מסכת גיטין דף ז׳ עמוד ב׳

ועניתיך לא אענך עוד סיפיה דההוא קרא הוא:

למימרא דעכו לצפונה דארץ ישראל קיימא בסוף הצפון:

מימינו למזרח הדרך השתא משמע לן דעכו קיימא בגבול מזרחה של ארץ ישראל משוך ממקצוע צפונית יום או יומים לצד הדרום וכזיב במקצוע מזרחית צפונית ודרך המהלכת מעכו לכזיב היה גבול מזרח לא"י הילכך כשמהלך מעכו לכזיב דהיינו מדרום לצפון הוי ימינו למזרחית הדרך:

טמאה הארץ שהיא לימין המסילה:

משום ארץ העמים דגזרו טומאה על ארץ העמים:

ופטורה כו' כדין חוצה לארץ:

עד שיודע לך כו' כלומר לעולם חזקת ימין הדרך מעכו ועד כזיב ארץ העמים אלא א"כ תבא למקום שיאמר לך בקי כאן הדרך מתעקם ונכנס לתוך א"י קצת וימין הדרך הוי ארץ ישראל:

למערב הדרך:

הכי גרסי' בתוספתא מימינו למזרח הדרך ולא גרסי' וימינו דכיון שהולך מעכו לכזיב לעולם ימינו הוי למזרח הדרך ומיהו י"ל דפעמים הדרך מתעקם ואין ימינו למזרח:

ויהיב תנא סימנא הכי פי' בקונטרס ומי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי בה סימנא וקשה וכי אין לתנא לציין גבולי ארץ ישראל ועוד מאי ראיה מייתי מרב פפא דאמר למזרחה של מסילה התם יהיב קרא סימנא לשילה אנה היא על ידי מסילה ומפרש רבינו שמואל דלאו אשינויא פריך אלא אברייתא דקתני למזרח הדרך ולמערב הדרך וכי דבר מועט כמו דרך שייך למימר בו מזרחו או מערבו דהוה ליה למימר מימינו למזרח סתם ומייתי מדרב פפא דאמר למזרחה של מסילה דמזכיר מזרח אמסילה:

הא רבי יהודה הא רבנן אע"ג דקרקעית המים הויא כארץ ישראל גרע הכא ממובלעת דלעיל ואם תאמר ומה ענין גט אצל מעשר אטו המביא גט בעלייה בארץ ישראל יחשב כמביא בחוצה לארץ משום דעפר הבא שם מחוצה לארץ פטור ממעשר ואומר ר"י דלא דמי דעלייה קרקע שתחתיה בר זריעה היא וראוי להתחייב במעשר ושביעית מה שאין כן בספינה:

אמר ר' יהודה אימתי משמע דאימתי דר' יהודה בא לחלוק ואם תאמר בפרק חלון (עירובין דף פא:) ובזה בורר (סנהדרין דף כד:) אמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק אלמא לכ"ע אימתי לפרש וי"ל דר' ירמיה דהכא סבר כרמי בר חמא דאית ליה בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דאפי' אימתי לחלוק ולפי זה לא גרסי' בשמעתין אמר ר' יוחנן עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן כמו שכתוב במקצת ספרים דר' יוחנן אית ליה אימתי לפרש אלא אמר רב הונא ואית דגרסי ר' זירא כדאיתא ברוב ספרים ועוד י"ל דנראה כספרים דגרסי בס"פ חלון (עירובין ד' פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתנו אימתי ובמה כו' דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה והכא ברייתא היא דהא במשנה במסכת חלה (פ"ב מ"ב) לא מסיים בה אבל אין הספינה גוששת פטורה כדמסיים הכא ונהי דבמתני' דחלה בא לפרש בברייתא בא לחלוק אבל קשה דבפ' חלון ובפרק זה בורר פריך מכח ברייתא דקתני וחכ"א ומוכח מברייתא דבמתני' נמי אתא לחלוק וי"ל דהוה מצי לשנויי ההוא תנא אחרינא הוא דבמתני' לעולם בא לפרש אלא משום דמשכח תנא בהדיא קא משני ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דתניא כו' וכן צ"ל דדוקא במשנה אימתי לפרש דבפ' כסוי הדם (חולין דף פח.) תניא וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז כו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וטעמא דר' יהודה מפרש התם דקסבר דמו מקצת דמו וע"כ דפליג את"ק דבהדיא קתני תנא קמא כל דמו ופוסק התם ר"ת כר' יהודה דבמתניתין דהתם בא לפרש ומיהו שמא רבנן דברייתא עיקר והוי ר' יהודה דמתניתין יחיד במקום רבים דברייתא וכהאי גוונא איכא בפרק קמא דסוכה (דף יד):

עציץ נקוב פירש בקונטרס דספינה דלעיל של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרי' במנחות אבל עציץ של עץ בעי נקיבה ונראה דראייתו מסוף פרק כל הקרבנות (מנחות דף פד:) דאמר תנא חדא שבגג ושבחורבה שבספינה ושבעציץ מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה נמי לא קשיא כאן בשל עץ וכאן בשל חרס ומדלא משני בספינה כאן בנקובה כו' מכלל דשל חרס אפי' אינה נקובה הויא כנקובה ואתא לאשמועינן חדוש אחר בספינה שאינו בעציץ וקשה לפירושו דאמר לקמן בפ"ב (גיטין דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר משמע דחרס בעי נקיבה דאי לאו הכי מאי רבותא הוא בנקוב טפי מבשאינו נקוב ומשמע נמי דעציץ של חרס הוא ורבינו שמואל ב"מ הביא מתוספתא דשביעית דתניא הטומן את הלוף בשביעית ר"מ אומר דרך ארץ טומנו בעציץ שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס וגו' אלמא סתם עציץ של חרס הוא ונראה לר"ת להפך דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי נקיבה שהוא מתלחלח יותר מן החרס ואתי שפיר דסתם ספינה היא של עץ ובמנחות (דף פד:) נמי מוכח דקאמר כאן בשל עץ כאן בשל חרס שמזכיר תחילה אותו שמביא וקורא כמו שמזכיר כי משני התם אגג וחורבה ועציץ והכא לא מצי לשנויי כאן בשל חרס כאן בשל עץ א"נ כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה כדמשני התם דנהי דהיכא דאינה גוששת לר' יהודה מדהויא חו"ל לענין מעשר חשיבא נמי חו"ל לענין גט היינו משום כיון דשם חו"ל על המקום צ"ל בפני נכתב ואע"ג דשכיחי וגמירי כדי שלא תחלוק במדינת הים אבל בגוששת לר' יהודה ולרבנן אפי' בשאינה גוששת כיון דשם א"י על המקום אע"פ שמחמת הכלי אינו חייב במעשר בשביל כך לא יחשב כחוצה לארץ לענין גט:

דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי יהודה כן הוא האמת דעציץ כמחובר דבפ' השולח (לקמן גיטין דף לז.) אמרי' אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכ"ע לא הוי כמחובר דיחויא בעלמא הוא והא דאמר בשבת בפרק המוציא יין (שבת דף פא:) האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחה אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפי' התם בקונטרס:

אמר אביי רצועה נפקא כלומר מארץ ישראל שבה אכזיב ועכו למזרחה של אותה רצועה כזו (רצו"ב ציור)

ואקשינן ויהיב תנא סימנא כי האי גונא. פירש רש"י ז"ל אתמוהי קא מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי בה תנא סימנא, ופרקינן אין קרא נמי יהיב סימנא דכתיב (שופטים כא, יט) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבנה. נמצא שילה עומד כצורה הזו (רצו"ב ציור) אלמא יהיב תנא סימנא למסלה והכא נמי יהיב תנא סימנא לרצועה היוצאה. ואינו מחוור, דמאי קא מתמה אי יהיב תנא סימנא לרצועה אחת, ומאי קושיא, אין יהיב ויהיב לסיומי אי זו פטורה ואינה טהורה ואיזו חייבת במעשר ובשביעית וטהורה משום ארץ העמים. ועוד דאינו דומה לזו שבכתוב, דתנא דברייתא מנח סימנא לתאר הרצועה וזו שבכתוב אינו לתאר המסלה אלא לתאר שילה ע"י המסלה. ומשום כך פירש רבינו שמואל זצ"ל (מובא כאן בתוס') דלאו אשנויא קא פריך, אלא אמתניתא קא מהדר דקתני ימינו למזרח הדרך שמאלו למערב הדרך, ומשום הכי קא מתמה ומי מנח תנא סימנא מזרח הדרך לא הל"ל אלא ימינו למזרח סתם ושמאלו למערב דע"י דבר מועט כדרך, לא שייך למימר למזרחו של דרך ושמאלו של דרך, ומשני אין דהכי אמר רב פפא למזרחה של מסלה וזה נכון.

אמר רבי זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. פירש רש"י ז"ל דהא דבעינן עציץ נקוב, ולגבי ספינה משמע אף על פי שאינה נקובה היינו טעמא דספינה מיירי בספינה של חרס וכיון שכן אם היתה מונחת ע"ג קרקע אינה צריכה לינקב כדאמרינן במנחות (פד, ב), אבל עציץ שהוא של עץ צריך נקוב, וההיא דמנחות איתא בפרק קרבנות הצבור והכי אמרינן התם תני חדא שבגג ושבחורבה שבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב, ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס. ומשמע דסבירא ליה לרש"י מדלא משני נמי בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה מכלל דשל חרס אף על פי שאינה נקובה הרי היא כנקובה וכמחוברת לקרקע. ובתוספות הקשו עליו מדאמרינן לקמן (גיטין כא, ב) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, שמע מינה מדנקט עציץ נקוב דאף על פי שהוא של חרס בעי נקיבה והיינו רבותיה לומר דאף על גב דהוי נקוב לאו כמחובר דמי לגבי גיטין, דאי לא בעינן נקוב מאי רבותיה דנקט נקוב. ועוד דסתם כל עציץ משמע של חרס, ואפילו הכי אמרינן הכא עציץ נקוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, והביא רבינו שמואל ראיה מדתניא בתוספתא דשביעית (פ"ד) הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים (ירמיה לב, יד), אלמא בשל חרס כל שאינו נקוב אינו כמחובר. ונראין דברי רבינו תם ז"ל שפירש דבעציץ של חרס שהוא קשה בעינן נקוב, אבל בשל עץ דמלחלח אף על פי שאינו נקוב הרי הוא כנקוב דבין כך ובין כך יונק הוא מן הקרקע, כההיא דהטומן את הלוף דמשמע דאין טומנין אותו בשל עץ דיונק הוא וצומח, ומשום הכי משני התם בספינה, כאן בשל עץ, כאן בשל חרס, כלומר בשל עץ ואף על פי שאינה נקובה מביא וקורא בשל חרס בשאינה נקובה אינה יונקת ומביא ואינו קורא הוא. והא דלא משני נמי כולה בשל חרס וכאן בנקובה כאן בשאינה נקובה כדמשני בעציץ, לפי שאין דרכה של ספינה לינקב והוא הנכון. והשתא נמי אתיא הא דהכא שפיר טפי, דמיירי בספינה של עץ, דסתם ספינות של עץ הן. והיינו נמי דלא אוקמינהו הכא כולהו לרבנן והא בשל עץ כאן בשל חרס, משום דניחא ליה לאוקמינהו כולהו בשל עץ כסתם ספינות דעלמא כיון דאשכח פירוקי בהכין, אבל התם דלא אשכח פירוקא אחרינא ע"כ אוקי לחדא בשל חרס כנ"ל.

כבר ביארנו במשנתנו שתחום ארץ ישראל היא מרקם שהיה במזרח עד הים שהוא במערב ומאשקלון שהוא בדרום עד עכו שהוא בצפון וכל שמרקם ואילך למזרח ומאשקלון ואילך לדרום ומעכו ואילך לצפון הוא חוצה לארץ הא למדת מכל מקום שעכו בצפון ובבריתא אמרו בביאור התחומין היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שבימינו שהיא לצד מזרח הרי היא בחזקת חוצה לארץ וטמא משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא מכלל הארץ מצד עקום התחומין וכל שמצד שמאלו למערב העולם היא בחזקת הארץ ליטהר מטומאת ארץ העמים ולהתחייב במעשר ושביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא של חוצה לארץ מצד עקום התחומין אם שהיא רחוקה ופטורה אף מדברי סופרים אם שהיא קרובה ופטורה מיהא מן התורה אע"פ שמדברי סופרים חייבת כשאר סביבותיה של ארץ ישראל וכן הלכה ומכל מקום למדנו שעכו למזרח כגון זו... ונמצאת משנתנו שנויה שלא כהוגן ותירץ בה רצועה נפקא כלומר שלעולם עכו בצפון רבועה של ארץ ישראל ואע"פ שידוע שעכו על שפת הים כדכתיב קול צעקה משער הדגים זה עכו שנתונה בפיהם של דגים איפשר שעומדת ברוח צפוני מערבי ורצועה יוצאה מצד עכו עוד לרוח צפון ובסוף הרצועה מגדל כזיב וכשהולך מתחום עכו שבמזרח לכזיב אחוריו לדרום הרצועה שהוא צפון רבועה של ארץ ישראל ופניו לצפון הרצועה שהוא צפון הארץ וימינו למזרח העולם והוא ארץ העמים ושמאלו למערב העולם ומערב ארץ ישראל והוא מזרחה של רצועה כגון זו... ושאלו בה ומי חשיבא רצועה לסמן בה תחומי הארצות ותירץ דהא קרא נמי הכי עביד דכתיב הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה שמש למסלה העולה מבית אל שכמה מנגב ללבונה ופירוש המקרא הנה חג ה' מימים ימימה בשילה שעומד בצפון בית אל ברוח מזרח ומערבו במזרח המסלה כנגד דרום הלבונה כגון זו... ונוסח בריתא זו שנויה בתלמוד המערב שבמסכת שביעית פרק ששי ובתוספתא בסוף מסכת אהלות בהפך והוא שאמרו שם העיד ר' יהודה הנחתום על שער מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך הרי הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית שמאלו למערב טמאה ופטורה וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה בנסח שבכאן והדברים נראין שלא לדחותה מכח ירושלמי ותוספתא וכל שכן שאין השמועה מתישבת לאותן הדברים ואע"פ שמקצת חכמי צרפת מבלבלים בשבילה ביאור השמועה:

גט שנכתב בספינה בתוך הנהר אם מקום אותו נהר שנכתב בו הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי היא כנכתב בארץ ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' היו העדים והבעל מחוצה לארץ ואם הוא מתחום חוצה לארץ הרי הוא כנכתב חוצה לארץ אפי' היו העדים והבעל מארץ ישראל וכן הדין והענין אם נכתב בים הגדול שאם מקום שבים שבו נכתב הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי הוא כנכתב בארץ ולא כל שהוא כנגד ארץ ישראל הוא מתחום ארץ ישראל שאין הלכה כר' יהודה שסובר שכל הים שהוא כנגד אויר ארץ ישראל עד אוקיינוס הוא מתחום ארץ ישראל אלא רואין כאלו חוט מתוח מטורי אמנוס שהוא בצד מערב בצד צפוני של ארץ ישראל עד נחל מצרים שהוא דרומי מערבי וכל שנכנס מן הלשונות של ים או מן הנסין שבה ר"ל איי הים שהוא מקום יבשה מן החוט ולפנים הוא מתחום ארץ ישראל מן החוט ולחוץ כחוצה לארץ ואין חלוק באלו בין ספינה גוששת לשאינה גוששת:

ולענין ביאור זו שהביאו מתחומי הארץ ושאלו איזו ארץ ישראל ואיזו חוצה לארץ פירושה ברוח צפונית מערבית ואמר שכל ששופע ויורד מאותו צד מטורי אמנוס ולפנים ארץ ישראל וטורי אמנוס הוא הור ההר שכך תרגמוהו בתרגום ירושלמי והור ההר עומד על שפת הים ואמר שכל ששופע מחדו ולפנים לצד דרום אפי' היה השפוע מהלך יום או יומים או כמה הוא מארץ ישראל שאין משערין מרגלו אלא מחדו והשפוע ממנו ולחוץ כנגד צפון העולם הוא חוצה לארץ ולשונות של ים המערבי הנכנסין לצד צפון ולצד דרום כנגד אויר ארץ ישראל והנסין שבתוך אותם הלשונות והם הנקראין ניסין שבצדדין שלשונות של ים נמשכים לאותם הצדדים מהור ההר ולמעלה לצד צפונה של ארץ ישראל עד קפלוריא שהיא למעלה מהור ההר לצד הצפון ועד נחל מצרים לצד דרומה ויש בהם ניסין ואותם הניסין אתה למד צריך לשער בהם בחוט מתוח מן המזרח למערב ואומר שרואין כאלו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הצפון וכן מנחל מצרים עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הדרום וכל מה שמן החוט ולפנים מצפון כלפי דרום מדרום כלפי צפון הוא מארץ ישראל:

עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ ועומד עכשו בנהרות של ארץ ישראל אם זרעו בו זרעים וצמחו חייבים בתרומות ובמעשרות ושביעית נוהגת בהן כאילו צמחו בארץ ישראל עצמה בד"א בזמן שהספינה גוששת ר"ל שאין המים עמוקים והספינה נוגעת בקרקע ונמצאת יונקת מקרקע של ארץ ישראל ואע"פ שהספינה אינה נקובה סתם ספינה של עץ היא ובעץ אין צריך לנקוב שהעץ מתלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע ויש מפרשין אותה בנקובה אלא שסתמו הנקבים ברגבי אדמה שלא יכנסו המים לתוכה אבל בספינה שאינה גוששת פטורה שאין כאן יניקה וכן עציץ נקוב שיש בו עפר חוצה לארץ והוא מונח על הארץ על גבי יתדות הרי הוא כספינה שאינה גוששת ופטור וכל שכן כשאינו נקוב אלא שסתם עציץ הוא של חרס וכל שהוא של חרס החרס מפסיק יניקתו אלא אם כן הוא נקוב וזהו שאמרו בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והענין הוא שאסור לזרוע בשביעית וזה שיש לו לוף בשביעית ורוצה להטמינו תחת הקרקע יטמינהו בכלי חרש כדי שלא יצמח שאילו היה של עץ היה יונק וצומח וזו היא שיטת חכמי התוספות ואף הם הביאוה ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור פ"ד ב' המעביר זרעים בעציץ וספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הא דאמר מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והוא הדין בעציץ של עץ אע"פ שאינו נקוב שכל שהוא של עץ אין העץ מפסיק יניקתו הואיל ועל הארץ הוא אלא שסתם עציץ של חרס וכל שאינו נקוב החרס מפסיק כמו שביארנו והא דאמר מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב הואיל וסתמו של חרס ובספינה של חרס אע"פ שסתמה של עץ שמאחר שזו של חרס וספינה ודאי אינה נקובה אין כאן יניקה ולמדת שכל שאתה מצריך בעציץ שיהא נקוב פירושו בשל חרס שכך הוא סתמו וזהו שאמרו כתבו על חרס של עציץ נקוב זו היא שיטת התוספות בשם גדולי צרפת והוא עיקר אבל גדולי הרבנים סוברין בהפך שכל שהוא של חרס אין צריך בה לנקוב שאין החרס מפסיק הואיל וממין הארץ הוא בטבעו למשוך את הלחות ויונק אבל העץ מפסיק ומצריכין בו נקוב ופירשו בסוגיא זו בעפר ספינה כשהיתה הספינה של חרס ובעציץ נקוב כשהוא של עץ וזהו שהצרכנו בו לנקוב וזו של מנחות פירשו בה ספינה אספינה וכו' כאן בשל עץ כלומר הא דאמר אינו קורא והא דאמר קורא בשל חרס ויש בפירושו מן הקושיות בריתא של לוף שהזכרנו ושמועת כתבו על חרס של עציץ נקוב וכן סוגיית של זו שבמנחות שלשיטתנו היא שנויה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר זו שאינו קורא בשל עץ ולשיטת גדולי הרבנים היא שנויה על ראשון אחרון ויש מפרשין שבעציץ אין בו הפרש בין של עץ לשל חרס שבשניהם צריך נקוב אבל ספינה שעומדת במים בשל עץ אין העץ מפסיק יניקתו ואף זה נכון והרבה מפרשים בלבלו את הדברים בדרכים משובשים שלא ניתנו ליכתב ולענין בכורים מיהא הלכה שכל שהוא גדל בעציץ אפי' נקוב ובספינה אינו מביא ממנו כלל כמו שיתבאר במקומו:

ממה שכתבנו למדת שכל שהעציץ מונח על גבי יתדות אע"פ שהוא נקוב אינו כמונח בקרקע וכן ביארנוה לענין שבת בפרק המוציא פ"א ב' שכל שהוא מונח על גבי יתדות כתלוש הוא ומכל מקום לענין שביעית אמרו בפרק השולח ל"ז א' אין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע או על עציץ נקוב והקשה נקוב אין שאינו נקוב לא והא איכא מיהא מקומו ותירץ דמונח אסיכי אלמא שאף המונח על גבי יתדות הואיל ונקוב הוא קרקע מקרי ואיפשר שלענין פרוסבל הקלו:

בפרש"י בד"ה רצועה נפקא לעולם עכו בצפון ריבוע דא"י אלא שרצועה כו' עכ"ל לדברי התוס' שכתבו לעיל בשם הירושלמי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחוצה לארץ כו' צ"ל דלא היתה עכו כולה מכלל הרצועה אלא החצי ממנה וציורה כזה*:

בד"ה ואמר רב פפא כו' (ועבר) [וע"כ] מזרחה שמש אמסילה קאי שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבנה עכ"ל והציור כזה*:

תוס' בד"ה עציץ נקוב כו' ומדלא משני כו' מכלל דשל חרס כו' ואתא לאשמועינן חדוש אחר בספינה כו' עכ"ל ר"ל דעציץ לפרש"י ליכא אלא שלעץ ולא היה יכול לחדש בו לתרץ דכולה באינו נקוב כמו שמחלק בספינה כאן בשל עץ כאן בשל חרס דספינה ודאי דאיכא בו נמי של חרס ואפילו אינו נקוב כנקוב הוא וכן להיפך לפירוש רבינו תם לקמן דעציץ ליכא בשל חרס ולא היה יכול לחדש בו דכולה באינו נקוב כמו שמחלק בספינה דספינה ודאי דאיכא נמי של עץ ולשני הפירושים ה"מ לתרוצי נמי בספינה כאן בנקוב כאן באינו נקוב כמו בעציץ אלא דאתי לתרוצי תירוץ אחר בספינה שלא היה יכול לתרץ בעציץ כן נראה לפרש דבריהם הכא אבל בחידושי רשב"א כתב לפירוש רבינו תם הא דלא משני כאן בנקובה כאן באינה נקובה כדמשני בעציץ לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ואין צורך לזה כי הוא מיושב כמו לפרש"י שכתבו הכא ומיהו בתוס' בפרק כל הקרבנות כתבו גם לפרש"י לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ולדברי התוס' דהכא אין צורך כמו שכתבתי ודו"ק:

בא"ד וא"ש דסתם ספינה הוא של עץ כו' עכ"ל נראה דר"ל דא"ש בספינה דהכא סתם שלא פירש התלמוד בו משום דסתמא של עץ הוא מיהו בברייתא התם מוקי התלמודא סתמא דברייתא בשל חרס דהתנא לא צריך לפרש אבל לפרש"י צריכין לומר מה שלא פירש התלמוד הכא דאיירי בשל חרס משום דסתמא של חרס הוא וזה אינו שהרי אנו רואים דרוב ספינות של עץ הוא ודו"ק:

ע"ב גמ' אמר אביי רצועה נפקא וכו' נ"ל דהציור הוא לפי התרצן וגם לפי מה שכתבו התוס' לעיל דעכו חציו א"י וחציו ח"ל. כזה והוצרכתי לצייר כן כדי ליישב מה שכתבו התוס' בריש פירקי' בר"ה ואשקלון וכו' דעכו מקצתו א"י ומקצתו ח"ל ע"ש:

גמרא אמר אביי רצועה נפקא ואין להקשות דאכתי קשה אתנא דידן דאמר מעכו לצפון דהו"ל למימר מכזיב לצפון הא ליתא דנראה דאותו רצועה לא כבשו עולי בבל וכן משמע להדיא בפ"ז דשביעית כמ"ש הברטנורא שם ועי"ל דכיון דרצועה זו לכל צדדים היה ח"ל א"כ כל העיירות שסביבותיה לא מיקרי מובלעות מש"ה קתני דעיירות הסמוכות לשם היו מא"י ועיין בת"'ט דשביעית שהאריך בענין הרצועות ומייתי גירסא להיפך עיין שם:

תוספות בד"ה ויהיב תנא כו' ומפ' רבינו שמואל כו' דהו"ל למימר וימינו למזרח כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלדבריהם קשיא אמאי נקט כלל למזרח הדרך או למערב הדרך והו"ל למימר בקצרה המהלך מעכו לכזיב מימינו טמאה משום ח"ל ומשמאלו טהורה ותו ליכא למיטעי אלא דבאמת לא מצי למיתני הכי דהא לקושטא דמלתא משמאלו לאו בכל ענין טהור דמשהגיע מצד שמאל נגד גבול עכו ודאי טמא משום ארץ סוריא כל צד שמאלו לצד מערב דוק ותמצא שכן הוא אלא ודאי דהא דקתני משמאלו למערב היינו דדוקא לשמאל הדרך סמוך לדרך ממש וא"כ קשה לפרש כפי' התוספות אבל לפי' רש"י ז"ל א"ש דלא שייך לומר דגבול א"י קא נקיט כקושית התוס' דאין זה גבול דכיון דכל העיירות שכנגדה לצד מערב ודאי טמאים אלא סמוך לדרך ממש טהור ומקשה שפיר ויהיב תנא סימנא ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י כו' ולכולהו אוקימתי משמע דתליא בהא אי דינו כא"י לשאר מילי ואע"ג דלענין מוליך ומביא תליא אי גמירי לשמה או לא ולטעמא דרבא אי מצויין לקיימו אפ"ה א"ש דשלא תחלוק במדינת הים השוו מידותיהם לגמרי וכן כתבו התוספות במנחות דף פ"ה עיין שם:

רש"י בד"ה עפר ח"ל כו' והספינה של חרס וא"צ לינקב כו' כדאמרינן במנחות עכ"ל. ויש לדקדק דהא במנחות אליבא דר"ל משנינן הכי רומיא דמתניתין אברייתא אבל לר"י מסקינן שם דתנאי היא ותו לא צריכינן לאיפלוגי בין של עץ ושל חרס ולא בין נקובה לשאינה נקובה וכיון דקי"ל כר"י מנ"ל לחלק והנראה בזה דהא ודאי חזינן בכולהי דוכתי דמחלק הש"ס בין נקובה לשאינה נקובה כדאיתא בשבת ופשיטא ליה לרש"י נמי דספינה א"א שתהא נקובה א"כ ע"כ ספינה דהכא בשאינה נקובה איירי וממילא צ"ל דר"י מודה בהא אלא ברייתא דקתני מביא ואינו קורא היינו משום דלא קרינן ראשית אדמתך כיון דס"ל לר"י במנחות אם הביא לא קידש כן נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה עציץ נקוב פי' בקונטרס כו' ומדלא משני וכו' עכ"ל ולא ידעתי מי הכריחם לזה דבלא"ה נראה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דספינה אינה עשויה לינקב וא"כ מדקתני במנחות בספינה מביא וקורא על כרחך היינו בשל חרס וא"צ לנקוב וע"כ דהכי הוא דפשיטא לרש"י הא מילתא מסברא דאל"כ מי הכריחו לפרש בשמעתין דספינה דלעיל של חרס היא ואמאי לא מוקי לה נמי בשל עץ ובנקובה אע"כ כדפרישית ואפשר ליישב על דרך שכתבתי בסמוך דקשיא להו לתוספות עמ"ש רש"י ז"ל כדאמרינן במנחות ובאמת מסוגיא דמנחות לכאורה לא מוכח מידי דאליבא דר"ל קאי אבל לר' יוחנן א"צ לחלק בכך ועל זה כתבו דהא אליבא דר"ל נמי לא הוי צריך לחלק בכך דהוי מצי לאוקמי נמי בספינה של עץ ולחלק בין נקובה לשאינה נקובה אע"כ מדמחלק הש"ס בכך אלמא שרוצה הש"ס לאשמעינן חידוש אחר דקושטא דמילתא בחרס א"צ לנקוב וכיון דהש"ס מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי ולא מחמת קושיא א"כ מדר"ל נשמע לר"י דלא פליגי בהכי אלא דמלשון התוספות בעצמו מוכח במנחות דסתם ספינה א"א לנקוב לרש"י וא"כ צ"ע אמנם שם חזר ר"ת עצמו ממה שפי' כאן ופי' להיפך דבשל עץ מהני נקובה ובחרס מפלגינן ולפ"ז משמע דאיכא ספינה דמנקבא לכך הוצרך לפרש כאן דלא משמע ליה לרש"י ז"ל לפרש כן מטעמא שכתבו ודו"ק ועיין בתוספות מנחות באריכות ומכלל הדברים יבואר שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל ממה שהקשו בתוספות ואין להאריך כאן:

שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָנֵי עֲנִיּוּת יש להבין מהיכא משמע זה? ונראה כי יש עני מלגאו שהוא באמת עני ואין לו פ"ק [פרוטה קטנה] אך הוא עשיר מלבר כי בעיני העולם הוא מוחזק לעשיר כי חסרונותיו לא נודעו ולא נתפרסמו וזה חצי נחמה שיוכל ללות לפי שעה לצרכו ויוכל לקנות סחורה בהקפה כדי שירויח בה ויתפרנס חיי שעה, אך יש עני כפול שהוא עני מלגאו שאין לו כלום אפילו פ"ק והוא עני מלבר שנודע לעולם שהוא עני מפני שרואין בו סימנים המעידים ומודיעים על עניותו דחסרונו ניכר לכל. וכאן אמר 'לֹא אַעֲנֵּךְ עוֹד' (נחום א, יב) הנה תיבת עוֹד לשון יתר אך נרמז בה עניות כפולה שיש בו סימני עניות שבזה נמצא הוא עני מלגאו ועני מלבר והיינו אות ע' של עוֹד הוא עני ונשאר דּוּ רוצה לומר שתים נמצא עוֹד הוא 'דּוּ עָנִי' והיינו שאין לו סימני עניות כי מי שיש לו סימני עניות הוא עני מלגאו ועני מלבר.