מסכת סוטה דף מ״ט עמוד א׳

שמבזבזין דין אביהם קורעים דין אביהם שכשבאין לדונם אומרים לפניו וכו':

הקהיתה שיניהם למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו ונפרעת מהם בחייהם:

מוכרי רבב רבב הוא דבר מאוס כגון חלב ושומן ונדבק בבגדים ונמאסין ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני:

שיתה ה' מורה להם לעיל מיניה כתיב כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד שיתה ה' מורה להם תן להם מרות לאותן עניים עושר שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד וידעו הגוים שהן אנוש ואינם אלהות שאין כל הכבוד והגדולה שלהם:

מתכסין בטלית אחת משום עוני:

בקרב שנים אותה פעולה שלך דהיינו דבר תורה שהיא בקירוב שנים ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד:

חייהו רפאהו והרווח להם ותן להם חיותם:

המה הולכים הלוך ודבר בדברי תורה באליהו ובאלישע כתיב:

שני תלמידי חכמים כל שהם זה עם זה הן ביחד הן בדרך ראוי להם שיהו דברי תורה ביניהם ואם הם בעיר אחת ראוי להם שיהו נוחים זה לזה בהלכה ולא יעשו הוראתם דרך קטרוג ונצוח שדברים אלו מעורים את הפקחים ומעלימים את האמת וכל תלמיד חכם שאין דחקו טורדו שלא לעסוק בתורה אלא שמקיימה אף מתוך העוני סופו לקיימה מתוך עושר וכבוד:

אע"פ שהתפלה עיקר גדול להנהיג את הדת על אופניה מ"מ צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי ענינו ומתוך כך תקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם ויהיו הכל כעוסקים בתורה ונמצא להם תורה ותפלה בענין אחד וכן תקנו להם שיהו שומעין דרשות ועונין אחריהם אמן יהא שמיה רבה וכו' ונמצאת תפלה ומשנה תדירה להם דרך הערה אמרו על אלו שהזכרנו עלמא אמאי קאי אקידושא דסידרא ויהא שמיה רבה מברך דאגדתא:

בפרש"י בד"ה והיו עיניך גו' בתריה כתיב וכן לא יכנף עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד פרגוד מחיצה עכ"ל הס"ד והד"א ואח"כ מה"ד לא יכנף לא יתכסה כו' בגדו ומחיצתו עכ"ל מפירוש ישן:

בד"ה בפולמוס של טיטוס שהביא הורקנוס אאריסטובלוס אחיו עכ"ל כצ"ל:

במשנה משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא ע"כ סיף סדרי משנה ממסכת זו וכצ"ל אח"כ תנו רבנן ר' פנחס בן יאיר אומר כו' עד סוף המשנה שלפנינו מברייתא הוא וכן מוכח באגדת חלק דמייתי התם סייעתא לרבי יצחק דאמר ונהפכה כל המלכות כו' ע"ש ודו"ק:

מתני' יוונית עיין תוספות מנחות דף סד ע"ב ד"ה ארור ובר"ש פ"א מ"א דפאה:

שם משמת רבי בטל ענוה עיין תוספות כתובות דף קג ע"ב ד"ה אותו יום:

אִלְמָלֵא תְּפִלָּתוֹ שֶׁל דָּוִד הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב (תהילים ט, כא) קשה ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו איך ניצולו ישראל מן העניות? וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה. ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת כשעלה משה רבינו ע"ה למרום הראהו הקדוש ברוך הוא את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות וכיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני! עיין שם. ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות עיין שם. ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים מקודם ביאתם לעולם הזה וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר ובעבורם ניצולו ישראל. ומה שהיו ישראל ראוים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים שהם שבעה ספירות הנקראים 'ימי קדם' ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות. ובזה מובן נועם שיח דברי רבותנו ז"ל שאמרו הָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב, כי רבב [204] עולה מספר ימי קדם [204] ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע ולכן נאמר בישראל רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ (יחזקאל טז, ז) שהם היו מוכרי רבב ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיה בסוד ה"א אחרונה שבשם ניצולו מן רבב ונעשו 'רבבה' ולזה אמר שִׁיתָה הֳ' מוֹרָה לָהֶם (תהלים ט, כא) שית ה"א על רבב ויהיו רבבה וזהו שנאמר תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי (תהלים כג, ה).

שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ. נראה לי בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם כי איש לשון חשיבות כמו איש ירושלים (משנה אבות א, ד), אישי כהן גדול (משנה יומא א, ג), ותוך איש יש יו"ד שהוא סוד חכמה מפסקת בתוך אש ולכן אם אין ביניהם תורה שהוא סוד חכמה ראויין להשרף כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש ולכך ראויין להשרף. או יובן בס"ד התורה נקראת אש דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) אך התורה מעלה חן על לומדיה דכתיב אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) ואם תוסיף מספר חן [58] על מספר אש [301] יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן [359] ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן ולכן שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ שהוא מקום סכנה וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה שהיא אש המעלה חן לדחות השטן אז רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ של השטן. ועל זה הביא הפסוק דקאמר וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם (מלכים ב ב, יא) וקשה הוה ליה למימר 'ויפרידום' ולמה האריך לומר 'בין שניהם'? אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן לכך נדחה השטן ונפרד מהם והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו [52] שעולה ב"ן למספר אלישע [411] שעולה תי"א הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהוא אותיות שטן [359] ולזה אמר וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם רוצה לומר הפרידו השטן שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם. או יובן בס"ד הכונה אומרו בֵּין שְׁנֵיהֶם דאותיות השוים אצל שניהם המה אותיות 'אלי' [41] שהם מספר שם יוה"ך [41] הרמוז בסופי תיבות כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) כי שם זה שומר האדם בדרך ונשאר באליהו ואלישע אותיות 'שעוה' [381] שהם מספר ספריא־ל [381] הכותב זכיות ישראל ולכן מברכין במה שאמר על נר שעוה דנכתב על ידי מלאך הנזכר שהוא מספר שעוה זכות זה לעת עתה אשר היו הלוך ודבר בדברי תורה.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דּוֹחֵק תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת (ישעיה ל, יט). נראה הטעם דהתורה נקראת חיי עולם ותפלה חיי שעה וכנזכר בגמרא (שבת לג.) עוזבים חיי עולם התורה ועוסקים בחיי שעה התפלה? אתמהה! ולכן זה שלא עזב חיי עולם אפילו שהוא דחוק, בדין הוא שיהא נענה בתפלה שהיא חיי שעה. והא דאמר מִתּוֹךְ דּוֹחֵק רמז בזה כי תוך דוחק יש אותיות 'וח' דוא"ו רומז לתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ואות ח' רומזת שיש בה ח' דרגין.

וְאֶלָּא עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיֵּים אַקְּדוּשָּׁה דְּסִידְרָא וְ'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' אַגַּדְתָּא (איוב י, כב). פירוש גזרה זו דכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו האמורה בתוכחה אינה מתקיימת בפועל שאם היתה מתקיימת היה העולם אבד לגמרי! ובאיזה זכות העולם קיים שלא תהיה בו גזרה זו בפועל? ואמר בזכות קדושה דסדרא ואמן יהא שמיה רבה דהגדה. והא דאיכא מעלה לשתים אלה יותר מכל מצות ומעשים טובים לקיים העולם בעבורם, נראה לי בס"ד דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בשבח הקדיש שמכניע הקליפות הוא מפני שהקליפות מבינים בלשון תרגום ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ולזה אמר בזוהר הקדוש על הקדיש מתבר שלשלאין דפרזלא [-שהוא משבר שלשלאות של ברזל] עיין שם, ולפי זה גם הקדושה שהיא שבח גדול ויש בה סודות עמוקים דלכן צוה רבינו האר"י ז"ל את רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שלא יסתכל בו בשעה שאומר קדושה. הנה כשאומרים אותה בלשון תרגום שמבינים אותו הקליפות הם נכנעים ובזה יכירו בשבחו של ישראל שניתן להם רשות לומר שבח זה של קדושה שדרכן של מלאכי השרת לאומרו ובזה יכנעו ולא יקטרגו על ישראל לקיים גזרה זו של התוכחה להיות כל יום מרובה משל חבירו וכן יש תועלת גדולה מן הקדיש דאגדה יותר משאר קדישים מפני כי הוא נאמר מתוך שמחה אשר תהיה מחמת האגדה כי באגדה ישמח ישראל ביותר ולכן עניית הקדיש הזה תהיה מעלתה מעולה ביותר. והא דאמרו אמן יהא שמיה רבה דאגדה ולא אמרו אקדיש דאגדה? נראה לי שיש מעלה בעניית אמן יהא שמיה רבה להמליץ טוב על ישראל בעבור זה טפי מאמירת הקדיש עצמו, חדא כי הקדיש אומר אותו אדם אחד ועניית אמן יהא שמיה רבה היא בכל הציבור כולן ולכן נכנעים הקליפות מן עניית אמן יהא שמיה רבה טפי. ועוד דכתב הרב פתח עינים ז"ל בריש ברכות בשם הרב מהר"י שארף ז"ל על מאמר רבותנו ז"ל (ברכות ג.) כל זמן שישראל נכנסים לבית הכנסת ועונים אמן יהא שמיה רבה אומר הקדוש ברוך הוא 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך' כי בתחלת הקדיש אנחנו מתפללין על גדולת וקדושת שמו יתברך וגם מתפללין על הנוגע לנו דיצמח פורקנה ויקרב משיחיה וכל זה אומר זה האדם האומר הקדיש אך הקהל כשעונים אמן יהא שמיה רבה אין עונים אמן על הנוגע אלינו מצד גאולתינו וביאת המשיח אלא עונין אמן דוקא על גדולת שמו יתברך כי באמירתם אמן יהא שמיה רבה אין מזכירין אלא רק גדולתו יתברך ורוממותו, ועל כן אומר הקדוש ברוך הוא אשרי המלך שמקלסין אותו כך שכל השבח והתפילה הוא לכבודו, עד כאן לשונו. והוסיף הגאון חיד"א ז"ל על דבריו לומר כי ממה שעונים אמן יהא שמיה רבה מוכח דגם מה שאמר בתחילה ויקרב משיחיה אינו בעבור הנוגע להם אלא מתפללים שיבא משיח לכבוד שכינתו ותורתו יתברך, עד כאן דבריו יעוין שם. והשתא בזה מובן מה שהזכירו כאן עניית אמן יהא שמיה רבה ולא אמרו בעבור הקדיש בסתם, כי מן עניית אמן יהא שמיה רבה שאין מזכירין בה דבר הנוגע לכבודו יתברך אף על גב דהאומר הקדיש נקיט לתרווייהו הנה מזה יוצא מליצת יושר וזכות על ישראל מאד ולכן בעבור זה נכנעים הקליפות ומשתתקים המקטרגים ומתקיים העולם.

טָהֳרָה בִּטְּלָה טַעַם הַפֵּרוֹת וְרֵיחָם נראה לי בס"ד טָהֳרָה ראשי תיבות טעם הפירות ריח הפירות דשתים אלו תלויין בטהרה. ואמר מַעֲשֵׂר בִּיטֵּל שׁוּמָן הַדָּגָן נראה לזה רמז הכתוב (בראשית מט, כ) 'מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ' רוצה לומר יש בו טעם דגן חשוב ושמן יען כי 'הוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ' זה המעשר שהוא חלק גבוה.

הָא יֵשׁ סְדָרִים תּוֹפִיעַ מֵאוֹפֶל (איוב י, כב) נראה לי בס"ד סְדָרִים לשון סודר דתרגום וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (שמות לד, לג) תרגום בירושלמי סוּדָרָא, וקדושה דסדרה והקדיש אמורים בלשון תרגום שהוא אחוריים דקדושה כמו שכתוב בשער הכונות דהיינו התרגום הוא מסוה על הקדושה כי תרגום מַסְוֶה 'סודר' וכמו שפירש בספר הערוך ז"ל ולהכי מכנה את לשונות של קדושה וקדיש בשם סְדָרִים.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְּסָפְרַיָּא וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְּאַרְעָא וְעַמָּא דְּאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ. פירוש אנשי העיר עניים ואינם עשירים כדי שישכרו חכם מורה הוראות לחוד ואחד מלמד תינוקות לחוד אלא מביאים אדם שיהיה הוא חכם העיר להיות מורה הוראות להם והוא עצמו יהיה ספריא כלומר מלמד תינוקות כי המלמד תינוקות נקרא סופר ודא עקא כי טרדתו בענייני הוראות העיר וצרכיהם תעשה בטלה בלימוד התנוקות וגם דא עקא דאין זה כבוד לחכם! גם יש עוד עיר שהם עניים ואין להם יכולת לשכור חזן לחוד ומלמד תנוקות לחוד אלא אצלם ספריא הוא המלמד הוא חזניא ודא עקא שיטרד בענייני החזנות ויהי בטלה קצת בלימוד התנוקות גם עוד יש החזן שלהם אף על פי שהוא לוקח פרס מן הקהל מחמת מיעוט הפרס אינו רואה עצמו שכיר אלא חושב עצמו כעמא דארעא שפטור מן החזנות ואינו מחוייב להיות חזן ודא עקא כי הציבור מצטערים לעשות חזן ערעי ולא ימצא להם בנקל.

אָמַר לוֹ רַב יוֹסֵף לְתָנָא לָא תִּיתְּנִי 'עֲנָוָה', דְּאִיכָּא אֲנָא. הדבר יפלא איך משבחים עצמן? וכבר פרשתי בזה ועוד נראה לי בס"ד דאין כונתם לשבח עצמן אלא ידוע ברית כרותה לשפתים וחושש פן בלמדו דברי התנא דקאמר בטלה ענוה יתגבר היצר הרע מחמת הדיבור הזה וינצחנו לבטל ממנו מדת הענוה או להחליש אותה לפחות ולזה אמר 'דְּאִיכָּא אֲנָא' אשר תהילות לא־ל זכיתי ולכן חושש אני פן דברים אלו נזדמן שתנטל ממני כי ברית כרותה לשפתים. ועוד נראה לי בס"ד לָא תִּיתְּנִי לפני העולם שבטלה 'עֲנָוָה' דְּאִיכָּא אֲנָא שהעולם חושבין אותי לבעל ענוה ויהרהרו אחר דברי התנא שאומר בטלה, והלא גם בדור זה שהוא אחרון ורחוק מדור רבי לא בטלה וכל שכן דורות שקודם ממני! וכן כוונת רב נחמן. או יובן בס"ד כי הוא היה עניו באמת והיו התלמידים והחכמים שבדורו משבחים אותו הרבה במידת הענוה ולא היה רוצה שישבחו אותו בכך לכן נתחכם לומר בפומבי בית המדרש לפני הכל לאותו תנא לָא תִּיתְּנִי 'עֲנָוָה' דְּאִיכָּא אֲנָא! כדי שהשומעין לא יחשבו אותו לעניו ממש דהא חזי דהוה משבח עצמו בכך ובאמת הוא כונתו בזה לשם שמים לשם אלקים חיים.