מסכת סוטה דף כ״א עמוד ב׳

לימדה תיפלות ס"ד וכי תורה תיפלות קרא לה:

כאילו שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע:

חכמה תורה:

שמעמיד עצמו ערום עליה שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל [ל"א שמשים עצמו ערום עליה גרסי'] שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם:

מאין תמצא מן העשוי כאין:

רוצה אשה בקב ותיפלות חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך אין טוב שתלמוד תורה:

שמטעים דבריו לדיין דמשנקבעו בלב הדיין שערי זכיותיו לדבריו של זה קשין לסלקן והרי ערמותו ורשע הוא שעובר על לא תשא שמע שוא (שמות כג):

להשלים מאתים זוז ומעתה לא יטול לקט ויש לו קרובים שיטלום:

היכי דמי חסיד שוטה ירושלמי ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו עד כשהוא חולץ תפילין הוציא זה את נפשו:

זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז הא דרבי אבהו והא דרבי יוחנן ומבריח מזונות מן האלמנה קרי ירושלמי מכות פרושים ותו גרס התם חד תלמיד מדר' בון הוו לו מאתים זוז חסר דינר והוה רבי יליף למזכי עמיה חד לתלת שנים מעשר מסכני חד זמן עבדין ביה תלמידיו עין בישא ומלוון ליה אתא בעי מזכי עמיה היך דהוה יליף א"ל רבי אית לי שיעורא אמר זה מכת פרושים נגעו ביה רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה היך דהוה יליף שנינו בפרק בתרא דמסכת פאה (מ"ט) מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן ה"ז לא יטול ובגמרא הדא אמר חמשין דעבדין טבין מן מאתן דלא עבדין:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין ונראה דוקא לענין מזון הבנות אמרינן מה שמכרו מכרו אבל לענין מזון האשה כיון דמשועבד לה בעל למזונות בחייו הנכסים בחזקתם שאינם יכולין למכור כדאמרי' בפ' הנושא (כתובות קג.) יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש מדר' אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים וכו' התם לא משתעבדי לה מחיים אי נמי בית זה עצמו דרה בו בחיי הבעל אבל מזונות בכל יום צריכה למזונות ולא דמו מזונות אשה למדור והוא הדין אם מכרו בנכסים מרובין מה שמכרו מכרו דמטלטלי לא משתעבדי למזונות ואמרי' בפ' מציאת האשה (כתובות סט.) בין מכרו בין משכנו אין מוציאין למזונות והאי דנקט נכסים מועטין אורחא דמילתא נקט דלא מזבין אינש נכסים משום הפסד מזונות היכא דאיכא נכסים מרובים רבי פי' בתוספותיו דר' יוחנן פליג אההיא דמסקינן בפרק ב' דייני גזירות (כתובות דף קט.) אמר רבי יצחק בן אילעאי משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וגבי נכסים מועטין תנינא התם (דף קח:) ובפרק מי שמת (ב"ב קלט:) אמר אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ואמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון לא ידענא מאי דוחקיה לפרש כך אליבא דאדמון טפי מאליבא דרבנן:

אביי אמר זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג רשב"ם פי' ביש נוחלין (ב"ב דף קלז.) משום דגרם לעבור על דברי הנותן וערום דאהנו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו ומיהו המוכר עצמו דהיינו ראשון לא מיקרי רשע ואף על גב דלכתחילה אסור לעשות כך דלא חמיר איסוריה שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות כרצונו וקשיא לפירושו בסוף פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה:) דאמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום ומי אמר אביי הכי והאמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא כו' מי קאמר תינשא ניסת קאמר אלמא דמדמי מוכר עצמו למשיא ומיהו יש לפרש כיון דמשיא נקרא רשע מכלל דלמוכר אסור לעשות לכתחילה אע"ג דלא נקרא רשע כדקתני התם אין לו לראשון אלא אכילת פירות בלבד ואי קשיא מדקאמר אביי זה המשיא עצה וכו' כרשב"ג מכלל דאביי ס"ל כרשב"ג והכי אמר אביי נמי בהדיא בפרק מי שהיה נשוי (ג"ז שם) בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום לוקח כלום וביש נוחלין (ב"ב דף קלז.) מפרש טעמא משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ובסוף פרק השולח (גיטין דף מח:) אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אע"ג דפירות דידיה הוי הגוף צריך הרשאה דמשמע דס"ל דלאו כקנין הגוף דמי יש לתרץ דוקא גבי אחריך ס"ל לאביי דכקנין הגוף דמי דאפי' ר"ל דאמר לאו כקנין הגוף דמי מתרצינן אליביה אחריך שאני ופי' רשב"ם דאחריך משמע גוף ופירות נתן לראשון דהא בהדיא פי' אחריך ירש פלוני ואף הוא פסק שם כרשב"ג וז"ל בעלמא סבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי כדפסקי' בפרק החולץ (יבמות דף לו:) הכא אחריך שאני וכן עיקר דלא תקשי הלכתא אהלכתא דפסקינן כר"ל פרק החולץ ובהא דאחריך קיימא לן כרשב"ג דפסקי' הלכתא לקמיה ולא פליג ר"ל ומדאביי נמי איכא למשמע דהכי קיימא לן כדאמר אביי איזהו רשע וכו' ולקמן נמי ההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי כו' אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרשב"ג עד אפילו רשב"ג לא קאמר מהתם שמעינן דהלכה כרשב"ג הלכך בעינן לפרושי דרשב"ג ס"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמא דאחריך שאני ולא תקשה הלכתא אהלכתא תימה לר' אמאי לא קא חשיב נמי ההיא דאלו הן הנשרפין (סנהדרין דף טו:) אמר רב כהנא משום ר"ע איזו עני ורשע ערום זה המשהה בתו בוגרת ויש לומר דעני ורשע לא קא חשיב:

כבר ביארנו בתשיעי של בתרא קל"ט ב' שכל שמת והניח נכסים מועטים ר"ל שאין מספיקין לכדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד זמן בגרות הבנות שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ומ"מ ביארנו שם שאם קדמו הבנים ומכרום קודם שיחזיקו בהם הבנות מה שמכרו מכרו והבנות הפסידו והמשיא עצה להם בכך הרי זה רשע ערום וכן ביארנו בשמיני של בתרא קל"ז א' שמי שאמר בשעת מיתה נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אף זה כל שהוא משיא להם עצה בכך נקרא ערום:

אף המכריע אחרים לילך בארחותיו בלא טעם ובלא כונה מעולה אלא שמכוין לכבוד עצמו לומר כך הנהיג פלוני הרי זה רשע ערום שאין הכונה אלא להחזיק עצמו בעיניהם כאדם גדול כדי שיהא נשמע להם וכל שכן המחמיר לאחרים ומיקל לעצמו שהוא מן השם וכן כל שקרא ושנה ואינו משמש תלמידי חכמים ר"ל שאינו טורח לשמשם ולהיות מקובל מהם ומהנהגותיהם שכל שהוא כן אף הוא מראה שאין כבוד התורה חביב עליו אלא שטרח ללמוד כדי שיהא יכול לקנתרם ולקפחם וזהו ודאי רשע ערום ודרך אזהרה אמרו שכל שקרא ושנה ולא שימש הרי זה בור ויש אומרים הרי זה עם הארץ וכבר ביארנו ההפרש שבין בור לעם הארץ בילדותינו בחבור התשובה מפני שכל שאינו מישב את חכמתו בקבלת גדוליו שונה ואינו יודע מה הוא שונה ובוטח על מה שהוא מוצאו כתוב ואין לו בחינה במה שראוי לסמוך והוא שבסוגיא זו דמוהו למגיש ר"ל מכשף והוא שאמרו רטין מגישא ולא ידע מה ראטין תני תנא ולא ידע מה תני כלומר כשם שהמכשף חובר את חביריו ולוחש את לוחשיו ואינו מכיר מה הם ומה פירושם אלא שעל ידי לוחשיו הכשוף בא כך זה שונה משנתו ואינו יודע במה יסמוך וכן אמרו התנאים מבלי עולם כלומר שמורים הלכה מתוך משנתם והם אינם יודעים טעם המשנה וכן אם הם דברי יחיד אם לאו ואם הם הלכה אם לאו ואף קטן שלא כלו לו חדשיו ר"ל שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה ממבלי עולם והזמן הראוי לכך ארבעים שנה אלא שאם אין כמוהו בחכמה מורה אף בפחות כל שמוחזק בשלמות הראוי לכך וכל שהוא ראוי להוראה ומונע את עצמו ממנה הרי זה פורק עול תורה מעליו והוא בכלל מבלי עולם ואין צריך לומר שכן בתלמיד המבעט ברבותיו:

תוס' בד"ה בן עזאי אומר חייב אדם כו' ירושלמי דבן עזאי דלא כראב"ע כו' ונראה. דפי' דמצוה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכי דייק ליה התם דבן עזאי דלא כראב"ע דמצוה לשמוע דקאמר משמע משום קיום מצוה ולא משום שידעו שזכות תולה כדאמר בן עזאי:

בא"ד מטרונה שאלה כו' חטא אחת במעשה עגל כו' אבדת ממני ג' מאות כו' ישרפו ד"ת ולא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רוצה אשה כו' ואילו המורד על אשתו כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה היכי דמי חסיד כו' אמר לכשאחלוץ תפילין כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה זה הנותן כו' ואעלוניה לקפילין כו' עכ"ל כצ"ל בערוך בערך קפל מקום שמוכרין כל תבשיל:

בד"ה יתומים שקדמו כו' בחזקתן שאינן יכולין למכור כו' ומ"ש מדר' אסי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וה"ה אם מכרו בנכסים מרובים כו' ואמרינן בפרק מציאת האשה בין מכרו בין משכנו כו' עכ"ל פי' דבדין מזונות הבנות שיטלו אין חילוק בין נכסים מועטין למרובין אלא דבמועטין קאמרי' דלא יטלו הבנים כלום ויחזרו על הפתחים ואהא הביאו ראיה דע"כ לאו דוקא נקט מכרו דה"ה משכנו וה"נ אית לן למימר דלאו דוקא נמי מועטין אלא משום אורחא דמלתא כו' וק"ל:

בא"ד ולא ידענא מאי דוחקיה לפרש כך כו' עכ"ל דמלתא דר"י דאמר יתומים שקדמו ומכרו כו' לא אתיא אליביה דאדמון טפי מאליבא דרבנן דהא אדמון לא פליג אלא במה שאמרו רבנן דהבנים לא יטלו בנכסים מועטין כלום וקאמר אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי מיהו גם הבנות נוטלות חלק בחלק הבנים וא"כ שפיר קאר"י אחלקן של הבנות נמי דאם קדמו היתומים ומכרו כו' ודו"ק:

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן עָרוּם (משלי ח, יב). פירוש ערום ממנה שאין לו תורה וחכמה כלל כמו שכתב מהרש"א אך מאן דאמר 'בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ' זו ענוה בכל העניינים שאינו כלום הן בחכמה הן בעושר הן בגבורה הן במילי דעלמא. ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה הדרשה דרבי יוסי ברבי חנינא כי אותיות 'חָכְמָה' במילואם כזה חי־ת כ־ף מ־ם ה־א תמצא אותיות המלוי המה אותיות 'פְּתָאִים' ממש לרמוז אין החכמה מתקיימת אלא באותם שחושבין עצמם שהם פתאים וערומים מן החכמה! ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בקהלת בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז, יב) כי החכם המבין נקרא בשם 'עין' לכן החכמים נקראים 'עיני העדה' כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה (במדבר טו, כד) והנה במלוי אותיות חָכְמָה שהם עומדים בצל אותיות הפשוט יש אותיות פְּתָאִים והמלוי נחשב עומד בצל הפשוט. גם אחר אותיות כֶּסֶף אלפ"א בית"א דהיינו אותיות העומדים באלפ"א בית"א בצל אותיות כסף הם אותיות עַיִן. וזהו שנאמר בְּצֵל הַחָכְמָה רוצה לומר אותם העומדים בצל אותיות חָכְמָה דהיינו במלוי שהוא אחר הפשוט שהוא פְּתָאִים דחושבים עצמן לפתאים אלו הם עומדים באמת בְּצֵל הַכָּסֶף שהוא עַיִן כי אלו הם חכמים באמת שראויים לקרותם בשם עין מה שאין כן אותם שהם חכמים בעיניהם אין להם תואר עין.

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב). נראה לי בס"ד הטעם הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] והעניו נשפע מן שם י־ה שהוא סוד חכמה ובינה לכן העניו מתקיימים בו דברי תורה על ידי הארת חכמה ובינה שמאירים בו שהם סוד י־ה. ולכן שונה פרקו מאה ואחד כמנין מֵאַיִן [101] לא ישכחהו (חגיגה ט:), ולכן מלוי משה רבינו ע"ה כזה מ־ם שי־ן ה־א הוא אותיות מֵאַיִן כי היה עניו מכל האדם (במדבר יב, ג) שחושב עצמו תמיד מאין.

הֵיכִי דָּמִי 'רָשָׁע עָרוּם'? זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל־דִּין חֲבֵרוֹ. קשא אם כן גם הדיין נקרא רשע שעובר על לאו ששומע דברים מבעל דין לבדו! ועוד מאי 'ערמה' עושה בזה, והלא הוא עושה איסור להדיה שמטעים דבריו לדיין להדיא! ונראה לי בס"ד שהוא בא תחלה אצל הדיין ומדבר עמו בדין זה דרך לימוד הלכה לענין ואינו אומר לדיין שהוא יש לו דין ודברים כמו ענין זה אלא שקיל וטרי ללמוד הלכה בעלמא וכונתו להטעים דבריו לדיין שיכניס בלב הדיין הזכות שלו וגם כדי לידע סוף דעתו של הדיין בענין הזכות שלו ומה פקפוק יש לו בזה כדי שאחר כך יגיש דינו לפני הדיין עם חבירו והוא יטעון כפי מה שראה מקודם הסכמת הדיין בו ואז יצא זכאי וזו היא הערמה שמקדים לסדר שאלה ותשובה בדבר הלכה דוקא ולא לענין מעשה שאז יקדים בזה להכניס בלב הדיין זכות שלו כדי שאחר כך כשתבא התביעה הזו לפני הדיין יהיה הוא נוצח בדין.