' יהודה ואסור הוא בה כשם שאסור בבת ישראל וגיורת דעלמא דהא לדברי כל באי עולם עמונית כשרה וי"ל דהשתא דאסיקנא דמצרית פסולה אף עמוני נושא מצרית ראשונה או שנייה ובלאו ה"נ נושא נתינה או ממזרת כדאיתא בפ' עשרה יוחסי' (דף ס"ט) וא"ת במצרי' נמי נימא שנושא נתינה או ממזרת י"ל דא"כ לא הוי דור ג' כשר אחר הפגום שבהם הולכים אבל בעמוני ומואבי לא בעי' בהו דור כשר ולא כתיב בהו:
Ritva on Yevamot 77b · Sefaria
מאירי
העריות לא אסר הכתוב ביאתם אלא עד שלשה דורות ולא עד בכלל וכדכתיב את בת בנה ואת בת בתה והרי הבת דור אחד ובת הבת דור שני דומיא דמצרי ואדומי ואחד הזכרים ואחד הנקבות שוים שכמו שאסר בת הבן כך אסר בת הבת וביאתן בכרת אבל ממזר איסורו לעולם לזכרים ולנקבות אלא שאיסור ביאתו אינו אלא בלאו אלא שמכל מקום יש ביצירתו צד כרת שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה והחלל איסורו איסור עולם ר"ל שלעולם נפסל מן הכהונה הוא וזרעו ונוהג בנקבות שבת חלל פסולה לכהונה לעולם ויש חלל אף מחייבי עשה כגון בעולה לכהן גדול:
לענין ביאור זה שאמרו רבנן מייתו לה מחלל דחייבי עשה כך פירושו מה מצינו חלל שאינו אלא מחייבי עשה כמצרי ואדומי ועשה בו נקבות כזכרים אף אני אביא מצרי מה לחלל שכן יצירתו בעבירה עריות יוכיחו שאין יצירתן בעבירה ואין איסורן אלא עד שלשה דורות ואעפ"כ עשה בו נקבות כזכרים מה לעריות שכן כרת חלל יוכיח וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שהן אסורין אחד זכרים ואחד נקבות אף כאן כו' ומה שהוצרכנו לחלל מחייבי עשה שאם בחלל סתם הייתי אומר מה להצד השוה שכן איסור לאו תאמר במצרי ואדומי שאינו אלא עשה מתוך כך העמידה בחלל מחייבי עשה וזו ראיה לפסוק כן כמו שכתבנו בפרק הבא על יבמתו ס' א' ואני תמה שהרי מכל מקום לאו הוא דהכי קא אמרינן יש חלל מחייבי עשה דלא יחלל נמי אבעולה קאי והולד חלל והוא בלאו אע"פ שבא מחייבי עשה אלא שיש לדחוק שמאחר שעיקרו בא מאיסור עשה אין לאו שבו חמור אלא כחומרו של עשה:
ולמדנו מכל מקום שאיסור מצרי ואדומי תוך שלשה דורות נוהג אף בנקבות ואע"ג דכתיב בנים דאיכא למידק בנים ולא בנות הרי סמך להם אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה כלומר כל הנולדים ועוד ראיה שאלמלא כן לר' יהודה מיהא דקאמר קהל גרים איקרי קהל ומצרי תוך שלשה דורות אסור לישא גיורת אע"פ שאין הלכה כן לדידיה מיהא אם נקבות מצריות מותרות לאלתר הוו להו כגיורות גמורות דעלמא ומצרי שני אסור בהן ואם כן מצרי שני במה יבא לידי טהרה ר"ל לידי דור שלישי שיטהר בו שהרי אסור בבת ישראל ובגיורת ובמצרית שנתגיירה לדעתו ואם תאמר באי עבר כלומר שעבר ונשא גיורת או בת ישראל באי עבר לא מיירי קרא להיתירא ואע"ג דממזר דאי עבר הוא כגון שעבר ובא על חייבי כרת התם לאיסורא ולאחמורי ביה אבל להיתירא דלימא אי עבר ונסיב הכשיר את זרעו בהא לא מיירי קרא ואע"ג דמחזיר גרושתו איירי ביה קרא לאכשורי לברה דכתיב תועבה היא היא תועבה כו' קרא מכל מקום כי נקטה לאשמועינן עיקר איסורא נקטה הא ודאי על כרחיך נקבות אסורות ומצרי נושא מצרית ועל ידן בא לידי טהרה ואם תאמר שישא שפחה ויוליד ממנה וישחררנו אין זה מצרי שלישי אלא עבד משוחרר:
ולענין ביאור מיהא שמא תאמר ולר' יהודה הא ודאי קא מודה בעמוני ולא עמונית כלומר דעמונית כשרה והויא לה גיורת גמורה ואם כן גר עמוני אסור בה ואם כן גר עמוני את מי הוא נושא יבטל נראה לי שזו אין אנו צריכים לה ואיפשר בדעבר ונסיב דהא אי אפשר לו לבא לידי טהרה ועוד שהרי יכול לישא מצרית וממזרת כדאיתה בפרק עשרה יוחסין ע"ד ב':
Meiri on Yevamot 77b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תובד"ה מצרי שני שנשא כו' ואר"י דאתי מחלל דחייבי עשה כו' וכראב"י כו' עכ"ל ויש להקשות כיון דאיכא למילף מחלל דחייבי עשה ואלמנה לחומרא מאי קא משני דנילף ליה מעמוני ומצרי שני לקולא דהא כל היכא דאיכא דינא לחומרא ואיכא דינא לקולא לחומרא דיינינן ליה וי"ל דהאי דינא דקא עבדינן לקולא אינו אלא גילוי מלתא בעלמא למימר דמרבינן ליה להכשיר מעמיו דהוי נמי הבאה מב' עממין ודו"ק:
בפרש"י בד"ה עריות יוכיחו שלא אסר בהן כו' ועשה בהן נקבות כזכרים בת בתו כבת בנו עכ"ל ואין זה דומה דא' זכרים וא' נקבות דגבי ממזר ומצרי היינו דהאיסור הוא הזכר או הנקבה אבל הכא האיסור הוא בגוונא חדא ומה לי בת בתו או בת בנו ולולי פרש"י היה נראה לכאורה לפרש דעשה בעריות נקבות כזכרים כמו שהזכר אסור בבת בנו ובבת בתו כך הנקבה אסורה בבן בנה ובבן בתה דהשתא הוה דומה ממש לא' זכרים וא' נקבות דגבי ממזר כמו דהנקבה אסורה בממזר זכר כך הזכר אסור בממזרת וכה"ג במצרי אבל א"א לפרש כן דהא דאסורה בבן בנה ובן בתה אינו אלא מן השניות כמו אם אמו ואם אביו ודו"ק:
בד"ה עריות יוכיחו שכשרים לכל ישראל חוץ מקרובים עכ"ל ולכאורה אין זה מדוקדק דמשמע הא דקאמר דעריות יוכיחו היינו דמותרים אחר ג' דורות כמו מצרי ולא דעריות יוכיחו שכשרים לאחר דהא מצרי אינו כשר לאחר כלל ומי הכריחו לפרש כך דהא שפיר איכא למימר עריות יוכיחו דמותר אחר ג' דורות ויש ליישב משום דאף אחר ג' דורות מיהת איסור עריות במקומה עומדת לאחר דאם הוא לו דור רביעי הוה ליה לבנו דור ג' דהשתא לא הוה דומה ממש להיתר ג' דורות דגבי מצרי דהותר לכל ומזה הוכרח לפרש דשפיר קאמר מיהת עריות יוכיחו דהותר אחר ג' דורות וכשרים לכל ישראל אחר ג' דורות חוץ מהקרובים ודו"ק:
גמ' ועוד מקרא מסייעני בנים כו' ומיהו לא איצטריך ליה בנים להך מלתא דהא מק"ו יליף ובנים איצטריך לכדלקמן אם נאמר דורות ולא נאמר בנים כו' דההיא דרשא כר"ש אתיא כמ"ש התוס' לקמן אך קשה אמאי איצטריך ליה לר' יהודה קרא דהכתוב תלאן בלידה דהא מהיכא תיתי לאסור דאק"ו דקבעי ר"ש למילף איכא תשובה כדקאמר דעריות יוכיחו כו' וי"ל דר' יהודה לאו היינו תנא דמתני' דקאמר ואם לדין יש תשובה אלא דר' יהודה נמי לא סבירא ליה כראב"י דהשתא ה"ל ק"ו גמור ואיצטריך ליה קרא דתלאן בלידה לאפוקי מק"ו ודו"ק:
Chidushei Halachot on Yevamot 77b · Sefaria
מהר"ם
גמ' דקאמר מצרי שני וכו' יוכיח מה למצרי שני וכו' עד וחזר הדין ופרש"י ד"ה וחזר הדין הצד השוה שבהן שאינה ברוב הקהל ובתם כשרה שב"ה קיים וא"כ מה השיב רבי בגמרא חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר הא כבר פסק מהם שעבוד של חלק העזרה וחלק מזבח אם לא שנאמר שחלקינו ר"ל חתנות וחלק מזבח כשיבנה ב"ה יחזרו לשעבודם וזה דוחק וגם לא יתיישב לפי' זה איך היו רוצים להתיר בימי רבי חתנות הא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד חבירו כדמשמע בתוס' דף זה ע"ב ר"ה בימי רבי וכו' לכך כתבו ועוד יש לפרש וכו' דלעולם דכולם משה ויהושע ודוד כולם גזרו עליהם שעבוד ועבדות אלא שלא היה עבדות גמור שיהיו אסורים משום לא יהיה קדש ויהיה לנתינים תורת עבדות אלא שאותו עבדות גזרו עליהם כדי שלא יתחתנו בהם משום דנראין כעבדים ולפי זה יקשה לנו ההיא דפ' אלו נערות ודפרק עשרה יוחסין כי אין לנתינים שום תורת עבדים אע"פ שגם דוד גזר עליהם עבדות כי לא היה עבדות גמור ומתיישב ג"כ שפיר הא דלקמן בימי רבי וכו' וכך מדויקים דברי התוס' בפירוש וכצ"ל לפירוש ר"ת דפירש דחתנות אסור מן התורה א"א שדוד גזר עליהם שעבוד צ"ל דלאו שעבוד גמור גזר עליהם שיהיה להם תורת עבדים רק השתעבדות ושפלות כדי שלא יקשה עליו ההיא דפ' אלו נערות ודפ' י' יוחסין:
בא"ד בפירוש ר"ת והא דקאמר בימי רבי בקשו וכו' ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר וכו' הוצרכו לכתוב זה משום דלפי' זה דלא בקשו להתיר חתנות משום שהוא אסור מן התורה ולא תלי איסור חתנות כלל בעבדות שלהם מה אמר חלק מזבח מי יתיר מה נפקא לן בחלק מזבח הא לא בקשו להתיר כ"א שעבוד יתירה חלק שעבודם ומה אכפת להם בחלק מזבח ישאר חלק מזבח בחזקתו הראשונה לכך כתבו הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקינו שלא ישתכח חלק מזבח וכו':
Maharam on Yevamot 77b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אמר רב יוסף היינו דשמענא כעין זה שבת דף כח ע"ב לקמן דף פ ע"א:
Gilyon HaShas on Yevamot 77b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ע״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־430 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 137 מילים
נפתחת ב״דְּתָנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״כִּי…״
- קטע 222 מילים
נפתחת ב״מַאי ״שְׁנֵי עַמְמִין״? אִילֵּימָא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית,…״
- קטע 325 מילים
נפתחת ב״וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה ״עַמָּיו״…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״וּלְהָךְ לִישָּׁנָא, בַּת מִצְרִי שֵׁנִי, דִּכְשֵׁרָה לִכְהוּנָּה…״
- קטע 56 מילים
נפתחת ב״מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה יוֹכִיחַ!…״
- קטע 610 מילים
נפתחת ב״מָה לְמִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה, שֶׁכֵּן…״
- קטע 78 מילים
נפתחת ב״עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין…״
- קטע 815 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דִּשְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַב…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר:…״
- קטע 1021 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא. מַאי דַּאֲמַרְתְּ…״
- קטע 1115 מילים
נפתחת ב״וּבִתָּהּ מֵעַמּוֹנִי כְּשֵׁרָה, לְמַאי? אִילֵימָא לָבֹא בַּקָּהָל…״
- קטע 1231 מילים
נפתחת ב״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּעַמּוֹנִי וְעַמּוֹנִית שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, אֲבָל…״
- קטע 137 מילים
נפתחת ב״מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָן אֲסוּרִין וְכוּ׳. מַאי תְּשׁוּבָה?…״
- קטע 1424 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״
- קטע 156 מילים
נפתחת ב״מָה לַעֲרָיוֹת, שֶׁכֵּן כָּרֵת! מַמְזֵר יוֹכִיחַ.…״
- קטע 1612 מילים
נפתחת ב״מָה לְמַמְזֵר, שֶׁכֵּן אֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל…״
- קטע 1729 מילים
נפתחת ב״לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי…״
- קטע 189 מילים
נפתחת ב״מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן…״
- קטע 198 מילים
נפתחת ב״וְרַבָּנַן, מֵחָלָל דְּחַיָּיבֵי עֲשֵׂה, וּכְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן…״
- קטע 2025 מילים
נפתחת ב״וּמַאי ״לָא כִּי״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי,…״
- קטע 2115 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה אֲנִי…״
- קטע 2223 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״בָּנִים״ וְלֹא בָּנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי…״
- קטע 2325 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת יבמות דף ע״ז עמוד ב׳ · קטע 8 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דִּשְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יבמות דף ע״ז עמוד ב׳ · קטע 9 — “כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: הָכִי תַּנָּא…”
לשון המקור
דְּתָנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה״, לְהָבִיא גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ — שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה ״עַמָּיו״, ״מֵעַמָּיו״ — לְהָבִיא בְּתוּלָה הַבָּאָה מִשְּׁנֵי עַמְמִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ וְתוּ לָא?
מַאי ״שְׁנֵי עַמְמִין״? אִילֵּימָא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית, וּמַאי מִשְּׁנֵי עַמְמִין, דִּזְכָרִים אֲסוּרִין וּנְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת, הַיְינוּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ. אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל.
וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה ״עַמָּיו״ ״מֵעַמָּיו״ — לְהָבִיא בְּתוּלָה הַבָּאָה מִשְּׁנֵי עַמְמִין, וּמֵעַם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עַמְמִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ וְתוּ לָא?
וּלְהָךְ לִישָּׁנָא, בַּת מִצְרִי שֵׁנִי, דִּכְשֵׁרָה לִכְהוּנָּה מְנָא לֵיהּ? וְכִי תֵּימָא דְּיָלֵיף מֵעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל: מָה לְעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן נְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת.
מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה יוֹכִיחַ!
מָה לְמִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה, שֶׁכֵּן אֵין בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה.
עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין וְכוּ׳.
אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דִּשְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר ״עַמָּיו״ ״מֵעַמָּיו״, וְלָא יָדַעְנָא מַאי קָאָמַר.
כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: הָכִי תַּנָּא קַמֵּיהּ: אִשָּׁה עַמּוֹנִית — כְּשֵׁרָה, בְּנָהּ מֵעַמּוֹנִי — פָּסוּל, וּבִתָּהּ מֵעַמּוֹנִי — כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּעַמּוֹנִי וְעַמּוֹנִית שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, אֲבָל בִּתָּהּ מֵעַמּוֹנִי — פְּסוּלָה.
אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא. מַאי דַּאֲמַרְתְּ אִשָּׁה עַמּוֹנִית כְּשֵׁרָה — ״עַמּוֹנִי״ וְלֹא עַמּוֹנִית. בְּנָהּ מֵעַמּוֹנִי פָּסוּל — דְּהָא עַמּוֹנִי הוּא.
וּבִתָּהּ מֵעַמּוֹנִי כְּשֵׁרָה, לְמַאי? אִילֵימָא לָבֹא בַּקָּהָל — הַשְׁתָּא אִמָּהּ כְּשֵׁרָה, הִיא מִיבַּעְיָא? אֶלָּא לִכְהוּנָּה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּעַמּוֹנִי וְעַמּוֹנִית שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, אֲבָל בִּתָּהּ מֵעַמּוֹנִי פְּסוּלָה. מַאי בִּתָּהּ מֵעַמּוֹנִי? אִילֵּימָא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית — הַיְינוּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ! אֶלָּא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא.
מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָן אֲסוּרִין וְכוּ׳. מַאי תְּשׁוּבָה?
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: עֲרָיוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁלֹּא אָסַר בָּהֶן אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת!
מָה לַעֲרָיוֹת, שֶׁכֵּן כָּרֵת! מַמְזֵר יוֹכִיחַ.
מָה לְמַמְזֵר, שֶׁכֵּן אֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל לְעוֹלָם. עֲרָיוֹת יוֹכִיחוּ, וְחָזַר הַדִּין.
לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֲסוּרִין, וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. אַף אֲנִי אָבִיא מִצְרִי וּמִצְרִית שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.
מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד כָּרֵת.
וְרַבָּנַן, מֵחָלָל דְּחַיָּיבֵי עֲשֵׂה, וּכְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
וּמַאי ״לָא כִּי״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, לָא סְבִירָא לִי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. לְדִידְכוּ, דִּסְבִירָא לְכוּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר.
תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר, וְעוֹד: מִקְרָא מְסַיְּיעֵנִי, ״בָּנִים״ — וְלֹא בָּנוֹת.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״בָּנִים״ וְלֹא בָּנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי״, הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵידָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵידָה — לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: קְהַל גֵּרִים אִיקְּרִי קָהָל,