דף ביאור

מסכת יבמות דף ע״ו עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף ע״ו עמוד א׳

מסכת יבמות דף ע״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־431 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ממולאי ממשפחה אומללה מבית עלי דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף יח.) אביי ורבא מדבית עלי קאתו:

מבשלה מתבשל שכבת זרע ונגמר להוליד ולעשות פרי:

ניקב נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר רואים אם גדול כ"כ שאם נקרי האיש הזה נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול:

היכא אילימא למטה מעטרה כו' דהוא בראש הגיד. ולמעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו:

היכי עבדינן כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה:

אבי פוקרי נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי:

ראשית אוני היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון שלא ראה קרי מימיו. כלומר דמצרכת ליה כולי האי:

מעבירין לפניו בגדי צבעונים של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי:

ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yevamot 76a · Sefaria · CC0

תוספות

ממולאי פי' בקונטרס מקוטעים משפחה אומללה וקשה דהוה ליה למימר משום דאתון מולאי ויש לפרש שהוא שם מקום כדאמרינן בב"ר ר"מ אזל לממלא חזנהו דהוו שחורי ראש אמר להו מדבית עלי אתון דכתיב כל מרבית ביתך וגו':

שלא ראה קרי מימיו ונתעברה מביאה ראשונה שמיעכה באצבעה כדאמרינן בתמר בפרק ד' אחין (לעיל יבמות לד:):

המסוללות פירש ריב"ן מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן ולא יתכן דבפ' במה אשה (שבת דף סה. ושם) אמרי' שמואל לא שביק להו לבנתיה דגנין גבי הדדי משום דרב הונא דאמר נשים המסוללות כו' ומשמע דלא היו נשואות שהיו עדיין בבית שמואל ולא יתכן נמי הא דפירש בקונטרס התם דפסולות לכהן גדול דאע"ג דכהן גדול לא הוה בימי שמואל מכל מקום מכוער הדבר כיון שנפסלות בכך לכהן גדול דהכא משמע דפסולות אף לכהן הדיוט משום זונה מדקאמר אפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי כו' מכלל דרב הונא משום זונה פסיל להו:

בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות והא דפריך בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לו. ושם) בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכן בשילהי האומר בקדושין (דף סח: ושם) לא גרסינן התם לא יהא לך חיתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש ור"ת הגיה לא יהא לך ליקוחין בהן דמלא תקח דריש כדפרישית ואיירי בנכריותן כדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירים דלא שייך בגירות:

Tosafot on Yevamot 76a · Sefaria

ריטב"א

משום דאתו ממולאי פרש"י ז"ל לשון כרותים ואומללי' שהם ממשפחת בני עלי שנכרתים בחצי ימיהם ור"י ז"ל פי' ממולאי שם מקום כדאמרי' במדרש ר"מ הלך לממולא חזנהו להנהו דהוו שחורי ראש אמר להם מדבית עלי אתון ועסקו בתורה:

ניקב בעטרה עצמה ונסתם כל שאלו ניקרי ונקרע פסול פי' שנקרע למעלה מן העטרה פסול וזהו פיסול החוז' להתרו ולהכשירו פי' ה"ר אלעזר ממיץ ז"ל דאינו פסול לבא בקהל שאין זה פצוע דכא שהרי אמרו בספרי הפצוע דכא אינו חוזר לברייתו ולקמן בפ' אמרי' כי סריס אדם אין לו רפואה אלא לומר שהוא פסול מלהוליד ובניו ממזרים וכן כתב בעל ס' המצות אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל פוסלים אותו לקהל:

זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ולא מצי למימר למעוטי ריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתה שהיא טריפא דדומיא דהא דגיד בעי' שהסתימה היא מגופו של גיד והיינו דלא פליגא הא אמאי דק"ל דריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתא שהיא כשרה וכדאיתא בדוכתא בפ' אלו טריפות:

ואמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה פרש"י ז"ל משום זונה ולא מחוור דהא רב הונא לית ליה דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו וכ"ש בזו דגריע מינה טובא כדאמרי' בסמוך לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל במ' שבת גבי אבוה דשמואל דלא שבק להו לברתי' דגניין בהדי הדדי קאתי לומר דטעמ' משו' דר"ה דפסל' לכ"ג משו' השרת בתולי' והויא כבוגר' שכלו קצת בתולי' ואע"ג דכ"ג בימי ר"ה לא הוה אמר לה לענין הלכת' כדאמר ר' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ט ע"ב) ואבוה דשמואל הוה בעי לנטורינהו לקדוש' גמורה:

והא דאמרי' הכא ואפילו אליבא דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה כו' הכי פי' אפי' לר' אליעזר דמחמיר בפסולי כהונה לומ' דפנוי הבא על הפנייה עשאה זונה התם הוא משום דאיכא מעשה איש אבל הכא פריצות בעלמא הוא ואפי' לכ"ג לא פסילא ולרבותא נקט לה רבא אע"ג דלית הלכתא כוותיה ואע"ג דלא שייכא כדרב הונא להאי:

הדר אמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' בעכומו"תן לית ליה חתנות פי' דודאי חתנות דאסר רחמנא בגרותן הוא וישראל כשר אסור הוא בנתינה וגיור' מן התורה וכיון דשרי בה פצוע דכא על כרחך טעמ' דמילתא משום דלא קאי בקדושתיה וש"מ דפצוע דכא כהן מותר בגיור' למ"ד דקהל גרים לא איקרו קהל ולא פסלי ליה עליה משום זונה כדמעיקרא דהא לא קאי בקדושתיה לאחר שנפל וכן הלכתא הלכך פצוע דכא אפי' כהן מותר בגיור' ונתינה אעפ"י שהן איסור מן התור' לכהן ברור ולישראל ברור כשנפצעו אשתרו להו בנייהו לפי שיצאו מקדושתם וכיון שכן ה"ה שהם מותרי' בממזרת כיון דממזרים לא איקרי קהל והני יצאו מקדושתם דמה לי נתינה מה לי ממזרת הא והא איסור תורה הוא כישראל ברור וכן אמר בירושלמי בפי' דלמאן דשרי פצוע דכא בנתינה מותר נמי בממזרת ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהוא מותר בגיור' ונתינ' ואסור בממזר' כי הוא סובר דגיורת לכהן ונתינה לישראל אסור' מדבריהם וממזרת אסור תורה ולא הותרו לו אלא איסור מדבריהם וליתא כדמוכח סוגיין במסקנא ובכל דוכתיה נמי אסור תורה וכדבעיא למימ' קמן וגיורת נמי איסור תורה היא לכהן כדכתב בפרק הבא על יבמתו:

Ritva on Yevamot 76a · Sefaria

מאירי

שני נקבים יש בגיד שאחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע וביניהם כקליפת השום ואם נסתם שביל של זרע על ידי אדם ויוצא לו דרך שביל שמי רגלים יוצאין משם פסול שאין הזרע מתבשל לשם ומכל מקום אם היה מטיל מים משני מקומות כגון בשביל של זרע ובשביל של מי רגלים כשר הואיל ומכל מקום אין הזרע יוצא משביל שלו אע"פ שהשתן נכנס בשביל שלו אין בשולו נמנע אחר שהוא במקומו:

ניקבה העטרה עצמה אם כשהוא רואה קרי הנקב מתרחב ויוצא שכבת זרע דרך הנקב פסול ואם לאו כשר ואם ניקב בכדי יציאת הזרע ונסתם חזר להכשרו:

הריאה שניקבה ועלה בה קרום מחמת מכה שבמקום אחר שלא ממקום הנקב אינו קרום וטרפה כמו שביארנו במקומו:

נשים המסוללות זו בזו ר"ל שבאות זו על זו אפילו פלטו זו בזו אפילו היו חייבי כריתות זו בזו אינן נעשות זונות בכך ליפסל לכהונה שאין ענינם אלא פריצות בעלמא ולשון מסוללות כאדם שדורך במסלה ואינו בוקע בעפרה כלום:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ובמשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' מבואר לר"ם:

אמר המאירי פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת שהרי לא נאסרו אלא לבא בקהל כדכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' וקהל גרים ומשוחררים לא איקרו קהל הא בישראל אסורים הם לבד אבל לא בניהם שהרי לא מנה בו דורות:

משנה עמוני ומואבי אסורין ואסורן אסור עולם אבל נקיבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות אמ"ר שמעון קל וחמר הדברים מה אם במקום שאסר את הזכרים אסור עולם התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל אם הדין יש תשובה אמר להם לא כי הלכה אני אומר ממזרין ונתינין אסורין ואסורן אסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות אמר הר"ם התשובה אשר אפשר שיושב בה ר' שמעון כי להם שאמרו לו מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים האיש דרכו לקדם ולא האשה תאמר במצרי ואדומי שלא תלה ריחוק לשלש הדורות בדבר בעולם ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי עמוני ומואבי אע"פ שנתגיירו אסורין לבא בקהל ואיסורם איסור עולם דור אחר דור שהרי נאמר בהם גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם ונקבותיהם מותרות מיד ומפני שנתלה איסורן בטעם שאין לו מקום אצל הנשים דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' איש דרכו לקדם ואשה אין דרכה לקדם:

ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Yevamot 76a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא פצוע דכא כהן מהו בגיורת כו' הרמב"ם פי"ז מהלכות א"ב פסק דפצוע דכא מותר בנתינה וכל הספיקות ואסור בממזרת כו' עכ"ל והראב"ד השיג עליו שם גם הטור אה"ע סימן ה' כתב ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל לא יבא אבל באחריני שרי ואין חילוק עכ"ל. כתב הב"י לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי כו' עכ"ל ואין דברי הטור מובנים כך דאיך עלה על הדעת להתיר פצוע דכא בנתינה מקהל ה' דכתיב גבי ממזר ולא מקהל ה' דכתיב גבי פצוע דכא גופיה אבל נראה דטעות נפל בספרי הטור וצ"ל במקום ממזר בקהל ה' פצוע דכא בקהל ה':

Chidushei Halachot on Yevamot 76a · Sefaria

גליון הש"ס

רש"י ד"ה כהן וכו' שנבעלה מקודם עיין תוס' לעיל סא ע"א ד"ה אין זונה:

Gilyon HaShas on Yevamot 76a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

מִמּוּלָאֵי, אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָתָא? בִּמְקוֹמָהּ — מְבַשְּׁלָה, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ — לָא מְבַשְּׁלָה.

קטע 2

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נִיקַּב וְנִסְתַּם, כֹּל שֶׁאִילּוּ נִקְרֵי וְנִקְרָע — פְּסוּל. וְאִי לָאו — כָּשֵׁר. הָוֵי בֵּהּ רָבָא: הֵיכָא? אִילֵּימָא לְמַטָּה מֵעֲטָרָה — אֲפִילּוּ נִכְרַת נָמֵי, אֶלָּא בַּעֲטָרָה עַצְמָהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב מָרִי בַּר מָר אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: נִיקַּב בַּעֲטָרָה עַצְמָהּ וְנִסְתַּם, כֹּל שֶׁאִילּוּ נִקְרֵי וְנִקְרָע פָּסוּל, וְאִי לָאו — כָּשֵׁר.

קטע 3

שְׁלַח לֵיהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה לְרַב יוֹסֵף: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, הֵיכִי עָבְדִינַן? אֲמַר לֵיהּ: מַיְיתִינַן נַהֲמָא חַמִּימָא דִּשְׂעָרֵי, וּמַנְּחִינַן לֵיהּ אַבֵּי פוֹקְרֵי, וּמִקְּרֵי, וְחָזֵינַן לֵיהּ.

קטע 4

אָמַר אַבָּיֵי: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא יַעֲקֹב אָבִינוּ הֲוַאי, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי״, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו!

קטע 5

אֶלָּא, אָמַר אַבָּיֵי: מְעַבְּרִינַן קַמֵּיהּ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין. אָמַר רָבָא: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי הוּא?! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.

קטע 6

תָּנוּ רַבָּנַן: נִיקַּב — פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹתֵת. נִסְתַּם — כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלִיד. וְזֶהוּ פְּסוּל שֶׁחוֹזֵר לְהֶכְשֵׁירוֹ. ״זֶהוּ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָּרֵיאָה, דְּאֵינוֹ קְרוּם.

קטע 7

שְׁלַח לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבָּיֵי: הֵיכִי עָבְדִינַן? מַיְיתִינַן שְׂעָרְתָּא וּמְסָרְטִינַן לֵיהּ, וּמַיְיתִינַן תַּרְבָּא וְשָׁיְיפִינַן, וּמַיְיתִינַן שׁוּמְשָׁנָא גַּמְלָא וּמְנַכְּתִינַן לֵיהּ, וּפָסְקִינַן לֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ. וְדַוְקָא שְׂעָרְתָּא, אֲבָל פַּרְזְלָא — מִזְרָף זָרֵיף. וְהָנֵי מִילֵּי קָטָן, אֲבָל גָּדוֹל — אִיקַּפּוֹלֵי מִיקַּפַּל.

קטע 8

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַמֵּטִיל מַיִם מִשְּׁתֵּי מְקוֹמוֹת, פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֵית הִלְכְתָא לָא כִּבְרָא וְלָא כְּאַבָּא, בְּרָא — הָא דַּאֲמַרַן. אַבָּא — דְּאָמַר רַב הוּנָא: נָשִׁים הַמְסוֹלְלוֹת זוֹ בָּזוֹ, פְּסוּלוֹת לַכְּהוּנָּה.

קטע 9

וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה — הָנֵי מִילֵּי אִישׁ, אֲבָל אִשָּׁה פְּרִיצוּתָא בְּעָלְמָא.

קטע 10

מַתְנִי׳ פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה מוּתָּרִין בְּגִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה בִּקְהַל ה׳״.

קטע 11

גְּמָ׳ בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן מַהוּ, בְּגִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת? בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי וַאֲסִיר, אוֹ דִלְמָא לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי וּשְׁרֵי?

קטע 12

אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: פְּצוּעַ דַּכָּא יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר בִּנְתִינָה. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי, אִקְרִי כָּאן ״לֹא תִתְחַתֵּן בָּם״.

קטע 13

אָמַר רָבָא: אַטּוּ הָתָם מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה וְלָאו קְדוּשָּׁה הוּא? דִּלְמָא מוֹלֵיד בֵּן, וְאָזֵיל פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְהָנֵי מִילֵּי — בְּגוֹיוּתָן, כִּי מִגַּיְירִי (בְּיִשְׂרָאֵל) [מִישְׁרָא] שְׁרוּ, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ. וְכִי גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן — בְּהָנָךְ דִּבְנֵי אוֹלוֹדֵי, אֲבָל הַאי דְּלָאו בַּר אוֹלוֹדֵי — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

קטע 14

אֶלָּא מֵעַתָּה, מַמְזֵר, דְּבַר אוֹלוֹדֵי, הָכִי נָמֵי דַּאֲסִיר? וְהָא תְּנַן: מַמְזֵרִים וּנְתִינִים מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה! אֶלָּא: כִּי גְּזוּר רַבָּנַן — בִּכְשֵׁרִים. בִּפְסוּלִים לָא גְּזוּר רַבָּנַן.

קטע 15

הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא, בְּגוֹיוּתָן — לֵית לְהוּ חַתְנוּת, נִתְגַּיְּירוּ — אִית לְהוּ חַתְנוּת.

קטע 16

מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם״! גַּיּיוֹרֵי גַּיְּירַהּ. וְהָא לֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה! מִידֵּי הוּא טַעְמָא — אֶלָּא לְשׁוּלְחַן מְלָכִים,

מסכת יבמות דף ע״ו עמוד א׳

מסכת יבמות דף ע״ו עמוד א׳

רש"י

תוספות

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור