מסכת סוטה דף מ״ט עמוד ב׳

אזלא ונוולא הולכים ודלים ומתנוולים:

בעקבות המשיח בסוף הגלות לפני ביאת משיח:

והיין ביוקר שהכל עוסקין במשתאות:

ואין תוכחה אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין אומר לו אתה כמוני:

ובית הוועד של חכמים יהיו לבית זנות שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם:

גמ' של מלח ושל גפרית ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול"א:

חילית לישק"א כמין גומא הגדל במים:

טבלא דחד פומא זוג של עינבל אחד שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות:

כל שהוא מחקות הגוים אפי' לא היה ענין עבודה זרה תלוי בו ומנהג ישראל באותו ענין על דרך אחרת אין ראוי להניח מנהגות ישראל במנהגותיהם בדבר שאין בו להכריע אלא שהכל מנהג לבד וכל שכן במה שיש בו סרך להיות להם לאי זה סימן להיות מצויינים בין האחרים ועל זו אמרו המספר קמי הרי זה מדרכי האמורי ותספורת זה הוא שהיו מרחיבים גזיזת השער מצד הפנים ומ"מ התירו בקצתם לעשות כן מפני שהיו קרובים למלכות והיתה המלכות מקפדת להיות כלם נוהגים על טכסיס אחד וכן אף לאחר שאסרו חכמת יונית התירוה לבית רבן גמליאל מפני שהיו קרובים למלכות:

משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה משמת ר' יהושע בטלה עצה ומחשבה משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות חכמה משמת ר' אלעזר בן עזריה בטלה עטרת חכמים שעטרת חכמים עשרם משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא:

משחרב מקדשנו נתביישו חברים ובני חורין חפו ראשם ונידלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי הזרוע ובעלי לשון הרע משחרב בית חמדתנו נתמעט כבוד תורה ונעשו החכמים הגדולים בעיני שאר העם כסופרים והם החכמים שאינם מובהקים ומומחים כל כך והסופרים כתלמידים והתלמידים כשאר העם והעם כשאר עממין על מה לנו להשען על אבינו שבשמים:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל וזהו מה שראינו לכללו במסכת סוטה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בעניני מסכת נזיר בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן.

גמ' ויוקר יאמיר והגפן כו' באגדות חלק גרסי' והיוקר יעות והגפן כו' ע"ש פרש"י וכענין זה יש לפרשו גם כאן יאמיר מלשון חילוף שהיוקר והכבוד יתחלף וק"ל:

שם כשמת רבי הוכפלו הצרות ע"כ לשון הברייתא ואח"כ צ"ל פיסקא דמתני' משמת ר' בטלה ענוה ויראת כו' א"ל רב יוסף כו' ודו"ק:

שם רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות כו' ג"ז מברייתא דלעיל ובעל האומרה ג"כ רבי פנחס בן יאיר הוא וק"ל:

גמ' א"ל רב נחמן לתנא לא תיתני עיין מגילה דף כח ע"ב רש"י ד"ה רנב"י:

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים (משנה סוטה ט, טו) הא דהקדים את רבי מאיר קודם כמה חכמים שהיו קודם ממנו בזמן נראה לי בס"ד דבכלהו בטל מן הרוב אבל יש חכמים מועטים שנמצא בהם אך מושלי משלים בטלו גם מן המעוט שלא נמצא אפילו אחד דומה לו בדבר זה. אי נמי משום דמשלים שלו היה אומרם על פי המוסר לזכות בהם את הרבים למקטון ועד גדול לכך הקדים ענין זה על כולם כי חסרונו ניכר בעולם יותר מכל הנך דברים דנקיט באחרים כי תועלת המשלים שלו היה מאכל כל אדם.

מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בָּטַל זִיו הַחָכְמָה (משנה סוטה ט, טו) כתב רש"י ז"ל זה לא ידענא מה הוא. ונראה לי בס"ד דבר זה הוא מה שאמרו בגמרא (נדרים מט:) על רבי יהודה שהיו פניו מאירים ואמרה לו אותה מטרוניתא פניך דומין לשתויי יין או למלוים ברבית או למגדלים חזירים! ואמר לה כולהו ליתנהו בי אלא חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) עיין שם. וקודם רבן יוחנן בן זכאי היה ניכר הארת פנים הזאת בתלמידי חכמים הרבה ונראה לי שהיה להם אודם בפניהם כאודם של התוקע בשופר בציבור ביום ראש השנה ועיין בספר הכונות שם בסוד האודם הזה.

וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין שׁוֹאֵל עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן (משנה סוטה ט, טו). נראה לי בס"ד הטעם דנקיט שלשה לשונות אלו כנגד מחשבה ודבור ומעשה כי יש מתעורר במעשה ויש מתעורר בדיבור ויש מתעורר במחשבה והשתא כולהו ליכא אין דורש במעשה ולא מבעיא במעשה אלא גם אין מבקש בדיבור ולא מבעיא בדיבור אלא אין שואל במחשבה. אי נמי נקיט שלשה לשונות כנגד שלשה חלוקות של המצות ולא מבעיא אותם שאין השכל מחייבם ואין להם טעם אלא גם באותם שאין השכל מחייבם אך יש להם טעם ולא מבעיא אלו אלא גם אותם שהשכל מחייבם ויש להם טעם. אי נמי נקיט שלשה לשונות אלו כנגד מצות דאורייתא ומצות דרבנן והידור מצוה אי נמי כנגד משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו זכור לטוב המבשר טוב אין דורש לזה ואין מבקש על זה ואין שואל על זה. אי נמי כנגד אות וא"ו ואות ה"א של השם ואות א' של כסא. אי נמי על דרך מה שאמרו רבותנו ז"ל (לעיל דף מד.) 'הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ' (משלי כד, כז) זו מקרא ומשנה 'וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ' לך זו תלמוד 'אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' זו מעשים טובים. או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא פרק ט' דשבת (שבת פט:) לעתיד לבוא יאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם! ויאמרו לפניו רבונו של עולם אצל מי נלך? אצל אברהם שאמרת לו 'יָדֹעַ תֵּדַע' (בראשית טו, יג) ולא בקש רחמים עלינו! אצל יצחק שבירך את עשו 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד' (בראשית כז, מ) ולא בקש רחמים עלינו! אצל יעקב שאמרת לו 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' (בראשית מו, ד) ולא בקש רחמים עלינו! אצל מי נלך? עכשיו יֹאמַר הֳ'! אמר להן הקדוש ברוך הוא הואיל ותליתם עצמכם בי, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח) עיין שם. ולהכי נקיט שלשה לשונות כנגד ג' אבות וְעַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שאמר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ! ונראה לי בס"ד אומרו עַל ' מִי ' לָנוּ לְהִשָּׁעֵן היא הבינה שנקראת 'מי' כי סליחת העון בה תהיה בסוד הכתוב אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָ־הּ אֲדֹנָ־י מִי יַעֲמֹד (תהלים קל, ג) מי דייקא ועוד שנית יש לנו להשען עַל ' אָבִינוּ ' שֶׁבַּשָּׁמַיִם כלומר על טענה שיש לנו מצד אבינו שבשמים שיש לנו דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול!

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בָּטְלָה עֲטֶרֶת חֲכָמִים, שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים, עָשְׁרָם (משלי יד, כד). נראה לי בס"ד העטרה הוא הכבוד שמכונה בשם עטרה כי העטרה היא שנותנת הכבוד לאדם והנה בודאי החכמים מכבדים אותם בשביל תורתם אך כפי האמת אין הכבוד הזה נחשב עטרה להם אלא גרעון יען כי נהנים בו בכח התורה ואין נכון לאדם שיהנה מן התורה בעולם הזה אך אם החכמים עשירים כאשר יכבדום אין נחשב להם שנוטלים הכבוד מן התורה דהא מנהגו של עולם יכבדו הכל את העשיר מן החכם ונמצא הכבוד שבא להם מן העושר נחשב לעטרה. ולזה אמר שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם כי העושר עושה להם כבוד אשר נחשב להם עטרה מה שאין כן אם לא יהיו עשירים אף על פי שיש להם כבוד אין כבוד שלהם נחשב לעטרה אלא מגרעות הוא להם על אשר נהנין מחמת התורה בעולם הזה. או יובן בס"ד העושר מפקח את האדם וכמו שאמר הרב הכנסת הגדולה ז"ל על ר"ת ז"ל שהיה מניח לפניו כלי מלא זהובים בעת שעוסק בתורה כדי שיהיה לו לב פקח ומבין ביותר, ולזה אמר שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם כי העטרה לחכמים היא החריפות ופקיחות הלב וזה יהיה להם מכח עושרם.

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא קשה איך יתכן זה דבטלה ענוה אחר רבי? ונראה כאן מיירי באדם שיש לו גדולה של שררה וגם עושר גדול ועם כל זה הוא עניו כמו דנמצא ברבינו הקדוש שהיה נשיא ועשיר גדול ועם כל זה היה עניו אבל חכם שאין לו שררה של נשיאות ואין לו עושר ודאי ימצא בזה הרבה שהם ענוים. ועוד נראה לי בס"ד דכאן איירי בעניו שבאה הגדולה לידו ופורש ממנה ונותנה לאחר וכמו שאמרו ברבי שאמר בירושלמי דכלאים (ירושלמי כלאים ט, ג) אי סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעילא מינאי דהוא מן דכרייא ואנא מן נוקבתא עיין שם, ועל ענוה כזאת אמר שבטלה אחר פטירת רבי שלא מצינו כזאת. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחריתי דאמר רב יוסף לתנא לֹא תִּיתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא וקושיא זו ידועה איך ישבח עצמו בענוה? דאם כן אינו עניו חס ושלום! ובזה ניחא כי ענוה דנקיט תנא דמתניתין הכא הוא כפי מה שביארנו שמוחל על גדולתו שזכה בה ונותנה לאחר. וכהאי גונא נמצא אצל רב יוסף כדאיתא בסוף הגמרא דהוריות (הוריות יד.) רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, והיו צריכים בבבל להמליך ראש ישיבה ושאלו מחכמי ארץ ישראל איזה מהם קודם? ושלחו להם סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא! ואפילו הכי לא קבל רב יוסף למלוך ומלך רבה כ"ב שנים ואחר שנפטר מלך רב יוסף וכל אותם שנים שמלך רבה לא נהג רב יוסף שררה כלל אפילו בענין ההקזה והיה תמיד עוסק בתורה לפני רבה וכפוף לו עיין שם. נמצא רב יוסף נהג בענוה זו דאיירי בה התנא דתני בטלה אחר רבי ולכן אמר רב יוסף לאותו השונה המשנה 'לא תתני קמאי ענוה' כי חושש אני פן יהיה לי גאוה חס ושלום מאלה הדברים יען 'דאיכא אנא' דהוה בי בהאי עובדא דאיירי בה התנא דמתניתין ואם כן שמא יאמר לי יצרי חזי דאנת הוה בך ענוה כזו דמשתבח בה התנא ולכן לא תתני קמאי ענוה אבל אין כונתו לעקור דבר מן המשנה גם אין כונתו לשבח עצמו. ומה שאמר בָּטְלָה יִרְאַת חֵטְא על פי מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך בפסוק אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) הכונה שתתיירא שמא תחטא וכמו שאמרו על יעקב אבינו ע"ה שהיה ירא פן יגרום החטא וכן פירש בפסוק אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ (דברים יג, ה) שתהיו יראים שמא תחטאו שלא תאמינו בעצמכם ובכל עת תיראו פן יצוד אתכם יצר הרע עיין שם, וכאשר מצינו (קידושין פא:) דמכריז רבי טרפון הזהרו בי מפני כלתי. ועל זה קאמר דבטלה שהיה לראשנים מדה זו שתמיד הם יראים פן יכשלו בחטא ואין מאמינים בעצמן בצדקתם.