מסכת נדרים דף ל״ט עמוד ב׳

מתניתין קשיתיה מדוקיא קא משמע ליה:

מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב והרי אין מבקר אסור בנכסי חולה:

אלא שמע מינה וכו' וא"ת מאי טעמא דשמואל דמתרץ לה הכי לוקמא כדעולא הא לא קשיא דשמואל לא מוקי לה כדעולא דקסבר האי שינויא דחיקא היא:

ופקודת כל אדם שבני אדם מבקרין אותן:

לא ה' שלחני לזה לפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר להם מדעתו בלא ציווי של מקום:

ואם לאו שאין גיהנם נברא עדיין:

איני מי מספקא ליה למשה:

כי ערוך מאתמול תפתה איזהו יום שיש לו אתמול ולא שלשום כלומר שהיה לו לפניו ולא לפני פניו הוי אומר זה יום שני שבו נברא גיהנם:

מתניתין קשיתיה והוזקק להעמידה בשנכסי מבקר אסורים על החולה:

ופקודת כל אדם שב"א מבקרין אותם:

מעידו עדות ממון ועדות נפשות פי' אפילו כשהוא בחיים דמצוה דידיה קא עביד:

חלה נכנס לבקרו פי' אפילו יושב כדאמרן:

חלה לו חולה אינו נכנס לבקרו אלא שואל בשלומו פירוש כדתניא ושואלו בשוק:

תנא ביקור חולים אין לו שיעור מאי אין לו שיעור אפילו גדול אצל קטן רבא אמר אפילו מאה פעמים ביום. (א) דחל בו חלש וכו' עד שיצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים:

מצות עשה מדברי סופרים לבקר את החולה ואע"פ כן נרמז הוא בתורה מדכתיב אם כמות כל האדם ימותון אלה כלומר שלא ימותו כשאר בני אדם שהם חולים ומוטלים בעריסותיהם ובני אדם מבקרין אותם ביקור חולים אין לו שיעור ולא סוף דבר שאין שיעור למתן שכרו שזו אף בכל המצות כן וכמו שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות אלא שאין שיעור לביקור עצמו אלא אפילו גדול או קטן ואפי' מאה פעמים ביום ודוקא שלא יטריח לעולם יהא אדם זריז במצות ביקור מפני שהמבקר מיקל בחליו של חולה דרך הערה אמרו כל המבקר את החולה כאלו נטל אחד מששים מחליו ובבני גילו ר"ל שבקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל:

גמרא מתניתין קשיתי' כו' כצ"ל וכן ברש"י ורא"ש:

רש"י נברא גיהנם הס"ד:

ברא"ש לשמואל הס"ד:

ר"ן בד"ה אי לא כו' בכלל אין כל חדש כצ"ל והס"ד:

מתניתין קשיתיה דאם איתא דנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מן חיותא מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב אפילו יושב נמי דהא לא אדריה מן חיותיה. פירוש. ולענין פסק הלכה בשנכסי מבקר אסורין על החולה במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב גזירה שמא ישהא בישיבה. ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתין ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואיפשר בעמידה ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה ליה מחיותיה בין כך ובין כך שרי וכסתמא דבריתא דלא פליג בין יושב לעומד וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דבריתא. ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל. ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי ליכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור אף על גב דלא עייל לצרכו אלא לצרכיה של מדיר דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא. הרשב"א ז"ל. הילכך חלה הוא נכנס לבקרו בין עומד בין יושב דחיותיה הוא פירוש דבקור חולים הנאה מרובה היא אצל החולים כדאיתא בסמוך. חלה בנו פירוש בנו של מדיר. אינו נכנס כלל פירוש אין המודר נכנס בביתו של מדיר לבקר בנו. אלא שואלו בשוק פירוש דכולי האי לא אמרינן דמחיותיה דבריה לא אדריה. וליכא לפרושי הא דאמרינן וכגון דלא אדריה מן חיותיה כגון שבפירוש התנה בנדרו שאינו מדירו מנכסיו במקום חיותיה דאי בדאתני אפילו חלה בנו נמי מותר לבקרו ואי לא אתני אפילו חלה הוא נמי לא. ואי אמרת בדאתני בחיותיה דנפשיה ולא אתני בחיותיה דבריה אם כן מאי פסקה אלא הכי קאמרינן דמסתמא לא אדריה מן חיותיה דנפשיה אבל לא אמרינן מן חיותא דבריה ולפיכך בדנפשיה שרי בדבריה אסור. ודוקא במקום חיותיה אמרינן דלא אדריה אבל במקום פסידא לא אמרינן במקום פסידא לא אדריה דאם היה המדיר צריך למודר למזונות ולכסות ודכותיה אסור הואיל ולאו צערא דחולי וכיוצא בו הוא. תוספתא המודר הנאה מחברו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים. מעידו עדות ממון ועדות נפשות. חלה נכנס לבקרו היה לו חולה אינו נכנס ומבקרו. ושואל בשלומו פירוש של אותו חולה כי הא דאמרינן לעיל ושואלו בשוק. הרנב"י ז"ל.

ופקודת כל האדם שבני אדם (לא) מבקרין מדקאמר הכי שמע מינה הכי אורחא (דרתי') דאינשי לבקר. פירוש.

ובני אדם מבקרין אותן מן ופקודת דרישא דפקידה היינו בדיקה לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה פירוש לא אבדוק במי סוטה ופקידה ובדיקה הכל אחד. ומה הבריות אומרות עלי אם אינו כדברי לא ה' שלחני אפילו ליתן התורה ואם לא שאינו נברא עדיין יברא מבקש אני שיברא יברא דריש דברא היה לו לומר ואם בריאה ברא אלא יברא משמע שמבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא אם בריאה היה גיהנם כבר להם יהיה ואם לא ברא יברא. השתא משמע דמספקא ליה למשה והתניא שבעה דברים נבראו ואלו השבעה דברים אינן שוין בברייתן דיש מהם קודם לששת ימי בראשית ויש אחר מקצת הימים כגון שמו של משיח שלא קדם אלא לשמש שהיה ביום רביעי ותשובה לפני הרים שנבראו אחר שמים. מצאתי. ואינו נראה שהרי כולם נבראו ביום ראשון אבל כל אחד הוקבע ביומו. ויש ספרים דכתיב בהן מחשבתן קדמה לבריאת עולם ובזה הכל מיושב שהרי תשב אנוש עד דכא משמע שאחר אדם אמר שובו. כי ערוך מאתמול על (כ"ד) הארבעה מדרשים חלוקים שהרי במקום אחר דורש מזה שבשני נברא דקאמר איזה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום הוי אומר זה שני. ולי נראה ששניהם דריש ממשמעות אתמול דריש שני וזה היה אשו שנברא בשני ומן המ' דורש מקומו שהיה ערוך לפנים כדאיתא במקום שנהגו. למיקרב פיו להכא וזה אינו דבר חדש כיון שאחר כן חזר למקומו. ולשון בריאה נדרש היטב על פתיחת פה על דין וברא אותם בחרבותם שפי' ויפתח אותם. הרא"ם ז"ל. תורה לומר כי עיקר בריאת הכל לא היה אלא כדי שיקבלו ישראל התורה שיש בה מצות לעבוד בהם קונם שאם אין שם תורה איך ידעו לעבוד קונם ואם לא יהיו עבדים שיעבדו את המלך איך יקרא מלך ועל מי ימשול. ועוד הורו באמרם תורה כי בתחלת הבריאה עלה במחשבתו להנהיג העולם ביושר וצדקה וחסד ורחמים שאם לא כן לא יתקיים. ובאמרם תשובה רמזו בזה כי עלה במחשבת השם ליברא את האדם מן התחתונים שהם ארבעה יסודות אש ורוח ומים ועפר ויצטרך בהכרח לו שימשך אחריהם בטבעו ויעבוד רצון בוראו ולתת בו נשמה טהורה אצולה מכת המלאכים ממקום טהור והיא משתוקקת להדבק ביוצרה ולחזור במקום אשר משם חוצבה והיא בחכמתה תמשיך היסודות אחריה לעבודת קונם ואם ירשיעו תחזירם למוטב וזו היא העבודה הגדולה נגד השם כשמכיר בעצמו שחטא ושב מדרכו הרעה. וגן עדן רמז לטובה הצפונה לצדיקים בעשותם הטוב והיושר בעיני אלהים ואדם אחר הפרד הנפש מהיסודות שיהיה להם מקום משובח יתעדנו בו הנפשות תענוג שאין למעלה ממנו. וגיהנם כנוי לעונש הרשעים הנפתים והנמשכין אחר תאוות יסודותם יענשו עונש גדול על אשר לא עבדו מלכם שבראם והמציאם יש מאין. וכסא כבוד באו לרמוז כי תחלת הבריאה עלה במחשבת השם להיות עיקר דירתו וקדושתו הגדולה ומושב יקרו ושכינת עוזו עם העליונים. ובית המקרש רמז למקום המקודש והמיוחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת מכוון זה כנגד זה באמצעו של עולם שם יעבדוהו לשם יתברך מלאכי השרת מעלה וישראל מטה עבודה שלימה מלב ומנפש ושם יזבחו זבחי צדק. ומאמרם זה רמזו במסכת אבות באמרם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והתורה רמז על תורה שהזכירו כאן ועבודה היא העבודה המוזכרת כאן וגמילות חסדים הוא הטוב והישר שינהוג זה עם זה. ושמו של משיח רמז לטוב הצפון לעובדים בוראם עבודה שלימה לימות המשיח ולעולם הנשמות שהוא העולם הבא והוא התכלית האחרון. וכן הוא רומז בברייתא דרבי אליעזר בן הורקנוס פרק ל"ב לפני שמש ינון שמו הוא שעתיד לינון ישיני עפר לפיכך נקרא שמו ינון. עד כאן. ודברים אלו עקרים גדולים הם ואין אנו יכולין להשיג אותם על בוריין ואין דעתינו משגת להרחיב בהם הביאור רק הרמז לבד. הרי"ץ ז"ל.

אלא הכי קאמר אי איברי לה פומא הכא מוטב ואם לאו יברא ה'. אם חכמת ה' גזרה מששת ימי בראשית שיענשו רשעים על רשעתם כזה מוטב ויענשו אלה ואם לאו על כל פנים שיענשו אלו ויתקרב נפשם בעולם וימותו מיתה שאינה טבעית כדי שיכירו הכל וידעו כי נאצו האנשים ההמה את ה'. הרי"ץ ז"ל.

והא ברקיע קיימי דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים שנאמר שמש וירח עמד זבולה ובמלחמת סיחון ועוג אמרו כן דההוא קרא במפלת האומות כתיב. ומצינו בעבודה זרה שגם משה נתגדל בשמש דדריש אחל מיהושע. ואינו נראה לי דמה פשעו סיחון ועוג למשה יותר מלכל ישראל ועוד מאי בעיא הכא. ונראה לי דאבושתו שעשה לו קרח קאי והכי קאמר הנביא הלא שמש והירח עמדו בזבול לכבוד משה שהיה יחיד לכבוד כל ישראל למה אינם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא שישלחם באומות. ומכל מקום אנו למדים שבעבור כבוד משה עלו לזבול וליכא למימר שעל ידי יהושע מדבר שהרי עמד משמע מאיליו וביהושע לא עמד מאליו אלא יהושע העמידו. הרא"ם ז"ל. בזבול מאי בעי שהוא עליון והא השמש והירח ברקיע שהוא למטה מזבול קבועים ירח בגלגל הראשון הקרוב לנו ושמש ברביעי מלמד שעלו מרקיע לזבול. דרך משל הוא זה לבקש מאת השם שישנו תפקידם מחמת רשעים (אלא) כי לא נבראו אלא לשמש לאותם העוסקים בעבודת יוצרם ולא לשמש לרשעים כאלו כי תנאי התנה להם השם מששת ימי בראשית על כך שישמשו לאותן שנבראו לעבוד יוצרם ואם יתבטל עבודת של העבדים יתבטל שמוש שלהם. ובאמת כי תנאי זה לא היה אלא בכלל או בדבר הדומה לכלל שהוא רב דקיימא לן רובו ככולו והעולם נדון אחר רובו על כן בא הרמז בדבר ה' להם בכל יום ויום משתחוים לכם הבריות ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם שאם באתם לחוש לפרט לא היה לכם להאיר לעוברים רצוני ומשתחוים לכם כי עבודה זרה היא שקולה כנגד כל העבירות ובעבירה כזו שהיא רבה מאד והיא נגד כבודי ממש לא מחיתם ולא בטלתם שמושיכם בכבוד בשר ודם מחיתם כי עיקר מחלוקתם בשביל קנאתם על משה ועל אהרן היתה וענין חצים וחניתות רמז הוא כי הם מוכרחים על כל פנים להאיר לעולם לטובים ולרעים והשם שהוא יודע מחשבות בני אדם דן אותן כפי רשעתם בעולם הבא או אפילו בעולם הזה ואינו רוצה לאבד עולמו בשביל רשעת הרשעים כי בזה העונש יענשו אף הצדיקים אלא שהשם שהוא שופט ודן דין אמת משלם לכל אחד גמולו הראוי לו או בעולם הזה או בעולם הבא כפי מה שהדין נותן. הרי"ץ ז"ל. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שיש מצוה קלה שיש לה שכר מן החמורה או כחמורה כדאמרינן התם שכתוב הארכת ימים בשילוח הקן כמו בכיבוד אב ואם. וגם אנו מוצאין הרבה דברים שמצוה לעשותן אף על פי שאינן כתובין בתורה בפירוש שאדם מקבל עליהם שכר הרבה כי ההיא דתענית אנשי בדיחי אנן וכי (ההן) הדין שלש פסיעות של נבוכדנצר. הרא"ם ז"ל.

אפילו גדול אצל קטן ואפילו מאה פעמים ביום אם הוא אדם גדול לא יאמר איך אלך אצל קטן ממני ויתחלל כבודי בזה ודאי אין בזה שיעור כי אפילו גדול שבישראל יש לו ללכת אצל קטן מקטני ישראל ואפילו מאה פעמים ביום יש לו לבקרו ואין לו לומר כבר ראיתיו פעם אחת ביום כי אולי ברגע אחד יכבד עליו חליו. הרי"ץ ז"ל. אפילו גדול אצל קטן אף על גב דבהשבת אבדה פטרה תורה זקן ואינה לפי כבודו הכא חייב שהרי מצינו בהקדוש ברוך הוא שביקר אברהם דכתיב וירא אליו השם באלוני ממרא וגו' וכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים כדדרשינן ליה בסוטה שלהי פרק ראשון אפילו מאה פעמים ביום אף על פי שמתבטל ממלאכתו. ולא שמעתי. שטה. וזה לשון הרא"ם ז"ל על מה שאומר אפילו מאה פעמים דמשמע אף על פי שמתבטל ממלאכתו. ואני תמה על זה שלפיכך אמרו שמותר ליטול שכר על הישיבה שיש בה הרבה ביטול מלאכה אבל על העמידה שאין בה אלא מעט ביטול מלאכה לא תקנו משום חומרא דבקור חולים שאנו למדים מאחרי ה' אלהיכם תלכו. עד כאן. ובבן גילו הוא דנוטל אחד מששים בצערו כלומר בן מזלו שהוא מטבעו ומהנהגתו כי (אין) אז דעתו של חולה נוחה הימנו ומיקל ממנו חוליו אבל אם אינו מטבעו והנהגתו יקוץ בו ויכביד עליו חוליו ויזיקנו. הרי"ץ ז"ל. כעישורייתא דבי רבי כעין עישוריא ששנה רבי כל אחד ממה ששייר חבירו ואפילו יכנסו בבית אחת לפי חשבון זה מתרפא. שטה.

וחוזרות כולן וחולקות השאר בשוה היכא דמת הבן דהשתא איכא רווח ביתא ולהכי חולקות בשוה. פירוש.

(במדבר טז, כט) 'אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן' אֵלֶּה שֶׁהֵן חוֹלִים וּמוּטָלִים בַּעֲרִיסָתָן וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִים אוֹתָן. הא דתלה חטאתו ופשעו של קרח בדבר זה של ביקור נראה לי בס"ד דידוע תועלת הביקור הוא להקל החולי מעל החולה שנוטל אחד מששים בחליו, וטעמו של דבר זה הוא מכח האחדות שיש לישראל לכך יהיה מן הביקור תועלת זו. והנה קורח עשה מריבה ומחלוקת ופירוד לבבות אך בגלוי היה מראה לעיני כל אדם שהוא מתקנא קנאת ישראל כמו שאמר וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל הֳ' (במדבר טז, ג) נמצא לפי דבריו הוא אוחז ונוהג באחדות הלכך צר לו בעבור ישראל שכולם חשובין גוף אחד ואינו מתעבר על ריב לא לו, ולכן משה רבינו ע"ה עשה הוכחה זו לגלות רעת לבו של קורח שבאמת כל כונתו הוא לעשות פירוד ומחלוקת! על כן בזאת תדעון רוע לב קרח שאינו אוחז באחדות אלא אדרבה רוצה בפירוד דאם ימות מיתת כל אדם דהיינו שיחלה וישכב על מטתו ויבאו בני אדם לעשות לו ביקור אשר הוא נעשה מכח האחדות זו הוכחה שהוא אוחז באחדות ורוצה בה. אך אם ימות מיתה משונה שלא יעשו לו ביקור זו הוכחה שהוא מואס באחדות ידבק בפרוד, ולכן לא זכה לביקור אשר היא נעשה מכח האחדות.

אֵינִי וְהָא תַּנְיָא שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם פירש רש"י איני מי מספקא ליה למשה רבינו ע"ה עיין שם. וקשא איך סלקא דעתיה דמקשן דמשה רבינו ע"ה מספקא ליה אם יש גיהנם בעולם או לאו? דאם לא יש גיהנם, אותם רשעים שהיו מן אדם הראשון עד אותו זמן היכן נידונו? ואיך אותם החוטאים נשכרו להנצל מדין גיהנם? ונראה לי בס"ד תרי מיני יורדי גיהנם יש בעולם האחד שיורדין הנפשות החוטאים לגיהנם ונידונין בו ואלו יורדין לבדם בלתי התלבשותם בגוף. ויש מהנפשות החוטאים יתלבשו בגוף הנעשה מן הזוהמא של העבירה כי בכל עבירה שאדם עושה בורא כח זוהמה וטומאה ומזה כח הזוהמה נעשה גוף מצוייר בדמות גוף העקרי של האדם ממש ונידונין הנפש והגוף הזה בגיהנם ונידונין יחד שם. וכמו שכתב הרב מהר " א הכהן ז"ל וזה לשונו: גם מן העברות שהאדם עושה מתפעל ונברא גוף טמא מצד הקליפות ובצאת נפש הרשע מגופו מכניסין אותה באותו הגוף הטמא ונדונין שניהם יחד וזה הגוף הטמא הוא בדמות הגוף העקרי המושלך בקבר ובהיותם שניהם מתכונה אחת כדרך התאומים אז כשמגיע נזק וצער לגוף הטמא מגיע גם כן נזק וצער לגוף שבקבר כדוגמת התאומים דעל הרוב כשחש ראשו של זה חש ראשו של האחר. וזהו ענין רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שמצאו אדם אחד מת טעון עצים ורץ על ההרים ושאל מה טיבו והגיד לו שהוא מת וגזרו עליו לכרות עצים הוא בעצמו כדי לשרוף אותו בהם בכל יום ערב שבת קודש (על פי מסכת כלה רבתי פרק ב'), והנה זה הגוף שמצא אותו רבי עקיבא הוא היה גוף הטמא שנעשה מן העבירות לדון נפשו בתוכו וכו' עד כאן לשונו עיין שם. וכתבתי במקום אחר בס"ד על פי הקדמת המקובלים ז"ל שיש לאדם שני מיני עונות האחת הנעשים מכח חומר האדם וזוהמת הנחש הכרוכה בגוף ובנפש והשניה נעשים מן פתויי יצר הרע שהוא מלאך רע. ולכן אלו העונות שנעשו מכח הזוהמא הכרוכה בגוף ובנפש יחד נידון האדם עליהם בגיהנם בהתלבשות הנפש בגוף הטמא ההוא כדי שיצטער יותר, ואותם עונות שנעשו מכח היצר הרע שהוא מלאך רע שפיתה אותו בלתי סיוע הזוהמה הדבוקה באדם נידונת הנפש עליהם לבדה בלתי התלבשותה בגוף, וגיהנם של זה לחוד וגיהנם של זה לחוד. וסלקא דעתיה דמקשן דעל גיהגם זו שנידונין בה הנפשות לבדם בלתי התלבשות גוף לא היה מסתפק משה רבינו ע"ה אך הספק שלו הוא על גיהנם שנידונין בו בהתחברות נפש בגוף כי עתה רוצה לבקש שירדו לתוכה קרח ועדתו בהיותם חיים בנפש וגוף העקרי ולכן רוצה שתהיה נפתחת להם גיהנם זו ולא אותה גיהנם הנהוגה שנידונין בה הנפשות לבדם כי יש הפרש בין זו לזו באיכותם ותכונתם ועל זה אמר (במדבר טז, ל) אם לא נבראה עדיין גיהנם זו תהיה נבראת עתה! ומקשי על זה מן הברייתא דקאמר גיהנם נבראת קודם בריאת העולם, ויליף לה מקרא כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיה ל, לג), נמצא גיהנם הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם וידוע מה שאמרו בגמרא (עירובין יט.) למה נקראת תפתה? שכל המתפתה ביצרו נופל בה! שמע מינה גיהנם זו הנקראת תפתה נידונין בה הנפש בהתלבשותה בגוף הטמא שנעשה מכח זוהמת הנחש הדבוקה בחומר האדם והיצר הרע הזה שעושה פיתוי לאדם יתייחס לאדם שנקרא 'יצרו של אדם' מה שאין כן 'יצר הרע' שהוא מלאך רע הנמשך מן הקליפה שלמעלה זה נקרא יצר בסתם ולא נקרא יצרו של אדם, שאינו מתייחס לאדם כיון דאינו נמשך מזוהמת גופו. וכיון דגיהנם זו אשר נידונין בה הנפשות בהתלבשותם בגוף שהיא הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם מאי מסתפק משה רבינו ע"ה על גיהנם זו אם נבראת או עדיין לא נבראת? ומשני דמשה רבינו ע"ה לא קאמר על גופה של גיהנם כי אם על הפה שלה. והדר מקשי והלא אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט)? ומשני יודע הוא שגם הפה נברא ועל ההתקרבות קאמר. ובחדושנו לפסחים פירשנו ענין בריאת תשובה וגן עדן וגיהנם וענין שמו של משיח מה עניינם.

כָּל הַמְבַקֵּר חוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּצַעֲרוֹ נראה לי ודאי דאין הכונה שיקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה המבקר דזה אי אפשר להיות בטבע! ועוד מצות ביקור חולים מצוה יקרה שהיא אחד מדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א, א) ואיך יתכן שיהיה לו היזק מזה? אך הכונה מחמת שהוא בן גילו, מגיע צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה ואז על ידי הצער הזה המגיע לנפש המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו על דרך עשורייתא דרבי כי הצער שיגיע לאחרים יש בו כח יותר להגין ולכפר. והא דנוטל אחד מששים, נראה לי בס"ד דרש"י ז"ל פירש 'בן גילו' רוצה לומר שנולד במזלו ששניהם במזל אחד הם. וידוע מה שאמרו בגמרא דברכות פרק ה' (ברכות לב:) אמר הקדוש ברוך הוא שתים עשרה מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל וכו' עיין שם. וכתב מהרש"א ז"ל שנים עשר מזלות לכל חודש מזל וברא לו שלשים חיל כנגד ימי החודש דבכל יום מהחודש ממונה אחד מהם עיין שם. וידוע דכל ממונה על יום אחד לילו עמו ומוכרח שזה הממונה של לילה ויום יש בו שני חלקים חלק אחד הוא בחינת זכר והוא שולט ביום וחלק אחד הוא בחינת נוקבא שולט בלילה כי מדת יום לחוד ומדת לילה לחוד וזה הכלל כל השולטים בלילה הם בחינת נוקבא וכל השולטים ביום הם בחינת דכורא כנודע ליודעי חן. על כן אלו השלושים חיל שהם כנגד ימי החודש בפרטן הם ששים ולכן זה 'בן גילו' שנולד במזלו שהוא אחד מששים חיל ששולטים בימים ולילות של החודש לוקח אחד מששים מצערו כי שניהם נולדו ממקום אחד שהוא אחד מששים.