מסכת גיטין דף ס׳ עמוד ב׳

ופרשת שתויי יין לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא:

ופרשת נרות בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק:

ופרשת פרה אדומה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר י״ט:ד׳) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה:

רוב בכתב רוב התורה תלויה במדרש שכתובה למידרש בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן:

ומיעוטה על פה שאין רמז ללמוד לה בתורה אלא למשה נאמר על פה:

כי על פי וגו' על שבעל פה נכרת ברית אלמא איהי הואי רובא:

כתיב כתוב לך אלמא נכתבה:

וכתיב ע"פ אלמא לא נכתבה:

אתמוהי קא מתמה במדרש (שמות רבה פ' תשא) אמרינן כמו זר נחשבו שעובדי כוכבים כתבו את התורה ואם היה נכתב הכל לישראל היו עובדי כוכבים הכל כותבין ולהכי קאמר רחמנא אכתוב לו רובי תורה והלא מה שכתבתי להם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים ובקונטרס פירש בענין אחר:

שיפורא לפי מה שפי' בקונט' שתוקעין בע"ש קשה דבסוף פ' במה מדליקין (שבת דף לה:) משמע דחזן הכנסת היה מניחו בראש הגג ועוד דרב יהודה היה בפומבדיתא ורבא במחוזא אלא נראה כלשון אחר שפירש שופר שבו נותנין נדבה לתלמידים:

אלא משום חשדא פירש ר"ת שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם אבל בשיפורא ליכא חשדא שיודעין שמניחים אצל ריש מתיבתא לחלק לתלמידים:

במיזל כולי עלמא לא פליגי אפילו נהר קטן שמימיו פוסקין כל הרוצה לדלות ידלה כיון שמושך הנהר כפשטו:

והשתא דלא איתמר כו' לית ליה הא דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מט:) הלכתא כשמואל בדיני וכרב באיסורי א"נ הכא מסתבר טעמא דרב אע"ג דדחקינן מתניתין אליביה:

כבי תרי עבדת לי והוא סבר כיון דאמר כל דאלים גבר יכול להערים עליהם ולא דמי דמה נפשך מיצעי לא שתו ואעילאי ותתאי הוא דשייך כל דאלים גבר:

לא טעמינהו להודיע שלא על פיו עשה ושמא מכרם דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא:

סליקו נפשייכו מהכא פי' ר"ח דלעילאי אמר שאין יכול למחות בהן משום דכל דאלים גבר וקצת משמע כן שהרי להן היה מדבר ומ"מ נראה כפירוש הקונטרס דלבני חרמך היה מדבר שיסתמו את מסיבתם ולא דמי לדרב ושמואל כלל:

הא ד תרגם שמואל אליבא דרב באמה המהלכת על פי בורו פירש שמורי הרב ז"ל שהיה הבור חפור שם מתחילה קודם שהעבירו שם האמה, שאם לא כן אכתי עשו לאי שלא כדין לתתאי שלא היה להם חפור שם בור שיתמלא מן האמה קודם שתגיע להם.

אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר. וכן פסקו הגאונים ז"ל ואף על גב דקיימא לן דהילכתא כשמואל בדיני הני מילי היכא דלא אסתפקא להו בגמרא הילכתא כמאן אבל הכא דאסתפקו בהא הילכתא כמאן ואמרו מדלא איתמר בה בהדיא הלכתא כמאן כל דאלים גבר אנן נמי מספקא לא פסקינן אלא כמאי דאיתמר בה בגמרא, אבל רש"י ז"ל כתב דרב הונא בר תחליפא לא סבירא ליה הילכתא כשמואל בדיני. משמע דסבירא ליה דאנן דקיימא לן הילכתא כשמואל בדיני הכא נמי כשמואל עבדינן ועלאי שתו מיא ברישא, ולדידיה הא דלא טעמינהו אביי לכולהו פירי דההיא שתא אתי שפיר דהא עבדי להו לעלאי שלא כדין אבל אי סבירא ליה כל דאלים גבר אמאי לא טעמינהו. ואיכא למימר דמכל מקום דינא או כמר או כמר ומאן דעביד כתרוייהו מיגזל גזיל לחד מינייהו או לעלאי או לתתאי וכאותה שאמרו בפרק חזקת זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן ואסקא רב אשי לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. והא דאמר להו אביי לבני חרמך זילו סליקו נפשייהו מהתם פירש רש"י ז"ל לתתאי אמר להו דלאו כל כמינייהו לאתקוי נהרא, ולפי פירושו שפירש דרב הונא לא סבירא ליה הלכתא כשמואל אתי שפיר דאביי סבירא ליה דעלאי שו ברישא כשמואל ולאו כל כמינייהו דתתאי לאקולי נהרא. וראיתי בתוספות דאפילו למאן דאמר כל דאלים גבר לית להו לבני חרמק לאתקולי נהרא ולהוליכו דרך אחרת לסבבו סביב שדותיהן אלא אם ירצו סוכרין ומשקין ודיין בכך. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאבני באגא קאמר דליסלקו משום אם ירצו דמשום שדותיהן לא יניחו התחתונים את מסבתן דכל דאלים גבר, וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.

בני בקעה שבאו קצתם לשנות במהלך הנהר עד שמתוך מעשיהם הנהר מתקלקל לחבריהם מוחין בידם מן הדין וזהו שאמרו בבני הרמך דאזול כרו בריש שניא והוא שם נהר ואהדרוה ושדיוה בשילהי נהרא והענין הוא על דרך משל שהנהר היה הולך מדרום לצפון בצד רוח מזרחי ושדותיהם של בני הרמך לא היו עומדים על שפת הנהר מפני ששדות אחרים מצרנים להם לצד המזרח והיו שדותיהם פנימיים להם ושפת שדותיהם לשביל שבמערב שלא היה שם נהר והלכו לתחלת בקעה שלהם וחפרו בצד צפון ובצד מערב ובצד דרום והמשיכו הנהר באותם חפירות והיה הנהר בא מכח חפירתם ממקומו שברוח מזרח לצד צפון וממנו למערב ומשם היו משקין שדותיהם וממנו הולך לצד הדרום וחוזר במקומו למזרח והולך במקומו והתחתונים אין להם קפידא בזה שהרי משחזר הנהר למקומו הולך הוא ברגילות שלו אבל העליונים היו קובלים עליהם שמתוך שהמים אינן נמשכות יפה באותן החפירות חוזרות לאחוריהן ונכנסות לשדותיהן וכשאמרו להם להעמיק בחפירה עמהם כנגד שדותיהם שלא יכנסו המים לתוכם חששו לפסידא אחרת והוא שאמרו יבשי פירין ר"ל חריצין שלנו שלא ינבעו המים לתוכם ומתוך כך אמר להו לבני הרמך סליקו נפשייכו מהכא ר"ל שיסתמו חפירותיהן וכן פירשוה גדולי הרבנים ומכל מקום גאוני ספרד מפרשים שלעילאי אמר שיסלקו עבדותיהם משם ולא יקבלו שם אריסות דקיימא לן כל דאלים גבר ואין הדברים נראין:

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה שאין מחזקין ידי עוברי עבירה וכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ומחזקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום אמר הר"ם כבר קדם לנו באור זאת ההלכה בסוף פרק ה' משביעית אבל אזכור גם כן באורה הנה האשה שהתירו להשאיל מה שהוזכר לחברתה החשודה על השביעית לפי שהכלים אינם מיוחדים לעבירה לפי שנאמר פעמים יבקש הנפה לרקד בהם הדברים והרחיים לטחון בהם העקרים והסמים והתנור לאפות בו את הפת ולזה אם באה אליה ואמרה להשאיל נפה לרקד חטה או תנור לאפות בו לא תשאילנה כלום ואמרו אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה דבר מענין שביעית ואמנם זה מותר לפי שהעקר אצלינו רוב עמי הארץ מעשרים הם ולזה בוררת וטוחנת ומרקדת עמה ואמרו משתטיל מים לעיסה לא תגע אצלה הוא מקום ענין טומאה וטהרה וזה שעם הארץ אשתו ובניו בחזקת טומאה כמו שיתבאר במקומו ממסכת טהרות והעקר אצלנו שהאוכלים כלם לא יטמאו אלא אחר ההכשר באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במסכת מכשירין ובעבור העקרים כלם התחייבה להפרד ממנה בעת שפיכת המים על הקמח לפי שהיא מקבלת את טומאה ויהיה עובר עבירה לטמא את התרומה ואפי' על העקר האחרון אשר הוא מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל לפי שזאת העיסה בה חיוב התרומה והיו קדש זרע זה עוד אמר שכל מה שזכרנו מהתרת ההשאלה אמנם על הספק והעזר למלאכתה אמנם זה מפני דרכי שלום ומחזקין ידי גוים בשביעית במרמה לבד כמו שאם נראה עובד אדמה נאמר אליהם יעזרכם השם או יצליח מעשיכם והדומה לזה ממה שיגיע לנו תועלת בהצלחת המעשה ההוא ושואלין בשלומן ואפי' ביום אידם:

אמר המאירי פירשו בירושלמי מתניתין בסתם אבל במפרש לא ר"ל אם שאלה אותם בהדיא נפה לנפות בה את הקמח וכברה לכבור בה את התבואה וריחים לטחון ותנור לאפות ושאל בה וסתמן לאו כפירושן כלומר שהרי אין תשמישם של כלים אלו אלא לאותם הדברים ותירץ שאני אומר נפה למיפזר בה מעות כברה למיכבר בה חול ריחים לטחון בהם סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ואם כן טעם היתר זה משום דאיכא למיתלי להיתרא ושמא תאמר אם כן למה אמרו מפני דרכי שלום והלא מן הדין הוא דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכדאמרינן במסכת ע"ז לא ימכור אדם לישראל החשוד על השביעית פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין שיכול לומר לשחיטה מכרתיה תירצו מגדולי הדורות שבמכירה כשהתירו לצורך עצמו של מוכר התירו הואיל ויש שם כדי לתלות כגון שהלוקח עשוי ליקח לשחיטה גם כן אבל שאלה שאין כאן צורך למשאיל כלל אלמלא מפני דרכי שלום לא התירו אף בדאיכא למיתלי אבל כל שאין לתלות אסור אף במכירה וכמו שאמרו אסור למכור להם כלים העשויים לעבודה כגון העול והמחרישה והמזרה וכל שכן שאסור להשאיל וכן יש לפרש שבמכירה נעשו הכלים של לוקח וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן אבל שאלה שעדין שם המשאיל עליהם הרי זה גורם למלאכה בשלו ואי לאו דרכי שלום אף בדאיכא למיתלי אסור ומקצת רבנים פירשו משנתנו בדליכא למיתלי וכנגד הירושלמי שהזכרנו ואעפ"כ משאלת דאע"ג דבמכירה אסור מכירה אין בה איבה שאין אדם עשוי למכור כליו אבל שאלה אי מימנעה איכא איבה ואע"ג דליכא למיתלי שרי ואף הירושלמי איפשר לפרשו לשיטה זו ר"ל להיות המכירה חמורה מן השאלה כלומר שלא אמרו להתיר אלא בסתם ובשאלה ולהודיע שמאחר שיש כאן איבה תולין בה אף על צד רחוק כגון אלו שהזכרנו אבל מה שאין בו צד איבה כגון מכירה אין תולין בו על צדדים רחוקים כאלו שאם כן אף מחרישה וחברותיה איפשר לתלות בהם לקצת דברים רחוקים אלא שכל שאין שם איבה אין תולין אלא בדברים המצויים וכן כתבנוה במסכת ע"ז:

אבל לא תבור ולא תטחן עמה שהרי נמצאת מסייעת בגוף העבירה משאלת אשת חבר לאשת עם הארץ נפה וכברה וריחים ותנור ר"ל אפי' במפרש ולא עוד אלא שבוררת וטוחנת ומרקדת עמה ודבר זה לא בשביעית אלא כל השנים שאם תאמר שיש כאן סיוע לעוברי עבירה ומצד שהם חשודים על המעשרות אנו סומכין על מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרים הם ומאחר שכן מפני דרכי שלום ראוי לסמוך על טעם זה אבל משתטיל מים אסור שנמצא הקמח מוכשר וכשתגלגל תתחייב בחלה ונמצאת מסייעת לטמא את החלה שהרי עם הארץ ואשתו וכליו מטמאין ומשום חלין מיהא לא דקיימא לן מותר לגרום טומאה לחלין שבארץ ישראל אלא משום חלה אתי עלה:

מחזיקין ידי גויים בשביעית פירשו בגמרא לא לסייעם במלאכה אלא לומר להם הוחזקו כלומר כשיראו אותם עובדי אדמה אומרין להם שיוחזקו בכך מאת השם או שיצליחם בכך וכיוצא בזה הואיל ואין בה עבירה אצלו ושואלין בשלומן של גוים אפי' ביום אידם שהוא באדיקותו בעבדת האלילים ואפי' בהזכרת השם וכמו שכתבו גדולי הרבנים שהשלום שמו של הב"ה הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

תוס' בד"ה שיפורא לפי כו' דחזן הכנסת היה מניחו בראש גגו ועוד דרבי יהודה כו' עכ"ל ר"ל דהיה החזן מניחו בראש גגו ולא הוציאו מביתו ועוד דרב יהודה היה בפומבדיתא כו' ובודאי בכל עיר היה להם שופר לתקוע בע"ש ואותו דפומבדיתא בבית רב יהודה לא בא למחוזא לבית רבא אבל בשופר של נדבה ניחא שבא מעיר לעיר לריש בית מתיבתא כמ"ש לקמן וק"ק דאי נמי טעמא דעירוב משום כבוד של בעה"ב הוא בשופר נדבה מאי כבוד שייך ביה כיון שהכל יודעין שמניחין אצל ריש מתיבתא וק"ל:

בד"ה במיזל כ"ע לא פליגי אפילו בנהר קטן שמימיו פוסקין כו' עכ"ל דבנהר גדול שאין פוסקין מימיו מלתא דפשיטא הוא שכל הרוצה לדלות ידלה וק"ל:

ד"ה אלא משום חשדא פי' ר"ת וכו' משום דהוקשה לו דלפי' רש"י דפירש שיחשדו בני חצר שמטלטלין בלא עירוב מאי מפני דרכי שלום שייך הכא וק"ל כך מצאתי:

ד"ה סליקו נפשייכו וכו' ולא דמי לרב ושמואל כלל ר"ל דהכא לא שייך לומר כל דאלים גבר דהרי הכא לא היו התחתונים לוקחים המים בחזקה אלא אדרבה היו גורמים שיתרבו המים למעלה וצפה המים דרך שדותיהם בהסבתם שהסיבו דרך הנהר ואין מימיו קלים לרוץ וק"ל:

גמ' תורה רוב בכתב עי' בבאר שבע הוריות פ"א בד"ה אבל בדבר שהצדוקים מודים בו:

לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל־פֶּה (שמות לד, כז). נראה לי בס"ד דידוע תורה שבעל פה מכונית בשם אמונה ועליה נאמר וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) ופרשתי בס"ד הטעם מפני שהיא תלויה באמונה שאינה כתיבה להדיא בתורה שבכתב. ובזה תרצתי בס"ד הקושיא של התוספות במקום אחד אמרו רז"ל (שבת לא.) תחילת דינו של אדם על דברי תורה, ובמקום אחר אמרו רז"ל (סנהדרין ז.) שואלין לאדם תחלה ליום הדין נשאת ונתת באמונה ואחר כך שואלין קבעת עתים לתורה? ותרצתי דאין הכונה על משא ומתן של ממון אלא על משא ומתן של תורה שבעל פה שנקראת אמונה ואחר כך שואלים קבעת עתים לתורה שבכתב. וידוע כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים וכל סדר קרוי אמונה כי הוא תלוי באמונה וששה פעמים אֱמוּנָה עולה מספר בְּרִית [102×6=612] לזה אמר לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל־פֶּה שהיא ששה פעמים אמונה כמספר ברית ולכך בעבורה כרת ברית עם ישראל.