מסכת כתובות דף נ״ט עמוד א׳

מזונות שכיחי ומעשה ידיה שכיח ומותר לא שכיח מעה כסף קייץ ומעשה ידיה קייץ כדתנן (לקמן כתובות דף סד:) מה היא עושה משקל חמש סלעים:

והא עלה קתני במתני':

ומה היא עושה לו ומדפריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר:

שתי קשה לטוותו יותר מן הערב:

הכי קאמר [לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר] סיפא ומה היא עושה לו עיקר דנדע מותר מאי ניהו:

משקל חמש סלעים סלע של יהודה כפליים במשקל סלע של גליל:

מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א"ר יוחנן הסנדלר חולין ואע"פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דר' יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה:

והתנן קונם שאני עושה לפיך מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו:

קונם שאני עושה לפיך אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:

אינו צריך להפר במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואם משום העדפה שעל ידי הדחק גם היא שלו ואין לפרש טעם דאין צריך להפר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן בחנם נקט מה שאני עושה לפיך דליתני מקדיש ידי עצמו:

רבי עקיבא אומר יפר דקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק הוי לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה (לקמן כתובות סו. ושם) וא"ת והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה וי"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו א"נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות וא"ת אם כן איך יכולה להדירו כיון דמשועבדת ליה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמר בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה:

שמא יגרשנה כו' ואם תאמר ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה למה לי למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן:

כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו ונראה לר"ת דהכי פירושו להעדפה דסבר לה שמואל כרבי יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל ובתר הכי גריס ונימא הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא וכן פירש ר"ח:

בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אוסר פירותיו על חבירו פירוש דהתם אוסר משום דאחד מהן ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שאין לא זה ולא זה ברשותו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו לפי ששניהן אינם ברשותו:

לכשאקחנה ממך כו' ואע"ג דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה לו לחלק:

הכא אין בידה לגרש עצמה תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:

מידי דקיץ ממידי דקיץ ואם תאמר, והא מזונות נמי מיקץ קייצי, כדתנן (לקמן כתובות סד, ב) המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין וכו', ואי משום דמכובד הכל לפי כבודו במעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ויש לומר, דמזונות זילי ויקירי, אי נמי, באוכלת על שלחנו לא קיצי, ומעה כסף בין משרה על ידי שליש בין באוכלת על שלחנו נותן לה דבר קצוב דהיינו מעה כסף.

קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר כלומר, דמעשה ידיה ואפילו העדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואפילו לרב הונא דאמר (לעיל כתובות נח, ב) יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, הני מילי כשאמרה בפירוש, אבל זו שאוכלת אף על פי שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה. וטעמא דתנא קמא משום דאפילו העדפה שלא על ידי הדחק דבעל הוי כדאמרן, ולא משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דהא קתני רישא (נדרים קז, ב) קונם שאיני עושה לפיך על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר, אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, סבירא ליה, ואם תאמר, לתנא קמא יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כר' יוחנן בן נורי, יש לומר, דתנא קמא לא חייש לגרושין, דגרושין לא שכיחי. אי נמי יש לומר, דלמאי דקא סלקא דעתך השתא דלא אמרה לכי מגרשה, לא קשיא ולא מידי דכיון דמתקדשת מעכשיו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, והיינו נמי דלא חייש תנא קמא לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה, דכיון דהקדישה מעכשיו והשתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש. ולמסקנא נמי דאסקה רב אשי דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף דמי, לתנא קמא נמי לא צריך, דקסבר תנא קמא דיש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמי, והלכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש דמים הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.

ר' עקיבא אומר יפר, שמא תעדיף יתר מן הראוי לו וקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק דידה הוי, ואית ליה נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף על גב דרבי עקיבא ורבי מאיר בדבר שלא בא לעולם בחדא שיטתא קיימי כדאמרינן ביבמות (צג, א) ר' מאיר כר' עקיבא, ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שעל ידי הדחק לא עבידא דאתיא. יש לומר, דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל עבידי דאתו ואף על פי שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא, אלא דהכא והכא לא שכיח, ודבר שלא שכיח כיון דעביד דאתי קדוש לר' מאיר ולר' עקיבא.

ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ואם תאמר, והלא אין הבעל מפיר אלא בדברים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, וכאן אין בו ענוי נפש לה, ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אינה אסורה לו, דאילו באוסרת מעכשיו הוה ליה דברים שבינו לבינה, ואף על פי שאין בהם עינוי נפש מפר, כדאמרינן בנדרים (עט, ב) פירות חנוני עלי יפר. איכא למימר דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה, אפילו לכשתצא מתחתיו יפר, שהרי מחסרתו הנאת אשה אחת, ואף על פי שאינו מתחסר עכשיו עד שתתגרש, כיון שהנדר כשהיא תחתיו בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר, שהיא מחסרתו הנאת אשה אחת לאחר שתתגרש ותנשא. ואינו נראה כן, מדקתני ותהא אסורה לחזור לו, ואם כן למה ליה משום שתהא אסורה לחזור, ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה. אלא נראה כמו שפירשו בתוספות בריש פרק ואלו נדרים (נדרים עט, ב, ד"ה אלא) שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה, היינו כל זמן שאנו קורין בהם בין איש לאשתו, כלומר כל זמן שהיא תחתיו, והלכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן, הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גרושין וחזרה דעכשיו בין איש לאשתו וגזירת הכתוב הוא, ובדין היה שנאמר דימים שבינתים כלומר בין גרושין לחזרה שיחול הנדר, דעכשיו לא הוי בין איש לאשתו, אלא שלא מצינו נדר שחל ואחר כך מסתלק, ואחר כך כשתתגרש חוזר וניעור ואחר כך כשתחזור ותנשא לו יסתלק, אלא כל שהיא ראויה לקרות בה עדיין בין איש ואשתו ריבה הכתוב להפר, אבל מכל מקום היכא דנתגרשה ונשאת לאחר, דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר אפילו לגבי דיליה, דלא קרינא להו מעתה בין איש לאשתו. וזה קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי, היאך הנדר שהופר על ידי הבעל חוזר וניעור, והא טעמא דהפרה כדרב פנחס דאמר (נדרים עג, ב) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ואם כן הרי הופר לגמרי. ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי, ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך לו.

כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה כלומר, משום העדפה הוא דצריך להפר כר' יוחנן בן נורי, ולא כטעמיה משום שמא יגרשנה ולא משום שמא תעדיף יותר מן הראוי, כטעמיה דר' עקיבא, ואף על גב דהשתא נמי דבר שלא בא לעולם הוא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי עליה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ונימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר משום העדפה. אי נמי הלכה כר' עקיבא דהיינו כוותיה וכטעמיה. אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר, ולומר דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, כך פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דמי איכא למיתלי בגמרא כי האי דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואתי לפרוקי דלית ליה, ופריק פרוקא דטעותא, דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועוד, מאי קא מהדר ומגבב קושיא לימא הכי ולימא הכי, לא הוה ליה לאקשויי אלא לימא הלכה כר' עקיבא בלבד דהיא היא עיקר פסקיה דשמואל. אלא מחוורתא כדפירש ר"ח ז"ל: כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר, לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי, אלא הלכה כר' יוחנן בן נורי דאית ליה דהעדפה דבעל הוי, דמתלי טעמא בשמא יגרשנה, אלמא הא משום העדפה ליכא דהיא דבעל הויא, ואינה יכולה להקדישה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובזה הוא דקא פסיק שמואל כר' יוחנן בן נורי, אבל לעולם אינו צריך להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא. ואקשינן, ולימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, אי נמי, אין הלכה כר' עקיבא. ולא גרסינן הלכה כר' עקיבא, אי נמי הלכה כתנא קמא, דאיהו נמי סבירא ליה דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי.

אמר ליה אביי, בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. דדבר שלא בא לעולם דכותה הוא דמה שאינו בעולם אינו שלו, ואיך הוא אוסר על חבירו, כלומר, ובשלמא עליה דידיה מצית למימר לפום מאי דמדמית להו דמצי למיסרי לפי שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אבל על חבירו אי אפשר. ומיהו לדידן אפילו עליה דידיה לא מצי אוסר מה שלא בא לעולם, דלא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. כך פירש הר' שלמה בר אברהם דמינפשליר ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דכולה מכילתין דנדרים מוכחא הכין, דאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם, ובהדיא תנן (נדרים נז, א) האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי, אסור בחלופיהן ובגדוליהן ותנן (שם ל, ב) הנודר מן הנולדים, והרבה שם מלבד אלו, וכבר כתבתי שם בנדרים בריש פרק ואלו נדרים מותרים, בסיעתא דשמיא.

וכי אמרה הכי מי מקדשן, הא משעבדן ליה לבעל ואף על גב דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר, וההיא שעתא לא משעבדא ליה לבעל, הכי קאמר: והא משעבדן ליה לבעל, והשתא ודאי לא קדשן, ואפילו אמר לכי מגרשנא, כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, וכולה חדא קושיא היא. כתב הראב"ד ז"ל: ולכי מגרשה גרסינן, כלומר, קונם שאיני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש, הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי, דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן פלוני ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך הכא נמי אי תנאה הוי כל שכן דמיגרע גרעא, דהא השתא לא קדיש, וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו. ועוד, דיגיד עליו ריעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא, והרי האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקחנה. אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר, למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשנה, מאי האי דקאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום, ולכשתתגרש מאי שנא העדפה, אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו. ויש לומר, דלכי מגרשנא לר' יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמינן ליה הכי, אבל לר' עקיבא במקדשת סתם, כך שמעתי משמו של רש"י ז"ל. ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני, דלר' יוחנן בן נורי בין באומרת מעכשיו בין באומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה, אבל משום העדפה לא, ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דדידה הוי, והכי קתני, ר' עקיבא אומר לעולם יפר, דאפילו בסתם נמי איכא משום העדפה, ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גרושין, והיינו באומרת לכשאתגרש, כן נראה לי.

מר סבר מידי דקיץ ממידי דקיץ ואיכא דקשיא ליה והא מזונות מיקץ קייץ כדתנן במשרה אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודה [כפי כבודה] גבי מעה כסף נמי הכל ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים:

ומי אמר שמואל פי' רש"י ז"ל ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל במותר לאחר מיתה פליגי ולר"מ דקדוש משום דאדם מקדיש דבר שלב"ל. ותנן קונם שאני עושה לפיך כך הוא הגירסא ולא שאיני עושה שאין הקונם חל על לא תעשה דקונם איסור חפצא הוא. אינו צריך להפר. פירוש דסבר ת"ק דאפי' העדפה דע"י הדחק דבעל הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' לרב הונא דאמר יכולה היא שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדיש' לא אמרינן נעשית כאומרת דהא בב"ד צריכה לומר כן:

ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי פי' דסבר ר"ע דהעדפה שע"י הדחק דידה הוה ואית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דר"ע כר"מ סבירא ליה דההיא דיבמות. וא"ת והא אמרינן בעלמא דע"כ לא קאמר ר"י ור"מ אלא פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידא דאתי כשהוציא הדקל יותר מן הראוי להוציא. ובודאי דלר"ע הבעל ממש מיפר אע"ג דאין כאן עינוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפה וכדפירש רש"י ז"ל:

ר"י בן נורי אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפי' העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הלכך צריך להפר מעכשיו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מיפר מכחה אפי' נעשה תחתיו וכן פי' בתוס' אבל יש אומרים שיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדד אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא בס"ד במס' נדרים ומיהו איכא למידק כיצד הבעל מיפר ענשיו דהא כיון דלא חייל עכשיו בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ויש מפרשים דהכא מיפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרא להתרה דחכם הפרה בשותף הלשון כדאמרינן על דעת הרבים יש לו הפרה ולא נהירא. והראב"ד ז"ל תירץ כיון דבנדר זה אפשר לבא ע"י חסרון שיגרשנה ויהיה מחוסר שלא יוכל האשה זו לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייע דדלמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צריך לומר ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מלתא נקטי' דאפי' לאשות שיהא אפשר שיבא בנדר זה אסור וחסרון לו כך נראה לי אבל זה אינו מחוור. ובתוספות כתבו בריש פרק אלו נדרים כיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר הוא בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבוא בדברים שבינו לבינה שתהא תחתיו בשום ענין ואף על פי שבנתיים הוא מחוסר מעשה מכ"מ דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינא ביה והבעל מיפר ואע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא נודרת ע"ד בעלה לרב פנחס דאמר טעמא דהפרת נדרים משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמדעתה אינו ראוי להיות אשתו חל נדר (לאלתר) [אפי'] לגביה דידיה דלא קרינא בי' מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשיגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידי' נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר (נמי אלא שלא מצינו נדר שעוקר ואח"כ חוזר ועוקר) כך פי' שם בתוס' ואין הדברים אלו מתישבים על הלב כל הצורך ויותר נראה לומר השתא דהוה ס"ל דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה הוא אסור בהם או אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב' אלא דר' יוחנן נקט סוף דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגין ל"ק ולא מידי דהא פרישנא טעמא דהא אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל הוי נדרה חל מעכשיו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא לו כח להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפי' למאי דקס"ד השתא שאין מוציא מידי שעבודו ס"ס שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאלו מוחל לשעבודיה לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר:

[כי] אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה כתב רש"י ז"ל דשמואל פוסק הלכה כר"י בן נורי ולא מטעמיה ומה שהוא צריך להכר אינו אלא משום העדפה דהוה דידה וחייל עלה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עליה הכי אלא דניחא ליה לאקשווי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה [כת"ק] דאמר א"צ להפר לומר דהעדפה דבעל הוה אי נמי הלכה כר"ע דהוה כהלכתי' וכטעמי' זו שיטת רש"י ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פרוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פרוקא עבדינן לקושיין דהא אנן לפרוקי אתיין דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא [לימא הכי] ולימא הכי לא הו"ל למימר אלא דלימא הלכ' כר"ע דאיהו פסק כהלכתי' וכטעמיה לגמרי לפיכך הנכון כדפירש ר' חננאל ז"ל כי אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי לאו בכל הלכתי' ולענין הפרה אלא לענין העדפה בלחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכ"נן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כר"ע א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אין צריך להכר. וא"ת הא דקאמר א"צ להפר היינו משום דסבירא ליה אין אדם מקדיש דשלב"ל וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך צריך להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם סבירא ליה ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הל"ל לא אמר כלום:

אלא אמר ר' יוסף קונמות קאמרת וכו' פי' אלא אמר רבי יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כר"י ושאני קונמות שאינו הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנדר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש כו' אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כיון שהפירות ברשותו אבל כאן יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא הדבר הנאסר והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא שלא בא לעולם פי' הרשב"א מן הר"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר לה אביי דאפי' לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו לא יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל לאביי אפילו על עצמו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו והכא ליתנהו ודבריו אלו אין נכונים דבכולא מכילתא דנדרים מוכח דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן ובגדוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים וכו' והרבה כיוצא באלו וכדפרשינן בס"ד בדוכתא וכן פירש הרשב"א ז"ל: באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים אתנהו בעולם פירוש והוה כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליה הקדש הכא נמי חייל עליה אסור קונם ואע"פ שאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שפירות באים מגוף הדקל קים להו לרבנן דכיון שידים טורחות לתקון הרי הוא לדין זה כדקל לפירותיו ולא כמקדיש מצודה לפירותיו דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדה אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמר לה ופרכינן והא משעבדי' ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מצי מקדשה דבר שאינו שלה כלום אדם מקדיש פירות חבירו ואע"ג דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתה לא משתעבדי ידיה לבעל אנן ה"ק דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעת' לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מגרשה תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי אמר ר"ע יפיר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורים לו. ויש מתרצים משמו של רש"י ז"ל דהא אוקימתא לר"י בן נורי ז"ל אבל לר"ע לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולה תנאי דפליגי בחדא גוונא מיירי והנכון דמתני' סתמא היא בין בסתם ובין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור"ע אמר דאפי' סתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה וריב"נ אמר דלעולם א"צ להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאגרשנה וכן פי' רבותי ופרכינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש אפי' באומר כן בפירוש ומתמה אלמה לא האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ופירש ואומר כן בעוד שעוסקים בענין המכר לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא:

ה"ג מי דמי התם בידו לקדשה הכא אין בידו לקדשה ולא גרסינן אין בידו לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו להקדישו מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המקח אבל הכא בשעת שמקדשת ידי' לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר לגמרי ואחר שנגמר המכר לגמרי אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש שלא קדש למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

מתקיף לה רב פפא הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה מתקיף לה רב ששת מי דמי התם בידו לפדות וכו' ושמעינן דהממשכן שדה לחבירו והקדיש מעתה אינו מקודש אלא באומר לכשאפדנה תקדוש ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק כל שעה דכל היכא דקדייש ליה וזבין ליה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות אבל אין לו נכסים אחרים אין הקדישו מוציא מידי שיעבוד ותירצו דהכי ודאי גבי שדה אם הקדישה מעכשיו (התם) קדוש לכתפדה והכא משום דאתי (לן) לדמויי' למקדיש ידי אשה שאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהם כמקדיש הגוף לפירות מעתה לא קדשו דהא משעבדין ליה לב"ה ואפ"ה באומר לכשאפדנה תקדיש לפירותיו קדשה ומיהו אלו להקדיש כל השדה מעכשיו הרי הקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל והיינו דאמרי' בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה השכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יתר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות לו שכר להקדש מפני מראית עין וכן פירשו בתוס' במס' נדרים וכן דעת רבותי ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירי אי אקדשה ליה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפילו יש לה נכסים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון:

אע"פ שבלשון הקדש אמרו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בלשון קנס מיהא ר"ל כשבא לאסור בלשון נדר אדם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם שהקנס הואיל ויש בו מעילה הקדש הוא והואיל ואין לו פדיון קדשת הגוף הוא וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעולה עתידה לצאת הימנו מעתה כל שאמר לחברו קנס מה שאני עושה לפיך או שהדיר פלוני שלא יהנה במעשה ידיו נאסר ובאשה מיהא שאמרה לבעלה קנס מה שאני עושה לפיך אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהן הואיל ומשועבדת היא לו במעשי ידיה לא נאסר במעשי ידיה אלא אם כן קיים לה נדרה בפירוש שמורה שהוא רוצה בכך אבל בשתיקה של כל היום לא ויש חולקין אף בקיים כמו שיתבאר למטה ואפילו בהעדפה שעל ידי הדחק שאף העדפה שעל ידי הדחק של בעל הוא ואין כאן איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הקנס איני נזונת ואיני עושה וקנס שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה יקדשו ידי לעושיהן שכל שלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן אחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הקדש אינו כלום ואין כאן איסור לבעל ואע"פ שאמרו שכל שמקדישו קדשת הגוף אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד וקנס קדשת הגוף הוא כמו שביארנו חכמים עשו חזוק בשיעבוד הבעל יותר משל תורה ומכל מקום ראוי לו להפר שמא יגרשנה והקנס חל על העתיד ר"ל לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו ותהא אסורה לחזור כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות במעשי ידיה ואף הוא מיפר אע"פ שאין הנדר חל עדין שהבעל מיפר אף בנדר שלא חל ומכל מקום אם אמרה יקדשו ידי לבד צריך להפר מצד אחר שהרי בכל דבר יאסרו לו אלא לעושיהן כלומר למעשיהן ויש מפרשים בה שיקדשו לגבוה ואינו נראה ולפי דרכך למדת שקנס שאיני עושה לפיך בכלל הדברים שבינו לבינה הם שהרי מחסרתו הנאתה שאם לא כן לא היה יכול להפר ואף הנאת פלוני עלי הוא מדברים שבינו לבינה שהרי היא היתה לווה ממנו בשעת הצורך ועכשו גורמת לו להתבייש ולטרוח ולהביא מאחר וכן התבאר בהדיא באחרון של נדרים ע"ט ב' כמו שיתבאר שם בע"ה:

יפה כח הקנס מכח ההקדש לענין איסור שהקנס אדם אוסר בו פירות חבירו עליו ואלו הקדיש פירות חבירו אינן אסורות כלל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אפילו לאסרו לעצמו ואם תאמר שיכול לאסור בשיאמר הקדש עלי דבר זה אף זה כל שאומר עלי קונם הוא ולשון נדר ומכיון שהקנס אוסר מה שאינו שלו אף הוא חל על מה שלא בא לעולם מצד שהקנס חל על גוף הדבר כמו שביארנו:

האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך ר"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון אינו כן אלא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשיפדה שהרי בידו לפדותה ולהקדישה מעכשו ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו כגון שמשכנה לעשר שנים אם אמר שדה זו לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה הואיל ומכל מקום בידו לפדותה לאחר זמן ואפילו לא אמר לכשאפדנה אלא שאמר שדה זו תהא קדושה מעכשו הרי היא קדושה לכשתפדה כך כתבוה גדולי הדורות וקצת רבני צרפת חולקין לומר דוקא כשאמר לכשאפדנה ומכל מקום לדברי הכל קודם שפדאה מיהא אינה מוקדשת וכן במשכנה לעשר שנים אינה קדושה תוך אותם העשר שנים ויש מקשים בה ממה שאמרו בערכין פרק האומר כ' ב' המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע"פ שהחליטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך ר"ל אע"פ שהחליטו כהן לטומאה כל שלא נתצו הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך ואיני שוכר לך בית אחר נתצו חייב המשכיר להעמיד לשוכר בית אחר ופירושה בשהשכיר לו בית סתם הקדישו הדר בו ר"ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה הדר בו ר"ל השוכר היכי מצי מקדיש ליה ביתו אמר רחמנא מה ביתו שלו וכו' ובדרך שיטפא גרסו שם מה ביתו ברשותו דהא הכא לאו לברשותו אנו צריכים דהא לאו שלו הוא והיכי מצי מקדיש ליה ותירץ הכי קאמר הקדישו משכיר הרי הדר בו ר"ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה היכי מצי שוכר דיר ביה במעילה קאי ותו דהא כיון דמעל נפיק לחלין ר"ל השכר ויש מפרשים הבית ותירצה כשאמר לכשיבא שכרי יהא קדוש ולר' מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא לרבנן הקדישה משכיר הרי היא קדושה ופקע השכירות והדר בו מעל אלמא משכיר יכול להקדיש מעכשו אף לתוך זמן שכירות ואע"פ שאותה שמועה שלא כהלכה נאמרה שהרי אין מעילה בקרקעות ואם הקדיש בית בנוי אין בו מעילה מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש אף לתוך זמן שכירותו ומאי שנא ממושכן והלא אף ממשכן יכול למכור והלה גובה משאר נכסים כדאיתא פרק השולח מ"א א' במשנת העושה שדהו אפותיקי ואף באפותיקי מפורש לדעת קצת כמו שביארנו שם עד שפירשו מתוך כך שכל שיש לו נכסים קדיש מהשתא וגובה משאר נכסים הא לא נמצא שאר נכסים אינו קדוש עד שיפדה וקאמר דכיון שבידו לפדותה אע"פ שאין לו שאר נכסים קדיש מיהא מעכשו לכשתפדה ובתוספתא של מציעא פרק תשיעי אמרו השוכר שדה מחברו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בעל הבית שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בעל הבית ומכרה מחשבין על בעל הבית ובדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון עמד בעל הבית והקדישה אינה מוקדשת עד שתחזור לו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד שוכר והקדישה מוקדשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ולהקדש והרי זו נראית כחולקת עם אותה של ערכין אלא שזו הסכימו חכמי הדורות שאע"פ שנאמרה בלשון שכירות אריסות הוא ואמר שאם הקדישה בעל השדה קדוש אלא שאין אריס מפסיד אריסותו וחלקו של בעל הבית הקדש ואם הקדישה שוכר חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שלו וכגון שכבר עלו העשבים שהוא דבר שבא לעולם וכל אחד זוכה בשלו ופירוש הדברים אינה מוקדשת לגמרי להפסיד חלקו של אריס אלא שחלקו הקדש ולענין זו שבערכין יש מתרצים שאף במשכון מהשתא קדיש אלא אין כלה הקדש אלא תמכר והמלוה גובה שיעור חובו והשאר להקדש הא לכשיפדנה קדשה כלה וכן הדין במשכיר שאם הקדישה מעכשו תמכר ושוכר גובה שיעור שכרו הא אם דר בה קודם שנמכרה במעילה קאי ואע"פ שיש לשוכר בה זכות דירה שנה או שנתים חלק הקדש אוסרה ובין משכיר ובין ממשכן ומכרה מעכשו מכור ושוכר דר כל ימי שכירותו ומקבל המשכון אוכל פירות עד שישלמו ימי המשכונה ומה שאמרו באפותיקי סתם אם מכרה גובה משאר נכסים אם בסתם משכונה לאלתר ואם לעשר שנים אוכלה עד עשר שנים ולסוף עשר שנים גובה חובו משאר נכסים והוא שאמרו במציעא פרק השואל ק"א ב' זבנה או יהבה אמר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ובפרק נשך ע"ג ב' רב מרי בר רחל משכין ליה ההוא גוי ביתא זבנה לרבא נטר שתא ואמטי ליה אגר ביתא לרבא ואמר ליה הא דלא אמטיי לך עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא מצי גוי מסלק לי אלמא שאין המכירה מפקיעה זכות מקבל המשכון אע"ג דמהשתא חיילא מכירה והוא הדין להקדש והילכך זו שאמרו לכשאפדנה תקדוש מהשתא קדושה לגופה ואם יפרע חובו כלו להקדש הא כל שלא יפרע וכן מלוה אינו מפסיד חובו מצד ההקדש שלא לגבות מן המשכונה אם אין שם שאר נכסים וכדתנן ערכין כ"ג ב' מוסיף עוד דינר וכו' ואם כן קשה לפרש זו שבערכין כ"א א' שנראה ממנה שהמלוה אסור ליהנות מן המשכונה עד שתמכר משום חלק הקדש וכן השוכר אסור לדור בה ואף בתוך ימי שכירותו אע"פ שזכה לכל זמן שכירותו והרי בפרק השואל נראה בשמועת השואל קרדום של הקדש מחברו שהמשאיל קרדום של הקדש לחברו אע"פ שלא יצא הקרדום לחלין הואיל ושיעור הנאת הבקוע כפי זמן השאלה יצא לחלין מותר לבקע בו בזמן השאלה והוא הדין לשוכר בית לשנה והקדישו משכיר שהשוכר דר בו כל זמן שכירותו וכן כתבו במשכיר בית סתם שאע"פ שהוא חייב להעמיד לו בית מכל מקום אין המשכיר יכול להוציאו מבית לבית אלא דר בתוכו כל זמן שכירותו אלא שבנפל חייב להעמיד לו בית ומתוך כך אם מכרו יוצא משם השוכר ומשכיר חייב להעמיד לו בית וכן אם הקדישו פקע זכות שוכר והוא במעילה הואיל ובית סתם השכיר לו ואף זו יש מפרשים אותה בשלא הקדים השכר ונמצא שיש להקדש חלק בבית אף בימי השכירות וחייב להעלות לו שכר להקדש אבל אם הקדים את השכר אין כאן הקדש בימי השכירות והדר בו אינו במעילה וכן הוא בתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום אלא שיש לפרשה בבית זה דר בו לכל ימי שכירותו אלא שמעלה שכר להקדש ויש לדון שהמשכונה קנויה למלוה לאכילת פירות עד שיפרע מחובו כמו שהוא קנויה לו במשכונה עד עשר שנים עד שיכלו ימי המשכונה ואין מכר והקדש מפקיעין קנינו של מלוה אלא במקום שאין מפסיד כלום כגון שיש לו שאר נכסים והילכך אף במשכונה סתם שמכרה שיכול לוה להגבותו משאר נכסים מלוה אוכל פירות עד שיפרעוהו או מקרקע זה או משאר נכסים וזהו שאמרו כאן לכשאפדנה וכו' שמכל מקום אין להקדש בה אלא במה שיש לו בה אם הקדישה לכשיפדנה:

ומכיון שהגענו לכך ראוי לנו לדבר בשוכר אם יכול לאסרו על אחרים אם לאו יש אומרין שרשאי בכך והם מפרשים זו של ערכין איש כי יקדיש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' כלומר היכי מצי מקדיש ליה ויפסיד שכרו לבעל הבית וליתנו להקדש הא לאסור לאחרים רשאי ויראה אף למשכיר אם אינו צריך ליכנס בה לתקון ביתו וודאי אין זה פירוש נכון דודאי שוכר יכול להקדיש זכות שיש לו בבית שהרי אין המשכיר יכול להוציאו לא במכר ולא במתנה ולא בהקדש והשכר חוב עליו בין ידור בו בין לא ידור בו הילכך אם הקדישו שוכר דין הוא שהדר בו יהא מעלה שכר להקדש והשוכר לבעליו וכן רשאי להשאילה לאחר והוא מעלה שכרה ואין המשכיר יכול לתבוע כלום לשואל אלא הכי קשיא ליה הואיל ובית סתם השכיר לו ודאי שוכר אין יכול להקדישו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא בית זה שלו הוא לזמן שכירותו ולענין קנס ושוכר ובעל משכון יכולים לאסרו שאף הם קנו גוף הקרקע לפירות וזה אינו נראה שאלו כן היה לו להקשות בערכין כיון דאמר ליה בית סתם מי מצי מקדיש ליה ולא הוי ליה למימר סתם מי מצי מקדיש ליה וזהו מה ביתו ברשותו וכו' דאלו שלו ודאי הואיל ואין משכיר יכול להוציאו אפילו על יד מכר ומתנה שלו הוא לכל הזמן אלא שברשות בעלים הוא עומד ואף בשוכר מטלטלין כן ר"ל שאינו יכול להקדיש את זכותו ומשכיר יכול להקדישה והשוכר במעילה אף בבית זה וכיון שלא הקדים את השכר ובנדרים פרק שתוף מ"ו ב' כתבנו בקצת דברים שכתבנו שיטה אחרת והעמדנו זו של ערכין בבית זה וכן כתבנו שם שאין שוכר יכול להקדיש אף בבית זה ולא לאסור והדברים עמוקים ואין להורות בהם במוחלט אלא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

גדולי המחברים כתבו שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר מכל מקום הרי עלי להקדיש דבר פלוני כשיבוא לעולם חייב לקיים את נדרו ואם לא קיימו עובר משום בל תאחר ומשום בל יחל ומשום כל היוצא מפיו יעשה כשאר הדברים וראיה לדבר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר בו אשר נדרת לי שם נדר והדברים נראין:

בד"ה אינו צריך להפר במעלה לה כו' ואין לפרש טעם דאין כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דע"כ איירי במעלה לה מזונות ומעה כסף דאי באין מעלה לה מזונות כו' אינו יכול להפר לה (ג) ואמאי קאמר א"צ להפר לה די"ל דמ"מ יכול להפר לה עכשיו דשמא יחזור אח"כ ויעלה לה מזונות ומעה כסף ודו"ק:

בד"ה שמא יגרשנה כו' ל"ל למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת כו' עכ"ל אבל מדברי תנא קמא שאמר אינו צריך להפר לה לא תקשי להו לרב ואמאי א"צ להפר ושמא תאמר איני ניזונת כו' די"ל דת"ק לא חייש לשמא תאמר איני ניזונת כו' דה"נ לא חייש לשמא יגרשנה אע"ג דס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וק"ל:

בד"ה לכשאקחנה כו' והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה כו' עכ"ל דע"כ לא איירי באמרה בהדיא לכשאתגרש דא"כ (ד) אמאי פליג ת"ק דא"צ להפר לה דכיון דאמרה בהדיא לכשאתגרש הא חזינן לה דעיקר נדרה להכי ובודאי דניחוש לשמא תתגרש ודקאמר תלמודא דאמרה לכי מגרשה כו' לאו דוקא דקאמרה בהדיא הכי אלא לר"י הסנדלר אמדינן דעתה לכך לכי מגרשה ודו"ק:

גמ' דאמרה לכי מיגרשא בתוס' ד"ה לכשאקחנה משמע דלא גריס דאמרה:

תוס' ד"ה כי אמר שמואל וכו' להעדפה וכו' עד ונראה לר"ת וכו' דסבר שמואל כר' יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל. פי' דר"י בן נורי פליג אר"ע דס"ל דיפר משום העדפה דהעדפה דידה הוי ור"י בן נורי סבר דמשום העדפה אינו צריך להפר דהעדפה דבעל הוי אלא דצריך להפר משום שמא יגרשנה:

רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמותר קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונת רבי מאיר אומר הקדש מחיים והא קשיא טובא כיון דרישא דמתניתין איירי גם כן במותר מאי איכא דברישא קרי ליה מעשה ידיה ובסיפא מותר. ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהבה כולה בחדא גוונא נמי אתיא ומעשה ידיה דרישא דמתניתין דוקא וכולה מתניתין אליבא דרב אדא כשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ומעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה נזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותיה אפי' עיקר מעשה ידיה שהן כנגד מעה כסף כיון שהיא צריכה להן דלא גרעה מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעלה לה מה שכנגדו כדפי' דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהבה בין שמעלה לה מעה כסף בין שאינו מעלה לה דהשתא לא איכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהבה כולה מתני' אפשר דמיירי במעלה לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעלה לה מעה כסף אלא משום רב ושמואל כדפרישית ולא קאמר במעלה לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהבה. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרווייהו מיירי בניזונת ואינו מעלה לה מעה כסף אבל רישא אתא ודאי באינה ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל דאפי' במותר דלא עביד דאתי קאמר ר"מ דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכל שכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפילו מעשה ידיה שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינה ניזונת והוא שצריכה להן. ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא אוקמי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהבה בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה נזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה וסיפא באינו מעלה לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקיש דל"ל דרב הונא ומפרש טעמיה דר"מ מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיהן. וכיון דהכי קאמר ודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא ליה בלאו הכי דאי בשאינה ניזונת ליכא למימר שיכול לכופה במעשה ידיה כו' אם אינו מעלה לה מעה כסף. אלא לאו ודאי דהכא אתיא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף. ואיפשר דרב אדא סבר לה כוותיה ולא איכפת ליה אי אתיא כולה מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידיה ודאי לא סגי אלא הכי והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף כריש לקיש.

ואם תאמר ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקרא למימר ריש לקיש דמהא ליכא הכרחה דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בודאי הכי דסבר לה רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דרבי מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והלכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטתא כולה דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דודאי ר"ל אפילו מעיקרא מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסבר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא ודאי כל היכא דאינה ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר ליה לר"מ למימר הקדש לאחר מיתה אלא משום טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל השתא דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע נמצאת שמעשה ידיה של אשה כשעושה אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה ואע"פ כן הוא זוכה בודאי במעשה ידיה אלא שהיא יכולה ליטול אותן כשהיא צריכה להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפרשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמר רבי מאיר לאחר מיתה קאמר וחייל עליה ואף על גב דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וא"ת והאי כיון דלא חייל מחיים היכי חייל לאחר מיתה דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרינן לקמן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש לקמיה קדוש הא ליתא דלא דמיא דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינא השתא לא חייל עלייהו הקדש אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין. וכיון דמדינא השתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש כיון דאית לן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינא מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא הטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכסי הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעשה ידיה נמי לא מפני שאינן מסוימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודא דידה גבי ליה הקדש בדיניה דהא מדינא הקדש הוא ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזמנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שיהא יכול לכופה על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתנו שהבטלה מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל ודאי יכולה היא להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידיה מתחילה אבל השלימה בתוך השבוע כופה אותה לעשות. ואיכא דקשיא ליה אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ונימא הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה לה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא ליה למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעלה לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעשה ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש כנגד מה שהוא מעלה לה וסיפא מיירי נמי בשאינה נזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש כנגד מה שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה ותו דרב אדא בר אהבה לפום האי אוקימתא ודאי סיפא לא סגי ליה אלא בנזונת דאי בשאינה נזונת ודאי מותר לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותיה דלא גרעה מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה כנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. עכ"ל הרא"ה ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל. הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה וכו' האי מעלה לה מזונות כדי נסבה דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר למאי דקס"ד השתא וכן נמי במאי דקאמר אלא כשאין מעלה לה מזונות לאו דוקא אלא עיקרה משום שאין מעלה לה מעה כסף לצרכה ומעלה לה מזונות ואין מעלה לה משום דבעי לאוקמא כולה בחד גונא. וראיתי מי שפירש משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר ונכון הוא ואיכא למידק אמאי לא אוקמא בנזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר שאין אדם מקדיש דשב"ל ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת כו' כר"ל ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן א"נ משום דאדם מקדיש דשב"ל. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. ויש לומר דלצדדין קתני ורישא כשאינה נזונת. ויש מתרצין דסיפא גופה לא מצית לאוקמה בדאמרה איני נזונת ואיני עושה ומאי קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר"מ אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע כשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להם שמע מינה כשאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה עסקינן להכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה דאפילו באומרת איני נזונת ואיני עושה סיפא דמתני' שפיר קא אתיא וה"ק במקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדיש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן ורישא דקתני עושה ואוכלת הכל בכלל אוכלת לומר מספקת צרכי מזונות וקשוטין. ונ"ל דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתנו לצדדין כל שהוא יכול להעמיד כולה בחד גונא ובחד טעמא אי ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל או דשאינו רוצה לזונה ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות כלומר והיא מקבלת אבל אין מעלה לה מעה כסף לצורכה ואי אפשר לפרש רישא וסיפא במעלה לה והיא אינה רוצה לקבל וכן נראה עיקר ולרב ושמואל הוא הדין שהיא יכול להעמיד סיפא ברוצה לקבל מזונות ואינה רוצה לקבל מעה כסף אלא מכיון שאין עיקר תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל ועוד דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל לאו כל כמיניה כטעמיה דר"ל דבחד שיטתא קיימי ומ"ה נקט בשאין מעלה מעה כסף לצרכה ואם תאמר רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמוה איפכא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות הילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים ומסתברא משום דלכולהו אמוראי מתני' בחד גוונא מתוקמא ולא אפליגו באוקימתא דמתני' דלכולהו אי בנזונת אי בשאינה נזונת ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי. ועוד יש לי לפרש דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי כלומר במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה ואיני עושה מותר אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש משום דקסבר ר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן ורב אדא סבר דאפילו מחיים דאשה קדוש ואפילו מותר ואינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי משום דמעלה לה מזונות וע"כ יהבה ליה מותר כי איתיה וכ"ש מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתני' המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו הרוצה לזונה הרי יכולה להפקיע הקדשו במה שתרצה אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת וכ"ש שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר דלכ"ע אינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי אבל לאחר מיתה ע"כ קדוש ואפילו המותר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כוליה האי ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא לומר דאפילו מעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים וסיפא נקט לרבותא כדאמרן וה"ה למותר בדינא דרישא ולמע"י עצמן בדינא דסיפא וכ"ש וכן אילו רצתה נוטלת מזונות דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין ואינה נוטלת מעה כסף ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה ולרב אדא הכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן ואילו רצה לזונה ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת כלומר מספקת ומתקנת צרכיה ולומר דאפילו שאין מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן כיון שהוא מעלה מזונות שהן כנגד המותר הרי המותר קדוש מחיים אע"פ שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו דמשום דמ"י עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו מעשה ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם וכ"ש מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצרכה ור"ל כרב אדא כדמפרש בירושלמי אמר ר"ל במותר בחמשה סלעין פליגי בו פתר לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה ותנינן אם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה הרי ר"ל מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין ורבי יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה וכיון דלא קאמר בפי' יקדשו ידיך לעושיהן [לא אמרינן נעשה כאומר ופליג במותר וה"ה במעשה ידיה עצמן ואפי' במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות ואיכא למימר דאפי' יקדשו ידיך לעושיהן] נמי לר"י הסנדלר אינו קדוש דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה והיינו דאיצטריך ר"ל לפרש מתוך שיכול לכופה דאלמא אי לאו שיכול לכופה אע"ג דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש והלכך לרבי יוחנן הסנדלר אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי כלומר שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדוש ואפשר שהוא ז"ל סבר שאע"פ שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדין לו ואלמוה רבנן לשעבודא ואינו מחוור בעיני כמו שכתבתי למעלה.

ומה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וכו'. אלא משום דרב אית ליה וכו' ע"כ אינו מחוור דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא בנזונית ממש אלא דאי אפשר להעמידה בכך דע"כ לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף דהא אמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה מיהו זה אינו קשה כל כך שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה מזונות ואינה רוצה לקבל וכפי הפי' השני שכתבתי למעלה אלא דקשיא לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה היה ידוע אצלם וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י לאו דוקא ולא דק דלרב ושמואל מזוני עיקר והל"ל רב ושמואל סברי תקינו תחת מעשה ידיה מזונות אלא דלא דק משום דלישנא דברייתא נקט ואע"ג דמפרכינן לה כך היתה שגורה בפיהם א"נ משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקתן אינו תלוי כאן לא דק. עכ"ל הרשב"א:

וז"ל הריטב"א ז"ל הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה כו' ק"ל למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכיה כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר ומעה כסף ויש לומר דמשום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות או מעה כסף נקטינהו לתרווייהו.

לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי וכו'. פרש"י דבדין הוא דמצי לאוקמה כשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקי רישא דמתני' הרי זו עושה ואוכלת בנזונת כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי בנזונת ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי בנזונת ממש ולפירושו קדוש מחיים לרב אדא והא דאוקמוה הכא במעלה לה מזונות משום דרב אדא נקט לה כי היכי דנקט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיה מלתא היאך נעלם זה מרבינו ז"ל והיאך ס"ד דיכול לאוקמה כשאינו מעלה מזונות ואפשר שרבינו כך רצה לומר דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונותיה לא קדיש מחיים הלכך לאחר מיתה קדיש ורב אדא סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדיש מחיים וכן מצאתי בפירוש במדויקים ואף בזה י"ל דהא דלא אוקימנא בהכי משום דמיקם קים להו דלרב מזונות תחת מעשה ידיה ממש ולא תחת מותר וכדאמרי' לעיל בדרב הונא אמר רב והא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לא דייקינן בלישנא דהא לרב מזונות עיקר ומעשה ידיה תחת מזונות ולא דייקינן בהכי משום דהשתא לא נחתינן להכי. ואיכא למידק אמאי לא אוקימנא בשמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיא אינה רוצה לקבל שאומרת איני נזונת ואיני עושה ואיני מתפרנסת ואיני נוטלת מעה כסף הלכך בחייה עושה ואוכלת כדרב הונא אמר רב אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיח קדוש לר"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולרב אדא מותר מחיים קדוש שיכול לכופה על מותר מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף הרי קדוש מחיים בע"כ ויש לומר דאם כן אתיא מתני' לרב אדא לצדדין דהא ע"כ לדידיה רישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת בשאינו נותן לה מזונות היא שאלו היה נותן לה לא כל הימנה לומר איני נזונת ואיני עושה כדאיתא לעיל ואילו סיפא הוה מיירי בשמעלה לה ואינה רוצה לקבל ולא אתיא רישא וסיפא בחד גונא אבל השתא לרב אדא כולה בחד גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא מעלה לה מעה כסף כנגד מעשה ידיה ואפ"ה קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואוכלת מפני שיכולה למשכנו במעשה ידיה מפני מזונותיה כי ידיה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון שכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו במותר מפני המעה כסף כי דיה שתמשכנו עליהם בעיקר מזונותיה. ואם תאמר השתא נמי לרב ושמואל לא אתו רישא וסיפא בחד גונא דאילו רישא מיירי במעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולה מתני' בחד גונא וכולה מתני' בין בנזונת בין בשאינה נזונת ורישא אשמועינן שאפילו בנזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפילו עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני נזונת ואיני עושה וכל שכן שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפילו בע"כ ואפילו בשאינה נזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא מעשה ידיה דאפילו בהנהו אינם קדושים מחיים בע"כ. ובזה נסתלקה קושיא גדולה שמקשין כאן רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמה איפכא בשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני המזונות ומותר קדוש מחיים כיון שנותן מעה כסף ולא הוו צריכי למימר דטעמא דרבי מאיר מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ומתרצינן ליה דאין הכי נמי אבל לרב אדא לא מצי לאוקמה באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרת דכיון דמעלה לה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמה מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דרב אדא כרב ושמואל ס"ל דמעה כסף תחת מותר ומשנתנו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמה למתני' אליבא דכולהו וזה נכון הוא אבל עם מה שכתבנו אין זו קושיא כלל דלכולי עלמא בעינן לפרש הא דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהכי דייקי לישנא ואילו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדשו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרב אדא דהקדש מוכרח אפילו מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה נזונת ואשמועינן רבותא שאפילו מעלה לה מעה כסף יכולה למשכנו בהם על המזונות וכדפרישנא לעיל. ויש בשמועה זו כמה פי' וכמה שיטות ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומות התוספות ושאר המפרשים ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ושיטת התוספות בכולה סוגיין היינו דמתני' חדא קתני וכדפרישנא במתני' וכי קתני המותר רבי מאיר וכו' עלה דרישא קאי ומה שיותיר קאמר ולהכי בעי תלמודא אימת קדוש והא כל ימי חייה אפשר דתצטרך לה ולא יותיר כלל וכדפרישנא במתניתין משמע דמחיים קאמר דקדיש ועוד כיון דבדעתו הוא להקדישו בחיים אי לא חל ההקדש בדעתו ורצונו אימת הוא יהיה קדוש ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש פירוש לא מיקרי מותר אלא לאחר מיתה והוה ליה כאלו פירש התנא להדיא לאחר מיתה ואיהו נעשה כאילו אמר מה שיהיה שלו ויותיר משלה יהיה קדוש ואף על גב דאיהו סתים וקאמר דמעשה ידי אשתו יהיו קדש דאדם יודע שאינו יכול להקדיש שאינו שלו דהיינו מעשה ידי אשתו כל עוד שהיא בחיים וגמר ואמר מה שיותיר לאחר מיתה ולכך הדר וקאמר מותר לאחר כו' רב אדא בר אהבה מותר מחיים קדוש מה שיותיר על מעשה ידיה שפסקו חכמים מחיים קדוש:

הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כו'. ואם תאמר ומאי פריך כיון דמתני' חדא קתני דילמא ה"ה המקדיש מעשה ידי אשתו והוא מעלה לה עד עתה מזונות ומעה כסף הרי זו עושה ואוכלת פי' דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומיהו מה שיותיר על מזונותיה דהיינו לאחר מיתה הרי הוא הקדש דלא הויא מותר כי אם לאחר מיתה דבחיים חיותה דילמא תצטרך ליה וכדכתיבנא במתניתין אבל לאחר מיתה מה שישתייר לה הרי הוא שלו וחל עליה הקדש ופירשו בתוספות דהכי פריך דאי במעלה לה מזונות וכו' פירוש דבשעת הקדשו היה מעלה לה מעה כסף ומזונות הרי חל ההקדש כבר ואע"ג דשוב תאמר היא איני נזונת ואיני עושה אף על גב דמצי אמרה הכי הרי קדשו כבר מעשה ידיה ואם כן מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש אבל מחיים הרי היא עושה ואוכלת אמאי עושה ואוכלת הרי קדשו מעשה ידיה כבר ולא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה כן כתבו בתוספות לעיל גבי האי דאמרי' מאי לאו בנזונת דאפי' למ"ד יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה בשעה שהקדיש היה זן אותה כבר חל ההקדש ושוב לא מהניא מה שתאמר איני נזונת ואיני עושה להפקיע מידי הקדש. וקשיא להו לתוספות ז"ל כיון דעיקר קושיין היינו אמאי קתני במתניתין עושה ואוכלת וכדפרישנא אמאי לא פריך אלא למאן דאמר לאחר מיתה קדוש גם למאן דאמר מחיים קדוש מצי למפרך כיון דמעלה לה מזונות ומעה כסף וחל ההקדש אמאי עושה ואוכלת ומיהו מאן דפריש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא אבל לשיטת התוספות קשיא דהוה ליה למפרך אמאי קתני רישא עושה ואוכלת והוה קשיא לתרווייהו ותירצו בתוספות דאיידי דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ומעה כסף מאי טעמא דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה הוא קדוש. ומשמע לי פי' לפירושם דאי הוה פריך מעיקרא אי במעלה כו' אמאי עושה ואוכלת ושוב הוה פריך אי באין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש הוה משתמע דבאין מעלה כו' איכא לתרוצי לרב ושמואל ותיקשי לרב אדא ומיהו לאו היינו עיקר אוקימתיה דרב ושמואל דהא מעיקרא פרכינן לתרווייהו ולבסוף כי אקשינן לחד משמע דלאידך ליכא לאקשויי מיהא ומיהו עיקר אוקימתיה לאו היינו אלא כדאוקי לבסוף במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והא ליתא דלרב ושמואל ליכא לאוקמי אלא באינו מעלה לה כלל וכמו שכתבו התוספות ז"ל בסמוך להכי נקט מעיקרא אי במעלה מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש דהשתא כי קאמר אי בשאין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים כו' פירושו למאן דאמר לאחר מיתה קדוש היינו אוקמתיה וקל להבין והא דאוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף כבר פירשוה בתוספות ז"ל:

ואלא בשאין מעלה לה מזונות כו' פי' אין מעלה לה בשעה שהקדיש אף על גב דשוב רוצה להעלות לה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מאי טעמא דמ"ד מחיים קדוש הרי לא חל ההקדש בשעה שהקדישו דלא היה מעשה ידיה שלו. לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכתבו בתוספות דאליבא דרב אדא מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת הרי בשעה שהקדיש היו מעשה ידיה שלו וחל עליהם ההקדש אלא רב ושמואל מוקמי מתני' בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה דמחיים לא קדיש דכיון דאינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף אין מעשה ידיה שלו והוה ליה כמקדיש מעשה ידיה לכשיבאו לידו וכשתמות הרי באו לידו וחל עליהם קדושה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו בתוספות ז"ל מאי דוחקיה דרב כו' ככתוב בתוספות: וז"ל הרא"ש בתוספותיו מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש. גם למ"ד מחיים קדוש לא ניחא כיון דמעלה לה מעה כסף הכל יהא קדוש מחיים הואיל ונזונת ממש אלא אגב דבעי למימר בתר הכי מ"ט דמאן דאמר מחיים נקיט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה ולפי' רש"י דפירש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא: במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף הא דנקט מעלה לה מזונות לא נקט אלא לרב אדא אבל לרב ושמואל לא מצי לאוקמי במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו לה מזונות תחת מ"י היכי תני הרי זו עושה ואוכלת הא קדישו כיון דמעלה לה מזונות והא דנקט לעולם במעלה לה מזונות ולא חשש לתרץ רישא לרב ושמואל משום דלא שקלו וטרו אלא אסיפא מותר אימת קדוש והא דקא משני לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לרב אדא קאמר במעלה לה מזונות ולהכי מותר קדוש מחיים לרב באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה וא"ת מי דחקו לרב לאוקמה מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים ובמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות וי"ל דלאו אורחיה דמלתא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ולפי' רש"י ניחא דלא קאי האי כי אם אסיפא ע"כ.

ולשון לעולם במעלה כו' לא דייק שפיר לשיטת התוספות ואית ספרים דלא גרסי לעולם אלא הב"ע במעלה וכו'. ושיטת רש"י ז"ל כבר הארכנו בה לעיל בכמה דוכתי ועיקר שיטתו ז"ל דמתני' דקתני המותר כו' מילתא באפי נפשה קאמר ודוקא במותר מצינו למימר לאחר מיתה קדוש באינו מעלה מעה כסף דהמותר קנוי לו וכדכתיבנא לעיל אבל במעשה ידיה באינו מעלה לה מזונות לא קדישי כלל ואפילו לאחר מיתה ור"ל דמוקי רישא באינו מעלה לה מזונות לית ליה פתרי אלא כרב ושמואל משום דס"ל דרב אדא ס"ל אי דלא קדיש מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתבינן לעיל הילכך מאן דמוקי רישא באינה נזונת ע"כ צריך לאוקמי גם רישא בהאי שיטתא משום קושיית מאי למימרא דאקשינן לעיל ולא מצינן לשנויי אי לאו דמוקמינן סיפא נמי באינה נזונת וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן ר"ל בע"כ בשיטת רב ושמואל קא אזיל וניחא קושיית המפרשים ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל דאע"ג דהיתה נזונת בשעת ההקדש אי אמרה שוב איני נזונית ואיני עושה עוקרת ההקדש והרי היא עושה ואוכלת לדעת רב דסבירא ליה יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן היא שיטת כל המפרשים ז"ל חוץ מהתוספות וכדכתיבנא ועוד יש להאריך בסוגיא זו ואתה המעיין הפוך במאי דכתבו המפרשים ובמאי דכתיבנא ותמצא הכל ותן לחכם ויחכם עוד:

רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומ"כ תחת מותר כו' לכאורה משמע מהאי לישנא דלרב ושמואל לא קאי מותר דמתניתין אלא אמותר מה' סלעים כפירש"י ותוספות מיהו למאי דפרישית דבירושלמי משמע דרבי יוחנן דקאי בשיטת רב ושמואל דאיירי לאחר מיתה לא מפרש למותר דמתניתין במותר מה' סלעים אלא דכל מה שנשאר לאחר מיתה מקרי מותר. א"כ יש לפרש סוגייא דשמעתין נמי בהכי לרב ושמואל אלא דאכתי הוה קשה רב ושמואל מ"ט לא אמרו כרב אדא ולפרש מותר דמתניתין אפילו מחיים ובמותר מה' סלעים ואהא מסיק דלא מיתוקמא לדידהו כלל מחיים בשום ענין:

רש"י בד"ה מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו' עכ"ל. אע"ג דאפילו למ"ד מחיים קדוש נמי ע"כ טעמיה דר"י הסנדלר משום דמעשה ידיה גופא הוי דשלב"ל אפ"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר שקלא וטריא דהכא היינו משום דמיתה וגירושין מיקרי דבר שלב"ל ולא משום דעיקר מעשה ידיה הוי דשלב"ל וא"כ לא הוו משני מידי כי קאמר שמואל הלכה כריב"ן להעדפה וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה כי אמר שמואל דאכתי מצי לאקשויי דמעשה ידיה גופא הוי דבר שלא בא לעולם וק"ל:

בא"ד ואין לו רשות במותר כיון שאין מעלה לה מ"כ עכ"ל והיינו כדפרישית שאין לו ליתן מ"כ או שאינו רוצה וא"כ לא חל הקדש מחיים כלל וא"כ לאחר מיתה נמי לא חל כלל דהו"ל דשלב"ל כלל דלא עביד דאתי כמ"ש התוספות לעיל ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אינו צריך להפר כו' דליתני מקדיש ידי עצמו עכ"ל כוונתם דנהי דבלשון קונם לא מצי למיתני במעשה ידי עצמו דהא אדם יכול לאסור על עצמו אפילו בדשלב"ל כדאמרינן בסמוך מתוך שאדם יכול לאסור פירות חבירו עליו. אבל בלשון הקדש שהוא על כל העולם שייך שפיר פלוגתא דדשלב"ל. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים דהא איצטריך לאשמעינן דאפילו בקונם סבר ת"ק דאין יכול' לאסור דשלב"ל על בעלה לאפוקי מסברת רב יוסף בסמוך. ויש ליישב מיהא עיקר דבריהם בזה הדיבור שהוצרכו לכך ליישב הא דמסקינן לקמן ר"פ מציאת האשה דהעדפה שע"י הדחק פלוגתא דר"ע ורבנן אלמא דטעמא דרבנן ע"כ לאו משום דשלב"ל הוא. ובשמעתין נמי הוכרחו לכך לפי גירסת ר"ת בסמוך דגריס נימא הלכה כת"ק אלמא דפשיטא לתלמודא דטעמא דת"ק משום דהעדפה ע"י הדחק נמי לבעל דאי משום דשלב"ל לא הוי מקשה מידי וק"ל מיהא מה שדקדק מהרש"א ז"ל בדברי התוספות דאי ס"ד דבאין מעלה מזונות ומעה כסף איירי ליתני אין יכול להפר לא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו באין מעלה נמי יכול להפר משום דברים שבינו לבינה כמ"ש התוספות עצמן בסמוך בד"ה ר"ע דאין יכול ליזהר ליקח משלה או משום דהפירות שלו. וכ"ש הכא ודבריו צריכין עיון. ועוד לדבריו לא הוו מקשו התוס' מידי בסמוך בד"ה שמא יגרשנה לרב ת"ל שמא תאמר איני ניזונית כו' הא מאי קושיא שהרי אם תאמר כך לא מהני הפרת הבעל מידי אלא ע"כ כדפרישית ודו"ק:

בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר כו' ל"ל למינקט כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דממילתא דת"ק לא קשיא להו דכי היכי דלא חייש לשמא יגרשנה ה"נ לא חייש לשמא תאמר ע"ש ובאמת אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דלא חייש ת"ק לשמא יגרשנה היינו משום דסובר דכיון דלא חייל נדרא מהשתא בשעת נדרא תו לא חייל נמי בשעת גירושין כדמקשינן בסמוך מי איכא מידי וכו' ואפילו למאי דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא והיינו בעודה תחתיו משא"כ לאחר שנתגרשה. דתו לא שייך מי איכא מידי. היינו אליבא דר"י בן נורי דוקא. משא"כ לת"ק שפיר מצי סבר דכיון דאלמוה רבנן כ"ש דשייך מי איכא מידי. ועוד איכא למימר דטעמא דת"ק משום דלא מהני הפרת הבעל לאחר גירושין כיון דלא הוי נדרי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וכן מצאתי להדיא שכתב הר"ן ז"ל במשנה דנדרים דף פ"ה דטעמא דת"ק בא' משני הטעמים שכתבתי ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדול אלא דאפ"ה יפה כתב מהרש"א ז"ל דלא פסיקא להו להתוספות להקשות אמילתא דת"ק דאיכא למימר דלא חייש לשמא. ועוד דלענין חששא דשמא תאמר. נמי שייך למימר האי טעמא גופא דכיון דלא חייל נדרה מעיקרא תו לא חייל נמי בתר הכי אע"ג דאמרה איני ניזונית וכמ"ש לעיל בסברת התוספות בכולה שמעתין דהכל הולך אחר שעת הנדר וההקדש ודוקא אליבא דריב"ן קשיא להו שפיר כיון דסובר דחל נדרה לאחר הגירושין כ"ש דחל כשאמרה איני ניזונית כן נ"ל בכוונת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם דלפי המסקנא דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא בעודה תחתיו דשויוה לבעל כלוקח גמור ולא כמלוה כפירש"י א"כ ודאי לא חייל נדרה כלל אפילו אם אמרה לבסוף איני ניזונית דהו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו א"נ הו"ל כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדיש כדאיתא בסמוך. מה שאין כן לשמא יגרשנה שפיר חייש ריב"ן כיון דלא עשאוהו כלוקח אלא בעודה תחתיו ועל כרחך דהכי תקנו מעיקרא שאם יגרשנה לבסוף לא ליהוי כלוקח אפילו למפרע כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר יכולה שתאמר איני ניזונית כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל ליישב דלמסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל איכא למימר דשויוה רבנן לבעל כלוקח גמור בעוד שלא אמרה איני ניזונית ולכי אמרה איני ניזונית הו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו כמ"ש בפנים ומתוך כך נ"ל ליישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל במ"ש פ"ו מהל' ערכין דבאמר יקדשו ידיך לעושיהן חל ההקדש וכתב הר"ן ז"ל שאין דבריו נראין לי דאכתי לא חל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' ע"ש באריכות וכתב כן לפי שיטתו דבהכי איירי שקלא וטריא דשמעתין משא"כ לפי מ"ש בפנים בשיטת התוספות דבשעת ההקדש הדבר תלוי א"כ אתי שפיר והא דאיצטריך ריש לקיש למימר מתוך דיכול לכופה היינו משום דהו"ל למוקמי למתני' באינה ניזונית כמ"ש באריכות בפנים ולפ"ז אין מקום לקושיית הר"ן ז"ל אלא דאף לפי שיטת הר"ן ז"ל גופא נמי אתי שפיר דלמסקנא דגמרא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח ולא כמלוה כמו שפירש"י אף לאפקועי מכח הקדש כל כמה שלא אמרה איני ניזונית א"כ כ"ש דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח להכניסו לרשות הקדש כל כמה דלא אמרה בשעת הקדש איני ניזונית כן נ"ל נכון בעזה"י:

בד"ה כי אמר שמואל להעדפה פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן פירש בעצמו שפירושו מגומגם והא ודאי לפי גירסת רש"י ונימא אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע פירושו מוכרח ואי משום דכתב רש"י ז"ל והשתא נמי הו"מ לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה כו' באמת אין זו קושיא כ"כ כמ"ש בלשון רש"י בד"ה מי אמר שמואל דעיקר שקלא וטריא דשמעתין הכא דמיתה ודאי הוי דשלב"ל דלא עביד דאתי משא"כ עיקר מעשה ידיה כיון שבידה לעשות לא מיקרי דשלב"ל כ"כ כדמשמע בקדושין דף ס"ג. ועוד מצינן למימר דלא פסק שמואל כר"י הסנדלר אלא במידי דלא עביד דאתי כגון מיתה דכיון דמחיים לא קדוש כיון דלא יהיב לה מעה כסף שאין לו או שאינו רוצה ליתן א"כ לא תקנו לו כלל המותר וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל נמי לאחר מיתה דהוי דבר שלא בא לעולם. ולכאורה אדרבה סברא זו מוכרחת דביבמות דף צ"ג מוכח דלמאי דסבר שמואל דקידושין תופסים ביבמה ע"כ מוקי למתניתין דלאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת כר"ע וא"כ ע"כ סבר ר"ע דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל כדאיתא התם להדיא וא"כ מדסבר ר"ע הכא דיפר ע"כ היינו משום דבכה"ג לא מקרי דשלב"ל אליבא דשמואל למאי דלא ס"ד דאמר יקדשו ידיך לעושיהן דבהכי מוקי לה נמי ביבמות אלא מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאקשויי מעיקר מעשה ידיה היינו משום דלפי האמת לשינויא דרב הונא בריה דר"י בסמוך מוכח דהא נמי מקרי דשלב"ל ונמצא שאין פירש"י מגומגם. אלא אי קשיא לי על פירש"י הא קשיא לי מעיקרא מאי ס"ד דהא דקאמר שמואל הלכה כריב"ן היינו דיפר מטעמא דהעדפה דא"כ הן דברי ר"ע ממש ולימא הלכה כר"ע. ונ"ל ליישב דכיון דבעיקר הדין ס"ל לשמואל דצריך להפר משום העדפה ניחא ליה למימר הלכה כריב"ן דשמעינן נמי ממילא דמהני הפרת הבעל אף לאחר גירושין אע"ג דלא הוי נדרי עינוי נפש וכמ"ש בסמוך בשם הר"ן ז"ל דמה"ט לא חייש ת"ק לשמא יגרשנה ועי"ל דאיצטריך נמי לאשמעינן אגב אורחא דאסורה לחזור לו אע"ג שיכולה להתנות בשעת קידושין שלא יזכה במעשה ידיה אפ"ה דרך נדר אסור כמ"ש רש"י ז"ל דא"א לו ליזהר שלא תטחון אלא דהמקשה לא ניחא ליה בהכי אלא טפי אית ליה לשמואל לקבוע הלכה בעיקר הדין והטעם כי היכי דלא ניטעי דסבר אדם מקדיש דשלב"ל כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי גירסתו ודו"ק:

בד"ה הכא אין בידה לגרש עצמה תימא דהא בידה לומר איני ניזונית כו' וי"ל דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל עכ"ל. ואע"ג דכל השקלא וטריא דהכא ליתא אלא אליבא דשמואל דפסיק הלכה כר"י הסנדלר ולעיל משמע דשמואל לא ס"ל כר"ל אלא כרב לפמ"ש התוס' לעיל דלר"ל ודאי מחיים קדוש אפ"ה אפשר דר"ל נמי סבר הלכה דאין אדם מקדיש דשלב"ל ולכך רוצה ליישב המשנה אליבא דר"ל דהא כולהו תנאי דהכא משמע דסברי דאדם מקדיש כמ"ש התוספות בד"ה אינו צריך להפר לכך איצטריך לאוקמי בהאי אוקימתא דהכא כריב"ן ובדאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן לכי מיגרשא. מיהו הר"ן ז"ל תירץ בע"א דאפילו לרב נמי לא מצי לאפקועי עצמה לגמרי מבעלה דאע"ג דאמרה איני ניזונית אפ"ה חייבת בשאר מלאכת הבית כגון טוחנת ואופה אבל התוספות לא ס"ל הכי כמ"ש לקמן דף ס"ג בד"ה רב הונא ע"ש:

גמרא, וכי קאמרה הכי מי מקדשה הא משעבדה ליה דאמר לכי מגרשה הר"ן בנדרים כתב דפירכת הש"ס דאף אם מקדיש אדם דשלב"ל מ"מ צ"ל במפורש לכשאקחנה אבל לא במוכר או מקדיש בסתם. ותימא דאיך תליא פירכת הש"ס על אוקימתא דיקדשו ידי הא זה ק' בלא"ה על ריב"נ שמא יגרשנה הא משעבדא ליה. וי"ל דמה דצריך לר"מ לומר לכשאקחנה היינו דבסתם משמע דמכירה הוא מעתה ולא מהני כיון דאינו שלו אבל אלו אומר מכור לך לאחר שלשים יום וקודם ל' בא לרשותו אף דלא הזכיר במפורש לכשאקחנה מ"מ כיון דבממילא חלות המכירה הי' על אחר שלשים יום ובאותו שעה הוא שלו מהני לר"מ. ונ"מ לדינא לדידן דבדבר שבידו כגון ראה את המציאה חוץ לד' אמותיו דיכול להקדיש כיון דבידו וזכות בו כמ"ש הרא"ש בפ"ד דנדרים (דף לד ע"ב) בשם הרא"ם דפשוט דצ"ל לכשאזכה, דמהני ג"כ באמר שיהא הקדש לאחר שלשים יום ומקודם השלשים יום זכה במציאה כיון דבעידן חלות ההקדש הוא שלו, וכיון שכן רווחא שמעתא דלס"ד דהקדיש מע"י והיינו כל פורתא ופורתא שתעשה יהיה לאחר עשיי' הקדש דאז נקרא מעשי ידיה וא"כ מה שתעשה אחר הגירושין הוי הקדש כיון דממילא חלות ההקדש לכשתעשה ואז היא ברשותה כיון דנתגרשה, אבל לבתר דמשני דאמרה יקדשו ידי דסתמא משמע דהידים יהיו הקדש מעתה שפיר פרכי' הא משעבדא ליה: