מסכת סוטה דף מ״ו עמוד ב׳

איתן מושבך ושים בסלע קנך אלמא איתן הוא סלע:

מוסדי ארץ הם הרים וכל הר של אבנים הוא:

שהוא ישן ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי:

גוי מעולם הוא היינו ישן:

מחטאת עוף דכתיב בה ממול ערפו (ויקרא ה):

כולי עלמא לא פליגי דהא כתיב ולא יזרע משמע להבא מדלא כתיב ואשר לא יזרע דלהוי משמע לשעבר:

מי כתיב ולא יעבד אי הוה כתיב אל נחל איתן ולא יעבד בו הוה משמע להבא אבל השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר לאו לשון צואה הוא:

אשר לשעבר משמע אע"ג דלא יעבד להבא משמע הני מילי בלאו אשר אבל השתא דכתיב אשר על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא:

נחל איתן שכבר כתבנו אין מדקדקין בו אם כבר נזרע שם או נעבד שלא הקפידה תורה אלא שלא יזרע ולא יעבד בגופו מכאן ולהבא אבל לשעבר לא ואע"פ שלשון אשר לא עבד וכו' מורה לפי פשוטו שלא עבד שם מעולם מ"מ כך הוא הקבלה שאין קפידא אלא להבא:

מתוך שביארנו שזקני בית דין היו מתנצלים שלא פטרוהו בלא מזונות ולא הניחוהו בלא לויה אתה למד שבית דין כופין על הלויה וכמה שיעור לויה הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר והוא בית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים על הדרך שביארנו בעירובין חבר לחבר תחום שבת תלמיד לרב אם רב מובהק שלשה פרסאות ושאינו מובהק עד פרסה וכל שאינו מלוה כאלו שופך דמים ומ"מ כל שהולך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך:

בפרש"י בד"ה מי כתיב ולא יעבד אי כו' השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר כו' עכ"ל כל דיבור זה אינו מכוון לפי גירסת ספרים שלנו ויש לקיים כל זה לגירסת הילקוט דהכי איתא התם רבי יאשיה סבר מי כתיב ולא יעבד אשר לא יעבד כתיב ור"י כו' וכצ"ל בפרש"י ומי כתיב ולא יעבד כו' אבל השתא דכתיב אשר לא יעבד משמע לשעבר דאשר כו' עכ"ל מיהו בפרש"י ישן כל זה אינו וכ"ה שם כ"ע לא פליגי דהא כתיב כו' יזרע דלהוי משמע לשעבר דאשר לאו לשון צוואה הוא עכ"ל והד"א ואח"כ מ"ה אשר לשעבר משמע אע"ג כו' עכ"ל וכל זה יש לקיים לגירסת ספרים שלנו בגמרא וק"ל:

הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת (שופטים א, כו) נראה אף על גב דצבע התכלת הוא מדם החלזון שיוצא בחלקו של זבולון עם כל זה הצבע שלו נקלט יפה באוירה של לוז יותר מאם יצבעו באויר מקום אחר ולכן היו הולכין ללוז וצובעין שם התכלת. אך קשה מה שייכות יש לשבח זה שאוירה טוב לצבע התכלת עם הנך שבחים דנקיט עלה הניצולה מחרב סנחריב וחרב נבוכדנצר וחרב מלאך המות? ונראה לי בס"ד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דגוון התכלת דוחה הסתכלות וראיה של הקליפות והחיצונים ולכך כאשר מטלטלין בני קהת את הארון ושלחן ומנורה ומזבח הזהב במדבר ממקום למקום פורשים עליהם תחלה בגד תכלת מלמעלה והטעם כי החיצונים רוצים להסתכל בקודש ולהתאחז שם וכד זמין לענייהו גוון תכלת אין שולטין להתאחז במקום הקודש יעוין שם. נמצא גוון התכלת דוחה הקליפות והחיצונים שהם אויבים שלמעלה ולכן נקיט שבח זה של לוז שנקלט באוירה היטב צבע התכלת שדוחה אויבים של מעלה עם הנך שבחים דנדחו ממנה אויבים של מטה שהם סנחריב ונבוכדנצר שהם אויבים תחתונים ועם מלאך המות שהוא אויב נפשיי ורוחני.

כְּנַעֲנִי, בִּשְׂכַר שֶׁהֶרְאָה לָהֶם בְּאֶצְבַּע, גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. נראה ודאי דאין הכונה שבשכר לויה שעשה גרם סגולה זו באותו מקום שלא ישלוט בו אויב הנפשיי וגם אויב הגופניי, אלא הענין הוא כי אותו מקום שנבנית בו העיר הנקראת לוז זכה בכח זה מבריאת העולם שרצה הקדוש ברוך הוא לברא בזה העולם התחתון מקום שיהיה דוגמה למדור הקדושה שלמעלה שאין נכנס בו קליפה וכח חיצוני וכן יהיה המקום הזה למטה שלא יכנס בו אויב גשמי ואויב נפשיי. וזה הכח זכתה בו אותה קרקע מבריאת העולם ועל כן כל מי שיבנה עיר באותה קרקע תהיה העיר מוצלת מכל אויב הן אויב נפשיי שהוא מלאך המות והן אויב גופניי כמו סנחריב וכיוצא בו אך אותו אדם בשכר לויה שהיה לו זכה שהוא יבנה את העיר באותה קרקע ואם לא היה לו שכר זה היה זוכה בזה אדם אחר או לא היה זוכה שום אדם לכוין הדבר לבנות עיר מושב באותה קרקע. ונראה לי לכך נקראת לוּז (בראשית כח, יט) דאותיות לוז במילואם כזה למ־ד ו־ו זי־ן הנה אותיות המלוי הם אותיות 'דמיון' לרמוז מקום זה הוא דמיון למדור הקדושה שלמעלה. וכיוצא בזה אתה מוצא בפרעה דאמרו רבותינו ז"ל בשכר ארבע פסיעות שלוה לאברהם אבינו נשתעבדו ישראל שם ארבע שנה דאין הכונה שהלויה גרמה גזרת השעבוד אלא גזרת השעבוד היתה גזורה מטעם הידוע ורק לא נגזרה בארץ מצרים אלא אמר לו בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג) ועל ידי שכר הלויה זכה פרעה שתהיה בארצו ונחשבו השנים כפולים מפני שהיו משעבדים אותם גם בלילות או קושי השעבוד השלים המנין. ונראה דאותו כנעני גדל שכרו כי סיכן עצמו בהצלה זו שהציל את ישראל שאם היו מרגישים בו אנשי העיר היו הורגים אותו.

הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ לְוָיָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (משלי א, ט). נראה לי בס"ד דברי תורה מכונים בשם דדים דכתיב דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת (משלי ה, יט) והטעם פרשתי בס"ד כי יש בתורה ח' דרגין שהם ארבע וארבע דבר והופכו שהם טהור וטמא, אסור ומותר, חייב וזכאי, פסול וכשר, ודדים [58] עולים מספר חן [58] ולכן כתיב אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, וההולך בדרך ואין לו לויה שאין לו בני אדם להתלוות עמו אלא הולך לבדו אז יעסוק בתורה ומדברי תורה נברא מלאכים והם יהיו מחנה לילך עמו לשומרו. וכמו שנאמר וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ (בראשית לב, ב) פירוש שעסק בתורה בהילוכו והתורה היא שורשו כידוע ולזה אמר לְדַרְכּוֹ על דרך שפירש רבינו הרמ"ח ז"ל בפסוק לֶךְ לְךָ (בראשית יב, א) רוצה לומר לשרשך ומאחר שעסק בתורה נברא מן התורה מלאכים ולכן וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים שנבראו מעסק התורה שלו שהיתה גבוהה מאד עד שהמלאכים הנבראים ממנה יקראו מלאכי אלקים ויאמר מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה דאלו באו אלי בסוג מחנה לשמור אותי כדרך המחנה השומרים את מלכם. והענין הוא כי דברי תורה הם חן כאשר ביארנו והעוסק בהם הוא אדם [45] שמספרו מ"ה כי רק לעוסק בתורה ניתן שם זה דאדם וכמו שאמרו רבותנו ז"ל (יבמות סא.) על פסוק אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד, לא) ונמצא עתה בעסקו בתורה יש אצלו צירוף מַחֲנֵה שהוא 'חן מה' ולכן יעקב אבינו ע"ה שיש לו זכיה בשם אדם יותר כי היה שופריה דאדם הראשון (בבא בתרא נח.) ובעסקו בתורה שפגעו בו מלאכים אמר מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה, מַחֲנֵה דייקא שהוא צירוף חן ומה. וזהו שאמר ההולך בדרך יחידי ואין לו לויה, אם ירצה שיהיה לו מחנה לשומרו, יעסוק בתורה שנאמר כִּי לִוְיַת 'חֵן' הֵם לְרֹאשֶׁךָ כלומר יתלוה אליך חֵן שהם דברי תורה עם אותיות הֵם שהוא מספר אדם [45] הניתן ללומדי תורה ויהיה אצלך צירוף מַחֲנֵה שאז יהיה לך מחנה לשמרך בדרך ולכן אמר על התורה 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' דמעלה אותך אתה האדם שמספרך 'מה' לאותיות 'חן' להצטרף יחד.

בִּשְׁבִיל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלִּוָּהוּ פַּרְעֹה לְאַבְרָהָם, נִשְׁתַּעְבֵּד בְּבָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית יב, כ). נראה 'אמה' בהפוך אתוון 'מאה' ולכן כנגד ארבע אמות זכה בשעבוד ארבע מאות וכבר ביארתי לעיל דעיקר הגזרה של שעבוד ארבע שנה היתה בשביל טעם ידוע אך היה אפשר לקיים זה אצל מלך אחר וזכה פרעה שיהיה השעבוד בארצו בשביל שכר לויה וגם זה היה לטובת ישראל שאם היה השעבוד אצל מלך אחר לא היה זדון לבו משיאו לעשות קושי השעבוד שעשה פרעה ולשעבדם גם בלילות ואז היה צריך להשלים ארבע שנה שלמים אך עתה שזכה פרעה להיות שעבוד ארבע שנה אפילו הרויחו ישראל לצאת בחצי הזמן כי היה קשה ורע ביותר שעשה קושי השעבוד ביותר ואז קושי השעבוד השלים המנין וגם הלילות השלימו המנין.

תָּנוּ רַבָּנַן הָרַב לְתַלְמִיד עַד עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר דהיינו שבעים אמה. נראה לי כנגד מעלת התורה שנדרשת בשבעים פנים ונקראה בשבעים שמות. ואמר חָבֵר לְחָבֵר עַד תְּחוּם שַׁבָּת שהוא אלפים אמה כנגד שני אלפים תורה וגם כנגד מה שנבראה אלפים שנה קודם בריאת העולם. וְתַלְמִיד לְהָרַב פַּרְסָה שהיא ארבעה מילין כנגד ארבעה חלקים של התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד].

כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה וְמִתְלַוֶּה כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁאִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת (מלכים ב ב, כג). פירוש שאינו מתלווה היינו שאינו רוצה שיהיו בני אדם מלווים אותו שגוער בהם ומחזירם ולכן נוהגים שאין המתלוה אומר להמלווים שיחזרו אלא עד שיחזרו מאליהן והנה מן אלישע הנביא ע"ה לא גמרינן אלא על אינו מלוה אך ממילא גמרינן לאינו מתלווה דחד טעמא אית להו. ומה שאמר אִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת, הכונה כי אותם הילדים אשר זלזלו בו אם היו רואין אנשים גדולים מלוים אותו היו יראים לדבר דברים של זלזול כנגדו ואז ממילא לא היה מגרה בהם הדובים.

"וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" אָמְרוּ לוֹ עֲלֵה שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם (מלכים ב ב, כג). הנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ל"ב אמר כי אלישע הנביא ע"ה הוא משורש חנוך הנקרא מט"ט שהוא מצד נשמה דאצילות אך שורש נשמתו יש בה גם כן חלק ואחיזה מן קֹרַח שהוא משורש קין וזה סוד מה שצחקו בו הילדים ואמרו לו 'עֲלֵה קֹרַח עֲלֵה קֹרַח' והענין הוא כי קרח בן יצהר הוא רוחו של קין מצד הרע ולכן ירד חיים שאולה (במדבר טז, לג) ואמרו לו הילדים לביישו ולגרשו כי הנה קרח ירד שאולה וצריך לעלות ואתה נמשך משרש קרח ואיך אתה רוצה לעלות! עד כאן לשונו. ולי אני עבדא נראה הכונה כך כיון שאתה משרש קרח למה אתה עולה לבדך? עלה את קרח גם כן כדי שיעלה גם עושרו עמו ונתפרנס אנחנו מעושרו של קרח, יען כי אתה הקרחת עלינו את המקום שלא נשאר להם פרנסה להתפרנס ועלה קרח הראשון על קרח ועלה קרח השני על הממון שלו שהיה חביב עליו כנפשו ודוק. ועוד כתב שם רבינו ז"ל הנה קרח בן יצהר גלחו משה רבינו ע"ה והיה קרח בשערותיו כנודע ולכן גם אלישע היה קרח בשערותיו כמוהו כי שרש נשמתו יש בה חלק ואחיזה מן קרח וזה גרם שנתעברו בו אחר כך נפש נדב ואביהוא שגם הם משרש נשמת קרח גם כמו שמשה רבינו ע"ה הזכיר שם בן מ"ב והרג את המצרי (שמות ב, יב) שהוא נפש קין מצד הרע כן אלישע הנביא ע"ה הזכיר שם בן מ"ב והרג מ"ב ילדים אלו כנזכר בזוהר, עד כאן לשונו. וכמה מילי דמעליותא אנחנו למידין מדברי רבינו אלה! והוא כי בזה מובן ענין הכפל של 'עֲלֵה קֵרֵחַ' שפירש רש"י עלה קרח הראשון על שהיה קרח ועלה קרח השני הוא רוצה לומר שהקרחת עלינו את מקום דבאמת יש להקשות מה שייכות וסמיכות יש לזה עם זה? וכפי דברי רבינו ז"ל הנזכר מובן היטב השייכות שיש לזה עם זה דידוע שהשערות רומזים לכוחות הדינין ולכן האיש המגלח צריך לכוין בעת הגילוח להעביר ממנו כוחות הדינין וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, וידוע דהמים הם סוד החסד אך אותם המים שהיו ביריחו שהיו מים רעים הם מצד הדין ואלישע הנביא ע"ה ריפא אותם במלח [78×3=26] שהוא מספר שלשה הויו־ת ובזה נעשו חסדים ורמזו לו בדברים אלו שהוא היה לו כח בדבר הזה מפני שהוא קרח ואין בו אחיזת הדינין ולכן היה יכול לדחות כוחות הדינין מן המים של יריחו שהיו רעים ועשאם חסדים ולזה תלי הא בהא עלה קרח שאתה קרח ואין בך אחיזת הדינין ולכן עלה קרח שהקרחת עלינו את המקום במה שרפאת את המים ועשית אותם חסדים. ודע דאף על גב דהם היו עמי ארצות ואין בהם דעת להשיג דברים אלו הנה הקליפה אשר נתלבשה בהם להחטיאם בזה היא שמה בפיהם דברים אלו ודברו ולא ידעו מה מדברים. והנה לפי דברי רבינו זלה"ה דאלישע הנביא ע"ה הזכיר שם בן מ"ב כאשר עשה משה רבינו ע"ה ולכן הרג מ"ב ילדים נראה לרמוז זה במה שנאמר וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם הֳ' (מלכים ב' ב, כד) והיינו כי אלישע שמו 'ישע א־ל' ואחר אותיות א־ל יש מ־ב ולזה אמר וַיִּפֶן 'אַחֲרָיו' דייקא וַיִּרְאֵם.

רָאָה שֶׁנִתְעַבְּרָה בָּהֶן אִמָּן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים (מלכים ב ב, כד) נראה לי בס"ד דריש תיבת וַיִּרְאֵם 'וְיַרְא אֵם' דאות א' מתחבר לשתי תיבות שראה אֵם שלהם חטאה בם ביום הכיפורים שהוא בסוד הבינה הנקראת אֵם. ומאן דאמר בְּלוֹרִית רָאָה לָהֶן כָּאֶמוֹרִיִּים נראה לי בס"ד נרמז זה גם כן בתיבת וַיִּרְאֵם שהוא בהפוך אתוון אֱמוֹרִי שראה בלורית שהם דרכי האמורי. ובזה ניחא מה שהוצרך לפרש בדבריו 'כאמוריים' כדי לעורר אותנו ברמז זה של וַיִּרְאֵם שהוא אותיות אֱמוֹרִי. ומאן דאמר שראה אֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית מִצְוָה גם כן מפיק לה מן תיבת וַיִּרְאֵם דהרשע הסטרא אחרא מקפת אותו מכל צדדיו כדוגמת מם סתומה ורק כשיעשה איזה מצוה פורץ בה פרצה קטנה כפרצה של מ"ם פתוחה שבזה תהיה מ"ם הסתומה כמו מ"ם פתוחה אך אלו ראה אין בהם לחלוחית מצוה בשום זמן הסטרא אחרא מקפת אותם תמיד כדמיון מ"ם סתומה ולא יזדמן שתהיה לפעמים כמו מ"ם פתוחה. וזה נרמז בתיבת וַיִּרְאֵם שהוא 'וירא מם' דאות של ויראם היא סתומה. ומאן דאמר לֹא בָּם וְלֹא בְּזַרְעָם מפיק לה מן תיבת 'אַחֲרָיו' דאחורי אותיות אלישע יש אות כ' ואות ט' ואות ר' ואות ס' כי אחורי אות א' לא יש אות ואם תחבר כ"ף וסמ"ך לעשותם אות אחד יהיה מהם אות פ' הרי יש כאן אותיות 'פרט' וזהו שנאמר וַיִּפֶן אַחֲרָיו, פנה לפרט שלהם הרמוז אחריו דקאי על זרעם וַיִּרְאֵם 'וירא מם' סתומה כאמור לעיל.