מסכת קידושין דף פ״א עמוד א׳

לאתרויי ביה שאם יבא עליה אין מים בודקין אותה:

לא שנו דאמר אשה מתייחדת עם שני אנשים:

שמא יצטרך אחד לנקביו ובעי להתרחק לצניעות:

דניהוו עליה סהדי אם יבא עליה ויעידו לפני ב"ד ולא ימחו עליה מגילה:

דלי כרעיך מהר ללכת שנקדמנה:

כגון אנן בתמיה:

רבי חנינא בר פפי וחביריו רבי צדוק ורב כהנא בפ"ק (לעיל קידושין דף מ.):

מלקין על היחוד מרדות:

מלקין על הייחוד פי' בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה בסמוך ואין אוסרים על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש וקשה דאם כן לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא באשת איש ונראה לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה ומיהו קשה דתנן בפ"ק דכתובות (דף יג.) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבי יהושע אומר אינה נאמנת ופריך עליה בגמרא מהא דאמר רב הכא אין אוסרין על הייחוד ומשני מעלה עשו ביוחסין ולפי מה שפירשתי דמיירי לאוסרה לכהן לא משני גמרא התם מידי דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ"ה אמרינן דאין אוסרין ויש לומר דלעולם מיירי ליוחסין והא דמשני התם מעלה עשו ביוחסין שאני התם דאינה נאמנת משום דמודה היא שנבעלה והכא דקאמר דאין אוסרין היינו משום דאינה מודה שנבעלה:

בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד פי' בקונטרס אין חוששין להלקות משמע מתוך פירושו הא איסורא מיהא איכא וקשה דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ומאי קושיא נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד ואפילו איסורא ליכא:

סקבא דשתא ריגלא פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה כלומר ימות הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה וי"א לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות:

אמר רבא מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד פירוש שאשת איש שנתייחדה עם א' ושהתה עמו כדי ביאה אין ב"ד אוסרין אותה לבעלה מפני כך אע"פ שיש עדים בדבר כרישא דקתני מלקין והתם לא סגיא בלא עדים וטעמא דמילתא משום דלעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסיר' ליה דהודאתו עדיפא מעדים אי נמי עד דאיכא עדי טומאה ממש או שיראו מנאפים או כמכחיל בשפופרת אבל לא משום יחוד גרידא ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים ואפילו אין לה בנים וכדאמרן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו ובי דינא בעדים הוא דמפקי כלומר בעידי טומאה ואמר נמי בפרק בתרא דמסכת גיטין בשילהי פירקא אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בשוק בכלן ר"מ אומר תצא אמר ליה ריב"נ אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שני עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור כלומר שלוה או מכר ולא משום אמתלאות גמורות אף כאן דבר ברור כלומר עידי טומאה דבלאו הכי לא הוה דבר ברור וכדאמר נמי בפ' האיש מקדש הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והא דתנן במסכת כתובות העוברת על דת משה ויהודית תצא שלא בכתובה לאו דמפקי' לה בי דינא מיניה בע"כ אלא שאם רצה מוציאה שלא בכתובה וכ"נ הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ומנעלים הפוכים תחת המטה הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה היינו שאם רצה להוציא יוצאה בלא כתובה לא שיוצאיה ממנו ב"ד בע"כ וכ"פ שם הגאונים ז"ל. ודין הוא דהא קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה אבל בסתירה בלא קנוי אינה נאסרת ואפילו במקנא לה על פי עצמו או במקנ' לה ע"פ עד א' ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו בפני עדים לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה אינה נאסרת על בעלה כדאיתא במסכת סוטה והרי אין לך מכוער גדול מזה והא דאמרינן בשלהי מסכת נדרים ההוא נואף דעל גבי דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף יתיב בבבא הוה תחלי התם וטעמינון חויא בעא מאריה דביתא למיכל מנהון אמר לי' ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמיה חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסורה לבעלה התם לאו דמפקי ליה בי דינא אלא דאלו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה כדאמר בפרקא דלעיל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה שכל שלבו מאמין על פי עצמו או אפילו על פי עכו"ם שאסורה לו אשתו חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ואם הודה נאמן דהוה ליה ספיקא כדאיתא בפ' קמא דכתובות. אלא דבכה"ג דליכא עידי ייחוד ולא עידי דבר מכוער אלא שהוא אוסרה על עצמו חייב לפרוע לה כתובתה שאם אין אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיהא לה כתובה:

פסק נמצאת אומר כי שלשה דינין בדבר דעל פי עצמו או על פי עד אחד שמאמין בו אסורה לו וחייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ובית דין מוציאין ממנו גם כן על פיו וחייב לפרוע לה כתובתה. ובעוברת על דת משה ויהודית או בעידי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה והוא דאיכא התראה כדאיתא במסכת סוטה מיהו דוקא בעוברת על דת אבל בדת יהודית או בעידי דבר מכוער אינה צריכה התראה והא דאיבעיא לן התם בעוברת על דת ורצה הבעל לקיימה אם מותר אם לאו ולא איפשיטא התם במקום בעיא הא איפשטא מאידך דקיימא לן דבעל שמחל על קנויו קודם שנסתרה שהוא מחול וכל שכן לעוברת על דת שאם רצה לקיים מקיים ואין בית דין מוציאין מידו וכ"פ רבותינו ז"ל. וכיון שקיימה לאחר שהיה יכול למיקבל בבית דין ולהוציאה ולא הוציאה גלי אדעתיה דמחל ותו לא מפסיד לה לכתובתה. איכא עידי טומאה ממש או עידי קינוי וסתירה שהוא כעידי טומאה בית דין מוציאין ממנו בעל כרחו שלא בכתובה ואפילו יש לה כמה בנים ואינה צריכה התראה כלל ועידי טומאה קיימא לן כשמואל דאפילו לעונשין סגיא שיראו המנאפין ולא בעי כמכחול בשפופרת מיהו כל היכא דאיכא דבר מכוער ורצה הבעל והוציאה וכנסה נטען בית דין מוציאין ממנו בע"כ וכל שהוציאה בעל מדינא אפי' מעצמו בענין שאסורה לנטען אי כנסה נטען מוציאין בית דין ממנו ובהא חמיר נטען טפי מבעל שאין מוציאין ממנו בע"כ וטעמא דמילתא משום דדבר מכוער הוי כקלא דלא פסיק ומתחזק בב"ד דקיי"ל שלהי מסכת גיטין דאי הוי קלא מקמי נשואין חיישינן ליה ואי הוה קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה הילכך לגבי בעל הוה ליה קלא דבתר נישואין ולגבי נטען הוי קלא דמקמי נישואין ומשום הכי מפקינן לה מיניה ואלומיה אלמיה לקלא אבל בעל שגירש שאף על פי שאסור לו לחזור כיון דמשום נטען אפקה אם החזיר אין מוציאין דקים ליה בקלא דליתיה וכדאיתא התם וכן קבלתי שמועה זו מפי רבינו הרב נר"ו וכן דעת גדולי רבותינו זכרונם לברכה והנה נכון):

מלקין על לא טובה השמועה פי' אדם ששמועתו רעה שפרוץ בעריות וכיוצא בו ויש רגלים בדבר או קלא דלא פסוק מכין אותו מכות מרדות משום דעבר על הא דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה וקיי"ל דאין מלקין על ייחוד אשת איש ידועה אפילו בעדים ואפילו בהכרזה דמשום ייחוד מלקין ליה דילמא איכא דשמע במלקותו ולא שמע בדבר זה ואתה מוצא לעז על בניה שיש לה עכשיו או שיהיו לה לאחר מכאן. אסיקנא דבעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ואי גייסא ביה חוששין:

אמר רב כהנא אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין להם משום ייחוד נשים מבפנים אין חוששין משום ייחוד. פי' שהפנימיי' יש להם דרך לחוץ ואין לחיצונים דרך לפנים הלכך כשהאנשים בפנים חווששין שמא יצא אחד מהם לחוץ ויתייחד עם נשים הרבה שהוא אסור אבל כשהנשים בפנים אפילו תצא אחת מהן הרי מתייחדת עם ב' אנשים שהוא מותר:

במתניתא תנא איפכא משום דהנהו דבפנים כד נפק חד מנייהו לברא מירתת דילמא נפק חברא שיש לו גם כן דרך לחוץ והוי כפתח פתוח לרשות הרבים הילכך אנשים בפנים אין חוששין משום ייחוד דכי נפיק חד מנייהו לברא מרתת אבל אנשים מבחוץ חוששין שמא יכנס א' מהם לפנים ולא מרתת שאין לחבריו דרך לפנים ונמצא מתייחד עם הנשים שהוא אסור:

ואסיקנא דבין הכי ובין הכי חוששין משום ייחוד הכל לפי דעת יראת שמי' וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו אין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע ור' אמי דנפקי ליה אמהתה דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרוניית' ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין כל הני עובדין דמייתי ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו. שנאמר עוד ינובין בשיבה דשנים ורעננים יהיו וכי"ר:

זה שביארנו שאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים לא כל הרוצה להחזיק עצמו בכשר מותר בכך אלא דוקא מי שהוחזק חזקה מפורסמת בכשרות ושבא לידי ניסיון ועמד עליו דרך הערה אמרו רב ורב יהודה הוו קא אזלי בארחא הות אזלא ההיא אתתא קמיהו אמר ליה רב לרב יהודה דל כרעך מקמי גיהנם אמר ליה והא מר הוא דאמר בכשירים שפיר דמי אמר ליה מידי אנן כשרים אנן אלא כגון מאן כגון ר' חנינא בר פפא וחביריו הנזכרים בסוף פרק ראשון ודבר זה פירושו לצאת ידי הרהור מדת חסידות וכדקאמר דל כרעך מקמי גיהנם אמר ליה כלומר כדי שלא תהרהר בה ומכל מקום לענין איסור כל סתם בני אדם כשירים הם כמו שביארנו במשנה שאם לא כן נמצאת אוסר כל העולם שר' חנינא וחביריו לא שכיחי וכל שרב ורב יהודה אמר אחד מהן לחברו אטו אנן כשרים אנן והיכן מצינו גדולים מהם למסור לסוטה להתלוות עמה בדרך אלא לא אסרו אלא בפריצים הנודעים בכך ולאסור להם למתיחדת עמהם ולהכותם ולרדותם וזהו שאמרו לא שאנו אלא בכשירים אבל בפרוצים לא ולא אמרו חסרון הניכר אבל בשאר אנשים לא ומה שהוצרכו לתלמידי חכמים בלווי סוטה הוא מפני שידעו להתרותו בדברי כבושין ומתוך כך אין אנו צריכים לאסור להתלוות עם הנשים בדרך כמו שחשבו קצת מפרשים אלא מותר להדיא בין באחת בין בהרבה כל שיש שם שני אנשים:

מלקין על הייחוד בכל האסורה בייחוד אפילו של פנויה או של גויה ומלקות זה פירושו מכת מרדות יש מפרשים מלקות גמור ובעריות ובחייבי לאוין ובהתרו בו ומכח הן עדי ייחוד הן עדי ביאה ואין הדברים נראין שלא אמרו הן הן עדי ייחוד אלא בגרושתו מטעם לבו גס בה כמו שביארנו בתחלת המסכתא והילכך אין כאן אלא מלקות של מרדות וכמו שאמרו במקום אחר מאי לוקה לוקה מדבריהם ואין אוסרים את הראויה לינשא משום ייחוד של איסור ביאה שלה הפוסלין אותה בביאתה לכהנה ומכל מקום באשת איש אין מלקין כלל על ייחוד שעמה שלא להוציא לעז על בניה שלא יאמרו שעל עסקי זמה הלקוה ואע"פ שאיפשר להכריז שלא הלקוה אלא על הייחוד איכא דשמע בהא ולא שמע בהא ומתוך דברינו למדת בסוגיא זו שלא נאמר בה ענין הכרזה אלא באשת איש לדעת הסובר בה להלקות ולהכריז אבל שאר ייחודין אין מכריזין עליהם וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נראו לנו:

מאחר שאין מלקין בייחוד של אשת איש אין צריך לומר שאין אוסרין אותה לבעלה משום ייחוד וכבר אמרו אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה ואירע לפני רבותי באחד שנתיחד עם גרושתו לאחר נשואיה והיו קצת חבירים אוסרין אותה ממה שאמרו בגרושתו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה וכו' עד שבאו רבותי והתירוה שלא אמרוה אלא במתיחד עם גרושתו שלא נשאת שהיא מותרת לו ומתוך שלבו גס בה אומרין שבא עליה בהיתר ולשם קדושין אבל אחר שנשאת לאחר הואיל ונאסרה לו הויא כאשת איש דעלמא ואין אומרין הן הן עדי ייחוד לאסרה על בעלה השני ונראה לי שאף לאחר שמת בעלה השני הואיל והיא אסורה לו אין אומרים הן הן עדי ייחוד להצריכה גט:

בסוף נדרים שנינו ההוא גברא דהוה מהרזק בביתא הוא ואנתתא ר"ל נסגר בייחוד מענין הרזיקה באינדרונא שבפרק החובל פ"ה ב' אתא מריה דביתא פרטה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס כלומר נטמן היה מפניו ומעתה ראוי לשאול שאף אלו היה נטמן היאך היתה אסורה ואין אוסרין על הייחוד פירשו בתוספות שלא נאמר אלא שהיא אומרת טמאה אני לך וכן שהיא חשודה ממנו כמו שנזכר בלשון נואף וכל כי האי אי לאו האי טעמא הוה אסרינן לה ולא היינו טוענין לה עיניה נתנה באחר שרגלים לדבר וכן הדין והענין בחברתה הנזכרת שם והוא שאמרו ההוא נואף דעל לביתא דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף איתיך בבאלי ר"ל בכניסת הפתח והוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא אתא מארי דביתא בעא למיכל מהנך תחלי בלאו דעתא דאיתתא אמר ליה נואף לא תיכול דטעמינון חויא אמר רבא אתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ויש לפרש בשתיהן שלא נאמרו אלא במי שמחמיר על עצמו כענין מי שראה באשתו דבר מכוער שביארנו בפרק האומר ואמר שדברים אלו מוציאים אותו מכל סרך חומרא שבעולם וכן יש מפרשין אותה בשכבר קנא לה:

כל שמתנהג בקלות ראש עד שהבריות מרננות אחריו תמיד שהוא עובר עבירות מלקין אותו על כל צד אמתלא שיצאה עליו בשם רע בענין שיהא מכוער אצל השומעים עד שיאמרו עליה לא טובה השמועה אע"פ שאין שם עדים שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה מעבירים עם י"י ר"ל השמועה שהעם מעבירים עליכם ומרננים אחריכם מלשון ויעבירו קול במחנה והרי דבר זה לשון לאו כלומר אל בני אל תתנהגו בדבר זה שירננו העם אחריכם אלמא שכל המתנהג בדרך זה עובר בלאו של קבלה:

נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד אבל אם היו נשים לבד ואנשים לבד בין שהיו נשים בפנים ואנשים בחוץ בין שהיו נשים בחוץ ואנשים בפנים חוששין שמא יפרוש אחד מן האנשים ויתיחד עם הנשים ואם יש ביניהם קנים או שאר דברים שאי איפשר לעבור מזה אלא בהמיית קול מותר:

בד"ה מלקין על כו' דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ"ה אמרינן דאין אוסרין כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלק"מ דהכא איירי בידעינן עם מי נתייחדה שמכירין אותו שאינו פוסל בביאתו לכהונה (א) וק"ל:

גמרא אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אשי לא אמרן אלא בפנויה אבל באשת איש לא שלא תהא מוציא לעז על בניה. וקשיא לי דבאשת איש גופא ה"ל לאפלוגי בין יש לה בנים או אין לה בנים דבאין לה בנים דליכא לעז מלקין כי היכי דמפלגינן בכה"ג בנטען מן האשה דמפליג רב גופא ביבמות פ' כיצד דביש לה בנים לא תצא מבעל או מנטען כמבואר באריכות בפוסקים ואפ"ה באין לה בנים תצא אף על גב דלכאורה במה שמוציאין אותה מבעלה או מנטען איכא לעז טפי מבמלקות דאיכא למימר דאף ע"ג דלא עביד איסורא כלל אפ"ה חייב מלקות שעבר על דברי תורה או דברי חכמים באיסור ייחוד גופא. ויש ליישב ולחלק דדוקא לענין שתצא מהבעל או מנטען דאיכא חשש איסור דאורייתא אי לא מפקינן לה דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל מש"ה לא רצו להקל שלא להוציאה באין לה בנים כיון דליכא לעז. משא"כ הכא לענין מלקות דאף לשיטת הסוברים דייחוד אסור מן התורה אפ"ה לא מחייב מלקות מדאורייתא דליכא שום לאו וע"כ דמלקין היינו מכות מרדות מדרבנן כמו שפרש"י ז"ל וכיון דעיקר מלקות לא הוי אלא מדרבנן מש"ה לא פלוג רבנן בתקנתן דלעולם אין מלקין באשת איש כן נ"ל:

תוספות בד"ה מלקין כו' ומיהו קשה דתנן בפ"ק דכתובות כבר כתבתי שם ליישב קושיית התוספות לנכון בעזה"י ע"ש:

בד"ה בעלה בעיר כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך כו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פירוש הקונטרס דנהי דלכתחלה ודאי איסורא איכא להתייחד אף בבעלה בעיר אפ"ה פריך בסמוך שפיר דהא ודאי ר' ביבי דגבר' רבא הוי בלא"ה לא הי' מתייחד עם אשתו של ר' יוסף אלא דר' יוסף לחומרא בעלמא אמר שקולו דרגא מתותי ביבי משום דגייס בה שמא יתייחד והיינו דקשיא ליה כיון דבעלה בעיר ליכא חששא כ"כ אף אם עברה ונתייחדה משום דמירתת' מבעלה א"כ כ"ש שאין להחמיר כ"כ בחששא דשמא תתייחד דאפשר דבהכי נמי מירתתא להתייחד שלא ירגיש בה בעלה ומיתגניא באפיה ועוד דאף אם תתייחד אין כאן חשש לחוש דעבדא איסורא ממש כן נ"ל:

נָפַל נְהוֹרָא בְּאִיפּוּמָא נראה דאין הכונה שנפל אור ממש דרך פי העליה אלא הכונה על המראה היופי שלה שהיה חשוב וגדול מאד ולכן יכנו אותו בשם אור וכן הוא בלשון בני אדם וכן הוא אומר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה (שיר השירים ו, י) דמדמי היופי לאור הלבנה ואור החמה. או אפשר לפרש דנפל אור ממש אך לא היה טבעי אלא מעשה שטן דהראה לפני רב עמרם כאשר חלפה כאלו פניה מאירות כשמש ונפל האור בבית דרך פי העליה כדי להבעיר בו אש התאוה וגם כדי שישא עיניו ויראנה דאם לא כן לא היה נושא עיניו לארובה כי היה טרוד בעסק תורתו ולימודו אך כיון שראה נפל אור מארובה נשא עיניו לראות מה זה וראה אותה.

שַׁקְלֵיהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא הנה ודאי דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שכל אחד יקח מוסר לעצמו וגם אם יזקין לא יאמין בעצמו עד יום מותו ולא יסיח דעתו ממורא העבירה ויברח מכל דבר שיש ממנו חשש תגבורת היצר וכיון שהרגיש שדבר זה נעשה בהשגחה כדי שילמדו הרואין מוסר לעצמם לכן השביע את יצרו שיצא ממנו כדי שיהיה נראה דבר חידוש לעיני העולם ויתפעלו ביותר ועשו רצונו מן השמים בזה ונראה לעיני הכל שיצא ממנו 'כִּי עַמּוּדָא דְּנוּרָא' ועל ידי כך אמר רב עמרם דברים כמדבר עם יצרו חָזִית דְּאַתְּ 'נוּרָא' וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא' וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ כדי להלהיב הלבבות של העומדים שם להיות להם חרדה ליראת שמים ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומה שאמר רָמָא קָלָא ואמר 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' פירוש תחלה רָמָא קָלָא קול גדול בלבד כדי להחרידם מחמת הקול ויתנו לב לדעת מה זה ואחר שכוונו דעתם על קולו לידע על מה הקול הזה אמר ' נוּרָא בֵּי עַמְרָם ' ותכף באו ורצו אצלו ונראה שהיה ביתו שכן לבית המדרש סמוך ונראה ממש ולכך כששמעו קולו באו תכף וכאשר באו נתמלא הבית כולו אנשים והוא הגיד תכף את הענין לפני הכל דהכי והכי הוה עובדא על כן צעקתי 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' ובשמעם דברים אלו שהגיד על עצמו אמרו לו כסיפתנן. ומה שאמר אִפְשַׁח רָמָא קָלָא פירש רש"י הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחוזק ונראה הטעם כדי להחליש כח ירכותיו ששם הוא כח התאוה כי אבר התשמיש הוא בין רגליו ודרך שם יבא לו התגברות הכח.

חָזִית, דְּאַנְתְּ 'נוּרָא', וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא', וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ פירוש כפי הטבע האש אוכל הבשר ושורפו ועתה כאן הוא להפך. או יובן בסד על פי מה שאמרו בסוטה דף ה' אמר חזקיה אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר (ישעיה סו, כג) יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי, אמר רבי זירא בָּשָׂר כתיב ביה (ויקרא יג, יח) וְנִרְפָּא, אָדָם לא כתיב ביה וְנִרְפָּא ואמר רבי יוחנן 'בָּשָׂר' ראשי תיבות ב ושה ש אול ר ימה. וידוע דהעניו יהיה לו כח לשלוט ביצרו לזה אמר אף על גב דְּאַנְתְּ 'נוּרָא' וקשה לעמוד נגדיך עם כל זה כיון דְּאֲנָא 'בִּשְׂרָא' עניו אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ ששולט בך.

רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה פירוש מלעיג בהם באופן דמוכח מדבריו דנקל לאדם להתגבר על יצרו ולכן לא ניחא קמי שמיא דברים אלו שבזה הוא מקטין ומקל במעלת הצדיקים ובעלי תשובה דנזדמן להם מעשים שנלחם היצר הרע בהם להחטיאם והם נתגברו עליו ולכך נתגרה בו השטן במעשה זו שהזמין לפניו בידים להודיעו תוקף כח היצר הרע ואז יכיר מעלת המתגברים על יצרם וישכיח אותם וכן הועיל דבר מעשה זו שנזדמן לפניו דאז מעתה הדר ביה והיה מפליג בשבח תגבורת האדם על היצר עד שהיה הוא עצמו אומר הזהרו בי מפני ביתי. והא דאדמי ליה כאיתתא באידך גיסא דנהרא נזדמן לו הדבר כך להורות שבזכות התורה שנמשלה למים הוא ניצול ולכן לא היה מפסיק בינה לבינו אלא המים הרומז לתורה. ומה שנזדמן שלא היה מברא ונקט מִצְרָא שהוא חבל עב רמז שהיצר הרע תחילתו דומה לחוטי עכביש וסופו דומה לחבל עב וכמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה נב.) אמר רבי אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבות העגלה שנאמר (ישעיה ה, יח) הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה עיין שם. ומה שאמר הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ הכונה הזהרו ברבי מאיר מצד קדושת נשמתו ובתורתו כמשמעה.

יוֹמָא חֲדָא אִידְמִי לֵיהּ שָׂטָן כְּאִתְּתָא בְּהַךְ גִּיסָא דְּנַהֲרָא הא דעשה באופן זה שהוא נהפך להיות כצורת אשה ולא נתגרה בהם לחמוד אשה ממש שיזמן אותה לפניו ויתגרה בו לרדוף אחריה לתבעה, נראה לי בס"ד הטעם כי דבר זה מן השמים היה לפי שעה כדי שיודיעו לו כח ומעלה של המתגבר על יצרו בעבירה ולא יהיה קל הדבר בעיניו ואם היה נעשה כן באשה ממש הנה הנס דאחר כך ניצול מן מעשה עבירה שלא עשה עם כל זה לא ניצול ממראה עינים שראה אותה ונפתה לבא עליה וחמד אותה וזה הדבר בעצמו הוא איסור חמור וכמו שכתוב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כא) אסור להביט ביופיה של ערוה וכתב בית שמואל (סעיף קטן ב) דהרב רבינו יונה ז"ל כתב דאסור מדאורייתא מקרא דכתיב (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם והרמב"ם סבירא ליה מדרבנן, ובאשה פנויה לכולי עלמא אסור מדברי קבלה עיין שם. ולהכי לא ניחא קמי שמייא שיהיה סוף דבר נכשל באיסור זה על כל פנים ועל כן נעשה הדבר באופן זה דלא היתה אשה ממש כי אם רוח ודמיון בעלמא שאין בו ממש דבזה ליכא איסורא. ועיין בירושלמי (דפרק קמא דשבת הלכה ג) באותה השידה שנצטיירה לפני חסיד אחד כצורת אשה יפה ונכשל ואחר כך נתחרט ונצטער ואמרה לו אל תצטער כי רוח אני ולא אשה, ועיין מה שאמר מהר"ש [רבי שמואל] יפה בזה ועיין להרב חיים שאל (חלק א' סימן נג) שכתב בשם מהר"ם די לונזאנו ז"ל שהבין במאמר הנזכר דאותו חסיד שכב עמה ממש ומשום דאין איסור זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין לכך אמרה לו אל תצטער כי לא נכשלת באשה עיין שם. ואנא עבדא כתבתי דהן אמת אין איסור של זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין אך ודאי הבא על השידה השחית זרע לבטלה כאלו השליך זרע על עצים ואבנים ואם כן איכא איסורא דהשחתת זרע לבטלה שהוא עון המבול ואיך לא יצטער על זה! אך באמת אותו חסיד לא בא עליה ורק הסתכל בה וחמד אותה ובא לשכב עמה ולא עשה מעשה אלא נתגבר על יצרו ופירש ועם כל זה היה מצטער על מראה עינים והסתכלות שהיה לו בערוה ועל זה אמרה לו אל תצטער כי מראה עינים שלך לא היה באשה ממש אלא ברוח וליכא בזה איסור ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ועוד נראה לי בס"ד הא דלא נתנו רשות מן השמים לשטן להתגרות בו אלא רק באופן זה שהוא עצמו יהיה נהפך לאשה יפה ולא יתגרה בו באשה ממש ויפרוש ממנו קודם מעשה משום דאם היה כך הוה נפיק תקלה מזה המעשה דאף על פי דפירש ממנו ולא חטא ח"ו הא על כל פנים נעשה חלול השם בדבר שאותה אשה הן יהודית הן גויה ידעה שבתחלה נפתה לבו אחריה וחמד אותה ורצה לעשות מעשה ועל כן נעשה הדבר בכהאי גונאדאז לא נעשה חלול השם בדבר זה.

הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ, שַׁוִּיתִינְהוּ לְדָמָךְ כְּתַרְתֵּי מָעֵי צריך להבין מה הוא השיעור והקצבה הזה שדבר בו השטן? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (דף קסב.) שיעור דם הנפש הוא י"ח דינרין וכל דינר הוא ששה מעין ומעה ארבע איסרין הרי תל"ב איסרין [18×4×6=432] הוא משקל דם הנפש והוא מספר תב"ל וכתב שם עוד שבכל יום התענית יתמעט שיעור איסר מן תל"ב איסרין של דם הנפש עיין שם. ולפי זה המתענה תכ"ד [424] ימים יתמעט מדם הנפש תכ"ד איסרין וישאר לו רק ח' איסרין שהם שני מעין וידוע מה שאמרו רז"ל דהחוטא בזנות ישכח תלמודו וידוע מה שכתב מהרש"ם ז"ל שהקליפה המשכחת את התלמוד נקראת רי־ב ויש שם קדוש הנקרא כד־ת [424] שהוא חקוק על מצחו של משיח בן דוד שמספרו עולה מספר 'משיח בן דוד' [424] הנה השם הזה מציל מקליפה זו המשכחת את התלמוד ולפי האמור שהחוטא בזנות שולטת בו הקליפה של השכחה שישכח תלמודו יש לו תקנה להתענות תכ"ד יום כמספר שם הקדוש הנזכר הנקרא כד־ת כדי שיהיה לו כח הצלה משם זה להנצל מקליפת השכחה. והנה כאן בענין זה אם ח"ו היה נשאר באותה תגבורת של היצר והיה נשאר השטן בדמות אשה והיה עושה מעשה של ביאה ממש ח"ו אף על גב דאין כאן ביאה של ערוה עם כל זה היתה שולטת הקליפה של השכחה לשכח תלמודו ח"ו ואז אחר כך היה מוכרח להתענות תכ"ד יום כדי למשוך כח הצלה משם הקדוש כד־ת להסיר ממנו השכחה ואז לא היה נשאר בו מדם הנפש אלא רק שיעור ב' מעין שהם ח' איסרין כי דם הנפש הוא תל"ב איסרין ובכל יום נחסר שיעור איסר ואחר שיתענה תכ"ד יום שהלך ממנו תכ"ד איסרין נשאר בו ח' איסרין שהם ב' מעין.

רַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה קשה והלא רבי עקיבה היה רבו של רבי מאיר והוה ליה לתלמודא להביא מעשה דרבי עקיבה ברישא? ונראה לי בס"ד דתלמודא הוה קשיא ליה כיון דרבי עקיבה קדים לרבי מאיר מסתמא הוה עובדא דידיה ברישא ואם כן אחר דרבי עקיבה ראה זה הנסיון שגלגלו עליו מן השמים כדי שלא יתלוצץ עוד בעוברי עבירה בודאי הגיד זה הדבר שקרה לו לתלמידיו כי מסתמא לפניהם היה מתלוצץ ועל כן בודאי היה מגלה להם מעשה זו שקרה לו להודיעם שחזר בו מאותם דברים כדי שהם לא ילמדו ממנו להתלוצץ בעוברי עבירה. ורבי מאיר דהוה תלמידו גם כן ודאי שמע דבר זה מפיו ואז גם הוא היה חוזר בו שלא יתלוצץ ואמאי נשאר רבי מאיר מתלוצץ בעוברי עבירה שהוצרך לעשות מעשה אחרת בו בעצמו כדי שיפרוש ולא יתלוצץ? על כן מחמת קושיא זו עשה תלמודא הכרח גדול דמעשה דרבי מאיר קדים למעשה דרבי עקיבה ואחר שנעשה מעשה זו עם רבי מאיר לא הגיד המעשה הזאת לרבי עקיבה רבו כדי שלא יהיה נראה שבא להוכיחו בהגדת המעשה הזאת על דרכו ומנהגו שהיה נוהג להתלוצץ בעוברי עבירה לכך שתק ולא הגיד לרבו מעשה זו שקרה לו ורק הוא עזב דרכו הראשון ולא היה מתלוצץ בעוברי עבירה עוד אבל רבי עקיבה נשאר מתלוצץ כדרכו עד שנזדמן מעשה השנית לו עצמו ולכן מסדר התלמוד סידר מעשה דרבי מאיר קודם מעשה של רבו להודיע כי מעשה זו קדמה בזמן למעשה רבי עקיבה ולכך לא הועילה לרבי עקיבה גם כן אלא הוצרכה מעשה אחרת להיות לרבי עקיבה כדי שגם הוא יעזוב מנהגו הראשון. ואם תאמר למה לא הקדימו מן השמים המעשה של רבי עקיבה כדי שתועיל בעבור רבי מאיר גם כן ולא יצטרך הדבר לעשות מעשה אחרת? אין זו שאלה כי מן השמים היה רצון להיות שני מעשים כדי לחזק הדבר הזה יותר ולכן הקדימו מעשה דרבי מאיר שבזה אין תועלת לרבי עקיבה והוצרך מעשה אחרת אליו ואז רבי עקיבה כאשר סיפר מעשה דידיה לתלמידיו אז גם רבי מאיר סיפר לפני רבו ולפני חביריו מעשה דידיה ונעשו שתים כהלכתן שבזה נתחזק הדבר יותר. ודע כי בזה נבין קדושה וחסידות של שני גדולי ישראל רבי עקיבה ורבי מאיר דאף על גב דשום אדם לא היה יודע במעשה שנזדמן להם הם גילו הדבר ולא בושו כדי ללמד דעת ומוסר לתלמידים ולשאר בני אדם יהי רצון זכותם יגן בעדינו. ומה שנעשה מעשה דרבי עקיבה בדקל שנזדמנה לו האשה עומדת על הדקל ועלה אליה מפני שהצדיק נמשל לדקל שעושה פירות דכתיב (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כן הוא עושה פירות מתורה ומצות לרמוז לו שזכות תורה ומצות שלו עמדה לו בדבר הזה. או יובן רמזו לו על כוחו ועוצם ידו בתורה שהוא השיג גם הטעמים שהם עומדים למעלה מן האותיות וכן הדקל פירותיו גבוהים למעלה וזאת המעלה הגינה עליו בדבר זה.

פְּלֵימוֹ הֲוָה רָגִיל לְמֵימַר כָּל יוֹמָא גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא. הנה ידוע לשון רָגִיל נאמר על שלשה פעמים והוא בכל יומא אחר שלשה תפילות היה אומר דבר זה נמצא בכל יומא ויומא הֲוָה רָגִיל דהיינו שהיה אומר זה שלשה פעמים ביום. והא דאמר גִּירָא ולא סכינא, כי הגירא כוחו יותר חזק שפועל פעולתו מרחוק והסכין מקרוב דוקא ואמר בעיניה הוא כח התאוה שמראה לאדם דנקראים כוחותיו בשם עינים וכמו שכתוב בספר הלקוטים (במאמר מה) מלא עינים דלכל אדם מראה לו תאוה כפי מזגו וטבעו וכפי דעתו וכמו שנאמר וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (בראשית ג, ו) ולכן אמרו רז"ל (ברכות נח.) גבי אנשי כנסת הגדולה כשרצו לבטל יצר הרע דעבירה כחלנהו לעיניה ולכן יצר הרע נקרא 'רע עין'.