מסכת גיטין דף ע״א עמוד א׳

בפירי שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה:

חרש שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין:

אלם קאמרת שאני אלם דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא:

חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר:

אישתקיל מילוליה נוטריקון דאלם:

אי קשיא לי בהא דרב כהנא:

פרט לאלם שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע:

הרי יכול להגיד מתוך הכתב ואם איתא לדרב כהנא ליחייב:

אלא בפירי אין לפרש ששואלין לו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא ואומר הן כי זה אפשר למצוא בכבושים בדבש או בענין אחר אלא ששואלין לו אם רוצה שילקטו לו מן האילן:

אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק כו' תימה לר"י אדרבה דתיקשי ליה מתני' כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי ואומר ר"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה אע"פ שכותבין לו נכתוב גט לאשתך ומרכין בראשו ובודקין אותו ג"פ לאו והן אלא דמדמי רב יוסף הרכנה דאלם לכתיבה דחרש כמו שאלם ע"י הרכנה ניכר שמבין ומתרצה ועל ידי זה. כותבים גט הוא הדין חרש ששאלוהו בכתב והשיב בכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב אע"פ שאם שאלוהו בכתב והרכין בראשו אינו מועיל כלום:

אמר רבי זירא אי קשיא כו' תימה לר"י דמשמע דפריך לרב כהנא מדקאמר והא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתי' דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י דמתניתין לא קשיא ליה דפשיטא ליה דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש אבל אלם לא משמע הכי:

והא יכול לדבר מתוך הכתב דהגדה חשיבה ע"י הכתב כדפרישית אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקדש ומינה נמי שמעינן דהויא בפה כמו בלוים:

מפיהם ולא מפי כתבם בפ' שני דכתובות (דף כ:) הארכתי בה:

קתני מיהת עדיות אמאי דקתני פרט לאלם שאינו יכול להגיד פריך ומיהו לר"י נראה דהאי פירכא נמי הויא לרב דהא תיובתא דבתר הכי הויא לדידיה והכי פירושו בשלמא אי לאו דרב אע"פ שלענין עדות חשיבה הגדה מה שמרכין בראשו כדקתני הכא דבודקין אותו לעדות מ"מ פטר קרא אלם שאינו יכול להגיד דלענין קרבן שבועה לא חשיבה הגדה אלא הגדה מעליא אלא לרב דחשיב דיכול לדבר מתוך הכתב עדות מעליא כיון דאפילו בחרש מהני אע"ג דהרכנה לא מהניא ביה כלל וא"כ צריך לומר הא דממעט קרא אלם שאינו יכול להגיד אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ איך בודקין אותו לעדות הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולמאי דפירשנו פרט לאלם שאינו יכול להגיד דהיינו חרש א"ש דאי לאו דרב באלם סגי בהרכנה בכל דבר. אבל חרש לא סגי אפי' יכול לדבר מתוך הכתב לא לענין גט ולא לענין עדות אבל לרב אע"ג דפסול לענין עדות כשר גבי גט תקשי ליה דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט:

והא קתני ירושות השתא דקסבר ירושות דעלמא ומשאות ומתנות דעלמא ולענין עדות קאמר צ"ל דסלקא דעתיה דפרושי קא מפרש למשאות ומתנות וירושות היינו עדות אי נמי הוי מצי למימר ולטעמיך היינו עדות:

ירושת בנו הבכור פרש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י אם כן הוה ליה למימר שריבה לזה ומיעט לזה אלא אומר רבינו יצחק דהיינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה:

מאי קא משמע לן תנינא נשתתק ואמר לו נכתוב לאשתך וכו' קשיא לי טובא קא משמע לן דטפי עדיף הרכנה מכתיבת חרש דהרכנת הראש כדבור דמי וכדאמרינן בירולשמי היא הרכנה היא שמיעת קולו, ולקמן נמי אמרינן דקולו לאפוקי דרב כהנא אמר ואילו בהרכנה כותבין, ויש לומר דהשתא לא סבירא ליה הכין למקשה, ומאן דמתרץ למאי דסבירא לי מתריץ ליה, כך נראה לי.

[בנדפס הא דפריך: רבי זירא אלם קאמרת. קשיא לי מאי סבירא ליה אי קסבר דנשתתק כאלם אם כן הרי הוא כפקח ואפילו בדיקה לא ליבעי ואי קסבר דכל שנשתתק חוששין דילמא דעתיה שגישתא אם כן מאי קאמר אלם קאמרת דהא לא דמי נשתתק לאלם ואכתי מאי קא משמע לן רב, ויש לומר דלרבי זירא נמי אין מגרש אלא בבדיקה כשנשתתק, ולא עוד אלא דאפשר דפקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרבן שמעון בן גמליאל דבסמוך דעדיף ליה טפי פקח ונתחרש מחרש מעיקרו. וצריך עיון].

אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי קשיא לן דודאי מדקאמר אי קשיא לי הא קשיא לי משמע דאמילתיה דרב קא מקשה, וכן נמי משמע מדקא נסיב לישנא דרב ואמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב. וזה תמה [תמיה] דבלא מילתיה דרב הוה ליה לאקשויי אמתניתין והלא יכול להגיד בהרכנת הראש, ותירצו בתוספות דהרכנה דאלם הוה אמינא דלא חשיבא הגדה מעליתא לענין עדות אף על גב דחשיבא לענין גט, דהא איכא למימר דלענין גט לא בעי דיבור, אבל על רב מקשה כיון שהחשיב כל כך חרש שיכול לדבר מתוך הכתב שעל ידי כך הוציאו מדין חרש והוי כמדבר ואינו שומע אם כן דיבור מתוך כתב דיבור גמור חשיב ואם כן אלם יכול להגיד מיקרי, ופירשו גם כן דהא דמקשינן תו מברייתא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות לא אדרב קא מקשה אלא מתנייתא פריך אהדדי, ובתר דסיים קושיא זאת חזר להקשות לרב מההיא דחרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו, ואינו מתחויר בעיני, חדא דודאי לכאורה משמע דרבי זירא הוה מקשה ואזיל נמי מברייתא דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות, ומידע הוה ידע לה לההיא ברייתא, ואם כן כי קא מקשה אדרב מברייתא דפרט לאלם שאינו יכול להגיד הוה ליה למיפרך מינה אמתניתין ואי משנינן לה דגיטין שאני דהרכנה חשיבא הגדה לענין גיטין ולא חשיבא הגדה לענין עדות הוה פריך ליה מדתניא אידך כשם שבודקין אותו לענין גיטין כך בודקין אותו לעדיות, ועוד דאי אמרת דלגבי גיטין לא בעינן הגדה מעליתא כמו בעדיות, אף לדברי רב נמי נימא הכין דגיטין שאני, ועוד דדוחק הוא לומר דכי קא פריך מדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין הפסיק הענין ולא אקשי לרב ובתר הכי הדר לאקשיי לרב, ונראה לי דכולהו פירכי אדרב פריך להו ואי לאו דרב מתניתין ומתנייתא לא קשיין אהדדי כלל דהוה אמינא דודאי כשם שהרכנת הראש הויא הגדה לענין גיטין הכי נמי הוי הגדה מעליתא לענין עדות, וכדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות והיינו באלם ששומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו, והא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר, הוה מוקמינן לה באלם שאינו שומע ואינו מדבר דהוה ליה כשוטה, והא דקא קרי ליה אלם ולא קרי ליה חרש משום דנסיב לי צד הצריך לעדות דהיינו צד דיבור, והוא הדין נמי לגיטין דגיטין ועדיות לגבי האחד דינא אית להו, אלא לרב דאמר חרש אינו יכול לדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דאלמא כתיבא הויא לה הגדה מעליתא ומוציאה אף מידי ספק חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אם כן ברייתא דקתני פרט לאלם אמאי שאף כשתמצא לומר דהרי [בנדפס: דהיינו] אלם שאינו שומע ואינו מדבר מכל מקום אם יכול להגיד מתוך חהכתב אמאי אינו חייב ואמאי פסיק ותני דלעולם אינו חייב, אלא שמע מינה דכשוטה חשבינן ליה וכתיבת ידו אינו מוציאתו מידי ספק שטותא, ומשני דלא משום דחשבינן ליה כשוטה הוא דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב נפק ליה מתורת שוטה אלא גזירת הכתוב הוא שהקפידה תורה שיעיד בפיו דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום הכי הדר ומקשי ליה אם כן אפילו אלם שומע ואינו מדבר נמי לא יעיד דהא לאו מפיהם קרינא ביה אלמה תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות ומשני אין הכי נמי ומאי עדיות עדות אשה דאקילו בה רבנן. כן נראה לי שיטה זו.

והא דאמרינן מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם. דמשמע דאי לאו מפיהם משום לא יגיד לא ממעטינן ליה דכתב ידו הגדה מיקריא, קשיא ליה לרב רבי אלחנן זצ"ל דהא אמרינן ביבמות בפרק מצות חליצה [יבמות קד, ב) אלם ואלמת פסולין לחלוץ לפי שאינן בואמר ואמרה, ואמאי הרי יכול לומר מתוך הכתב. ותירצו בתוספות דשניא הגדה מאמירה, ויפה אמרו דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר. כתוב בהלכות רבנו אלפאסי ז"ל אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן משום עגונה אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ומשמע דסבירא ליה לרבנו ז"ל מדאייתי לה להא דבכל עדות אשה אפילו מפי כתבם סגי ואם מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג משיאין את אשתו, אבל ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וצרתה הביא רבנו ז"ל הא דגרסינן בירושלמי מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו רבי בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי ירמיה דתניא על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד אחד ועכשיו הלא משיאין על פי עד אחד עד מפי עד ודכוותה על פי כתבם ולא [בנדפס: ועל פי] על פי תורגמן משיאין מתניתא מסייעא לרבי בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו, ולא פסק רבנו ז"ל כלום, ושמא סמך רבנו ז"ל על מה שכתוב כאן, והילכך קיימא לן כרבי ירמיה, ומצאתי בחדושי הרמב"ן נ"ר מסכת יבמות על גירסא זו שבירושלמי, וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין, ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכת גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן, דלא מיבעיא אחמורו דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפילו נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואף על פי כן משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד ועל פי שפחה, אלמא אפילו עד אחד לא בעינן, ולא דמי לגט דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דיקא [דייקא] טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לאיגלויי, והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו שאינו מקויים משיאין, עד כאן.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב אם כתב לנו כתבו ותנו גט לאשתי אין כותבין ונותנין וכמו שאמרו עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרו עליה למטה עד שישמעו קולו לאפוקי דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין כו' אלמא לית הלכתא כותיה והוא שאמרו חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וקפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל בגיטין לא ומ"מ דוקא בנשא פקח אבל נשא חרש ברמיזה כנס ברמיזה יוציא וכל שכן בכתיבה שהכתיבה גדולה מן הרמיזה ואם נפלה לו יבמה מאחיו פקח הרי הוא כנשא פקח ונתחדש וכל אלו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל שומע ואינו מדבר אף בפקח ונתאלם כותבין ונותנין אף על ידי רמיזה בבדיקות כדין נשתתק האמור במשנתנו וכל שכן בכתיבה וכמו שאמרו מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחים לכל דבריהם:

ומקצת גאוני הראשונים כתבו שהשליחות מיהא הן של הולכה הן של קבלה אם נעשה על ידי כתיבת העושה שליח הרי זה שליחות ואף בתוספות כתבו שהבריא ששלח ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין שלא מיעטו מתוך הכתב אלא בחרש ומשום דעתא שבישתא אבל בריא לא וקולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש דמתניתין וכן בירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש:

אע"פ שבפקח ונתאלם או בכל שומע ואינו מדבר אמרו שהוא כפקח לכל דבריו ודנין על פי רמיזותיו בבחינת בדיקות וכל שכן על ידי כתבו לענין עדות מיהא אין מקבלין עדות על פי כתבו אפי' היה מדבר בשעת העדות ומאחר שכן אינו בכלל שבועת העדות שהרי לא הפסידו כלום שאם כתב עדותו אין דנין על פיו דרחמנא אמר על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם ומה שיש לדקדק בענין מפיהם ולא מפי כתבם היאך דנין על פי עידי חתימה שבשטר כבר ביארנוהו בשני של כתובות:

עדות אשה סומכין עליו להשיאה אף מפי הכתב ויראה לי אף ברמיזות הנבדקות בדרכי הבחינה שהרי אמרו כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדויות והעמדנוה בעדות אשה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבוה דוקא בכתיבה אבל ברמיזות לא ובכתיבה מיהא כל שכתב בפנינו איש פלני מת סומכין עליו ובתלמוד המערב שבמסכת יבמות אמרו מצאו כתוב איש פלני מת איש פלני נהרג ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון אומר אין משיאין מתניתא מסייעא לדין ולדין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד מפי עד ולא על פי עד אחד ואחר שבזו אף בעד אחד ובעד מפי עד אף על ידי מתורגמן כן ואף על ידי כתבם כן מסייעא לר' בון דתניא יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלני משיאין מצאו כתוב כן אין משיאין והלכה כר' ירמיה ומכל מקום אף לר' בון בזו שבכאן הואיל ובפנינו כותב כן משיאין:

אף מה שאמרו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדויות ולירושות ולמשאות ומתנות לא להעיד על ירושה דעלמא או במשא ומתן ברמיזה או בכתב כלל אלא לירושות פירשו לירשת בנו הבכור ר"ל אם רצה להשוותו לאחד מבניו וכן אם רצה לרבות לאחד ולמעט לאחד על הצד המועיל כמו שיתבאר במקומו וכן למשאות ומתנות פירושו בענינים שלו אבל להכשירו לעדות בבדיקה לא אלא אם כן בעדות אשה כמו שכתבנו:

כבר ביארנו בחרש שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שדינו כדין נשא פקח ונתחרש וכונס ואינו מוציא לעולם שהרי הזיקה דאוריתא והיציאה דרבנן מכל מקום נפלה לו מאחיו חרש והוא גם כן חרש מוציא ברמיזה ואין גוזרין חרש אטו פקח שני אחים חרשים נשואים שתי אחיות הן ששתיהן פקחות הן ששתיהן חרשות הן שאחת פקחת ואחת חרשת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים הן ששניהם פקחים הן ששניהם חרשים הן אחד פקח ואחד חרש פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי אחות אשה היא ואם היו נכריות ומת אחד מהם השני אינו יכול לחלוץ שהרי אם הוא חרש אין יכול לומר לא חפצתי לקחתה ואם היא חרשת אינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנוסו ואחר שכנס אם רצה יוציא בגט דאתי גט חרש ומפקיע זיקת קדושי חרש:

יש שואלים חרש מעיקרו שנפלה לו יבמה מאחיו פקח שנמצאת זיקתו דאוריתא ואין יכול להוציא ברמיזה שנמצא כונס ואינו מוציא לעולם אם מת אותו חרש אם מתיבמת לשלישי אם לאו ונראין הדברים שלא יכנוס דאשת שני מתים היא שהרי זיקת שני יבמים עליה שכניסת הראשון אינה כניסה מעליא לאפוקה מזיקה ולעשותה אשת איש לגמרי הרי היא כעין מאמר וכבר אמרו מי שעשה מאמר ביבמתו ומת אינה מתיבמת לשלישי מחמת שתי זיקות ויש חולקין לומר שאינו דומה שהמאמר אינו כלום אלא דרבנן אבל זה מדאוריתא נפלה קמיה וכשייבם פקעה לה זיקה לגמרי ואע"ג דהכא אי אפשר לו לחלוץ וקיימא לן כל שאינו לחליצה אינו עולה ליבום בחרש מיהא יבום לאו בחליצה מיתלי דהא כי נפלה ליה יבמה מאחיו פקח כונס ואינו מוציא לעולם ונמצא אע"פ שאינו עולה לחליצה עולה ליבום והאי דלא יוציא עולמית משום דגט דידיה לא מפקע יבום דאוריתא ואע"ג דיבם בן תשע לא מהני ביבמה אע"ג דרמיא קמיה מדאוריתא למעקר זיקה לגמרי אלא שצריכה חליצה התם משום דביאת קטן לא קניא לגמרי אבל חרש דגדול הוא ביאתו מפקעת הזיקה לגמרי ומתיבמת לשלישי הן חרש הן פקח וכן כתבוה גדולי הדורות:

תד"ה קתני מיהת כו' וה"פ בשלמא אי לאו דרב כו' דלענין קרבן כו' עכ"ל כהאי תירוצא גופיה כתבו גם לעיל דאור"י דממתני' ל"ק ליה כו' אלא דלא הוצרכו לחלק לעיל בין עדות לקרבן משא"כ הכא דהוצרכו לתלק בזה גם בין עדות לקרבן ודו"ק:

בא"ד אבל לרב אע"ג כו' דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט עכ"ל דליכא לפלוגי השתא בין אלם ובין חרש דבאלם כשר לעדות כמו גט ולא בחרש דהא מה"ט דפוסל חרש לעדות משום מפיהם ולא מפי כתבם מה"ט יש לפסול גם אלם וק"ל:

בד"ה והא קתני ירושות כו' ולענין עדות קאמר צ"ל דס"ד דפרושי קמפרש כו' היינו עדות כו' עכ"ל משום דהשתא כיון דמשאות ומתנות וירושות דעלמא קאמר לית לן לאוקמא עדות אשה אלא בעדות דעלמא דמ"ש מירושות ומשאות ומתנות אלא דפרושי קמפרש כו' ועי"ל דר"ל דלעיל דלא ידע אכתי לאוקמא עדות בעדות אשה ואסיק אדעתיה נמי למימר ירושות ומשאות ומתנות דעלמא דהיינו עדות דעלמא אלא דפרושי כו' ודו"ק:

בד"ה תנאי היא כו' משום דקים לן דרבן שמעון בן גמליאל פליג על הך ברייתא כו' עכ"ל והך מתני' דחלוקין עליו חביריו דלקמן ליכא לאוקמא כרשב"ג ובחרש מעיקרו דהא נתחרש קתני וק"ל:

גמרא אמר ר' כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. למאי דמסקינן בסמוך דתנאי היא ורב דאמר כרשב"ג לפ"ז לא איירי רב אלא בפקח ונתחרש משא"כ בחרש מעיקרא ויש לדקדק דא"כ הו"ל לרב למימר בהדיא הלכה כרשב"ג כדמקשה הש"ס בכמה דוכתי. ולכאורה היה נ"ל דרב אתא לאשמעינן דכותבין סתמא ואפילו בדיקה לא בעי דלא דמי לנשתתק דמתניתין דשאני הכא כיון שיכול לדבר מתוך הכתב הרי הוא כפקח גמור ואין צורך לבודקו יותר וכ"כ הבית יוסף להדיא סי' קכ"א בשם הרמב"ם ז"ל ולכאורה מסתבר טעמיה וממקומו הוא מוכרע דודאי לא פליג רב אסתם מתני' דיבמות דמייתינן לקמן בשמעתין דקתני נתחרש לא יוציא עולמית משמע דאין לו תקנה אע"כ דסבר רב דכל שיכול לדבר מתוך הכתב לא מיקרי נתחרש דכפקח גמור הוא ולא איירי ביה מתניתין ולפ"ז ממילא דלא בעי בדיקה. אלא דאכתי אין זה במשמע לשון מימרא דרב טפי מדרשב"ג. והנלע"ד דרב כותבין ונותנין אתא לאשמעינן דאי מדרשב"ג דקאמר הוא כותב והן חותמין הוי משמע דלא התיר רשב"ג אלא בחתימה כיון דאי אפשר בענין אחר ועוד כיון דעיקר גריעותא דחרש אינו אלא משום דבעינן שישמעו קולו שאומר לכתוב ולחתום לשמה דבענין אחר לא מיקרי לשמה וא"כ לענין חתימת העדים דלא בעינן לשמה אלא מדרבנן למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי והכי אית ליה לרשב"ג בהדיא ואמרינן נמי להדיא בריש מכילתין דלא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן מש"ה מיקל רשב"ג בחרש שיחתמו העדים ע"פ כתב שיכתוב החרש חתמו משא"כ לענין כתיבה ונתינה סד"א דלא סגי בהכי אלא צריך שיכתוב ויתן בעצמו כיון דאפשר בהכי ולא שרינן לעשות שליח בכתב דחרש אין לו שליחות וכ"ש לענין כתיבה דלא מיקרי לשמה עד שישמעו קולו ממש כדאיתא לקמן וכמו שאפרש בסמוך בשם רבינו תם דבפקח גמור לכ"ע לא מהני עד שישמעו קולו ממש ולא מתוך הכתב קמל"ן רב דבכל ענין שרי לגמרי לכתוב וליתן ע"י שליח שימנה הסופר והשליח מתוך הכתב כן נ"ל נכון ולפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בסמוך במילתא דרשב"ג הוא כותב ואחרים חותמין שהוא כותב הגט בעצמו וכתב נמי היינו כדרב כהנא לאו דוקא נקיט שכותב בעצמו אלא לרבותא נקיט וה"ה דאם כתב לסופר שיכתוב נמי שרי ודו"ק:

שם אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק והרכין בראשו כו' משמע מכאן בפשיטות דכתיבה עדיף מהרכנה והיינו דקשיא ליה לר"י בתוספות דאדרבה תיקשי ליה לרב למה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי אבל הרא"ש ז"ל כתב לקמן גבי קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דדוקא כתיבה ממעטינן אבל הרכנה הוי כמו קולו כיון שעושה מעשה בגופו ומייתי להדיא מתוספתא דאפילו פקח גמור שכתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו פסול ואילו הרכנה ודאי מועיל בנשתתק כדאיתא במתני' וע"כ משום דהרכנה עדיף מכתיבה וכ"כ הרשב"א והר"ן ורוב הפוסקים וכן הוא בש"ע. אלא דלפ"ז קשיא טובא מאי מקשה הכא מאי קמל"ן תנינא דהא טובא אשמעינן רב דכתיבה מהני כמו הרכנה והרשב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דר' יוסף הוי משמע ליה דכתיבה עדיף מהרכנה ור' זירא נמי לפי סברתו מהדר ליה ומלבד שנראה דוחק לומר דר' יוסף לא הוי ידע מברייתא דתוספת' אלא שיותר יש לתמוה דהוי טעי ר' יוסף ורבי זירא בסברא הפוכה לגמרי. והנלע"ד בזה דודאי הכי הוא משום דע"כ ר' יוסף ור' זירא לא הוו ידעי פלוגתא דתנאי דמייתי הש"ס בסמוך פלוגתא דרשב"ג ורבנן דא"כ מאי מקשה ר' יוסף מאי קמל"ן תנינא ותיפוק ליה דרבנן דרשב"ג קאמרי בהדיא דכתיבה לא מהני בחרש ואשמעינן רב דהלכה כרשב"ג ור' זירא נמי מאי קאמר אי קשיא לי הא קשיא לי מאם לא יגיד פרט לאלם ומאי קשיא ליה אדרב אי ס"ד דרב לאו שמעתא דנפשיה קאמר אלא דהלכה כרשב"ג וא"כ לפי סברתו של ר' זירא ע"כ בלא"ה לא מיתוקמא ברייתא דאם לא יגיד כרשב"ג ומאי קשיא ליה אדרב אע"כ דלא שמיעא להו האי ברייתא דרשב"ג ורבנן. ולפ"ז ע"כ הוי משמע להו דכתיבה עדיף מהרכנה דאלת"ה תיקשי ליה לרב מתניתין דיבמות דקתני נתחרש לא יוציא עולמית ונהי דלענין כתיבה מצינן למימר דאיירי מסתם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב אכתי יכול להוציא ע"י הרכנה. אע"כ דהרכנה ודאי לא מהני ורב כתיבה דוקא קאמר דעדיף מהרכנה ומהתוספתא נמי לא תיקשי לרב דאיכא למימר דדוקא בפקח גמור פסלינן בכתיבה משום דאפשר שיצוה בדיבור ומכ"ש דפסול בהרכנה בפקח משא"כ באלם וחרש שיכול לדבר מתוך הכתב מכשרינן כיון דלא אפשר בענין אחר וכמו שכתב הרא"ש בשם רבינו תם לאידך פירושא ע"ש ואע"ג דברייתא דמייתינן לקמן ד' ע"ג דהרי זה בטל עד שישמעו קולו ומסיק ר' אשי דהיינו בטל לגמרי ועלה קאמרי' לאפוקי מדרב כהנא א"ר וא"כ תו ליכא למימר דבחרש ואלם כשר בדיעבד וא"כ בפקח לא שייך לומר שיהא בטל מדאורייתא אע"כ דכתיבה לא מיקרי כלל לשמה וא"כ אפילו בחרש ואלם אמאי כשר. מיהו כיון דאליבא דרב קיימינן ולרב ע"כ בלא"ה הא דקתני לקמן הרי זה בטל עד שישמעו קולו לאו בטל ממש איירי דהא ממעטי' לקמן נמי מהאי ברייתא אומר אמרו אע"ג דלרב אומר אמרו אין הגט בטל דהא אית ליה מילי מימסרן לשליח בפ' כל הגט אע"כ דהא דקתני הרי זה בטל אמאי דקתני בהדיא קאי אבל בהנך דממעטינן מדיוקא דעד שישמעו קולו לא פסלינן אלא לכתחילה וה"ה לענין כתיבה דממעטינן מקולו היינו נמי בפקח אבל בחרש ואלם הו"ל כשעת הדחק דכשר בכתיבה ולעולם דכתיבה עדיף מהרכנה והא דמכשרינן בנשתתק הרכנה היינו משום דאיירי באין יכול לדבר מתוך הכתב וא"כ מקשה ר' יוסף שפיר. ונתיישבה נמי קושיית ר"י בתוס' דבהרכנה סגי נמצא דכל זה לפי מאי דס"ד עכשיו אליבא דרב משא"כ למסקנא דמסיק ר' אשי לקמן דף ע"ג דהא דקתני הרי זה בטל עד שישמעו קולו היינו דלא מיבעיא קאמר דבכל ענין בטל לגמרי עד שישמעו קולו דמה"ט דייק ר' אשי לקמן דאומר אמרו בטל כמו שאפרש לקמן בעזה"י וממילא דכל שלא שמעו קולו הוי בטל וא"כ בכתיבה בטל בין בפקח בין אלם וחרש דבפסול דאורייתא לא שייך לחלק ולהכשיר בשעת הדחק ומדמכשרינן בנשתתק ע"י הרכנה אלמא דהרכנה עדיף מכתיבה כיון שעושה מעשה בגופו הו"ל כמו קולו כמ"ש ר"ת בשם הירושלמי ולמסקנא לא תיקשי נמי מה שהקשיתי אי ס"ד דהרכנה עדיף אמאי קתני ביבמות נתחרש לא יוציא עולמית ואמאי לא מגרש ע"י הרכנה דהא מסקינן דפלוגתא דתנאי היא ולרשב"ג אין ה"נ דמכשיר בכתיבת חרש וכ"ש בהרכנה והא דקתני הוא כותב היינו כדפרישית דאשמעינן שהחרש עצמו יכול לכתוב הגט כמו שכתב רש"י ז"ל. אבל ההיא דקתני לא יוציא עולמית היינו כרבנן דרשב"ג כדדייק ר' יוחנן ואביי לקמן דחולקין עליו חביריו על רשב"ג כן נ"ל נכון ליישב שיטת רבינו תם וסייעתו הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ורוב הפוסקים ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר ר' יוסף מאי קמ"ל כו' תימא לר"י אדרבה תיקשי ליה כו' בהרכנה סגי עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שרבינו תם הביא מהתוספתא דאדרבה כתיבה גרע מהרכנה וא"כ תיקשי לר"י מהתוספתא וליכא למימר דהא דפסיל בתוספתא כתיבה היינו בפקח כיון דאפשר ע"י דבור דא"כ אכתי מאי מקשה ר"י בהרכנה סגי דלמא הא דמכשרינן הרכנה במתניתין היינו דוקא כשאין יכול לדבר מתוך הכתב כיון דלא אפשר לגרש כ"א ע"י הרכנה משא"כ בחרש שיכול דבר מתוך הכתב לא מהני הרכנה כיון דאפשר בכתיבה דעדיף מהרכנה. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דודאי ר"י לא נחית לחלק בין היכא דאפשר בענין אחר ואפ"ה לא קשיא ליה מהתוספתא כיון דהשתא אליבא דרב קיימינן דע"כ סובר דכתיבה עדיף מהרכנה כי היכי דלא תיקשי ליה מההיא דיבמות דקתני נתחרש לא יוציא עולמית למאי דלא ס"ד עכשיו מפלוגתא דרשב"ג ורבנן וא"כ ע"כ לא סבר ליה רב לההיא דתוספתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אמנם למאי דפרישית דרב נמי אית ליה דתוספתא אלא שמפרש לענין פקח דאפשר בענין אחר א"כ אין מקום לקושיית ר"י דה"נ כיון דאפשר בכתיבה דעדיף לא מכשרינן בהרכנה דגרע למאי דס"ד עכשיו. מיהא אכתי קשה לי מאי קשיא ליה לר"י בהרכנה סגי דהא רב סתמא קאמר כותבין ונותנין וא"כ מצינן למימר דאין ה"נ דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דהוי בר דעת ולא דמי לשאר חרש כותבין ונותנין לא שנא ע"י כתיבה ולא שנא ע"י הרכנה וצריך עיון ודו"ק:

גמרא אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא לי אם לא יגיד פרט לאלם. כבר כתבתי דמשמע לכאורה דר' זירא לא אסיק אדעתיה מברייתא דמייתינן בסמוך דפלוגתא דתנאי היא דא"כ מאי מקשה אדרב דהא לאו שמעתיה דנפשיה קאמר אלא דהלכה כרשב"ג מיהו למאי דפרישית בתחילת מימרא דרב כהנא אמר רב דרב אשמעינן כותבין ונותנין דלא שמעינן מדרשב"ג א"כ אתי שפיר דר' זירא הוי מצי לאוקמי ברייתא דאם לא יגיד אפי' כרשב"ג דלרשב"ג גופא לא שרינן ע"י כתיבת החרש אלא חתימת העדים דהוי מדרבנן למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי וממה שהחרש כותב בעצמו הגט אכתי לא שמעינן דכתיבה דידיה הוי כהגדה דמאי ענין כתיבת הגט להגדת עדות כמ"ש התוספות משא"כ מימרא דרב דקאמר כותבין ונותנין משמע דכתיבה נמי מכשרינן ע"י שכותב לסופר שיכתוב אע"ג דבעינן שישמע קולו דבלא"ה לא מיקרי לשמה כדאיתא לקמן דף ע"ג אע"כ דכתיבה חשיב לרב כמו הגדה דכשמיעת קולו חשיב ליה א"כ מקשה שפיר:

תוספות בד"ה אמר ר' זירא כו' וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר כו' היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש כו' עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שכן עיקר ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד דאיירי בחרש דא"כ אמאי איצטריך למעוטי מאם לא יגיד ותיפוק ליה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר לאו בר עדות הוא ולא שייך במצות כלל כמו שוטה וקטן. אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל בהל' עדות כתב דעשרה פסולין לעדות וקחשיב חרש בהדייהו ויהיב טעמא לכולהו מהיכא מימעטי ובחרש לא כתב שום טעם וכן הא דחרש לא שייך במצות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס' תרומות בירושלמי מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצות וקידושיו קידושין גמורין ובתלמודא דידן נמי מצינו ביבמות דאשת חרש לר' אלעזר חייבין עליה אשם תלוי דמספקא ליה אי דעתא צילותא אית ליה וא"כ איכא למימר דהא דממעטינן חרש מעדות היינו מהאי קרא דאם לא יגיד. אבל אכתי קשיא לי מאי מקשה ר' זירא נמי לרב דהא רב גופיה לא קאמר דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין גט אלא בפקח ולבסוף נתחרש ולא בחרש מעיקרו כדרשב"ג בסמוך וא"כ אכתי איכא לאוקמי ההיא דאם לא יגיד בחרש מעיקרו והא דל"ק לי נמי לפירוש ר"י דאיירי באלם ומאי מקשה דלמא הא דקאמר רב דכתיבה הוי כהגדה היינו בפקח ולבסוף נתחרש משא"כ בחרש מעיקרו וכן באלם מעיקרו לא מהני כתיבה דידיה הא ליתא דדוקא בחרש שייך לחלק בכך דחרש מעיקרו כיון שאינו שומע ואינו מדבר א"א לו לכתוב כתיבה של דעת שאין לו ממי ללמוד והחוש מעיד על זה משא"כ באלם כיון ששומע ויכול ללמוד ענין הכתיבה תו ליכא לחלק בין אלם מעיקרו לנשתתק אבל לסברת הי"מ דבחרש איירי ודאי קשה. ולמאי דפרישית לעיל דר' זירא לא אסיק אדעתין ברייתא דרשב"ג ורבנן דבסמוך יש ליישב קצת דלא נחית נמי לחלק בין חרש מעיקרו לפקח ולבסוף נתחרש כנ"ל ודו"ק:

גמרא מיתיבי כשם שבודקין כו' קתני מיהא עדיות עיין מ"ש התוספות בזה דאדרב מקשה. אמנם למאי דפרישית לעיל דלרב בחרש שיכול לדבר כותבין גט ולא בעי בדיקה כלל א"כ יש ליישב בדרך אחר דדוקא אדרב מקשה דאי לאו דרב הייתי אומר דהא דדרשינן אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו משום מפיהם ולא מפי כתבם והא דקתני הכא דבודקין אותו לעדיות היינו בעדות בכתב שחתם האלם על שטרו דתו לא מיקרי מפי כתבם כמו שפירש"י ז"ל בד"ה ולא מפי כתבם משא"כ עכשיו ולמאי דקאמר רב דחרש שיכול לדבר כותבין גט והיינו אפי' בלא בדיקה אם כן כ"ש באלם שיכול לדבר מתוך הכתב דלא בעי בדיקה ולפ"ז על כרחך הא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות לא איירי במי שיכול לכתוב דא"כ לא בעי בדיקה וקשה ממ"נ לרב כן נ"ל והתוספות לשיטתייהו דמשמע מלשונם בד"ה אמר רב יוסף דבחרש שיכול לדבר מתוך הכתיבה אפי' כשמגרש ע"י כתיבה אפ"ה בעי בדיקה מדמקשו בהרכנה סגי והיינו ע"י בדיקה וכן נראה מתירוץ ר"י ועוד דהתוספות כתבו ביבמות דף ל"א להדיא דהא דמכשרינן עדות ע"פ חתימה ולא הוי מפי כתבם היינו משום דראוי להגיד בע"פ וא"כ אלם אינו יכול להעיד אפילו ע"פ חתימתו בשטר לכך הוצרכו לפרש בענין אחר. ועכ"ז לפי שאין דבר זה מוכרע לפי שיטת הפוסקים החולקים לכן לא נמנעתי לכתוב הנלע"ד ודו"ק:

תוספות בד"ה והא קתני ירושות כו' ס"ד דפרושי קא מפרש כו' א"נ המ"ל ולטעמיך היינו עדות עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אין צורך לידחק בזה דמעיקרא ס"ד דהא דקתני לירושות ולמתנות היינו לעדות בע"פ והא דקתני לעדיות היינו עדות ע"פ חתימה בשטר או להיפך וק"ל:

תוס' ד"ה א"ר זירא כו' דהיינו חרש קשה לי דא"כ למאי צריך לטעמא דאינו יכול להגיד הא בלאו הכי לאו בר עונשין הוא ועל כל חייבי כריתות אינו חייב והוא כשוטה לכל דבר: