מסכת כתובות דף ק׳ עמוד ב׳

כל דזבין מבי דינא אדעתא דנפיק ליה קלא זבין לפי שהן מוכרים בהכרזה ובטוח הלוקח שאילו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל:

וחוזרין ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא הדרי זביני:

נעשו בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה:

שום ההקדש גזבר המוכר קרקע של הקדש:

ששים יום מושכים ימי הכרזה:

[השטרות שמוכרין שט"ח של יתומים לאחרים]:

שמא יגנבו כשנאספין לראותם כדי ללוקחם:

בשעה שמכריזין כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין משך ימי הכרזה כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה:

אגרת בקורת הא דתנן בפ"ק דב"מ (דף כ.) אגרות שום ואגרות מזון רגיל ר"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון כדאמר שטרי חליצה ומאונין שטרי בירורין נראה לו דקרי אגרת מה שב"ד שבמקום זה שולחין אגרותיו לב"ד אחר לשום ולמזון לפלוני אבל הכא לא אפשר לפרושי הכי ולעיל בשלהי אף על פי (כתובות דף סד.) כותבים אגרת מרד על ארוסה. מ"ר:

אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלים אית לן לאוקמא הני מטלטלין ושטרות כגון שייחדן לה לכתובה א"נ דתפסן מחיים דאי לאו הכי לא גביא להו לא אשה ולא בעל חוב:

והאילונית אין לה כתובה ואין לדייק הא גיטא בעיא כדפרישית בפרק המדיר (לעיל כתובות עב:):

ולא מזונות לא תימא שניה דאין לה מזונות ה"מ לאחר מיתה אבל מחיים אית לה דהשתא אלמנה לכ"ג דאית לה לאחר מיתה לית לה מחיים דלמא תתעכב גביה כדאמרי' ביש מותרות (יבמות דף פה. ושם) כ"ש הך דלית לה לאחר מיתה [דמחיים נמי לית לה] ולא תימא נמי דמחיים לית לה אבל לאחר מיתה אית לה כאלמנה לכ"ג דהא בהדיא קתני ביש מותרות (ג"ז שם) אלמנה לכ"ג אית לה מזונות שניה אין לה מזונות ויש לה מזונות דקאמר היינו בעל כרחך לאחר מיתה ודומיא דהכי אמרינן בשניה דאין לה:

ולא בלאות במקום אחר פרש"י מה שנותר משחקי הבגדים ואומר רבי דא"כ ה"ל למימר בלאותיה קיימין כדאמרינן בכל דוכתא לעיל בפ' אע"פ (כתובות דף סג:) ועוד הא בלאות היינו בעל כרחיה מה שבלה ולא השחקים שנותרו דאמרינן בגמרא דממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. מ"ר:

רב תני קטנה יוצאה בגט פי' במתני':

רב תני קטנה יוצאה בגט פי' במתני':

אינה צריכה להמתין לההיא לישנא דגזר שמואל בזנות דקטנה בשלהי ד' אחין (יבמות דף לד: ושם) דמיחלפא בגדולה הכא שאני דמיאונה מוכיח עליה:

לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזים עליהם. פירשה הרשב"א ז"ל: דרישא בדברים שאין מכריזין הילכך אף על גב דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזים עליהם ומהניא להו וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין, וכי אכרוז לא מהני, וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח בית דין עד פלגא (שטמ"ק).

אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרו' והמטלטלין פי' ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקע ומטלטלי' ושטרות א"נ כשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובה מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שגובין ב"ד אף מן השטרות אע"פ שאין גובין גופן ממון מיירי שאין למלוה וליורשים נכסים אחרים הא לאו הכי אין השטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד:

הא דאמרי' ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין וכן הא דאמר לעיל כאן בדברים שמכריזין עליהם פי' רבי' האיי ז"ל רישא בדברים שמכריזין עליהם וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דכיון שעשו לפנים משורת הדין והכריזו (דתניא) [מהניא] להו לב"ד להיות כחן יפה שלא הדרי זביני עד דטעי פלגא הא כל היכי דטעי דלא אכריז טעותם בשתות שמכריזין עליהם והכריזו והקשה רבינו הגדול ז"ל דא"כ לוקמה למתניתן בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו ורישא בשלא הכריזו כפשוטו וסיפא כשמכריזין לכך פירשו רז"ל דאפכא מסתברא רישא בדברים שאין מכריזין עליהם הלכך אע"ג דהכריזו לא מהני להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהני להו הכרזה וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בהכריז ורישא בשעה שאין מכריזין או מקום שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין ואם הכריז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולהכי מהני הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא:

הא דמקרב שוקא פי' רש"י הא דמקרב יומא דשוקא והא דמרחק יומא דשוקא ולפ"ז לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' חוץ לעיר נמי ומשהינא ליה טובא נמי וכי היכא דמכריז ומזבין יפה ומייתי זוזא חריפא וכדאמרי' בעובדא בסמוך:

מתני' הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא בלאות פי' לא פירות ממש ולא דין פירות שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי' בירושלמי ואפי' באיילונית דהוה מקח טעות שלא הכיר בה דמחילה בטעות הוה מחילה כדפרישנא לה בתלמודא בפרק איזהו נשך וכן אינו חייב לפדותה כדפי' רש"י ז"ל:

גמרא רב תני קטנה וכולי ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה והלכתא כשמואל (בממונא) [ומטמא] ואע"ג דנשואין דידה אין לה אלא מדרבנן ואיכא טומאה דאורייתא הא פרישנא במסכת יבמות דמטמא לה מפני שהיא כמת מצוה.

כל שקורא ואין אחרי' עוני' אותו והא כיון דלא ירתי לה קרית ולא עני' היא ושם פירשתי בס"ד, לא שאין לה בלאות אלא כבלאות של נכסי מלוג וכבלאות של נכסי צאן ברזל אית לה.

כבר ביארנו שבית דין שמכרו בלא הכרזה דברים שאין ראויים למכור אלא בהכרזה נעשו טועים בדבר משנה וחוזרים צריך שתדע הכרזה זו היאך היא והוא ששנינו בערכין כ"א ב' שום היתומים ר"ל כששמין בית דין נכסי יתומים להגבות מהן לאי זה דבר צריך להם להכריז שלשים יום אבל שום ההקדש ר"ל כשאדם בא לפדות מן ההקדש שדה מקנה שנפדה בשוויו צריך להכריז ששים יום ומכריזין בבקר בשעת יציאת פועלים כדי שיודיעו הפועלים לבעלים השוכרים אותם ובערב בשעת כניסת פועלים שאם בעלי בתים אמרו לפועלים שהם רוצים מגידים למכריז ואומרין שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ומודיעים הסבה שעליה מוכרין והוא שאומרין בהכרזתם על מנת ליתן לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ופירשו הטעם משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד שאינה מתעסקת בהם כל כך ואינה קפידא בהמתנתה ואיכא דניחא ליה בבעל חוב משום דמיקל בזוזי ר"ל לקבל מעות שאין יוצאין כל כך אלא על ידי הדחק והכרזה זו אף במכירת בית דין היא ואין צריך לומר בשליח של יתומים ר"ל אפטרופוס שלהם שאין לו למכור אלא בהכרזה והוא שאמרו כאן אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח ר"ל שליח היתומים או אפטרופוס שלהם אבל שליח בית דין לא קמ"ל ומכל מקום בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה על הדרך שביארנו בפרק הכותב בסוגית המשנה השלישית פ"ז א' או במקום שיש להם מנהג קבוע שלא להכריז מוכרין שלא בהכרזה והוא שאמרו מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ולא משום בקיאות שומא אלא שהיו שחצנים וגיותנים והיו מקילים בכבוד המכריזים עד שהיו קורין לבניהם בני אכלי ניכסי דאכרזתא ויש מפרשים שהיו מקילים הלוחצים את היתומים לפרוע עד שיכריזו קרקעותיהם בשבילם עד שהיו קורין לבניהם כן שמא תאמר מה הוצרכת לומר שעבדים ומטלטלין ושטרות אין מכריזין עליהם והלא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב פירשוה בעבדים שעשאן אפותיקי לכתובה ובמטלטלין שייחדם לכתובה ובשטרות פירשו גדולי המפרשים בשטרי משכנאתא דסורא שיש להם על קרקעות של אחרים שבעל חוב גובה מהם ושמין כמה שוה קרקע זה לעשר שנים וראשונן של גאונים פירש בשטרות שבית דין מוכרין אותם לצורך מזונות היתומים שאין יכולין ליפרע מהם מצד קושי בעלי החוב ומוכרין אותם לקשים מהם ואע"ג דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא יראה לי שדין שטרות שאני שסכום שבהם מבורר בהן והם מוכרין אותם בפחות:

מטלטלין או פירות של יתומים שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו שמין אותם ומוכרין אותם לאלתר ואם היה זמן השוק קרוב והוא מכיר שהמתנת יום השוק מועיל בה ממתין הכל לפי ראות עיני הבית דין או האפטרופוס או הנפקד וכן אם ראה בדעתו שאם ישהא עד החג יהיו קופצים רבים עד שאפילו יפול בהם בין כך קצת קלקול יותר ממה שיפגום בקלקול ישביח בקפיצת הלוקחים רשאי וכן אם היה הוא מוליך סחורה שלו דרך ים או בשאר מקומות של סכנה ויש בידו ממין אותה סחורה של יתומים והוא רואה שאם יניח של יתומים כאן יבא בה קלקול רשאי להוליכה עם שלו ולא יחוש לאונס הדרך שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו והוא שאמרו לאחד ששאל כך זיל דלא עדיף מדידך וכן כל כיוצא בזה:

שלשים יום שהזכרנו להכרזת ניכסי יתומים פירושו כשמכריז כל שלשים יום רצופים ומכל מקום אם רצו שלא להכריז אלא שני וחמישי מכריז ששים יום ואע"פ שאין בהם אלא י"ח ימי הכרזה הואיל והענין נמשך דיו בכך וכן התבאר בערכין:

התבאר עוד שם שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לשטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם של נאמנות וכיוצא בו ואפילו הודה האב בשעת מיתה שהוא חייב לו אלא אם כן היה מלוה שאביהם חייב לגוי לריבית שנמצא רבית אוכלת בהן שבזו נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון בשבילם מה שיוכל וכן נזקקין לכתובת אשה ולא כדי להפקיעם מחיוב מזונותיה שאם כן בגרושה מיהא אין נזקקין וכן אם תבעה כתובתה בבית דין לא נזקק לה שהרי איבדה מזונותיה אלא טעם הדבר משום חינא ר"ל שיהא לה במה תנשא בין אלמנה בין בגרושה וכן אפילו תבעתה בבית דין אם כן במה אמרו שום הדיינין שלשים יום אי בבעל חוב גוי לא ציית ואי בישראל ריבית מאי עבידתיה אלא שמא לכתובת אשה או בבעל חוב גוי שקבל עליו שאם יבא לגבות על ידי בית דין יהא גובה בטכסיסי ב"ד:

יש מי שפוסק שלא אמרו לכתובת אשה משום חינא אלא משום מזוני ר"ל להפקיעם מחיוב מזונותיה ויצא להם מזון של גרושה אין נזקקין ואע"פ שהם מודים שלתובעת כתובתה מיהא נזקקין אע"פ שאיבדה מזונותיה ומטעם האמור שם כיון דאיזדקיקינן לה מעיקרא ר"ל להגבותה כתובתה מזדקיקינן לה לבסוף ר"ל להגבותה מכל מקום יוצא להם דין מחודש שאם היו הנכסים כנגד הכתובה לבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא יראה כן שהרי על ידי מעשה אמרו ההיא דר' יוחנן משום חינא מתנינן לה:

זה שביארנו שאין נזקקין לנכסי יתומים גדולי המחברים פירשו הטעם שמא לכשיגדילו יביאו ראיה לשבור בה את השטר ואין הדברים נראין שהרי אפילו חייב מודה פירשנו שאין נזקקין אלא שהקלו ביתומים ומכל מקום אם הודה האב ומוסף על הודאתו צוה ליתן כגון תנו מנה לפלוני שאני חייב לו או תנו שדה לפלוני נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון טענתם ואם אמר תנו מנה זה או שדה זו נותנין ואין צריכין לאפטרופוס ואם נמצאת אותו שדה שאמר עליו שדה זו שאינה שלו כל שטען בו הנגזל שהיה גזל ביד מורשן והביא עדים על כך אין נותנין אותו לזה שצוה ליתנו לו אלא נותנין לו שדה אחר תחתיו ואין מעמידין אפוטרופוס להפקיע מזה הנגזל הואיל והביא עדים דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ויש מפרשין בנמצאת שדה שאינה שלו שאם נמצאת ביד היתומים שדה שהיתה גזולה ביד אביהם נזקקין להוציאה מידם בלא אפטרופוס וגדולי המחברים מצריכים אף בזו העמדת אפטרופוס אלא שגדולי המפרשים שואלים בה היאך מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דקטנים כשלא בפניהם דמי ופירשוה בשיצא שטר חתום על היתומים ששדה פלני משל פלני וגזל ביד אביהם ומקיימין שטר שלא בפני בעל דין כמו שביארנו באחרון של קמא:

חכמי הדורות כתבו שכל שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתומים נזקקין לנכסיהם אף בקטנים שלא הצריכו חכמים להיות המפקח בעסקיהם עושה עצמו בשבילם לוה רשע ולא ישלם וכן אין צריכין הכרזה וכן כתבו שכל שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה או תוך זמן נזקקין להם שאין הלכה כדברי האומר שזו שאמרו אין נזקקין וכו' משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה אלא כדברי האומר משום דחיישינן לצררי וכל שאין בו ספק נזקקין וכן בכל צרכי עצמן נזקקין ומה שאמרו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ל"ט א' בשור של קטן שמשלמין מעליית יתומים והקשו והא אין נזקקין וכו' אלמא אף במילי דידהו אמרינן הכי התם חיובא ממילא אתיא עליהו הא בכל מה שלוו לעצמן נזקקין גדולי המפרשים כתבו בפרק זה סדר ענין תביעת כתבה אלמנה ומזונותיה ואנו כבר סדרנו הענין בבעל חוב בבבא קמא [פרק] גוזל ומשם יתבארו הרבה ענינים שבתביעת כתבה גם כן על הדרך שסדרוה כאן גדולי המפרשים:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בליות אם מתחלה נטלה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתבה אמר הר"ם כבר התבארה זאת ההלכה בט' מיבמות ונשיב הבאור בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחת לאחת הנה תחלת זה ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה שאין לה כתובה ר"ל מנה מאתים אולם תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל לא יצאו ממנו ואולם אמרו ולא מזונות הנה דמיון זה בממאנת שיהיה בעלה כמדינת הים והוציאה ואחר זה מיאנה אינו חייב לפרוע המזונות שאכלה אחר הליכתו וקודם אשר מיאנה אולם שניה ואילונית אינו חייב לתת מזונות כלל ואפילו בפניו ואמנם אמרו ולא בליות הוא לפי מה שאספר וזה שבלאותיה כאשר היו קיימין הנה אין ספק שהיא תקח בלאותיה יהיה ממאנת או שניה או אילונית שאפילו זנתה תחת בעלה ברצון תקח ממונה ולא הפסידה בלאותיה הקיימין והוא אמרם זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ואמנם יתחלקו הדינין כאשר יהיו הבלאות כבר נעדרו ונאבדו בשמושם אם תוציא מיד בעלה מה שהיו שוין הבלאות אם לא ואמר יש לה בליות ר"ל שיוציא ממנו ערך דמיהן וכאשר יאמר אין לה בליות רוצה בו שלא תוציא ממנו ואמרו הנה בממאנת אין לה בליות ירצה בו מה שאבד מן הממון שלה או מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל ואמנם השניה אין לה בליות של נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם יהיה בו קנס לשניה על האופן אשר ביארנו בתשיעי מיבמות והעקר אצלנו נכסי מלוג והוא ספק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה עד דבלאי ולזה לא יתחייב האדם בליות נכסי מלוג בשום פנים והשתנה בזה הענין דין השניה וזולתה ודע זה ודין אילונית אשר לא הכיר בה שאמרנו בה גם כן שאין לה בליות הן של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו הנה כל מה שתחבר ולהן לא ישלם לה אלא בליות של נכסי מלוג יש לה לפי שהיא ברשותה ולא היה לו לשמש בהן עד שאבדו לגמרי אלא אם כן היו הנשואין שלמין ואולם כאשר הכיר בה הנה דינה כדין שאר שנים ואולם אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר נאמר יש להן כתובה וכן פירות ומזונות ובליות ר"ל שהיא תוציא הפירות אשר אכל בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל וכן יש לה מזונות לאחר מיתה אולם בחייו הנה אנחנו נכריחהו לגרשה ואיך נחייב לה בליות ואין לה מזונות נכסי צאן ברזל כדין כל נשואיה זהו כלו כאשר הכירו בהן אמנם אם נשאת בטעות ולא היה יודע האיסור אלא אחר זה הנה דינה כדין אילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבליות ובמזונות ובפירות הנה באים אלו הדינין בבליות אבל אם הן קיימין אין ספק שהוא יש לה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל יהיו הנשואין מאי זה מין שיהיו אבל כאשר נעדרו הבליות לגמרי והיו הנשואין שלמים מכל הפסד או היתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או היתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בזה כלו אחד בליות נכסי צאן ברזל יש להן בליות נכסי מלוג אין להן אולם הממאנת אין לה בליות בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכירו בהן הדין בהן אחד בליות נכסי צאן ברזל אין לה בליות נכסי מלוג יש לה הפך השניה ואמנם של שניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול וחברותיה יש להן כתובה כאשר הכיר בה לפי ששניה דרבנן וחייבי לאוין דאוריתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:

גמרא אלא לעולם בדלא אכרוז ול"ק כו' כ"ה בנוסחות גמרות שלפנינו אבל הרא"ש גריס לא רישא וסיפא בדאכרוז כו' ונדחק לפי גרסתו ע"ש:

תוס' בד"ה אלו דברים כו' כגון שייחדו לה לכתובה א"נ כו' ועיין ברא"ש שכתב ליישב שם בע"א:

בד"ה והאיילונית אין לה כתובה ואין לדייק הא גיטא בעיא כו' עכ"ל גבי ממאנת ליכא למיטעי לדייק בה הא גיטא בעיא דאית לן למימר משום שניה קתני האי לישנא דאין לה כתובה כמ"ש התוס' שם אבל באיילונית איכא למיטעי בה ולדייק בה נמי הא גיטא בעיא כמו בשניה ואהא הוצרכו למימר דאין לדייק כן גבי איילונית וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה רב תני כו' פי' במתני' עכ"ל ר"ל ולא דתני הכי בברייתא דא"כ תקשי ליה מתני' דקתני דוקא ממאנת ומדתני במתני' ממאנת לשמואל דייק מינה דכתובה נמי תנינא במתני' דהכא כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

ועד כמה פחתו או הותירו דאמר רשב"ג מכרן קיים עד חצי הדמים כגון שוה מאתים במנה שמכרו נכסי יתומים דתנן בערכין שום היתומים ששמו ב"ד נכסי היתומים שלשים יום כלומר עד ל' מכריזין בכל שני וחמישי. שום הקדש כגון ערכין ופדיון שדה מקנה של הקדש דבשדה האחוזה לא שייכא הכרזה אלא לפי מה שהיא כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובערכין נמי מפרש מאי בבקר ובערב אלמא שום היתומים בעי הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש שום ההקדש גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום מושכין יומי ההכרזה. ע"כ. וכן פירש בערכין והכין הוא פירוש לפירושו דלגבי היתומים קאי שלשים יום אשום היתומים דקתני דב"ד שמין מעיקרא ושוב מכריזין על השומא ששמו כבר והלכך שפיר קתני שום היתומים שלשים יום אבל גבי שום ההקדש דהיינו גזבר המוכר קרקע של הקדש הרי אין כאן שומר אלא הכרזה ודוק שלא פירש רש"י במהדורא בתרא גבי שלשים יום מידי אלא גבי ששים יום של הקדש פי' ששים יום מושכין ימי ההכררזה כנ"ל. ורבינו אליקים ז"ל בערכין פירש וז"ל שום היתומים שלשים יום כשנצרכין ב"ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או לכסות או לשום דבר שצריך לשומו ולהכריז כל שלשים יום וכו' כדי שישמעו בני אדם ויבאו ליקח ויוסיף כל אחד על חבירו ליתן. ושם הקדש ששים יום כשרוצים לפדות שדה הקדש ע"כ: ה"מ דמכריזין שליח היתומים כגון אפוטרופין דסתם קתני שום היתומים אבל מכח מכרו ב"ד אימא לא בעו הכרזה קמ"ל דבעי הכרזה וכמי שטעו בדבר משנה נינהו. הא שוה בשוה מכרן קיים ואע"ג דלא אכרוז. בדאכרוז. ואהכי מכרן קיים כי מכרו שוה בשוה. ה"ג אלא לעולם רישא בדלא אכרוז ולא קשיא דאמימר בדברים שמכריזים כגון קרקעות ודמתני' בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושטרות ומטלטלין שמא ישמעו העבדים שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא ישמעו גנבים היכן הם ויגנבו משם. מתני' בשעה שאין מכריזין כגון למזוני דאמימר בשעה שמכריזין כגון לכתובת אשה ובעל חוב משום דבקיאי ולא בעו הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם פי' רבינו האיי גאון דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם כו'. והם דקדקו כל כך והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה ואם לא הכריזו כיון שאין צריכים הכרזה הרי דינם כדברים שצריך הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות ולא נהירא דא"כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהם ורישא בדלא אכרוז והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני' היינו דאמרינן דלא מבטיל עד פלגא. אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכים הכרזה ואם הכריזו ג"כ באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אינם צריכים הכרזה ולעולם שומתן עד שתות וביותר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין. הרא"ה ז"ל. וכן פירשה רשב"א ז"ל דאיפכא מפי' הגאון ז"ל מסתברא דרישא בדברים שאין מכריזין הלכך אע"ג דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהניא להו הכרזה וכן לאידך אוקמתי כולה מתני' בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין וכי אכרוז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח שדברים שאינם טעונין הכרזה ובשעה שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין אם מכרו שלא בהכרזה רואים אם יש שם פחיתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הרי המכר קיים ואפי' יש בטול מקח ודברים שמכריזין עליהן אם הכריזו ופחתו שתות או הותירו מכרן בטל לפי שהוא ז"ל מפרש רישא דמתני' בדאכרוז ובדברים שמכריזין עליהן וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דהואיל והחמירו על עצמן לדקדק ולהכריז בדבר שאין מכריזין לעולם ממכרן קיים ואם לא הכריזו עליהם דינם כמו שהכריזו בדברים שאין מכריזים ואם פחתו או הותירו שתות מכרם בטל. ורבינו הגדול ז"ל פירש בענין אחר והוא הנכון ואע"ג דמצו בגמרא לפרוקי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז כפשטה ורישא בדברים שאין מכריזין וה"ק לא הכריזו המכר קיים עד שתות ואם עשו אגרת בקורת בדברים שדינן לעשות אותה המכר קיים לעולם אימר לא ניחא להו למימר הכי משום דדמי להו טפי לתרי טעמי וכל היכא דאפשר לא מוקמינן מתני' בתרי ותלת טעמי ואיכא נוסחי דגרסי הכי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז ולא קשיא וכו' ע"כ: העבדים והשטרות והמטלטלין פי' כגון ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ושטרות אי נמי בשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובין מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שב"ד מגבין מן השטרות אע"ג שאין גופן ממון מיירי שאין למלוה או ליורשין נכסים אחרים הא לאו הכי אין שטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא משמעתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד. הריטב"א ז"ל:

לכרגא וכו' פרש"י לכרגא לפרוע למלך כרגא דיתמי. למזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת והיתומים והקשו עליו וכי לשאר צורכי היתומים ללבוש למכור ברחוק ולגאול בקרוב וליקח להם ס"ת או שורים מי בעינן הכרזה והרי בגמרא במסכת ערכין לא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אין צריכים הכרזה ומסתברא דאם לוו ב"ד או אפוטרופוס לצרכי היתומים נזקקים לנכסיהם כשהן קטנים דאי למ"ד משום צררי ליכא ואי למ"ד משום שובר ליכא ואפילו למ"ד פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצרכי רבנן דלהוי מי שמפקח על עסקי יתומים משוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם וכ"ש ב"ד עצמן שלוו לצרכן ועוד שזהו תקנתם כי היכי דלעבדו בהו מילי ולא בעי נמי הכרזה אלא אם לוו לצרכן מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו שאלו מתחלה הוצרכו למכור נמי לא היו צריכים הכרזה ומ"ה לא מתוקמא להו בגמ' מתני' דשום היתומים שלשים יום במילי דידהו אלא במילי דאבוהון וכן בי דינא דזבין ואחריות איתמי טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה כשהם קטנים מדלא מתוקמא מתניתין בהכי וכן נראה שנפרעים מהם במילי דידהו בבינונית והיינו פרכין התם דפרכינן זבורית ומ"מ כשנזקקין אין מוכרין להם קרקעות אלא א"כ לוו להאכיל או למכור ברחוק ולגאול בקרוב וכיוצא בהן שאלו רצו מתחלה היו מוכרין לכך סוף דינא כתחלת דינא הלכך לא מתפרשא לי דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה אלא בשלוה אביהן לכך וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים הצריכים א"נ כגון שהיה על אביהם כרגא ואתי זהרורי דמלכא לפרוע מנכסי דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות שהוא חוב של אביהם או שעמד אחד ופרנס את אביהם זמן או שעמד וקברו על מנת ליפרע מנכסיו ומיהו למ"ד אין נזקקין להני נמי אין נזקקין אלא נהרדעי לטעמייהו דאמרי בכלהו נזקקין ולדידן כשחייב מודה (ולהכי) שמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן מזבנינן בלא אכרזתא ולהכי קי"ל כנהרדעי בהא ולא ניחא לי למימר דלהכי נזקקין ונהרדעי מאי דאצטריך לדעתייהו אמרי משום דא"ר יוחנן לשטר רבית וכתובת אשה ולא מדכרי הנך ועוד שלא הזכירו הגאונים בחבורם דבר זה שיהו נזקקין לכרגא ולמזוני ולקבורה בקטנים ואין להם נזקקים אלא בשלשה דברים הללו חייב מודה ושמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק שור שנגח גבי שור של חש"ו מעליותא דמאן ר' יוחנן אמר מעליותא דיתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליותא דאפוטרופין והוינן בה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' אלמא אפי' במילי דיתומים גופייהו אין נזקקין לנכסיהם לאו קושיא היא דהתם כיון דחיובי ממילא אתיא עלייהו דיתמי אין נזקקין דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינין במילי דקטנים משום דכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן ה"נ ודאי חיישינן בנזקקין דלמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהם או שלא נתיעד בדין וכ"ש שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחלה כדי שיתחייבו קטנים בנזיקין כיון דאתינא עלייהו באין נזקקין ולרב פפא ודאי יתמי לאו בני מיעבד מצוה דתשלום נזקין ננהו הא במה שלוו לצרכם נזקקין וכן נ"ל שאין במעשה יתומים בשלהם משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין להם אפוטרופוס לגבות מגופו ולמאן דאמר אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדרי נגחי ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצרכי' להו עדים אחרים אלמא בכל מלתא דמעמידין עליהם אפוטרופין מקבלים עדים שלא בפני היתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עדי צואה מילי דיתומים הם ובמלתא דנזקקין כגון אמר תנו בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה סתם ומנה סתם מקבלים עדים הללו בפני אפוטרו' דהא הלכתא אי מזדקקין מוקמינן אפוטרופא. וראיתי לראב"ד שהעמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדותן בשטר ואינו במשמע ועוד האיך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דעדות משעת חתימה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמרינן וזו בב"ד נמי אין מקבלין אותם וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז"ל כשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמלתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. הרמב"ן ז"ל. ורוב דבריו מייתי להו הר"ן בפי' על ההלכות: סבור מניה משום דבקיאי בשומא כלומר מתוך כך לא היו עושים הכרזה מפני שהיו בקיאין בשומא והיו עושים השומא כל כך בכיון שלא היו צריכין הכרזה אמר להו רב יוסף לדידי מפרשא לי מניה משום דקארו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את (נכסי) היתומים ונכסי יתמי קא אכליתו. תלמידי ר' יונה ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק דקארו להו לבעלי חובין שלוקחים בחובם נכסי יתומים בהכרזה א"נ לקוחות שלוקחים בהכרזה בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה דוחק את היתומים ונכסי דיתמי קא אכליתו. ל"א למכריזין שנוטלין שכר על שהיו מכריזין היו קורין אותן בני אכלי נכסי דאכרזתא ע"כ: מטלטלין של יתומים כגון חטים או שאר פירות ומוכרים אותן לאלתר שמא יגנבו או יפחתו דמיהם. רש"י במ"ק:

שמין אותם כו' כתב ר"מ הלוי ז"ל שמין אותם כדי שלא ימכרו בפחות משוויין לפיכך שמין אותם תחלה אם נמצא להם קונה בשומתם או ביתר מכאן מוכרים לאלתר ואם לאו משהין אותם ומסתברא דאי לא משתכח מאן דזבין להו אלא בפחות משומתם אי הוי ההוא פחת משתות ולמעלה לא מזבנינן להו כלל דקי"ל שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואי הוי ההוא פחת בציר משתות אי חזו בי דינא דאית להו ליתמי רווחא בהכין מאנפא אחרינא כגון דשכיח להו קרקע למזבן להו בגווייהו או עסקא דהוי בה רווחא ומאי דדמי להני מילי מזבנינן לפיכך צריכין השמאין ליזהר ולדקדק בשומת נכסי היתומים שלא יעלו בשומתן יותר ממה שהם שוין בשעתן שאם העלו בשומתן יותר מדאי נמצאו גורמין להשהותן ולעכב מכירתן וסופן להגנב או להרקב ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותם לשווקים ומכריזין עליהם בשוק ומוכרים אותם לאלתר דכה"ג ודאי לא חיישינן שמא יגנבו ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא אי מקרב שוקא מוליכין אותם לשווקים ואי מרחק שוקא שמין אותם לאלתר. ומסתברא דהאי קורבא ורחוקא דקאמ' לאו לענין קורבא דשוקא ורחוקא דשוקא קאמרי' דהא רב כהנא הוה בידיה שכרא דיתמי ושהי עד ריגלא אלא לקורבא דדוכתא ורחוקא דדוכתא קאמרינן דאי מקרב דוכתא דשוקא דאזלי ואתו ביומיה ולא צריך למשהי באורחא ממטינן להו התם ואי מרחקי דוכתא לא ממטי' להו התם דחיישינן שמא יגנבו אלא שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר דייקא נמי מדאמרינן דמקרב שוקא ודמרחק שוקא ולא קאמרינן דמקרב יומא דשוקא ודמרחק יומא דשוקא וה"מ היכא דלא מתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו אלא בי דינא הוא דצריכי לעיוני בהו ובי דינא לא מצו לאמטויינהו לשוקא א"נ הוה מתרמי להו לגבי דינא למיזל לשוקא אפשר דלית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי אבל היכא דמתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו ואית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי לשוקא וקא בעי לאמטויינהו למטלטלי דיתמי בהדייהו אע"ג דמרחקא שוקא הדין עמו כי מעשה דחמרא דרבינא זוטי דיתמי כדבעינן למימר קמן בס"ד ע"כ. ורש"י ז"ל כתב דאי מקרב יומא דשוקא אין מוכרין אותן עד יומא דשוקא ואי מרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר שאם נמתין עד יומא דשוקא שמא יפסדו ויפחתו מדמיהם. והריטב"א כתב וז"ל הא דמקרב שוקא פרש"י הא דמקרב יומא דשוקא ולפי זה לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' מחוץ לעיר נמי ומשהינן ליה טובא נמי כי היכי דמזדבני טפי ומייתי זוזא חריפא וכדאמרינן בעובדא דבסמוך ע"כ: וז"ל רש"י במ"ק לשווקים כדי שימכרו לשם בשוויהן הא דמקרב שוקא אין מוכרין אותו עד יומא דשוקא הא דמרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר דחיישינן שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהם: יתמי בזמן שהיה יתום עד ריגלא כגון בפסח או בחג דאתו כ"ע לשמוע הדרשה א"נ ריגלא קרי נמי כי הוה מיית להו צורבא מרבנן הוו מכנשי כ"ע יומא חד בשתא וספדי עליה וכיומא דשוקא הוה. איצצא שנופל בשכר טעם מרירות. מייתי לי זוזי חריפי זוזים טובים כלומר אע"פ שהוא מקולקל אשקול מיניה זוזי טבא וחריפא כאלו הוא מובחר וטוב לפי שכל העולם באים וקונים ולא משכחי כולי האי למזבן וזבני מאי דמשתכחי. איצצא קיוהא ומרירות. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מייתי זוזי חריפי כלומר אע"פ שעל ידי השהייה יתחמץ מעט טוב הוא להשהותו עד הרגל לפי שכל העולם קונים ומתוך כך קונים היין במהרה ואפי' לא יהיה טוב כל כך יבוא זוזים טובים וחריפים לישא וליתן בהם ומ"מ נראין הדברים שאם הוא מקום שימכר מיד כמו ברגל מוכרין אותם לאלתר ע"כ. וכן משמע ממה שפירש רש"י ז"ל במהדורא בתרא: הוה קא מסיק ליה לחמרא דידיה בספינתא לסכרא נמל פורטו בלעז אתא רבינא קמיה דרב אשי לממלך ביה מהו לאסוקי האי חמרא דיתמי לסיכרא מאי אית ליה למיחש משום אונסא דאורחא או לא. לא עדיף מדידך כלומר בההוא סכנתא דמסקת ליה לדידך מצית לאסוקי נמי לההוא דיתמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל לסיכרא י"א שם מקום וי"א נמל פורט"ו בלע"ז והיה מוליכו לשם מפני שיהיה נמכר לשם ביוקר ע"כ: סליק פרק אחד עשר.

גמרא נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומים כו' ונראה דלאו אעיקר דינא דאמימר משמיה דרב יוסף קשיא ליה דפשיטא דה"ל טועה בדבר משנה וחוזר דאכתי לאו מילתא דפסיקא הוא דהא דקי"ל טעה בדבר משנה חוזר היינו שזיכה את החייב וחייב את הזכאי משא"כ במכר שלא באכרזתא לא שמעינן מהכא שחוזר המקח בשביל כך אלא דעיקר הקושיא על לשון נעשו לחוד דהא ודאי טעות וה"ל למימר ב"ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין כן נ"ל ולזה נראה שכיון ג"כ רש"י בפירושו ובד"ה נעשה בתמיה ודו"ק:

שם אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין כו' עיין בלשון הרא"ש שמפרש פירושים אחרים לפי שינוי גירסאות בגמ' אבל אכתי הוי קשיא אלישנא דגמ' גופא דה"ל לשנויי בפשיטות כנוסחת הגמ' שלפנינו לפי גירסת רש"י ותוספות ואפשר דלישנא דמתניתין הכי דייק מדקתני סיפא אבל אם עשו איגרת ולא הוי צריך למיתני אלא אם הכריזו מש"ה מוקי לה לפי גירסת הרי"ף ז"ל לרישא נמי בדאכרוז ואפ"ה לא מהני בדברים שאין מכריזין אלא דוקא בדברים שמכריזין שדרך לכתוב עליהם איגרת ביקורת קתני סיפא דמכרן קיים כן נ"ל:

משנה הממאנת והשנייה כו' במשנה דירושלמי גרסינן היתומה והשנייה ומקשה שם בגמ' וכי יתומה אין לה כתובה ומוקי לה ביתומה שמיאנה ובאותו לשון העתיק הרי"ף ז"ל לשון המשנה בס' האלפסי ומאי דאיתמר עלה בגמ' דירושלמי. ולפ"ז משמע דהרי"ף ז"ל מפרש פלוגתא דרב ושמואל בפירוש המשנה לחוד ולא בגי' המשנה כדמפרשו התוספות אלא דלפ"ז לשיטת הרי"ף לא הוי מקשה שפיר לקמן בגמרא אמימרא דשמואל כולהו תנינא דהא טובא אשמעינן שמואל דדוקא ממאנת אין לה כתובה הא יוצאה בגט יש לה כתובה דהא לא שמעינן לה ממתני' דקתני סתם יתומה ואף שיש לדחוק בכוונת הרי"ף ז"ל במה שהעתיק המשנה כלשון ירושלמי אפ"ה יש לתמוה יותר במה שהוצרך להביא ג"כ הא דמקשה התם וכי יתומה אין לה כתובה ומאי דמסקינן עלה ולא מייתי להדיא לישנא דשמואל בשמעתין וצ"ע:

ברש"י בד"ה ולא פירות דין פירות והוא פרקונה כו' עכ"ל נראה דלא ניחא ליה לפרש לענין דאין צריך לשלם הפירות שאכל וכן לענין הפירות דצבורין ומונחים כפירוש התוספות לקמן בד"ה אילימא אממאנת אלא דלישנא דמתניתין לכאורה כפירוש רש"י דייקא דעיקר דינא דמתניתין משמע דהנך נשים דקחשיב נשתנה דינן משאר הנשים שיש להן כתובה ופירות ואי לענין פירות שאכל או שישנן בעין שאר נשים כ"ש דלית להו אע"כ דלענין דין פירות מיירי דהיינו פרקונה ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר בפ' הזהב מאיילונית דמחילה בטעות הוי מחילה ופרש"י שם מדאין צריך לשלם לה הפירות שאכל ע"ש. ולפרש"י דהכא אכתי היא גופא מנא לן ומאי מייתי שם ממתניתין דהכא דלא איירי אלא דאין לה דין פירות דהיינו פרקונה ואדרבה מש"ה אפשר דצריך לשלם הפירות שאכל אלא דיש ליישב דאי ס"ד דצריך לשלם הפירות שאכל ה"ל למיתני בהדיא וממילא הוי ידענא דלא שייך בה דין פירות או משום דממעשה בכל יום מקשה התם דאיילונית אין צריך לשלם לה הפירות אלא דאכתי לא פסיקא ליה דהוי בכה"ג מחילה בטעות דאי הוה מחייב בפרקונה לא שייך כאן מחילה בטעות מש"ה מייתי התם ממתניתין דהכא דאין לה פרקונה ואפ"ה מפסדת הפירות וע"כ משום דמחילה בטעות הוי מחילה כן נ"ל מדקדוק לשון רש"י דהתם ועדיין צ"ע ומה שיש לדקדק עוד בזה לענין אלמנה לכ"ג עיין לעיל בפ' נערה דף נ"ג בל' התוספות בד"ה ממזרת ודו"ק:

גמרא ולא קשיא כאן בדברים שאין מכריזין עליהם כאן בדברים שמכריזין עליהם ק"ל והא משכח בפשוטו דל"צ הכרזה אף בקרקע דהרי בסוגיא דערכין מבואר דפסידא דמזונות אלמנה עדיף מריווח דהכרזה, והרי בנפרעת מקצתה יכולים היורשים לסלק לה המותר אף לאנשי גליל כמבואר בהרא"ש א"כ י"ל דרישא מיירי במכרה מקצת דעדיין יש לה מזונות והיתומים רוצים לסלק לה המותר כדי להרויח המזונות דבזה בודאי מזבין בלא הכרזה כדי שירויחו המזונות:

תד"ה אלו דברים כו' דאי לאו הכי ק"ק הא י"ל דמתני' מיירי בעבדים וכמאן דס"ל עבדא כמקרקעי ומייתי הברייתא דחשיב עבדים בכלל דברים שאין מכריזין:

גמרא מאי לאו דלא אכרוז וכו' כאן בדברים וכו', ק"ל הא משכחת בפשוטו דלא בעי הכרזה דהרי בסוגי' דערכי' מבואר דפסידא דמזונות דאלמנה עדיף מריוח דהכרזה. וגם בהרא"ש לעיל מבואר דבנפרעת מקצתה יכולין היורשים לסלק לה המותר אף לאנשי גליל. א"כ י"ל דרישא מיירי במכרה קצתה דעדיין יש לה מזונות רק דהיתומים רוצים לסלקוה להמותר ולהרויח המזונות בזה בודאי מזבנינן בלא אכרזת'. להפסיד לה מזונות מיד: