מסכת קידושין דף מ״ד עמוד ב׳

נערה לרבנן דאמרי מקבלת את גיטה מהו שתעשה אחר שליח לקבל את גיטה בחיי אביה:

כיד אביה כו' הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה:

ומי מספקא ליה לרבא שיהא על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור:

ישן והיא משמרתו הרי זה גט דהויא לה חצר המשתמרת לדעתה על ידה:

ניעור אינו גט דהויא חצר המשתמרת לדעת העבד עצמו ואינו דומה לחצר גמורה דכי אתרבאי חצירה משום דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל:

כיד אביה כו' הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה:

אינו גט עד שיגיע גט לידה דאין שליחות לקטן הילכך המביאו לה יהא שלוחו של בעל להולכה ויתננו לה:

אם אמר לו אביה של קטנה:

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ונראה דה"ה בנערה איכא חידוש לר"ל אליבא דר' יהודה ולר' יוחנן אליבא דכ"ע והא דנקיט קטנה משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון דאין מיאון בנערה כדאמר (נדה ד' נב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות:

מאן דמתני הא פי' בקונטרס מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פי' דפריש בה ר"נ והוא ששידכו אלא סבר דאמר שמואל בלא שידכו ומש"ה פליג עלייהו: איכא דאמרי אמר עולא אפי' מיאון אינה צריכה פירש בקונטרס ואפי' שידכו וזה דחקו לפרש כן דאי בלא שידכו דוקא מאי איכא בין איכא דאמרי ללישנא קמא וקשה דאין זו סברא לומר שתהא חלוקה כל כך דהא לעיל פריך גמרא אע"ג דשידכו אלמא סבירא לגמרא שהדבר פשוט הוא דבשידכו צריך מיאון והכא ללישנא דאיכא דאמרי אמרי' דלא צריך לכך נראה לפרש דלעולא לא מיירי אלא דוקא בלא שידכו ויש חילוק בין איכא דאמרי ללישנא קמא דלישנא קמא פליג אדרב ושמואל כדפירש בקונטרס דמאן דמתני פלוגתא דעולא אדרב ושמואל כו' ולכך איכא דאמרי דכ"ע סבירא דלא פליג אדשמואל ומילתא באפי נפשיה איתמר בלא שידכו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

אלא דקידשה נפשה וקתני דבעיא מיאון ותיובתא דעולא דאמר אפילו מיאון אינה צריכה וא"ת לשמואל מי ניחא והא איהו דאמר דבעיא גט בהדי מיאון והכא קאמר או מיאנו דמשמע דלא בעיא גט וי"ל בשלמא לשמואל לא ק"ל מידי דאיכא למימר דלעיל מיירי בשידך והכא מיירי בדלא שידך ולהכי לא מצריך אלא מיאון אלא לעולא קשה דאי מיירי בשידך גט ומיאון בעי לפי' ר"י ללישנא דאיכא דאמרי ולפי' הקונטרס אפי' מיאון לא צריך ואי מיירי בדלא שידך אפי' מיאון לא צריך בין לפירוש הקונטרס בין לפי' ר"י:

הא דאמר רבא ישן ומשמרתו הרי זה גט אוקימנא לה התם בפרק הזורק בגיטין (עח, א) בכפות ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וטעמא כדמפרש ואזיל, צריכה גט חוששין שמא נתרצה אביה בקדושיה, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. ופירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר שמואל דחוששין לקדושיה, כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה, דהוה ליה כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, וההיא דלקמן (קידושין מה, א) דהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל, כשהיה הבן עמהם ושתק הוא, ואפילו הכי אמרינן דאין חוששין שמא נתרצה הבן, דמימר אמר במאי דעביד אבא מאי איכפת לי, וכי לא אמרו לי מידי מאי אצוח, נראה שפירש כן, לפי שהוקשה לו אם נתקדשה שלא בפניו כיון דאין לה יד לקבל קדושיה, ובשעת נתינתן לא חלו הקדושין ואינן ראוין לחול, כי שמע האב והודה מה בכך, בשעת נתינתו לא הודה, ובשאת הודאתו לא נתן לה כלום. ואין פירושו מחוור לי, חדא, דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי, ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, והכי נמי בשהלך אביה למדינת הים ועמדה היא ונתקדשה. ועוד דאמרינן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן, מדפירש התם והביאה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן, משמע דהכא בשאין אביה כאן. ועוד דאמרינן נמי לקמן נתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ורב אסי אמר אביה ולא היא, ואותביניה מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן אביה לתתה אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין כו', ומפותה ודאי לא באפיה אביה הוה, אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה, ועוד מפותה עצמה הויא תיבותיה למאי דסלקא דעתא מעיקרא שפיתה לשם אישות. ומיהו ההיא איכא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, אלא שהרב ז"ל בעצמו לא פירש כן, הא דאביי אלא צריכה שיודה אביה באותן קדושין עצמן, דהיינו כקדושין אחרים, וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו, לקמן, שפירש נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שלא היה אביה שם בשעת קדושין. ואחרים פירשו חוששין שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, והוא צוה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך. וגם זה אינו מחוור, מדאמרינן בהנהו תרי דהוו שתו חמרא. אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, ואקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה, כלומר מעיקרא, ואם איתא מכיון דאמר רבינא אין חוששין שמא נתרצה הבן מעיקרא, מאי קא מקשה תו ודלמא איתרצי מעיקרא הא אמרינן דלא חיישינן אלא ודאי הא דאמרינן נתרצה ולא נתרצה לאחר מעשה קאמר. ויש לפרש שמא נתרצה כששמע, וכגון ששתק כששמע, ואף על גב דצוח לבסוף, אפילו הכי חיישינן שמא נתרצה בקדושיה כששמע ונתקיימו קדושיה, דהוה ליה כהתקדשי לי על מנת שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה, ואף על פי שלא חלו בשעת נתינה, וטעמא דחיישינן שמא נתרצה האב ולא חיישינן שמא נתרצה הבן כדפירש רש"י לקמן דאב בכל דהוא ניחא ליה, משום טב למיתב טנדו, אבל בן מידק דייק ונסיב, והכא אף על פי שנתאכלו המעות קודם ששמע האב, נמי חוששין לה, דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום (לקמן קידושין נט, ב) דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת. ורבותינו בעלי התוס' כתבו דהא דאמרינן חוששין שמא נתרצה האב, דוקא בששתק, אף על פי שצווח לבסוף, כמו שכתבנו אבל בצווח מעיקרו אין חוששין לה כלל, והביאו ראיה דהא רב גופיה דאמר הכא צריכה גט שמא נתרצה האב, איהו הוא דאמר לקמן נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אלמא כל שבא האב ועכב אין חוששין לה, ואמרינן נמי בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמד ונשאת, אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, רב אסי אמר אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה, ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, אלמא זרה גמורה הויא מדחיישינן אפילו בדרבנן, דמדאורייתא כיון שנתארסה אוכלת דקנין כספו היא. ולדידי קשיא לי דאם איתא, היכי סתמי סתומי וחסרו עיקרא של דבר, דהיינו שמע האב ושתק, הוה להו לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צוח חוששין שמא נתרצה האב. ובההוא מעשה דאיהו אמר לקריבאי, מן הסתם צוח מעיקרו הוה, מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה, ואי בששתק רגלים לדבר שנתרצה, או שהסכים על ידו, אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרו אמרו חוששין, וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין, אלא אם כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש, והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך, ובמתנה בפירוש כך, אף על פי שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת, שהרי נתפייס, דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר, אלא שירתצה בקדושיה ומפייס לבסוף ויאמר אין קאמר, ואף על פי שמת האב, חוששין שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו, והכי איתא בתוספתא במכילתין פרק ג (ה"ז) על מנת שירצה פלוני אף על פי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה כו', על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה, מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת. מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו. ומתניתין לקמן בפרק האומר (קידושין סד, א) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אינה מקודשת גמורה קאמר, עד שיאמר האב אין, למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דכולה מתניתין בדאמר לה על מנת שלא ימחה אבא, כל שכן דלא תיקשי לן כלל, דהכי קאמר על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולפיכך רצה האב שלא מחה מקודשת, לא רצה האב אלא שמחה אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, והא דאמר רב לקמן בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר דלא הווי קדושי ודאי, אבל קדושי ספק הוו, וכן פירשוה בתוס', וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע, אף על פי שאין כאן אלא איסורא דרבנן, מכל מקום אין מאכילין אותה על הספק, שמא יתרצה האב לאחר מחאתו, דלחומרא אמרו שמא יתרצה, לקולא לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה. וזה אין צריך לפנים, ודאמרינן בירושלמי (ה"א) נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת, ודאי מקפד קפיד, וחזקה שלא יתרצה לעולם. הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולקמן בשמעתין מחלקי בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת לבין נתקדשה ונשאת שלא לדעת כנ"ל. הא דנקט הכא קטנה הוא הדין לנערה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר מחלוקת לגרושין אבל לקדושין אביה ולא היא, ולקמן גרסי בכלהו נסחאי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, היא ואביה יכולין לעכב, ומשמע דכולה שמעתין נמי בין בקטנה בין בנערה היא. ואם תאמר אי בנערה, מיאון מאי עבידתיה דהא משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא תשתרי, מידי דהוה אכל ספיקי קדושין דצריכה גט מספק אף על פי שאינה יכולה למאן, אי נמי איכא למימר דבקטנה שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב איכא למגזר טפי, דאי אמרת לא ממאנת, אמרי מדאצרכוה רבנן גיטה קמו ביה רבנן באב ונתרצה בקדושיה, אבל בנערה דיש לה יד, מימר אמרי מיחש הוא דחשו לה רבנן ואצרכוה גיטא, משום דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושיה [מן ה]תורה. ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה, שכן כתב בפרשת ואלה המשפטים, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר, ונראה שהוא גורס כאן נערה, ורבותינו בעלי התוס' אמרו שהיא צריכה כרוז.

הא דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה פירש רש"י ז"ל ואפילו בששדכו. ומקצת נוסחאות יש שכתוב בהם בפירוש ואפילו שדכו. ורבותינו בעלי התוספות פירשוה בשלא שדכו, דאי בשדכו הא משמע דפשיטא להו דחוששין, מדפרכינן ללישנא קמא ואפילו שדכו, ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא. ואינו מחוור מדאקשינן לעולא מהא דתניא ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מדקא קרי ליה אלמנה, ועל כרחין בדקדשה איהי נפשה, דאלמא נתקדשה שלא לדעת אביה מקודשת, ואם איתא מאי קושיא, דלמא בששדכה אביה, ויש מי שתירץ דבשדך האב שפחות אחר אישות היא. וקשיא לי דאטו מי אלים שדך האב משקבל אביה כסף ממכרה מאדון ואמר לה צאי וקבלי קדושיך, דהא ההיא כרב יוסי בר' יהודה מוקמיה לה, דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, ואנן מדר' יוסי שמעינן בפרקין קמא (יט, א) דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, וכדדייק לה רבא אמר רב נחמן, אלא ודאי נראין דברי רש"י ז"ל דעולא אפילו בששדכו קאמר, והיינו קושיא ממוכרה אלמנה לכהן גדול בין שדכו בין לא שדכו.

וכולן שמתו או מיאנו כו' וקשיא לעולא, דהא לעולא בין שדך בין לא שדך אינה צריכה מיאון, אבל לרב מוקמיה לה בשלא שדך, ולפיכך במיאון סגיא, ומיאון מיהא בעיא.

בעא רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה פי' אליבא דרבנן מבעיא ליה דהלכתא כוותיהו ומי מספקא ליה לרבא דנערה לרבנן לא מדין חצרו של אב מקבלא גיטה והאמר רבא כתב לאשתו גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ובמסכת גיטין פרכינן אמאי חצר מהלכת לא קנה ופריקנא והלכתא בכפות וליכא לפרושי דבכפות מיירי ותו לא בעינן ישן דאם כן מאי ישן דקאמר רבא דאי בכפות למה לי ישן אפילו נעור נמי ואי בלא כפות אמאי הוה גט חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה. ותו סיפא דקתני נעור אינו גט היכי דמי אילימא בכפות אמאי לא ואי בלא כפות אפילו ישן נמי. לכך יש לנו לפרש על כרחינו להלכתא דמימרא דרבא בכפות מיירי ולפיכך כשהוא כפות וישן הרי זה גט ונעור אע"פ שהוא כפות אינו גט דתרתי בעינן כפות וישן והא דלא נקט רבא כפות בהדי' משום דההיא פשיטא דבלאו הכי לא מהני דהוה ליה חצר מהלכת אבל ישן איצטריכא ליה סד"א כיון דכפות משתמרת לדעתה היא אפי' נעור קמ"ל דכיון דבן דעת הוא משתמר לדעתו ובעי' אף ישן ולאפוקי בהמה דסגי לה בכפותה כדאיתא בפרק אלו מציאות ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטי גיטה לידה לא תיגרש פי' עד דתהוי כפותה וישנה ואלו מתני' סתמא קתני אפי' בנעורה ואינה כפותה:

אלא רבא הכי קא מבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשוייה איהי שליח או לא ואסיקנא דאינה עושה שליח מהכא משמע לי דמאי דאמרינן התם בגיטין דנערה לרבנן יד יתירא זכי ליה רחמנא דיד דידה הוא היד היתירה לא יד אביה דהא יד אביה עיקר ואלים מדידה דמשוי שליח וידה טפל דלא שויה שליח והיכי מקרו יד אביה שהוא עיקר יד יתירה:

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה פי' שלא בידיעתו ואין אנו יודעים אי ניחא ליה או לא אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון ואמרינן מאי טעמא ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב כלומר בקידושין ונתקיימו הקידושין. וכ"ת במה נתקיימה דהא לא זכה האב באותן קידושין כלל דהא קטנה לית לה זכייה מדאוריי' כדי שיזכה בהן לאביה ולא בת שליחות היא שתעשה לו שליח ואיהי גופה לית לה יד מעצמה. ואיכא למימר דגמרי קדושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך או תן ככר לכלב ותתקדש לך דכיון שנתן על פיו מקודשת אע"פ שלא אכלו הכלב ולא נהנה האב מאותן קידושין דמקדשה בההיא הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה כדכתיבנא בפ"ק הכא נמי כשנתרצה האב בקידושין הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה ותתקדש לך ומיהו בעינן שיהא הכסף בעין בשעה שמתרצה האב דאי לא במאי מקדשה שהרי לא נתן ולא הטח לה כלום על פיו ומה שנתן תחלה מאליו נתן לה על דעת קידושין שלו אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אלו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספיה מינה דלית לה זכייה למזכי בהו ועכשיו מניחין בשביל אביו ואע"פ שאין דעת המקדש לכך בההיא הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקני לה ואפשר שהמקדש מתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נישואין כדאיתא בפרק המדיר ובבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת רצוי דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכייה היא וכי מקבלה להו הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצה הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה. והאי נתרצה האב דאמרינן הכל הולך אחר שמיעה ראשונה כלומר שאם כששמע תחלה נתרצה נתקיימו הקידושין אע"פ שצווח אח"כ ואם כששמע תחלה צוח נתבטלו אע"פ ששתק אח"כ. וכ"ת כיון דנתרצה האב מקודשת הא דאמרינן בפ"ק אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדברי רבי יוסי ברבי יהודה למה לי מדברי ר' יוסי אפילו רבנן נמי שהרי נתרצה האב ואיכא למימר דאלו מדין נתרצה האב דאמרי' הכא הא פרישנא דלא מהני עד דלהוו מעות בעין בשעת רצוי ולכי שמע דלישתוק ולרצי אבל באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מכיון שקבלה קידושיה גמרו הקידושין אף על פי שלא נתרצה האב אח"כ כלל ואין המעות בעין והיינו דאיצטרכינן למיתי עלה מרבי יוסי ברבי יהודה כדפרישנא התם:

ואיכא דקשיא לי' א"כ כי לא נתרצה האב נמי תהא צריכה גט דניחוש שמא מתחלה אמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך דהא דכותה אמרינן לקמן בעובדא דהנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל דאקשינן וליחוש שמא עשאו לאב שליח ומפרקינן לא חציף איניש למעבד אבוה שליח וא"כ הכא דליכא חוצפא ניחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קידושיך. ואיכא דאמרי דאין הכי נמי דחיישינן להכי וחדא מנייהו נקט. א"נ דהכי קאמר שמא נתרצה האב או קודם הקידושין שאמר לה צאי וקבלי קידושיך או לאחר הקידושין ולא נהירא דמאי דקאמר חדא מינייהו נקט ליתא דכל כה"ג הוה ליה לפרושי שהרי הדין תלוי בזה כשלא נתרצה לחוש לשליחות ודקאמר דבכלל לשון נתרצה הוא ליתא נמי דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו לקמן אמרינן אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואפי' הכי פרכינן ודילמא אירצי קמיה מעיקרא אלמא אין במשמע נתרצה הבן אלא רצוי דבתר קידושין ודכות' נמי בנתרצה האב ותו דבהדיא משמע בירושלמי דלא חיישינן לשליחות ואם לא נתרצה האב אינה צריכה גט דאמרינן נתקדשה שלא לדעת מעשה היה ובא אביה ועקר קידושיה כלומר לפי שלא נתרצה ולא חששו לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך מעיקרא:

והנכון דהא דלא חיישינן הכא לשליחות משום דלקמן שהיו הקידושין ע"י אביו שהוא בן דעת יש רגלים לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קידושין לבנו ולא היה טועה לקבל קידושיו אלמלא שעשאו שליח דשדוך אבל הכא קטנה דלאו בת דעה עבידא דמקבלא קידושין שלא מדעת אביה דאיהי סברא דיכלה לקידושי נפשה דנשי לאו דינא גמירי וכ"ש קטנה:

אמר רב נחמן והוא ששידכו פירוש אבל לא שידכו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה גט ועולא אמר דאפילו שדכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון ומסתברא דלא פליגי אלא מסתמא אבל היכא דודאי נתרצה האב דכולי עלמא מקודשת ואע"ג דלא שדכו דלשמא נתרצה האב לא חיישינן וכיון דליכא גט לא טעו באחותה ואינה צריכה מיאון וכו' ומסתברא נמי דהוא הדין בנערה שאם נתרצה האב מקודשת ומסתמא צריכה גט לשמואל שמא נתרצה האב בששדכו אלא דבנערה לא בעינן מיאון שאין מיאון בגדולה וכ"ת יאמרו קדושין תופסין באחותה אנן מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ודלא אפשר לתקוני לא אפשר. ולא עוד אלא דבנערה לא בעינן שיהו המעות בעין בשעת הרצוי כדפרישנא לעיל. וכן דעת מורי רבינו נר"ו ועיקר:

מתיב רב כהנא וכלן אם מתו או אם מיאנו עד וקתני דבעיא מיאון. פירוש וקשיא לעולא דאמר שאפי' מיאון אינה צריכה. וכ"ת יליקשי נמי לרב דאיהו קאמר שצריכה גט ומיאון ואלו מתניתין קתני מיאנו או נתגרשו אלמא כל שיש מיאון אין שם גט ובתו דקידשה נפשה מיאנה בלחוד ולא נתגרשה. תירצו בתוספות דמסתמא פריך לכולהו והכי קא פריך וקתני דבעיא מיאון ובמיאון סגי לה וקשיא לכולהו והיינו דלא אמרינן וקשיא לעולא. וא"ל דבשלמא לרב לא קשיא דאי הו מוקי' מתניתין כשלא שדכו שאינה צריכה גט ואפילו הכי הצריכוה מיאון גזרה אטו יתומה ולחומרא אבל לעולא קשיא על כרחין כנ"ל:

הוא מותיב לה והוא מפרק לה דמתניתין מיירי בדקידשה נפשה אחר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה דהיינו אחר שנשאה אביו לאחר ונתאלמנה ממנו ויצאה מרשות אביה שדינה כיתומה גמורה שצריכה מיאון וסגי לה מיאון:

אע"פ שנערה המאורסה יש לה יד לקבל את גיטה אף כשיש לה אב ובין היא בין אביה מקבלין את גיטה אין יד שלה חזקה כל כך כיד אביה והוא שאביה יכול לגרשה על ידי שליח ר"ל שממנה שליח לקבל את גיטה ונערה היא עצמה יכולה לקבלו אבל אינה יכולה למנות שליח לקבלה ומכל מקום אם אין לה אב כל שהביאה שתי שערות עושה שליח אבל קטנה אע"פ שאין לה אב שיכולה היא לקבלו כשיודעת לשמור אינה עושה שליח:

זה שכתבנו שהנערה אינה יכולה לעשות שליח לקבל את גיטה יש מפרשין לענין שתתגרש בה תכף שבא ליד שליח כשאר שלוחי קבלה הא מכל מקום אם עשתה שליח כל שהגיע לידה מגורשת אע"פ שלא הגיע לידה מיד הבעל ויש חולקים לומר שאף בהגעה לידה אינו גט הואיל והבעל מסרו לשליח שכשהגיע לידה לא מכח הבעל הגיע לידה והוא שאמרו בפרק התקבל בקטנה ואפילו הגיע לידה איני מיגרשה הא בעל יהביה לשליח אדעתא דתתגרש בידה וכי אתי בידה לא אתי מכח הבעל ותירץ אדם יודע שאין שליחות לקטן ומימר אמר תגרש כל היכא דמיגרשה ובנערה מיהא אין לומר אדם יודע אדרבה אדם סבור שכן ולדעת זה מצינו נערה בקבלת גט חמורה מקטנה ומכל מקום גדולי הדורות כתבוה כדעת ראשון ואומרים שאף נערה אדם יודע מיהא אין לה שליחות ומימר אמר וכו':

כבר ידעת שזה שנאמרה בתורה בגט ונתן בידה לא ידה ממש אלא כל שברשותה ואם כן זרק לה גט בחצירה או בחצר אביה אם היא נערה המאורסה הרי זו מגורשת כמו שיתבאר במקומו כתב גט לאשתו ונתנו ביד עבדה הכנעני והרי עבד כנעני כחצרה אם היה עבד ער אע"פ שהיא משמרתו ואע"פ שהוא כפות אינו גט שאין זו חצר המשתמרת לדעתה היה ישן והיא משמרתו ואינו כפות הרי זה גט פסול שמא יקוץ ונמצא חצר מהלכת:

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שביארנו שאינה מקדשת לא סוף דבר בשלא נתרצה האב אלא אפילו נתרצה האב אחר כן ר"ל אחר הקדושין הואיל ומכל מקום לא נתקדשה לדעתו אינה מקדשת זו היא שיטתנו וכדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום גדולי תלמידיהם חולקים עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בסתם אבל כל שנתברר שנתרצה מקדשת גמורה ואפילו נתאכלו המעות בשעת הרצוי כדין הרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות שמקדשת וכן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד ועקר הדברים כדעת ראשון שמאחר שפסקנו כעולא דאפילו מיאון אינה צריכה כלומר שאין הקדושין כלום אף רצוי האב אינו כלום ושלא לדעת שכתבנו לא סוף דבר בשלא היה שם האב ולא ידע כלל כמו שפירשו גדולי הרבנים אלא אפילו ראה ושתק הואיל ולא היו מדברים עמו על עסקי הקדושין ואפילו שדכו כבר וגמרו הדברים ביניהם כל שלא היו עסוקין עכשו באותם הדברים ונתקדשה שלא לדעתו אינה מקדשת ואינה צריכה גט ולא מיאון וכן הדין בדין זה בנערה אלא שתפשוה בקטנה מצד המיאון הנזכר בה ולפי דרכך למדת שהלכה כעולא ולא כרב ושמואל וכן פסקוה גדולי הפוסקים לפי מה שנמצא בהלכות מדוייקות הבאות מספרד וממה שאמרו למטה ברבינא שהוא בתרא לא סבר לה כרב ושמואל וקאמר לה אפילו בארצי קמיה דהוה ליה כשדיך ואף הם כתבו שרוב הגאונים פסקו כן וכן נראה דעת גדולי המחברים ומכל מקום יש שפוסקין שכל ששדכו וגמרו הדברים ביניהם אע"פ שלא מדעתו נעשה הואיל ואמר אחר כן שנוח לו בכך מקדשת כרב ושמואל וכפירושו של רב נחמן ויש פוסקים כן אף בלא שדכו מפני שהם חוששים לדבריהם של רב ושמואל ואף בלא פירושו של רב נחמן ממה שבמעשה הנזכר למטה בההוא דאמר לקריבי נשאו ונתנו אביי ורבא לפי דבריהם של רב ושמואל ומדשקלו וטרו אליביה משמע דהלכתא כותיה ואע"פ שעקר הדברים כדעת ראשון דהא רבינא בתרא דכלהו הוה מכל מקום לדבריהם כל שנתקדשה שלא לדעת אביה הן קטנה הן נערה הדבר תלוי ברצון האב וכל שישנו כאן נשאלין לו ואם אינו לפנינו צריכה גט שמא נתרצה בשעה שידע ואפילו שמענוהו שאומר שאינו מתרצה שמא כבר נתרצה וצריכה מיאון אם היא קטנה שהנערה אינה בת מיאון אלא אם היא קטנה צריכה מיאון שמתוך שקבלה גט יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומתוך שרואין במיאונה יודעין שהקדושין לא היו כלום ולא יבאו לטעות ולומר שאין קדושין תופסין באחותה שיודעים אם אין קדושין אין גט ואע"פ שיש עדין לחוש דאיכא דחזי בגט ולא חזי במיאון מכל מקום אנו עושין כמה שאיפשר שהרי על כרחך בנערה אין מיאון וצריכה גט מספק:

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהם על הדרך שהתבאר במקומו ואחת מהם בתו ר"ל אם היתה בתו של ראובן נשואה לשמעון ויש לשמעון גם כן אשה אחרת ומת שמעון ונפלה לפני אחיו הואיל ובתו פטורה מן החליצה שהרי ערוה היא לו אף צרתה כן ואם מתה הבת או מיאנה או נתגרשה קודם מיתת שמעון ואחר כך מת שמעון צרת הבת מותרת לראובן שהרי לא היתה צרת בתו בשעה שנפלה לפניו ליבום וכן בכלם וכן בנמצאת אילונית ומכל מקום צריך שתדע בבתו מיהא היאך אתה מפרש בה מיאון שאם קדשה היא עצמה והלא הואיל ובת מיאון היא ר"ל שהיא קטנה וקדשה היא עצמה או שקדשוה אמה ואחיה במקום אב אין כאן קדושין כלל ואף מיאון אין כאן כמו שכתבנו ואם מקדשה אביה מה מקום עוד למיאון והלא קדושין גמורים הם ובמת האב אי אתה מפרשה שהרי נפלה לפניו על כרחך אתה מפרשה לשיטתנו כשנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב והוא שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך קידשה היא עצמה לאחי אביה וכגון זו יכולה למאן שהרי לא קדשה אביה וצריכה למיאון שהרי יש לה יד לקבל קדושין הואיל ואין לאביה רשות בה ודי לה במיאון שאין מעשה קטנה כלום אלא שתקנו לה נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולשיטה אחרת אתה מפרש במיאון שנתקדשה שלא לדעת אביה ומחשש שמא נתרצה אם בשדך אם לא בשדך כל אחד לפי שיטתו:

ומה שנתגלגל כאן בענין מכירת אמה לקרובים כבר ביארנוה בפרק ראשון:

בד"ה קטנה וכו' דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון וכו' עכ"ל ולא חששו בה שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובקטנה דשייך בה וכו' עכ"ל הרא"ש ע"ש:

בד"ה אלא דקידשה וכו' ותיובתא דעולא וכו' אלא לעולא קשה דאי מיירי בשידך גט וכו' עכ"ל לכאורה דבריהם אינן מובנין דלעיל כתבו לפר"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכא כתבו לשמואל בלא שידך דבעי מיאון ועוד מי הכריחם למימר דלשמואל ניחא דאימא כיון דלא פליגי כמ"ש לעיל אימא לכו"ע פריך ועוד לפי דבריהם למה לא נאמר כה"ג גם לעולא לפר"י דמוקי מתניתין בשידך סבר דלא בעי רק מיאון ונוחין לי בכל זה דברי הת"י וז"ל וקתני דבעי מיאון לספרים דגרסי ותיובתא דעולא לפרש"י ניחא דפריך דוקא לעולא דאיירי בשידכו ואפ"ה אינה צריכה מיאון אבל לפר"י דמודה עולא בשידכו מ"מ פריך שפיר דע"כ מתני' בלא שידכו דאי שידכו צריך נמי גט אבל לשמואל ניחא טפי דלדידיה צריך מיאון בלא שידך אע"ג דהמיאון לא בא אלא משום חששת גט ובלא שידכו ליכא חששת גט אפ"ה איכא למדחי הכי עכ"ל והשתא דברי התוספות שלפנינו מובנין דמה שכתבו ותיובתא דעולא היינו גירסת הגמרא שהיה כך ולכך הקשו ולשמואל מי ניחא וכו' ותירצו לפר"י דלשמואל מוקי מתני' בלא שידך ובעי מיהת מיאון אע"ג דליכא חששת גט ומה שכתבו לעיל דשמואל ועולא לא פליגי היינו דכל חד מנייהו מלתא באנפיה נפשיה קאמר שמואל איירי בשידך ועולא בלא שידך מיהו מתניתין דמתוקמא בלא שידך ובעי מיאון לא תקשי לשמואל דהא לא איירי כלל בלא שידך אבל לעולא דאיירי בלא שידך ולא בעי אפי' מיאון תקשי ליה מתניתין דבעי מיהת מיאון דבשידך דלא איירי ביה עולא ע"כ לא מתוקמא מתניתין דכיון דמיאון בעי גט נמי בעי דהמיאון בשידך לא בעי אלא משום חששת גט כמ"ש בת"י שכתבנו ותו לא מידי ודו"ק:

איתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' הא נערה ה"ז גט כו' לפי מה שנסתפקו התוספות לעיל דף ט' ד"ה ומקבלת את גיטה דאפשר דהאב יכול לקבל גט לבתו הקטנה אף משנשאת א"כ הוי מצי לאוקמי מתניתין דקטנה בנשואה וליכא למימר דהיינו בכלל מאי דמשני באין לה אב (וכדאמרינן בעלמ' דמשנישאת הרי היא כיתומה בחיי האב) אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר והא מדקתני סיפא אם אמר לה אביה כו' מכלל דביש לה אב עסקינן דהא לקושטא דמילתא ביש לה אב איירי רישא וסיפא דהא בקטנה שנשאת בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה אלא דאביה עושה שליח ולא היא משא"כ בנערה דייקינן שפיר דעושה שליח דהא בנערה נשואה ודאי אין לאביה רשות בה אפילו לענין גירושין וכמו שכתבתי שם דף ט' אע"כ מוכח מסוגיא דהכא דקטנה שנשאת נמי אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כדמסקו התוס' לעיל בשם ר"י דמייתי ראייה מהירושלמי. ולענ"ד ה"מ להוכיח מסוגיא דהכא:

שם איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כו' וכתב הר"ן ז"ל מדלא מחלק כאן אי אביה כאן או במדינת הים כדלקמן ע"כ משמע דבכל ענין איירי ולכאורה בתחלת העיון הי' נ"ל לפ"ז דהא דאמרינן בסמוך חיישינן שמא נתרצה האב לצדדין קאמר דהיכא דאביה כאן חיישינן שמא נתרצה ואמר לה צאי וקבלי קידושיך דמהני כדלעיל דף י"ט אבל לשמא נתרצה כששמע דליהוי קידושין למפרע כפרש"י בסמוך ליכא למיחש הכא לספק קידושין דממ"נ אם הוא כאן ושתק יש לנו לומר דמסתמא ניחא ליה והוי ודאי קידושין כדאמר רבי ירמיה בר אבא לקמן ואפשר דלענין קידושין כ"ע מודו שאין אדם שותק אם תתקדש בתו למאן דלא ניחא ליה וכמו שאפרש לקמן ואם הוא מוחה לא שייך לומר שמא נתרצה ודוחק לאוקמי דלא ידעינן אם שתק בשמיעה ראשונה או מיחה ועוד דלכאורה מ"ש רש"י ז"ל דאם נתרצה כששמע ה"ל קידושין למפרע היינו משום דה"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא וכאומר מעכשיו דמי וא"כ לא שייך לאוקמי הכא מילתא דרב במאי דאמרינן לקמן ע"מ שירצה אבא אי ה"ל כע"מ שישתוק או ע"מ שלא ימחה ותו לא שייך שמא נתרצה אע"כ כדפרישית דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך משא"כ כשאביה במדינת הים לא שייך לומר שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך אלא שמא נתרצה כששמע אלא דמלשון רש"י ותוס' והרשב"א והר"ן ז"ל משמע דכולה סוגיא לא איירי מחששא דצאי וקבלי קידושייך אלא לשמא שמע ונתרצה וכמו שאפרש בל' רש"י ז"ל בסמוך אלא שלא נתבאר כל הצורך אמאי לא חיישינן באמת לשמא א"ל צאי וקבלי קידושייך ומצאתי להר"ן ז"ל שכתב בסוף הסוגייא לפי שאין אדם רגיל לומר לבתו שתקבל קידושין ולכאורה היה נ"ל בזה משום דאמרינן לעיל אסור לקדש את בתו כשהיא קטנה אלא דממה שכתבו התוספות דה"ה בנערה שייך פלוגתא דרב ושמואל וקרנא תו לית לן למימר הכי ואי משום דמצוה לקדש בו יותר מבשלוחו תיקשי לן הא דאמרינן לקמן בסמוך ודלמא שליח שווייה ואמאי הא אמרינן דלית לן למיחש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו יש ליישב דשאני התם דכל שכן שאין אדם רגיל לקדש אשה לבנו שלא מדעתו דלא מהני כלל מש"ה יש לנו לחוש דלמא שליח שווייה משא"כ הכא. אמנם לענ"ד אין צורך לכל זה דנ"ל ברור דהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צ"ל לה דוקא בפני עדים דאלת"ה כל קטנה יכולה להפקיע עצמה מיד אביה ותקבל קידושין מאחר ותאמר שא"ל אביה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית כיון שהיא ברשות האב א"א להפקיע ממנו אלא בעדים כל שכן בדבר שבערוה ואף לשיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין דההיא דלקמן דחיישינן דלמא שליח שווייה דמוכח שאין שליחות הקידושין צריך עדים היינו כמו שמפרש שם דכיון ששניהם מודים אין צורך לשליחות והוספתי נופך משלי דאף על גב דקי"ל דשניהם מודים לא מהני משום דמחייבי לאחריני היינו לענין שתהא מקודשת למפרע מה"ט משא"כ במכאן ולהבא אם שניהם רוצים בידם להתקדש בעדים ומש"ה לא שייך חובה לאחריני לענין שליחות דהשליח מהימן כבי תרי כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו שניהם בסוף וה"ל מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקר כיון דלא שייך לומר שמא שכרו הבעל או האשה להעיד שקר כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו דיחולו הקדושין מהשתא ותו ליכא חובה לאחריני כמו שנבאר היטב לקמן גבי המקדש בעד אחד משא"כ הכא בקידושי דצאי וקבלי קדושייך ודאי לא מהני אלא בעדים כשירים א"כ כיון דהשתא ליכא סהדי לית לן למיחש שמא א"ל בפני עדים דהא דאמרינן בכמה דוכתי האיכא עדים במדינת הים היינו כשיצא הקול ועוד נראה דכיון דבעינן עדים בא"ל צאי וקבלי קידושייך צריכה שתקבל הקידושין בפני אותן העדים עצמן דאל"כ ה"ל חצי דבר דעדי קדושין לחוד לא מהני כלל בקטנה ועידי אמירה לחוד כל שכן דלאו מידי הוא וכמו שהקשו התוספות בפרק התקבל דף ס"ג ע"ב בד"ה אפי' ותירוצם לא שייך כאן מיהו כבר כתבתי שם בחידושי לגיטין דשיטה אחרת יש דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר מ"מ דברים הראשונים במקומן דלית לן למיחש במה שצריך עדים דלמא איכא סהדי מש"ה הוצרכו רש"י וכל המפרשים לפרש שמא נתרצה כששמע דבזה אין צורך לעדים אלא כיון שנתרצה מאליו ה"ל קדושין למפרע כמו שיבואר בסמוך בעזה"י ולענ"ד לזה נתכווין רש"י ז"ל בלשונו הצח בד"ה קטנה כו' לא א"ל אביה לקבל קידושין פסיקא ליה שלא א"ל כיון דליכא עדים כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט. ולכאורה האי בבא דאם מיאון למה גט שפת יתר הוא למאי דמשמע בסמוך דלא שייך מיאון כלל אלא לאחר הגט משום חששא דקידושין דאחותה ולכאורה היה נ"ל בזה ליישב לפי השיטה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי בין כשאביה כאן בין אם הוא במדינת הים ולקמן בדף הסמוך ע"ב כתבו התוספות בשם השאלתות והלכות גדולות דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה רבנן נשואין וא"כ משמע דיוצאה במיאון כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות וא"כ שפיר קאמר קרנא משום דמשמע ליה דשמואל בכל ענין קאמר והשיב קרנא אם גט פירוש בהאי דאביה כאן דחיישינן לקידושין דאורייתא וצריכה גט למה מיאון ואם מיאון פירוש דבהאי דאביה במדינת הים דשייכי קידושין דרבנן אפילו בלא חששא דנתרצה וסגי לה במיאון א"כ למה גט ואף על גב דבלא"ה הוי פריך שפיר כיון דשמואל מצריך גט א"כ יצאנו מידי כל החששות דכל שיוצאת במיאון כל שכן דמהני לה גט ומיאון למה מ"מ איכא למימר דקרנא דינא קאמר דבאביה כאן צריכה גט ולא מיאון ובאביה במדינת הים ס"ל דלא שייך האי חששא דשמא נתרצה למאי דפרישית מעיקרא בסמוך וליכא אלא קידושין דרבנן כשיטת השאלתות וה"ג וקאמר דסגי לה במיאון ועי"ל דלא פסיקא ליה לקרנא כל כך אי איירי שמואל בשני החלוקים ואפשר דמודה שמואל בחדא מש"ה הוצרך להקשות בלשון כפול ובהכי הוי אתי שפיר הא דאפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י משום דשמואל אוהבו היה ואכתי יש לתמוה דה"ל לשדורי קמיה דרב סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מאי וחלופי גברא למה להו ולמאי דפרישית אתי שפיר שהוצרכו לשלוח הדברים ככתבן כיון דממילתא דקרנא שמעינן דאיירי בתרווייהו באביה כאן ובהלך למדינת הים וא"כ ע"כ איצטריך להשיב על שני החלוקות משא"כ אי שלחו ליה סתמא אפשר לפרש על א' משניהם ואכתי אידך מספקא להו כדאשכחן כה"ג בכתובות דף ס"ט אלא דאכתי אין מוכרח מדברי קרנא כל כך אם פוסק הדין בשניהם כדפרישית או שאמר בל' קושיא כדמשמע מפשטא דשמעתין מש"ה אפכוה ושדרוה לישנא דקרנא בשם שמואל ובודאי אין דרך שמואל להקשות בל' קושייא על דברי קרנא תלמידו ולא יפסוק הדין אע"כ לישתמע מהאי לישנא משמיה דשמואל דבתרווייהו דינא קא פסיק ואזיל כדפרישית וע"כ יפסוק רב ג"כ הדין בשני החלוקים כן נ"ל לכאורה ועמ"ש בסמוך בל' התוספות מיהו לפי שיטת התוספות למאי דמשמע מדבריהם דאיכא למימר דבדלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון א"כ א"ש טפי הא דקאמר קרנא אם גט למה מיאון בדשדיך ואם מיאון למה גט היינו בדלא שדיך וכמו שאבאר בלשון התוספות והא דאפכוה ושדרוה נמי כדפרישית:

שם א"ל הא מר עוקבא ובית דינו בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב עיין בחידושי הריטב"א ולענ"ד שהם שלחו למר עוקבא ומר עוקבא גופא אפשר דס"ל כקרנא אלא שלא רצה להורות נגד שמואל דרבו היה כדאיתא במ"ק דבכל יומא הוי מלווי ליה עד אושפיזיה ומש"ה שדרוה לקמיה דרב אלא שהיה חושש דרב גופא נמי יחוש לכבודו של שמואל משום מעשה דלטייה ואדבריה עליה ולא יפסוק כנגדו במה שהורה כבר למעשה להחמיר ומש"ה אפכוה ושדרוה דודאי לא יחוש רב לכבודו דשמואל לפסוק כמותו להקל כך נ"ל:

שם אמר ר"נ והוא ששדכו נ"ל דהיינו שידוע לנו בעדים ששדכו דאלת"ה כי לא שדיך נמי איכא למיחש האי חששא גופא דלמא שדיך מעיקרא כיון דחיישינן שמא נתרצה ומסתמא שדיך אע"כ כדפרישית:

שם אמר רב אחא כו' חיישינן שמא נתרצה הא דלא ניחא ליה לרב אחא דצריכה גט מדרבנן דחיישינן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה ומה"ט צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין אלא דרב אחא אמימרא דרב נחמן קאי דקאמר והוא ששדכו ואי ס"ד דמש"ה צריכה גט שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה מה לי שדיך מה לי לא שדיך אע"כ דכולהו חששא מדאורייתא איירי ועיין בסמוך:

שם צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה בכל קידושי ספק לא מצרכינן מיאון מה"ט אפילו בקידושי ספק דקטנה דכאן שייך מיאון כיון שהספק מחמת חשש קידושי קטנות וע"י מיאון יתברר שאין כאן קידושי גדלות ע"י אביה אלא כשאר קידושי קטנה המתקדשת ע"י עצמה כן נ"ל נכון וכן כתבו המפרשים:

רש"י בד"ה והוא ששידכו כו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במאי ה"ל קידושין למפרע דליכא למימר דה"ל כאילו אמר המקדש התקדשי לי ע"מ שירצה אבא משום דאדם יודע שאין קידושין לקטנה דמ"מ הנהו קידושין מידי מששא אית בהו קודם שישמע האב דהא קטנה היא וכיון שהמעשה לית בהו מששא עכשיו א"כ התנאי שהתנה עמה אינו כלום ונהי דאסברה לן הרשב"א ושאר מפרשים דכיון שנתרצה בשעת שמיעה אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה כשיטת האומרים דקטנה יש לה זכייה מדאורייתא לזכות לאחרים והיינו לאביה אלא דאין זו שיטת רש"י ז"ל כמ"ש בחידושי לגיטין בפרק התקבל ע"ש ועוד דמ"מ מה שאמר לה התקדשי לי לאו כלום הוא כיון דלאו בת קידושין היא וע"כ לא יליף ר"נ לעיל מקדושי ייעוד אלא דאומר לבתו צאי וקבלי קדושייך מהני דכיון דאמר לה בפירוש א"כ ידה כיד אביה ונהי דקטנה בעלמא אין לה יד לקידושין כלל מ"מ לדעת אביה יש לה וכמ"ש שם בחידושי ובשיטת הרשב"א ז"ל משא"כ היכא דלא אמר לה אלא שאנו רוצין לומר שתזכה לו בתורת זכייה ואפילו את"ל דיש לה זכייה לאחרים מ"מ כיון שאביה לא א"ל בפירוש א"כ אין כאן קבלת קידושין דהא יד דידה לאו כלום הוא וליכא למימר דכיון דשדיך נעשה כאילו א"ל צאי וקבלי קדושייך וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד דמלבד מה שהקשה הרשב"א ע"ז עוד יש להקשות א"כ מאי חיישינן שמא נתרצה דקאמרינן והיינו כששמע ותיפוק ליה משום ריצוי דמעיקרא אע"כ דמאי דשדיך לא הוי אלא כגילוי מילתא דניחא ליה לענין שאם נתרצה כששמע נאמר הוכיח סופו על תחלתו דבשעת קבלת הקידושין נמי בהאי גילוי דעת דמעיקרא הוי קאי והוי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה וא"כ הדרא קושייא לדוכתא דאכתי אין כאן קבלת קידושין כיון שלא א"ל צאי וקבלי קדושייך כדאשכחן דאמר רב נחמן שצריך עכ"פ שיאמר לה כן ונהי דבשעת שמיעה ודאי איכא למימר דהוי קידושין מהאי שעתא אף על פי שנתאכלו הקידושין כיון דמעיקרא בתורת קידושין אתא לידה מ"מ קידושין למפרע אמאי הוי וצריך עיון גדול ליישב ודעתי לפרשה אי"ה בחידושי פוסקים אבל במ"ש הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא יש לתמוה יותר כמו שכתבתי ודו"ק ועיין במ"ש בסמוך בשיטת הרי"ף ז"ל: