דף ביאור

מסכת יבמות דף קכ״ב עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף קכ״ב עמוד א׳

מסכת יבמות דף קכ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־528 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

תלתא ריגלי שהיו תלמידי חכמים נקבצים לשמוע דרשה הלכות פסח בפסח והיתה שואלת מהם. ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם:

של ערלה הן פירות נטיעה הן וישנם משובחים מפירות אילן זקן:

של עזיקה מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית. וקשיא לי דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול"ש מן המופקר אסורים וקודם הזמן אלו ואלו מותרים:

לא אמר כלום לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן. וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחם ואמר מעזיקה הבאתי אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו. והכא נמי לא נתכוין עובד כוכבים זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו:

חבל הפסד ועגמת נפש הוא:

קולר חבורה:

לכרכום ביתר כשבאה ביתר במצור:

מתני' על פי בת קול שמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו:

ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yevamot 122a · Sefaria

תוספות

של עזיקה פי' בקונטרס מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית הוא וקשה לו אי (משומר) קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר"ת דהא בהדיא תניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וא"ת דתניא בת"כ ובפרק הבית והעליה (ב"מ קיח.) שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשומר אסור לישראל כו' כדפי' ואר"י שלא היו שומרין אותו אלא מונעים רגלי בהמה משם ומודיעין לבני אדם שהם לצורך ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע"י שינוי ובת"כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' על ידי שינוי ומן המופקר אתה בוצר היינו כלומר אוכל:

דחזו ליה בבואה בירושלמי רבי אחא בר חנינא בשם רבי חמא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם והא תניין מי שהיה מושלך בבור ואמר מי ששומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וא"ר נתן והוא שראה בבואה של אדם אמר רבי בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות והא דאמר (מגילה ד' ג.) אל יתן אדם שלום לחברו בלילה דחיישינן שמא שד הוא היינו בשדה דומיא דיהושע שהיה חוץ למחנה ישראל בירושלמי פליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אם משיאין את אשתו:

Tosafot on Yevamot 122a · Sefaria

רשב"א

פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן כתב רש"י ז"ל (בד"ה של עזיקה ובד"ה לא אמר כלום) מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר לא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין. וכמדומה לי דהאי עזקה שם עיר שבא"י ופירותיו משובחין ואם היה גוי זה בחו"ל ומשבחן ואומר מעזקה הבאתים, אין חוששין לומר אמת דבריו, דשמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו ע"כ. וכן פירש במס' סוכה (לט, ב ד"ה אבל בלוקח וכו') גבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי. ור"ת ז"ל (בתוס' ד"ה של עזיקה) השיב עליו לומר דאפילו קודם הביעור מן המשומר אסור מדתניא בספרא (פרשת בהר סיני פר' א פי' ג) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. אלמא פירות מן המשומר ואפילו קודם זמן הביעור אסורין. נ"ל לו לרב ז"ל דהאי לא תבצור לאסור את הפירות בא. אבל רש"י ז"ל פירש בפירוש החומש (פר' כ"ה פסוק ה) שלא בא אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה. שכן כתיב כאן ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותה מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר. וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה וכו'. וראיה הביא הרמב"ן נר"ו מההיא דתניא בסוכה (שם) דאי פירות גופייהו אסירי, היכי קתני אפילו כחצי איסר אסור, לכולי עלמא אסורין הם עצמן ואפילו לדידיה. אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא. ולעיקר שמעתין פירש הרמב"ן נר"ו דהאי דנקט של עזקה, משום של ערלה נקטיה, כלומר כמו שאמר של עזקה להשביח מקחו, כך אמר של ערלה להשביח מקחו ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל. ואינו מחוור לי דאלו אמר של ערלה הן בלבד מי מהימן, הא ודאי אף בכי הא לא מהימן דלהשביח מקחו קאמר. ופירוש אחר פירש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים (מנחות פה, ב) שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאתו עפר, ואברויי אילנא הוא ואסור. ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו. וקיימא לן (שביעית פ"ב מ"ו) הנוטע בשביעית יעקור, ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית (שם פ"ד מ"ב).

Rashba on Yevamot 122a · Sefaria

ריטב"א

עכומ"ז שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזיק' הם פרש"י ז"ל בשם רבותי ז"ל של עזק' פרדס מעזק הם וגדר לו סביב והוא שנה שביעית והוי להו פירות משומרים בשביעית שהם אסורים והקשה הוא ז"ל דפירות משומרים אינה אסורים קודם זמן הביעור ואם לאחר הביעור אפי' מן המופקרים אסורים ור"ת ז"ל השיב עליו ואמר ואפי' קודם הביעור פירו משומרי אסורי' מדתני' בספר' ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקרי' והרמב"ן ז"ל השיב דההיא בריית' לא באה לאסור הפירות עצמם אלא לאסור הבצירה וליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אות' ואינו מפקיר וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפי' החומש שלו ואת ענבי נזירך לא תבצור ענבי נזירך שהפרש' והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצר אותם כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאני' של שביעית אין קוצרין אותם במוקצע ובמ' סוכה גר' כדפרש"י ז"ל דתניא התם אבל בלוקח מעם הארץ מן המשומר אפי' כבחצי איסור אסור וע"כ מטעמ' דפרש"י ז"ל התם דהיינו משום חשש סחורה ומערים הוא כשמוכר על יד על יד ואלו היה פירות משומרים דשביעית אסורים אמאי לא אסר אלא בעם הארץ כדקתני רישא הרי הן עצמן אסורים ואפי' ביד חבר הלכך הא דקאמר של עזקה יש לפרש כלשון שפרש"י ז"ל משמו שם העיר שבארץ ישראל היא ופירותיה משובחים ואם היה עכומ"ז זה בחוצה לארץ ואומר מעזקה הם אין חוששין לדבריו לומר ישראל מכרם לו ושמא לא נתעשרו א"נ שלשון עזקה מלשון עוזק בין הבתים שפירושו חופר או עושה להם כמין עוגיאות למלאתו עפר ואברויי אילימא הוא ואסור ומפני כן הפירות עצמן אסורים כשביעית כיון שבאו מחמת עבודת שביעית וכדאמר הנוטע בשביעית יעקר ושדה שנטייב' או נדיירה לא תזרע במוצאי שביעית וכגון שאומר העכו"מז שהה משדה של ישראל שעוזקין ישראל או שעזק עכומ"ז בשליחותו דבהא הוא דקנסו חכמים לאסור פירותיו:

ודילמא שד הוא ואוקימנא כגון דחזו בבואה דבבואה הלכך לא חיישי' שמא שד הוא ואע"ג דאמרי' בסמוך בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין התם הוא דלא למיחוש לצרה דלא שכיח דתעבד כולי האי דמגליא מילתא אבל לשד חיישי' אפי' בשעת הסכנה כנ"ל לפי שיטת הראשוני' ז"ל אבל מ"ה אומר דכיון דאמרי' בסמוך גבי צרה דלא חיישי' ליה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישי' לשד כלל ואע"ג דלא חזי ליה בבוא' דבבואה וכי מייתי בסמוך ההיא דר' ישמעאל לא קאמרי אלא לתירוצי אפילו לקושין דשד ואומר ר"י ז"ל ב"ה דהא דאמרי' הכא ובמ' גיטין ובפ"ק דמגילה דחיישי' לשד ה"מ בבורות או בשדה כי הא דהכא ודהתם ומפני שהשידות מצוית בבורות ובשדות אבל בעיר אין חוששי' אפי' בלילא לא לענין נתינת שלום ולא לענין גט ועדות אשה וכן הוא בירושלמי הדא דתימא בשדה ובבור שהשדים מצויים בבורות ולכן הסכימו כל רבותינו זכרונו לברכה:

והחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ואף על גב דעבד ושפחה פסולים לעדות מן התורה כיון שאין פסולים מחמת עבירות הכשירו חכמים בכאן משום עגינ' אבל גזלן של תורה ושאר פסולי' מן התורה מחמת פסולים לעדות אשה כדאיתא בפ"ק דר"ה ולעיל בפ' כיצד וסברא דרבוותא ז"ל שהוא מל"ת משיאין על פיו דלא גרע מעובדי כוכבים ומזלות מסיח לפי תומו וגזלן של דבריהם כשר לעדות אשה כדאיתא התם ומסתבר דעד מפי עד עכומ"ז גבי מסיח לפי תומו כשר כשם שכשר מפי עבד ואשה וכדאמרי' לעיל כששמע מפי נשים ומפי קטנים משום דקים לן דקושטא קאמרי ועד מפי עד כתב בירושלמי נחלקו בזה אם מצאו כתוב בשטר איש פ' מת ר' ירמיה אומר משיאין ורבי בון בר כהנא אומר אין משיאין ורבינו הגדול זכרונו לברכה הביאו בהלכותיו ולא פסק בה הלכת' כמאן אבל במ' גיטי' פ' מי שאחזו כתב הא דתניא כשם שבודקי' אותו לגיטין כך בודקי' אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ואוקימנא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בעדות אשה אפי' מפי כתבם וכ"פ הרמב"ם ז"ל ודוקא כשנתקיים כתב ידו של אותו עד אבל קצת רז"ל ובכללן הרמב"ם ז"ל כתבו דאפי' כשאינו מקויי' נמי כיון דקיום שטרות דרבנן הוא הכא אוקמוה אדינ' דאורי' דהא אקילו בעדות אשה משום עגונא ולא הדרי ומחמרי' בה וטעמא דמסתבר בעיני הר"ם ז"ל ומיהו כל כיוצא בזה נר' שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

לכשתהא הפונדקית נאמנת פי' כשימצא דבר אמת שהאמינו הפונדקית כלומר שלא סמכו עליה מדין עדות אלא מדין שהיתה מסיחה לפי תומה:

Ritva on Yevamot 122a · Sefaria

מאירי

גוי שהיה מוכר פירות ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם של נטע רבעי הם לא אמר כלום שלא אמר אלא להשביח מקחו של ערלה ונטע רבעי מפני שפירות הילדה חשובים מפירות הזקנה ואינו נאמן בשל ערלה לאסרם בהנאה וכל שכן באכילה ולא בנטע רבעי להצריכם פדיון וכן של עזיקה והוא מקום שבארץ ישראל שפירותיו משובחים וכשמביאם חוצה לארץ לפי דבריו הוא מטעינם במעשר שאינו נאמן כך פירשוה גדולי הרבנים ומתחילה היו מפרשין של עזיקה פרדס המעוזק וגדור סביב והוא של שביעית שהמשומר אסור בו ומקשים לעצמם שהרי אם עבר זמן הביעור אף מן המופקר אסור וקודם זמן הביעור אף מן המשומר מותר ואחרוניהם משיבים עליהם שכל מן המשומר אף קודם הביעור אסור וממה ששנו בסיפרא את ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר אלמא פירות מן המשומר אף קודם זמן הביעור אסורים ולא תבצור דקרא לאסר את הפירות בא ומכל מקום הם פירשוה בפירושי התורה שלהם שלא בא אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובצרה ואינו מפקירה שכך כתב ענבי נזיריך שהפרשתם והזרתם מבני אדם ולא הפקרתם לא תבצור כדרך הבוצרים אלא נהוג בהם מנהג הפקר וכן בסיפרא אמרו לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצה כו' אבל הפירות עצמן מותרין הם לאכלם בתורת הפקר אע"פ שהוא גדור וראיה לדבר במסכת סוכה ל"ט ב' במה שאמרו שם אבל הלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור כלומר מפני שהערמה הוא כשמוכר על יד ואם הפירות עצמן אסורין היכי קתני אפילו כחצי איסר אסור והלא אף הן עצמן לכולי עלמא אסורין ואפילו לעצמו אלא לא נאמרה אלא משום סחורה ומכל מקום אם יש לפרשה לענין שביעית אתה מפרש עזיקה בענין חפירה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים והרי זה אברויי אילנא ואסור ואף הפירות אסורין שהרי מעבודת שביעית באו וקיימא לן הנוטע בשביעית יעקור ושדה שניטייבה או נידיירה בשביעית לא תזרע למוצאי שביעית ויש מפרשים של עזיקה פרדס המשומר מתוך שבחו ולא שיהא בו איסור אלא ללמד שכשם שלא אמר זו אלא להשביח מקחו כך כשהוא אומר של ערלה ולמדנו מדבריהם שאם אמר של ערלה לבד נאמן ואין זה כלום דודאי אף בשל ערלה לבד אינו נאמן:

לפי דרכך למדת משמועה זו שפירות הגוי ערלה נוהגת בהם והוא שהתבאר במקומה ערלה פ"א מ"ב שכל שנטעו עד שלא באו אבותינו לארץ פטור משבאו לארץ אף מה שנטעו גוים חייב שנאמר כי תבאו וכבר כתבנו בדין זה כפי היכולת בראשון של קדושין:

ומכל מקום נטע רבעי שהזכירו בו יש מפרשים בו שאף הוא נוהג בשל גוים ויש מפרשים בו שאם בא הנכרי לנהוג במצוה הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל וכבר ביארנו במקומו שנטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אבל ערלה ודאית נוהגת בחוצה לארץ וספיקה מותר:

אשה נאמנת להביא גיטה כמו שביארנו במקומו וקל וחומר הדברים אם נשים שאין נאמנות להעידה במת בעלה נאמנות להביא גיטה כמו שביארנו שם היא עצמה שנאמנת במת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה:

Meiri on Yevamot 122a · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' ואמר חבל על קולר של ב"א וכו' ברי"ף איתא שהיו מהלכין לאנטוכיא:

שם שהיו מהלכין בדרך ביתר ברי"ף איתא לכרכום של ביתר:

שם הא קמ"ל דאי משתכחת סתמא וכו' עי' ערובין דף י"ז ע"ב תוד"ה אמר רב הונא:

Gilyon HaShas on Yevamot 122a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

תְּלָתָא רִיגְלֵי. אֲמַר לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: זִיל לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, דְּחָרִיף סַכִּינֵאּ.

קטע 2

אֲזַלָה קַמֵּיהּ. פְּשַׁט מֵהָא מַתְנִיתִין: גּוֹי שֶׁהָיָה מוֹכֵר פֵּירוֹת בַּשּׁוּק, וְאָמַר: ״פֵּירוֹת הַלָּלוּ שֶׁל עׇרְלָה הֵן״ ״שֶׁל עֲזֵיקָה הֵן״, ״שֶׁל נֶטַע רְבָעִי הֵן״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, לֹא נִתְכַּוֵּון אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחַ מִקָּחוֹ.

קטע 3

אַבָּא יוּדָן אִישׁ צַיְידָן אָמַר: מַעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא גּוֹי וְאָמַר: ״חֲבָל עַל יְהוּדִי שֶׁהָיָה עִמִּי בַּדֶּרֶךְ שֶׁמֵּת בַּדֶּרֶךְ, וּקְבַרְתִּיו״, וְהִשִּׂיאוּ אִשְׁתּוֹ.

קטע 4

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּקוֹלָר שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לְאַנְטוֹכְיָא, וּבָא גּוֹי אֶחָד וְאָמַר: ״חֲבָל עַל קוֹלָר שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּתוּ, וּקְבַרְתִּים״, וְהִשִּׂיאוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁשִּׁים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לְכַרְכּוֹם בֵּיתֵּר, וּבָא גּוֹי וְאָמַר: ״חֲבָל עַל שִׁשִּׁים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ בֵּיתֵּר שֶׁמֵּתוּ, וּקְבַרְתִּים״ וְהִשִּׂיאוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם.

קטע 5

מַתְנִי׳ מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה, וּמַשִּׂיאִין עַל פִּי בַּת קוֹל. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָמַד עַל רֹאשׁ הָהָר וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי מֵת״. הָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ שָׁם אָדָם, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.

קטע 6

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּצַלְמוֹן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר: ״אֲנִי אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, נְשָׁכַנִי נָחָשׁ וַהֲרֵי אֲנִי מֵת״. וְהָלְכוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ, וְהָלְכוּ וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.

קטע 7

גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַשִּׂיאִין עַל פִּי בַּת קוֹל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַשִּׂיאִין עַל פִּי בַּת קוֹל. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִי מַשְׁכַּחַתְּ סְתָמָא דְּאֵין מַשִּׂיאִין — בֵּית שַׁמַּאי הִיא.

קטע 8

וְהָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ. וְדִלְמָא שֵׁד הֲוָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁרָאוּ לוֹ דְּמוּת אָדָם. אִינְהוּ נָמֵי דָּמוּ! דַּחֲזוֹ לֵיהּ בָּבוּאָה.

קטע 9

וְאִינְהוּ נָמֵי אִית לְהוּ בָּבוּאָה! דַּחֲזוֹ לֵיהּ בָּבוּאָה דְבָבוּאָה. וְדִלְמָא לְדִידְהוּ אִית לְהוּ בָּבוּאָה דְבָבוּאָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לִי יוֹנָתָן שֵׁידָא: בָּבוּאָה — אִית לְהוּ, בָּבוּאָה דְבָבוּאָה — לֵית לְהוּ.

קטע 10

וְדִלְמָא צָרָה הֲוַאי? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין.

קטע 11

מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מְצָאַנִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, אָמַר לִי: שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד אֶלָּא יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְנוּמֵּיתִי לוֹ: כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמוֹר לָהֶם מִשְּׁמִי: אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת, מְקוּבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

קטע 12

וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שָׂמַח לִדְבָרַי, וְאָמַר: מָצָאנוּ חָבֵר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.

קטע 13

מִתּוֹךְ הַדָּבָר, נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא, וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל נְשׁוֹתֵיהֶן עַל פִּי עֵד אֶחָד. וְהוּחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי שִׁפְחָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים: אֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא עַל פִּי אִשָּׁה, וְלֹא עַל פִּי עֶבֶד, וְלֹא עַל פִּי שִׁפְחָה, וְלֹא עַל פִּי קְרוֹבִים.

קטע 14

גְּמָ׳ וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא עַל פִּי אִשָּׁה לָא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ מִקַּל וָחוֹמֶר; וּמָה נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ — נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטֵּיהֶן, זוֹ שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ — אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ.

קטע 15

נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים הוּא דְּלָא מְהֵימְנִי, אִשָּׁה בְּעָלְמָא — מְהֵימְנָא. לָא קַשְׁיָא: כָּאן קוֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיקוּ, כָּאן לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִיקוּ.

קטע 16

מַתְנִי׳ אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי לֵוִי שֶׁהָלְכוּ לְצוֹעַר עִיר הַתְּמָרִים, וְחָלָה אֶחָד מֵהֶם, וֶהֱבִיאוּהוּ בְּפוּנְדָּק. וּבַחֲזָרָתָם אָמְרוּ לַפּוּנְדָּקִית: ״אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ?״ נוּמֵּית לָהֶם: ״מֵת, וּקְבַרְתִּיו״, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. וְלֹא תְּהֵא כֹּהֶנֶת כְּפוּנְדָּקִית?

קטע 17

אֲמַר לְהוּ: לִכְשֶׁתְּהֵא כְּפוּנְדָּקִית — נֶאֱמֶנֶת. הַפּוּנְדָּקִית הוֹצִיאָה לָהֶם מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ.

מסכת יבמות דף קכ״ב עמוד א׳

מסכת יבמות דף קכ״ב עמוד א׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור