דף ביאור
מסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳
מסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־502 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
משדלתו מפתה אותו כדמתרגמינן וכי יפתה (שמות כב) ארי ישדל:
והארץ הדום רגלי והעובר בסתר אומר אין המקום כאן לפיכך הוא נסתר לומר אין יודע נמצא כדוחק רגליו ומקצרו לומר אין כאן:
מלא כל הארץ משמע משתרבב ויורד למטה והזוקף קומתו נראה כדוחק:
אמר לו כך ר' יהושע השיב לו כדרך שהשיב לו ר' אליעזר:
נתגרשה שאין אמי חייבת בכבוד אבי מהו:
מבין ריסי עיניך שערות שבשורות כסוי העין אתה ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי כדאמרי' [בסנהדרין] (ד' קד:) והיה רבן גמליאל שומע קולה ובוכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו:
שבן אלמנה אתה ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוה עליך:
הטל להם מים בספל וקעקע קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 31a · Sefaria · CC0
תוספות
כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה היינו דמצי כייף ליצריה וכדמוכח פרק. קמא דחגיגה (דף טז.):
כבד את ה' מהונך בירושלמי דורש מהונך כמו מחונך משמע שהקפיד הקב"ה על כיבוד אב ואם יותר מכבודו שבכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך דהיינו. מחונך דמשמע ממה שחננך כלומר אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין שיש לו ממון ובין שאין לו והיכא דלית ליה חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו.:
והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו בירושלמי יש שהיו רגליו פשוטות על התיבה ולכך לא שיברה:
גדול המצווה ועושה נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח:
דלא מפקידנא ועבדינא מכאן מדקדק ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות לגמרי דאפילו מדרבנן לא מיחייבי כדמוכח פרק מי שמתו (ברכות דף כ:) מ"מ יכולות הן לברך ואין כאן משום לא תשא את שמו לשוא (שמות כ׳:ז׳) משום מברכות ברכה שאינה צריכה דאי לאו הכי היכי שמח רב יוסף והלא מפסיד כל הברכות כולן:
ובאת אמו וקרעתו יש במדרש שהיתה מטורפת מדעתה:
יש מאכיל לאביו פסיוני פירוש עוף חשוב והיינו מין שליו שיש במדבר:
וטורדו מן העולם פירוש שנענש עליו שמראה לו צר עין על סעודתו ויש מטחינו בריחים שהיא מלאכה קשה ומביאו לחיי העולם הבא שמכבדו בדברים טובים ונחומים ובגמרת ירושלמי (פאה פ"א) גרסינן מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מאי איכפת לך עד דטחון ואכול כלומר לעוס ואכול כעין כלבים דמדשין ואוכלים א"כ הראהו שקשה עליו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחים ואב זקן היה לו ואתא ציווי לטוחנין פירוש מצות המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך א"ל בנו טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזיונך טב לך ואם למלקי טב לך:
Tosafot on Kiddushin 31a · Sefaria · CC0
ריטב"א
כאלו דוחק רגלי שכינה פירוש לפי שאומר אין השם רואה ואין כבודו במקום הזה והוא כמשיג גבולו:
פעם אחת בקשו ממנו אבנים טובות לאפוד פי' מעשה זה היה בבית שני שהרי פרה אדומה שעשה משה הספיקה כל ימי שאינו נעשית אלא בשמיר כדאיתא בפ' מי שאחזו דהא אמרינן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר. איכא למימר דלאו משחרב בית ראשון קאמר אלא משחרב בית שני אבל בבית שני שמיר היה לישראל:
דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה פיר' ז"ל טעם הדבר שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו ולפום צערא אגרא. ורבינו הגדול ז"ל פי' שהמצות אינן להנאת האל יתברך המצות אלא לזכותינו ומי שהוא מצוה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות הש"י ודוקא במצות שצוה הש"י לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מאליו מצות שלא צותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט:
אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודא דאמר סומא פטור מכל המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא. פי' ואע"ג דרב יוסף פותח ונסתמא הוה כדאיתא בהגדה כי אמר רב יהודה דסומא פטור מן המצות אפילו בפיתח ונסתמא אמר הכי כדמוכח נמי בפ' החובל:
כיון דשמיעתא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינה מצווה ועושה מד"א לי אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן הא ודאי פשיטא מילתא דלית הלכתא כרבי יהודה דהא רבנן פליגי עלה ויחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דסתם מתניתין בפרק החובל דלא כרבי יהודה אלא דר"י איידי דאמר מ"ד לי הלכה כרבי יהודא עבידנא יומא טבא לרבנן אמר השתא דאדרבה מד"א דלית הלכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן וזה מבואר:
כתבו בתוספות כי מכאן היה מביא ר"ת ז"ל ראייה דנשים במצות עשה שהזמן גרמא שהם פטורות אם באו לעשותן כיון דקיימא לן נשים סומכות רשות ויש להם שכר אם רצו לברך עליהם מברכות ולא הויא ברכה לבטלה דהא רב יוסף מעיקרא מאן דאמר ליה סומא פטור מן המצות עביד יומא טבא לרבנן ואם איתא דכי הוה פטור מן המצות אינו מברך עליה כשעושה אותה אמאי עביד יומא טבא לרבנן הרי הוא מפסיד ברכות ויצא שכרו בהפסדו דאמרינן בבבא קמא האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ואפילו תימא דההוא דמחויב ברכות אבל במי שאינו מחויב בהם לא הפסיד בחסידותו כשלא בירך הא לא אפשר שירצה רב יוסף להפטר מן המצות ולא יהא לו רשות לברך עליהם את השם ולזרוק ברכ' מפיו ועדיפ' ליה אגרא דמאן דמפקיד ומברך מאגרא דמאן דלא מפקיד ולא מברך אלא ודאי דר"י מברך הי' על המצות אפי' יהא פטור מהם ומינה שטעינן לנשים מן המצות שהם פטורות שאם באו לעשותן שמברכות עליהן.
והשיב עליו ר"י בעל תוספת דמהא ליכא ראייה כלל שאפי' תאמר שסומא לרב יהודה אע"פ שהוא פטור מן המצות דין הוא שיברך עליהם דאע"ג דפטור מן המצות מדאורייתא חייב הוא מדרבנן ובחיובא דרבנן שפיר מצי לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו כברכת נר חנוכה ומקרא מגילה כדאיתא בפ' במה מדליקין אבל נשים ממצות עשה שהזמן גרמא פטורות הן ואפי' מדרבנן כדמוכח במסכת ברכות גבי קידוש היום דאי לאו דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה היו פטורות מקידוש היום אפילו מדרבנן וכן מוכח במקומות אחרים ולקמן בפירקין וכיון שפטורות מהם אפי' מדרבנן האיך אומרת אשר קדשנו וצונו הא ברכה לבטלה היא והביא ראייה דסומא חייב במצות מדרבנן אפי' לרבי יהודה מדתנן במסכת מגילה רבי יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע הא ראה פורס ואע"פ שהוא עכשיו סימא ואמאי דהא אמר רבי יהודה דסומא פטור מן המצות ואפי' פותח ונסתמ' אלא ודאי ש"מ דכי פטר דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן חיובא מחייב ולפיכך פורס על שמע ומוציא ג"כ לאחרים. ואע"ג דאמרי' בפסחים שהמחויב בדבר מדרבנן אינו מוציא לאחרים ידי חובתו אפי' בברכות ומצות דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דפרכינן התם גבי רב יוסף שהיה עושה כל סדר הפסח ומוציא לאחרים והיכי עביד הכי והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון התם הוא במצוה דרבנן שיש לה עיקר מן התורה דהא מצה לדברי הכל בזמן הבית דאורייתא אבל פורס על שמע דמדרבנן לגמרי ולית לה עיקר מן התורה כיון שהוא מחויב בה מוציא הוא לאחרים ולמדנו שהסומא חייב במצות דרבנן שלא אמרו אינו פורס אלא בסומא מעיקרא אבל פותח ונסתמא פורס ואפ' סומא גמור מעיקרו מברכת מאורות היא דפטור דבעינן דנהנה מהם מי שמברך עליהם אבל בשאר מצות דאינן להנאה חייב דאי לא מאי איריא דקתני אינו פורס על שמע אפי' משאר מצות נמי פטור אלא ודאי דבשאר מצות חייב הוא מדרבנן:
ויש דוחין דלעולם סומא פטור מן המצות אפי' מדרבנן וההיא דמגילה לאו בסומא הוא שנוייה דסומא אפילו משאר מצות פטור ופותח ונסתמא נמי אינו פורס על שמע שאינו מחויב בדבר שיוציא לאחרים אלא מתני' באדם בריא שישב כל ימיו בבית אפל ולא ראה מאורות מימיו דאף על גב דחייב בשאר מצות מפטר מהא כיון שלא נהנה מהם ובודאי דהכי פרישו עלה בירושלמי אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל ביושב בבית אפל היא מתניתא כך אנו אומרים היושב בבית אפל לא יפרוס על שמע ברם הכא בלא ראות פרט לסומא פטור הוא מכל המצות לרבי יהודה ואפי' פותח ונסתמא. מיהו הא ליתא דגמ' דילן לא סבר הכי דהתם אמרינן ורבנן דאמרי מי שלא ראה מאורות מימיו פורס על שמע מאי טעמייהו אמרי הכא נמי אית ליה הנאה מן המאורות מדתניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך באשון ליל' ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו ואמרתי לו בני אבוקה זו בידך למה אמר כדי שיראוני בני אדם וישמרוני מן הקוצים. ומן הפחתים. ומדאייתי ראיה מעובדא דר' יוסי לדברי חכמים מכלל דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בסומא הוא ולא ביושב בבית אפל ושמעינן מינה דסומא לרבי יהודה בשאר מצות חייב מדרבנן ופותח ונסתמא אפי' בזו חייב מדרבנן ודין הוא דבשלמא נשים אע"ג דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא לגמרי ואפי' מדרבנן הא איכא מצות רבות שאין הזמן גרמא וחייבות מדאורייתא אבל סומא לר' יהודה שהוא פטור מכל המצות אם אתה פוטרו אפילו מדרבנן עשית אותו כגוי גמור והא לא אפשר:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Kiddushin 31a · Sefaria
מאירי
לעולם תהא מוראת שמים בלבו של אדם ויתבונן שאין דבר נעלם ממנו כל העובר עבירה בסתר עד שידמה ויאמר אין י"י רואני הרי הוא כאלו דוחק רגלי שכינה ר"ל שמצייר בלבו העדר כבודו והשגחתו משם והרי נאמר עיני י"י המה משוטטות בכל הארץ וכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכן אסור לילך בעזות מצח מגדולי החכמים לא היו הולכים אפילו ארבע אמות בקומה זקופה ובגלוי הראש:
כבוד אב ואם שוים מכל מקום כל שאמו אשת אביו ומצות שניהם באה עליו כאחת יקדים כבוד אביו מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו הא כל שאין אמו אשת אביו כגון שנתגרשה או שלא היתה אשתו מעולם ישתדל כמה שיוכל לעשות מצותם כאחת כגון אם ישאלו ממנו דבר אחד ישים לפניהם כאחת ואם אי אפשר ליעשות כאחת יקדים את המזדמן ואל יעבור על המצות כך היא שיטתנו ומפני שאנו גורסים כאן מבין ריסי עיניך נכר שבן גרושה אתה תן להם מים בספל וקעקע להם כתרנגלין ומכל מקום יש גורסין מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה כלומר שהם אדמות ורכות מרוב הבכי וכדרך שאמרו במועד קטן שהיה רבן גמליאל שומע קולו ובוכה עד שנשרו ריסי עיניו ואף זה היה כן ולפיכך אמר לו מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה ואם כן אי אתה שואל לצורך ואיני נזקק להשיב אלא שמכל מקום דרוש וקבל שכר וכל שאירע כן הטל לפניהם וכו' כלומר לפי שאלתך ראוי לך לעשות כן והדברים מראין כדעת ראשון שאין ריסי עינים מעידות שבכה על אביו ושמא על מת אחר הוא בוכה ועוד שלא נאמר מעולם מבין ריסי עיניך ניכר אלא על דמיון הענינים לא עינים ממש ומכל מקום יש מפרשין מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה כלומר שאתה פקח וכמו שאמרו בפרק חלק ההוא יתמא בר ארמלתא קטלינהו לכלהו שסתם בני אלמנה נכנעים ומתגדלים בפקחות ויש מפרשים שבן אלמנה אתה שנשאת לבעל ואתה שואל בין אמך לבעל אמך שאדם חייב בכבודו גם כן כדכתוב את אמך לרבות בעל אמך ובזו ודאי הטל להם וכו' הא אב ממש אב קודם:
כבוד אב ואם אין לו שיעור ולא עוד אלא שאף אומות העולם שאין מצווין בו מקיימים אותו בלא שיעור מעשה היה בגוי אחד באשקלון שבקשו ממנו פרקמטיא בששים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן ולא ציערו לעוררו ואף פעם אחת היה לבוש סידקין של זהב ויושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה ופעם אחרת בקשו ממנו אבנים לאפוד בשמונים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה אחרת נתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה נולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אבל איני מבקש אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא ונתנוהו לו ודבר זה אתה צריך לפרש שבמקדש שני היה שהרי במקדש ראשון לא עשו אלא פרה ראשונה וכמו שאמרו שמימות משה ועד עזרא לא עשו פרה ואחר שכן למדת לפי דרכך שאף אבני אפוד לא בטלו בבית שני אע"פ שבטלו אורים ותומים ואבני אפוד משום אורים ותומים נקבעו מכל מקום כל מה שהיה בידם לקיים קיימו וכן אע"פ שבטל השמיר והשמיר היה בא לחוק את שמות בני ישראל על האבנים אפשר שלא חקקום ומה שהיה בידם לעשות עשו:
גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה ומכל מקום במצוות שאדם מברך עליהם אם בא מי שאינו מצוה לעשותם יש מי שאומר שצריך לברך עליהם אחר שהוא בכלל הדת כגון נשים ומביאין ראיה ממה שאמרו כאן אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן אמינא לא מיפקידנא ועבידנא השתא דשמעיתה להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי וכו' מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן ודאי רב יוסף מברך היה עליהם ואע"פ שהיה יודע בעצמו שפטור שאם תאמר בלא ברכה היאך אמר אחר כן מאן דאמר לי אין הלכה וכו' אדרבה היה לו להצטער על שעשאן בלא ברכה ועוד שבודאי רב יוסף כחכמים היה סבור ובתורת חיוב היה עושה את המצות והיה אומר שרוצה היה לעשותם בנדבת לב בלא חיוב ואם שלא בברכה היאך היה נוח לו בכך ומכל מקום יש מפרשים שלא אמר ר' יהודה סומא פטור אלא מדאורייתא הא מדרבנן חייב ומכיון שהוא חייב מדרבנן ודאי צריך לברך אבל נשים שפטורות אף מדרבנן אין להן לברך ואם ברכו עברו על לא תשא וכן כתבו גדולי המחברים אבל כל רבני צרפת מתירין לברך וכבר כתבנו דעתנו מענין זה במקומות בסדר מועד:
כשם שאדם חייב לכבד את אביו ואת אמו ר"ל להאכיל ולהשקות להלביש ולכסות להכניס ולהוציא כמו שהתבאר כך חייב לכבדם בכל מיני כבוד וזהו מן הדברים שאין להם שיעור למעלה אלא שאם רואה שכבודו קשה בעיניהם מפני שהוא בעיניהם יתר מדאי ורצה למשוך ידו כפי רצונם רשאי ולא עוד אלא אפילו רצו הם לעבדו ומכיר בהם שכך היא רצונם יקבל והכל לפי מה שעיניו רואות בתלמוד המערב אמרו אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קוריאקון שלה והניח ר' טרפון שתי ידיו תחת פרסותה והלכה על גבן עד שהגיע למטתה פעם אחת חלה ונכנסו חכמים לבקרו אמרה להם התפללו עליו שהוא נוהג עמי כבוד יותר מדאי אמרו לה מהו עביד לך תנא לון עובדא אגיבונה ר"ל השיבוה אפילו עשה כן אלף אלפי אלפים לא הגיע לחצי כבוד ובהפך זה אמרו אמו של ר' ישמעאל קבלה עליו לרבותינו גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד נתכרכמו פניהם אמרו איפשר ר' ישמעאל מיקל בכבוד אבות אמרו לה מה עביד ליך אמרה כד נפיק מבית ועדא אנא בעיא מסחיא רגלוי ולא שביק לי ובקצת גירסאות בעינא מסחי רגלוי ומשתי מיא ואינה מיושרת אמרו ליה הואיל והיא רצתה רצונה זהו כבודה אמ"ר מונא יאות טחוניא אמרין כל בר נש ובר נש זכותיה גו קופסיה אימיה דר' טרפון אמרה הכן ואגיבונה אכן ואימיה דר' ישמעאל אמרה הכן ואגיבונה הכן ר' זעירא הוא מצטער ואמר הלואי דליהוי לי אבא ואימא ואוקרינון ואירות גן עדן כד שמע אלין תרין אולפניה אמר בריך רחמנא דלא שבק לי אבא ואימא לא כר' טרפון הוינא יכיל עביד ולא כר' ישמעאל הוינא מקבל:
וכן חייב לכבדם הרבה בדברים ולא עוד אלא שאם עשה להם כל מיני כבוד שבעולם והיה מקלה אותם בדברים יצא שכרו בהפסדו וקפחו וכל המכבד בדברים ולא כבד במעשה אלא מעט מצד מיעוט היכולת או אף שהטריחו במלאכה דרך כבוד ותועלת שכרך כפול לו דרך צחות אמרו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו ברחים ומביאו לחיי העולם הבא ופירשו ענין זה בתלמוד המערב שמעשה היה באחד שהיה דרכו לצוד והיה מביא תמיד פסיונין ושאר מיני עופות ומאכיל לאביו וכשהיה אביו שואלו בני אלו מנין לך היה מקלהו בדברים ואומר לו סבא אכול ודוש כלביא אכלין ומודשין והרי זה מאכיל לאביי פסיוני וטורדו מן העולם וכן פירשו באחד שהיה אמנות שלו טחינת ריחים ונזדמן שהזעיק המלך את חייליו וקראו לאביו של זה הטוחן לילך ומצד שראה הבן טורח הדרך חמל עליו ואמר לו אבא היה אתה במקומי לטחון ולזון את עצמך ואנשי ביתי ואני אלך במקומך לצבא ושמח הזקן על שהצילו מטורח הדרך ועשה כדבריו והרי זה מטחינו בריחים ומקיים מצות כבוד אב ונמצא מטחינו ומביאו לחיי העולם הבא ולשון תלמוד המערב בזה יש מאכיל לאביו פטומות ומורידו לגיהינם ויש כודנו ברחים ויורש גן עדן חד בר נש מאכיל פטומין אמר ליה אבוי ברי אילין מנן לך אמר ליה סבא סבא אכיל ודוש כלביא אכלין ומודשין נמצא מאכילו פטומות ויורש גהינם כיצד כודנו לרחים ויורש גן עדן חד בר נש הוה טחין ברחיא אתו צמות לטחנניא ר"ל הזעיקו בני אמנות הטחינה לחיילות של מלך למלחמה וקבצום על כך אמר ליה אבא זיל טחון תחותוי אימטית מבזיא טב אנא ולא את אי מטית מילקי טב לי אנא ולא את נמצא כודנו לרחים ויורש גן עדן:
Meiri on Kiddushin 31a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה כבד את כו' משמע שהעדיפו על כבוד המקום כו' מהונך דהיינו ממחוננך כו' עכ"ל כצ"ל ולולי דברי התוס' היה נראה לפרש שהעדיפו המקום דממחוננך משמע דלא בקש אלא אם נתן לך הקב"ה תן לו וכבד אותו דהיינו כדאמרינן משלו תן לו אבל בכיבוד אב ואם אף אם אין לך תתן להם דהיינו שצריך לחזר על הפתחים כו' וק"ל:
בד"ה כל העובר כו' היינו דמצי כייף ליצריה כדמוכח בפ"ק דחגיגה עכ"ל כהך דחגיגה איתא נמי לקמן בפרקין ע"ש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Kiddushin 31a · Sefaria
פני יהושע
תוספות בד"ה כבד את השם מהונך בירושלמי דריש כו' בכיבוד אב נאמד כבד כו' בין שיש לו ממון ובין שאין לו ממון כו' עד סוף הדיבור. ולא ידעתי לפרש שפיר דברי הירושלמי במאי משמע ליה סתם לישנא דכבד את אביך דמיירי אף באין לו ממון טפי מבכל המצות דקחשיב התם בירושלמי תפילין וציצית ולולב דמיקרי כבוד המקום ואפ"ה מסתמא פטירי באין להו דאונס רחמנא פטריה אף על גב דכתיב נמי בתורה סתם ומאי שנא במצות כיבוד דפשיטא ליה דמסתמא איירי אף באין לו ממון ונראה דפשיטא דלשון כבד הכי משמע מכבדו בין בגופו ובין בממונו וכיון שאין שיעור לדבר ממילא דהכל בכלל כיבוד אף לחזר על הפתחים והיינו נמי לענין כבוד המקום דבכל התורה כולה לא אצטריך למעט היכא דממילא שמעינן דאונס רחמנא פטריה אלא מקרא דמשלי דכתיב בלשון כבד את ה' הוצרך לפרש במה שהונך דאל"כ היה במשמע דכיבוד היינו נמי בגופו לחזר על הפתחים קמ"ל דלא כן נ"ל ועיין עוד בזה לקמן בל' התוספות בדף הסמוך בד"ה אורי ליה משל אב:
גמרא דריש עולא רבה כו' מאי דכתיב יודוך ה' כו' בשעה ששמעו או"ה אנכי ולא יהיה אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך חזרו והודו ע"כ. ולכאורה יש לתמוה על כוונת המאמר דמעיקרא מאי סברי שאם נתאמת להם כששמעו דברי אלקים חיים שהן מאמר האל הוא היוצר הוא הבורא א"כ מה ראו לשטות זה לומר לכבוד עצמו הוא דורש ומה בכך כ"ש שהיה להם לכוף אזנם לשמוע מה שהוא אומר לכבוד עצמו והלא כל המאמין במציאות אלקות וכופר בעיקר לילך אחרי שרירות לבו הרע היינו עצת הכופרים ואומרים עזב ה' את הארץ ואין משגיח כלל בתחתונים בשום שכר ועונש ובחר לו העליונים וכמ"ש היפה תואר בראשית במאמר דור הפלגה עי"ש וא"כ מכיון ששמעו שהאל יתברך רוצה בתחתונים וצוה בפה מלא אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים מי יבא אחר המלך ומי פתי יסור הנה להמרות את דבריו בשאט נפש ואם לא האמינו בקול הדיבור שהם דברי אלהים חיים אלא חשבו מחשבות זרות שאיזה מלאך או כוכב נגלה להם לישראל ובדא הדברות מלבו וקרא על עצמו שם אלקות א"כ מה יתן ומה יוסיף במה ששמעו מאמר כבד את אביך לבטל מחשבתם הרעה ונ"ל דודאי כן הדבר דכל מלכי האומות שהיו באותו הזמן טעו בשטות עצמן לומר שאין להסיבה ראשונה שום השגחה בתחתונים כי אם נתונים נתונים המה תחת מערכות השמים ותחת שרי מעלה שהם שבעים שרים כמבואר וחשבו בלבם שבני ישראל ג"כ יש להם שר וכוכב מיוחד והוא הנדמה להם לישראל באיזה תמונה וקרא עצמו בשם ה' אלקים למען יקבעו זאת האמונה בלבם ויעבדוהו ולפ"ז אדרבא חששו בעונם דבר הזה לגנות המלאך והשר הזה באומרם שבהיות שמימיהם לא נגלה להם השר שלהם בפומבי מתוך האש לפי שאינו חפץ שיעבדוהו בתמידות בשם אלוקות ממש כ"א דרך עראי וא"כ זה השר של ישראל שקרא עצמו בשם אלקות לכבוד עצמו הוא דורש ומלבו הוא בודה אבל כששמעו הדברות מכבד את אביך ואילך שהם חוקים צדיקים ומשפטים ישרים כמאמר הכתוב בואתחנן ובאמת שכל מי שיש לו מוח בקדקדו ולבבו יבין ניכרין דברי אמת על כל המצות כאלה כבד שממש כל האומות מודים בכך וכן לא תרצח ולא תנאף ולא תענה ולא תחמוד ואף שכמעט פקרו בכולם כדאיתא במדרש ובגמ' שבני עשו אמרו זו הברכה שבירכנו אבינו על חרבך תחיה וישמעאל פרא אדם לעבור על לא תנאף וכולם על הגזל וכיוצא מ"מ ידעו בעצמן שיצרם הרע השיאן לכל אלה והוא דבר מתנגד לחוש השכל לעשות אדם כדגי הים איש רעהו חיים בלעו ונמשל כבהמות נדמה לעשות כל הישר בעיניו והשתא איגלו בהתותייהו שאם לו כדבריהם כן הוא שהן תחת ממשלת מלאך או שר או כוכב למה לא נתגלה להן ג"כ בפומבי לצוותם חוקים ומשפטים כאלה ואז בע"כ ענו אמן הודות על האמת שחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ונצטוו בנימוסים וחוקים ישרים יותר מכל האומות בזמן ההוא והן עם לבדד ישכון וא"כ בודאי שהן דברי אלקים חיים הבוחר בזרעו של יעקב ומרוב חיבתן אמר להן אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך בלשון יחיד כאומר הן עם לבדד ישכון וחזרו והודו לדברות הראשונים שהן דברי הקב"ה בעצמו כן נראה לי נכון ועוד דממצות כיבוד בעצמו שהשוה כבודן לכבוד המקום ידעו כן שבמקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו ואילו היה דברי המלאך אין מדרכו להשוות כיבוד בשר ודם לכבודו ומלבד זה כיון ששמעו מצות כיבוד ראו מעשה ונזכרו כיון שכולם מודין במצות כיבוד אב מסברא א"כ פשיטא דהדעת ניתנה לכבד המקום אף לו היה כדבריהם שאין הקב"ה משגיח בתחתונים לאחר שמודין דעיקר בריאת האדם שהיה מאתו ועוד שהעליונים ותחתונים ברשותו והוא והן חייבין בכבוד המקום וכדאמרינן לעיל וכן בדין ששלשתן שותפין בו כ"ש שיש כאן קל וחומר להיפך כן נ"ל נכון:
Penei Yehoshua on Kiddushin 31a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך עיין יבמות ה' ע"ב תד"ה טעמא:
Gilyon HaShas on Kiddushin 31a · Sefaria
בן יהוידע
כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה (ישעיהו סו, א) עיין מה שכתבי בס"ד על זה במסכת ברכות דף מ"ג.
אָמַר לוֹ רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לרבי אליעזר לא שאל שאלה זו דנתגרשה? עיין שם. ונראה לי בס"ד שזה השואל לא היתה צריכה לו שאלה זו דנתגרשה אלא רק היתה צריכה לו שאלה הראשונה ושאלה זו הראשונה היה רוצה לשאול אותה מן רבי אליעזר וגם מן רבי יהושע כדי שתהיה תשובתה ברורה בידו מפי שניהם אמנם קשה בעיניו לשאול את רבי יהושע אחר שישאל מן רבי אליעזר וישיב לו תשובה דחש לכבודו של רבי אליעזר שלא יהיה נראה דאינו סומך על דבריו אלא עד שישאל מן רבי יהושע גם כן. ועל כן התחכם לשאול מן רבי יהושע עוד שאלה אחרת דנתגרשה אף על פי שלא היתה צריכה אליו כדי שיהיה נראה לעיני הרואין הא דבא לפני רבי יהושע שנתחדש לו שאלה אחרת שלא שאל אותה מן רבי אליעזר ואגב זו שאל אותו שאלה הראשונה כדי לתפוס הענין מתחילתו ואם לא נתחדש לו שאלה שנית לא היה בא לשאול מן רבי יהושע כלום, ככה נראה לעיני הרואין על ידי שאלה הזאת דנתגרשה ששאל מן רבי יהושע בלבד ועל ידי כך אין כאן חשש משום כבוד רבי אליעזר. והנה הרב פתח עינים ז"ל הביא תירוץ על קושיא הנזכר בשם המפרשים ושפיר דחה התירוץ ועוד יש לדחות דגם לדעת הטור ז"ל יש מקום לשאול היכא דעשתה תשובה דעושה השתא מעשה עמך וחייב בכבודה? מיהו נראה לי בס"ד לתרץ הקושיא על פי הקדמה של המפרשים ז"ל שהביא בפתח עינים באופן אחר והוא דלעולם יש מקום לשאלה הנזכר בין לדעת הטור בין לדעת הרמב"ם והוא כיון דגירושין מדעת שניהם ורצונם, הוא מילתא דלא שכיחה לכן זה השואל חשש פן רבי אליעזר והתלמידים שלו כששומעין השאלה יתלו בדעתם שנתגרשה משום ערות דבר דרחוק הדבר לתלות ברצון שניהם, ועל כן משום זילותא דאמו שלא יצא לה זילותא מתוך דברי שאלתו לא שאל שאלה זו דנתגרשה מן רבי אליעזר אלא שאל אותה לרבי יהושע דהוא אזיל ודאי בתר סברת בית הלל דמסתמא גם תלמידיו השומעין אזלי בתר האי שיטה דיכול לגרש אפילו הקדיחה תבשילו ולא יתלו בערות הדבר ח"ו אלא יתלו בקטטה ומריבה בעלמא דאין לחשוב על בנות ישראל מחשבה של ערוה ואיסור, וקטטות ומריבות הם דברים המצויין ושכיחי ואין יוצא מזה זילותא לאמו כיון דאין כאן דבר נוגע בערוה. ואם תאמר ישאל לרבי אליעזר גם כן שאלה זו ויפרש בדבריו שנתגרשה מרצון שניהם בלא ערות דבר, דיש לומר לא רצה השואל להרבות דברים שאין נוגעים לעיקר שאלתו דמה לו להודיע שנתגרשה מחמת קטטה דאין זה נוגע במטרת שאלתו ולכך בחר לו לשון קצר לשאול מן רבי יהושע נתגרשה מהו.
אָמַר לוֹ מִבֵּין רִיסֵי עֵינֶיךָ נִכָּר, שֶׁבֶּן אַלְמָנָה אַתָּה. פירש רש"י ראה שנשרו ריסי עיניו מן הבכי ודן שהוא יתום מאביו מחמת שבכה עליו. ומקשים למה לא אמר לו רבי יהושע כן אחר ששאלו שאלה הראשונה דמתחילה היה רואה אותו כך דאז יאמר לו דמן ריסי עיניך ניכר דבן אלמנה אתה ואין אתה צריך דין זה לענין מעשה דהא אין אביך קיים? ונראה לי בס"ד דבתחילה אף על פי שראה שנשרו ריסי עיניו לא מצא בזה הכרח לתלות בכייתו על מיתת אביו דלעולם אביו קיים והוצרך שאלה זו לענין מעשה ומה שנשרו ריסי עיניו מן הבכיה הוא שבכה על בנו או על אשתו וכיוצא ולעולם אביו ואמו בחיים והוצרך לשאלה זו באמת. אך אחר ששאל אותו 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' נראה לו הכריח לומר שאין זה שואל הלכה למעשה דאביו אינו קיים יען כי הדין הוא אם גרש האדם את אשתו לא תדור עמו בשכונה אחת וכל שכן בבית אחד ואיך יצוייר שאביו ואמו דרים ביחד זה אצל זה במקום אחד כדי שאביו יאמר לו 'הַשְׁקֵנִי מַיִם' ואמו אומרת 'הַשְׁקֵנִי'? דבשלמא אם היה תופס סגנון הבקשות שלהם דאביו אומר לו לך למקום זה ואמו אומרת לו לך למקום אחר יש לפרש דהם אינם דרים יחד אלא כל אחד דר בחצר ואביו צוהו היום שלמחר בבוקר תלך למקום פלוני ואמו אמרה לו שילך בבוקר למקום אחר ולעולם יושבין כל אחד בחצר אחרת, וכן אם היה תופס סגנון הבקשות שאביו אמר לו תביא לי מים מן הנהר ואמו גם כן אמרה לו כך דאפשר שניהם פגעו בו בדרך וצוו אותו בכך, אבל השתא שתפס אביו אמר לו הַשְׁקֵנִי מַיִם' וכן אמו אמר לו 'הַשְׁקֵנִי' לשון זה משמע שהיו יושבין שניהם במקום אחד וכל אחד אמר לו שיביא לו מים הכד לשתותו ואיך יצוייר זה שהמגרש והמתגרשת דרים במקום אחד ובקשו כן? ואפילו אם נאמר שהיו קרואים בבית של אדם אחד לפי שעה, גם זה רחוק שאין משורת דרך ארץ לקרות ולהזמין המגרש והמתגרשת ביחד ומנהגו של עולם לא תכנס המתגרשת במקום שיושב בו המגרש ולא להפך. ולכן דן בהשערת השכל מכח שאלה זו ד'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' להכריח שלא היתה שאלה זו צריכה לו למעשה דלעולם אביו אינו קיים גם לא חשב לומר לעולם אביו קיים ומה ששאל 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' היינו דשואל אם אחר כך נתגרשה דזה אינו דודאי לא יפתח פיו לשטן וגם אין זה דרך ארץ לשאול על אמו אם תבא לידי גרושין ועל כן דן שהוא בן אלמנה שאביו אינו קיים ולכך נשרו ריסי עיניו. מיהו מהרש"א ז"ל דקדק אם דן מנשירת ריסי עיניו שהיה לו כן מחמת הבכיה מהיכן נודע לו שהוא בן אלמנה ובכה על אביו, ודילמא הוא בן אלמון ובכה על אמו עיין שם? ונראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל בגמרא דנדה (נידה לא.) הלובן שבעין הוא נעשה מצד האב וחלקו הוא והלובן הוא עומד בין ריסי העין ממש. ונראה לי דרבי יהושע צפה ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ואינו בן אלמון וכמו שצפה רבן גמליאל ברוח הקודש על אותו גוי ששמו מגבאי ואמר לו מגבאי טול גלוסקין מאלעאי ואמרו בגמרא דעירובין (עירובין סד:) שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש ששמו מגבאי, כן הכא כיון רבי יהושע ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ומרוב ענוה לבלתי ירגישו התלמידים והחברים בשבחו שכיון ברוח הקודש שהוא בן אלמנה תלה הדבר בלובן אשר בין ריסי עיניו שהוא חלק האב ואמר שניכר לו על ידי איזה סימן שיש לו בלובן העין שאביו שממנו בא הלובן הוא אינו חי שיבינו השומעין שיש לו בלובן סימן טבעי לידע אם מולידו חי הוא אם לאו ולעולם הוא צפה כן ברוח הקודש.
הַטֵּל לָהֶן מַיִם בְּסֵפֶל, וְקַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִין הנה מה שאמר לו 'הַטֵּל לָהֶם מַיִם בְּסֵפֶל' הכונה דיתן להם בשוה ולא יקדים לאחד מהם וכמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל אך מה שהוסיף לומר לו 'קַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים' צריך להבין מאי קא משמע לן בזה? ונראה לי בס"ד הכונה רמז לו שיפייסם בדברים דודאי כיון שנתגרשה כל אחד מהם יקפיד על אשר לא קידם השמוש שלו ולכן צווהו בעת שיניח המים לפניהם שהוא משוה אותם בכבוד יפייסם בדברים שיקרקר בדברי פיוס וזכר תרנגולים דאמרו רז"ל בעירובין (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל ולזה אמר כתרנגולים שיש להם מדת הפיוס שדרכם לפייס.
דָּרַשׁ עוּלָא רָבָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה (תהלים קלח, ד) הא דהוצרך תלמודא לסיים המקום שהיה דורש ללמדנו כי כונתו בזה ללמד מוסר לבית הנשיא שלא יגזרו גזירות על הציבור לכבודן אלא תהיה כונתם לטובת ישראל דהאדם צריך ללמוד ממדת קונו וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ (דברים יג, ה) ומצינו שגם אומות העולם שאמרו בתחילה לכבוד עצמו דורש חזרו והודו שכל המצות צוה את ישראל בעבור טובתם ופעולתם.
אֶלָּא מִסּוֹף דְּבָרְךָ נִכָּר, שֶׁ"רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" הקשה מהרש"א ז"ל היכן הוזכר סּוֹף דְּבָרְךָ במקרא? ונדחק בזה עיין שם. ונראה לי בס"ד דהמפרשים פירשו המאמר הנזכר בתחילה חשבו 'לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ' רצונו לומר כמו צווי האדון לעבדו לעשות לו מלאכה שאין העבד נהנה כלום מן המלאכה אלא האדון ואחר ששמעו דבור של 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' (שמות כ, יא) שהוא דבר שהשכל מחייבו אף על פי שלא היה מצוה השם יתברך האדם בו הבינו שצוה האדם בו כדי שיתן לו שכר על קיומו ואז ממילא הבינו שגם מצותו בדברות ראשונות היתה כדי להטיב לאדם שיקיים ויקבל שכר עד כאן דבריהם. וידוע שכל דברים שהשכל מחייבם נקראים משפט ולזה אמר רֹאשׁ דְּבָרְךָ שהיו טועין בו שלא הבינו כונתך בו אחר כך נתאמת אצלם כוונתך בו ומהיכן נתאמת אצלם כי ראו שאמרת וגזרת על העולם גם ב'מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ' (תהלים קיט, קס) רצונו לומר דברים שהשכל מחייבם שנקראים משפט.
צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד צריך להבין מאי 'צְאוּ' דקאמר להו ודי לומר 'רְאוּ מֶה עָשָׂה'? ונראה לי בס"ד הכונה אין אני מביא לכם הוכחה מאיש ישראל כדי שתאמרו אין זה חידוש כי ימצא בישראל חסידים שעושים מילי דחסידותא עשר ידות על חיובם וכי כולי עלמא להוו חסידים?! לכן אמר לו 'צְאוּ' לחוץ להתבונן באומה אחרת שהיא חוץ לאומה שלנו 'וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ' כלומר שמו מורה שיש לו מדה טובה שצריך כל אדם להיות דומה לו בה ודמה לשון דמיון.
לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. מה שפרע לו שכרו בפרה אדומה ולא פרע לו שירויח כל זה הריוח באופן אחר מכמה טעמים האחד שבזה ניכר הדבר הזה אצלו יותר ולא יתלה בטבע והשני כדי לזכות את ישראל שיקנו הפרה בדמים מרובים ונמצא מוציאין בעבור המצוה ממון הרבה שבזה יגדל זכותם והשלישי כדי שהם ירגישו ויקחו קל וחומר לעצמם וכאשר אמרו חכמים אחר כך וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה כָּךְ! מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! והרביעי הוא עשה מצות הכבוד בדבר שהיה נצרך להקדש פרע לו השכר בדבר שהוא צורך הקדש כי פרה אדומה מאוצר ההקדש ניקנית. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בפסיקתא שיש שני סימנים לפרה אדומה לידע שלא נתנו עליה עול האחד בעינים שלה שאם נתנו עליה עול לא יהיו שוים זה בזה והשני בשערות שיש לה מעת לידה ב' שערות בצוארה זקופות ואם נתנו עליה עול יהיו כפופים עיין שם. ולכן פרע לו שכרו בפרה אדומה שסימן כשרותה הוא בעינים לרמוז שבזה הכבוד שעשה לאביו בתחלה יהיה הוא לעינים לישראל כלומר יקחו ממנו קל וחומר וכמו שאמרו רז"ל על מה שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו 'וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם' (במדבר י, לא) ורמזו לו בסימן השערות שלה שהם זקופים שזה הממון שדומה לשערות שלוקח בשכר המצוה יהיה זקוף וקיים אצלו ולא יאבד מידו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם שניתן לו שכרו בפרה אדומה כדי שיצא מזה סניגורייא על ישראל כי הוא בזבז ממון בעבור מצות כבוד אב שהשכל מחייבה וישראל בזבזו ממון רב הזה בעבור פרה אדומה שהיא מצוה חוקית שאין השכל מחייבה ואומות העולם מונין את ישראל עליה לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה עד כאן דבריו נר"ו.
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Kiddushin 31a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף ל״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־502 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 135 מילים
נפתחת ב״שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא…״
- קטע 246 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בִּזְמַן שֶׁאָדָם…״
- קטע 332 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְאָדָם…״
- קטע 438 מילים
נפתחת ב״שָׁאַל בֶּן אַלְמָנָה אַחַת אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ: רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ:…״
- קטע 642 מילים
נפתחת ב״דָּרֵשׁ עוּלָּא רַבָּה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי…״
- קטע 730 מילים
נפתחת ב״כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״…״
- קטע 839 מילים
נפתחת ב״בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב עוּלָּא: עַד הֵיכָן כִּיבּוּד…״
- קטע 950 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת…״
- קטע 1043 מילים
נפתחת ב״לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ,…״
- קטע 1127 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה…״
- קטע 1254 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: מַאן…״
- קטע 1330 מילים
נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: פַּעַם אַחַת…״
- קטע 1415 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: יֵשׁ מַאֲכִיל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.
מקור: מסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳ · קטע 3 — “…כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳ · קטע 12 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: מַאן דַּהֲוָה אָמַר…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳ · קטע 9 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת קידושין דף ל״א עמוד א׳ · קטע 6 — “דָּרֵשׁ עוּלָּא רַבָּה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: ״יוֹדוּךָ…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
המקור המדויק: קידושין לא ע"א
כל 5 המקורות שהערך מצטט - עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
המקור המדויק: קידושין לא ע"א
כל 9 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּיבּוּד אָב לְכִיבּוּד אֵם. וְגָלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁהַבֵּן מִתְיָירֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּלַמְּדוֹ תּוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרָא הָאֵם לְמוֹרָא הָאָב.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, שֶׁאִלְמָלֵי דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, צִיעֲרוּנִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר – כְּאִילּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי״.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא מְסַגֵּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִילּוּי הָרֹאשׁ. אָמַר: שְׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי.
שָׁאַל בֶּן אַלְמָנָה אַחַת אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַבָּא אוֹמֵר: ״הַשְׁקֵינִי מַיִם״ וְאִימָּא אוֹמֶרֶת: ״הַשְׁקֵינִי מַיִם״, אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח כְּבוֹד אִמְּךָ וַעֲשֵׂה כְּבוֹד אָבִיךָ, שֶׁאַתָּה וְאִמְּךָ חַיָּיבִים בִּכְבוֹד אָבִיךָ. בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ כָּךְ.
אָמַר לוֹ: רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִבֵּין רִיסֵי עֵינֶיךָ נִיכָּר שֶׁבֶּן אַלְמָנָה אַתָּה. הַטֵּל לָהֶן מַיִם בְּסֵפֶל וְקַעְקֵעַ לָהֶן כְּתַרְנְגוֹלִין.
דָּרֵשׁ עוּלָּא רַבָּה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: ״יוֹדוּךָ ה׳ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ״ – ״מַאֲמַר פִּיךָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אִמְרֵי פִיךָ״ – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, אֲמַרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם: לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ.
כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ חָזְרוּ וְהוֹדוּ לְמַאֲמָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. רָבָא אָמַר: מֵהָכָא: ״רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת״ – ״רֹאשׁ דְּבָרְךָ״ וְלֹא ״סוֹף דְּבָרְךָ״? אֶלָּא מִסּוֹף דְּבָרְךָ נִיכָּר שֶׁרֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב עוּלָּא: עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מָה עָשָׂה נׇכְרִי אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים פְּרַקְמַטְיָא בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מוּנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִיעֲרוֹ.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מָה עָשָׂה נׇכְרִי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לָאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא שָׂכָר, וְרַב כָּהֲנָא מַתְנֵי בִּשְׁמוֹנִים רִיבּוֹא, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מוּנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִיעֲרוֹ.
לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כׇּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִין לִי, אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא.
וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה – כָּךְ, מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: מַאן דַּהֲוָה אָמַר לִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: סוֹמֵא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת – עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, דְּהָא לָא מִיפְּקִידְנָא וְהָא עָבֵידְנָא. הַשְׁתָּא דְּשַׁמְעִיתַהּ לְהָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה, אַדְּרַבָּה: מַאן דְּאָמַר לִי דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: פַּעַם אַחַת הָיָה לָבוּשׁ סִירְקוֹן שֶׁל זָהָב, וְהָיָה יוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי. וּבָאתָה אִמּוֹ וּקְרָעַתּוּ מִמֶּנּוּ, וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְיָרְקָה לוֹ בְּפָנָיו, וְלֹא הִכְלִימָהּ.
תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פַּסְיוֹנֵי וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם, וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בָּרֵיחַיִם