מסכת גיטין דף ו׳ עמוד ב׳

דאי אתי בעל כו' אבל אי לא אמרת ואתי בעל ומערער מיפסיל:

כדתניא דאף מי שאינו צריך לומר אם אמר מהני:

כפר סיסאי שם מקום:

שלא תיזקק האשה לעדים אם יקרא עליו ערער:

והא איהו נמי כו' ולאו משום דצריך ומאי קשיא ליה לר' אלעאי:

לא סיימוה קמיה דר' אלעאי לסיומא דמילתיה דר' ישמעאל:

משם לכאן מבבל לא"י:

דסמכא הוא ראוי לסמוך עליו:

ואי עבדת אהנית משמע דבפני נכתב מועיל בא"י והא דאמר בספ"ב (לקמן גיטין דף כג:) בארץ דלאו אדיבורה סמכינן מהימנא היינו משום דאיירי בלא אמר בפני נכתב כסתם מביאי גט בארץ ישראל אבל אי אמר סמכינן אדבוריה כדאמרינן הכא:

ויתנו (את) הילד בזונה לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה בשביל מזונות ועוד מפ' כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד:

א"ר יצחק שתים כותבין בה"ג פוסק כר' יצחק ואע"ג דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר ואומר ר"ת וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט מיהו בירושלמי פ' בתרא דמגילה משמע קצת דאסור דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה ואעפ"כ היה מקפיד שלא לכותבו כסדר ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם וא"ת דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לב:) ובפ"ב דמגילה (ד' יח:) דתפילין אין צריכין שירטוט והלא אפי' שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ואור"ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין ואור"ת דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה כדאמר עלה בירושלמי בפ' במה מדליקין. כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן משמע בהקומץ רבה (שם דף לב:) דקאמר התם תפילין אין צריכין שרטוט ופריך מהא דתניא ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא ומדלא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט כלל לא ס"ת ולא תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו והא דאמר בפ"ק דמגילה (דף טז:) דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה אור"ת דלאו היינו ס"ת דהא לא בעי שרטוט אלא היינו מזוזה וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים וכן פירש ר"ח וכן נראה דאי בס"ת כדפי' שם בקונטרס הא דפסלינן התם בפ"ב דמגילה (דף יט.) אדיפתרא ושלא בדיו דאתיא כתיבה כתיבה מדכתיב (ירמיהו ל״ו:י״ח) ואני כותב על הספר בדיו ואמאי לא ילפי מאמיתה של תורה ואי במזוזה מיירי ניחא דאם כן הייתי מצריך דוכסוסטוס כמו במזוזה והא דאמר במסכת סופרים (פ"א הל' א') אינו רשאי לכתוב אא"כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ולמטה ומצדדין ודוחק:

זבוב מצא לה נימא מצא לה מותזנה עליו דריש לשון זנות ולשון מזון וא"ת ומנלן דלא הוי זנות ממש ואמר ר"ח מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפי' פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב. בא אל פילגשי אביך וכתיב. ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות:

נימא מצא לה וא"ת והא אמר בסנהדרין בפ' כ"ג (סנהדרין דף כא.) שאין להם לבנות ישראל שער לא בית השחי ולא בית הערוה וי"ל דבת יפת תואר היתה כדמשני התם גבי תמר:

שלש עבירות בסדר עולם אמר דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה ור"ח כתב ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול השם וג' היו בפילגש בגבעה ולהכי לא חשיב אבר מן החי:

ערבתם פי בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפי' בקונט' בבמה מדליקין (שבת דף לד.) דפריך התם הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה ערבתם הא ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי תחומין פי' בקונט' דרישא בעירובי תחומין דבספק חשיכה אין מערבין וכן פר"ח והיינו משום דבעירובי תחומין מחמירין טפי שיש לה סמך מן הפסוק וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) גבי הלכה כדברי המיקל בעירוב רב פפא אמר אצטריך סד"א ה"מ בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין אימא לא:

ואמר ר' יצחק שנים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין. ובה"ג פסק כר' יצחק, דפליג אמתניתא דמסתמא מידע הוה ידע דאינה עיקר. וכתב ר"ת ז"ל דלא נאמרו דברים אלו, אלא בזמן שכותב הפסוק לדרשא כי הא דר' אביתר, אבל כותב פסוקים באגרת שלומים, לצחות הלשון א"צ שרטוט, דאין זה כותב פסוק אלא דברים בעלמא בלשון המקראות. וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו זכר כלם לברכה. וקשה דהא בירושלמי במס' מגילה (פ"ג ה"ב) משמע דבכל ענין אסור, דאמרינן התם מהו מכתב תרתין תלת מילין מן פסוקא, ומייתי ר' מונה שלח כתב לר' אושעיא בר שימי, ראשיתך מצער היה, מאד תשגה אחריתך (עפ"י איוב ח, ז) משמע שלא היה כותב אלא כדרך שלומים, ואעפ"כ היה מעוות את המקראות, ואמרי' נמי התם שלח רבי אבהו וכתב לון הרי פייסנו לשלשת ליטורין וכו', אבל תמר תמרורית בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרוף צרף. והרמב"ן נ"ר כתב (בחי' כאן) דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט, שלא אמרו אלא כגון ס"ת נביאים וכתובים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותר שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש, ועל דא אנא סמיך למיכתב כתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר ע"כ. וזו שאמרו דג' אין כותבין בלא שרטוט, היינו שטה ראשונה אבל א"צ לשרטט כל שטה ושטה, והיינו דאמרי' במגילה (יח, ב) התפילין אין צריכין שרטוט, שאם אתה אומר שאין כותבין לעולם שלש תיבות בלא שרטוט וצריך לשרטט בין כל שטה ושטה, א"כ תפילין מי גריע גריעי משתים ושלש תיבות שאין כותבין בלא שרטוט, ואפילו להחמיר ולשרטט בין כל שטה ושטה בתפילין א"צ ואם עשה נקרא הדיוט, כדאמרינן עלה בירושלמי במסכת שבת (פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואמרי' נמי במנחות (לב, ב) תפלין אין צריכין שרטוט, ופריך עלה מהא דתניא ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין, והא מזוזה בעיא שרטוט, ומשני תנאי היא, ואם איתא לישני ליה הכא במאי עסקינן במשורטטין, אלמא משמע דאין רגילין כלל לשרטט לא ס"ת ולא תפילין, משום דנקרא הדיוט, והא דאמרינן במגילה (טז, ב) דמגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה, לאו היינו ספר תורה אלא כמזוזה וקורא אותה אמתה של תורה לפי שיש בה מלכות שמים והיא צריכה שרטוט כדאית' בהקומץ רבה (מנחות שם) וכ"פ ר"ח ז"ל. ותדע מדדייקי' לה בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) מדנאמר כאן דברי שלום ואמת (אסתר ט, ל) ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), ואם איתא ה"ל למדרש מדנקראה ספר כדדרשי' התם (פ"ב ה"ב) מגילה נקראת ספר, דאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, אלמא ס"ת אינה צריכה שרטוט, אלא אמתה של תורה היינו מזוזה כדכתבי'. אבל רש"י ז"ל (במגילה טז, ב) פי' כאמתה של תורה ס"ת וכדמשמע בירושלמי דגרסינן התם (מגילה פ"א ה"א) נאמר כאן אמת קנה ואל תמכור ונאמר כאן דברי שלום ואמת מה להלן נתנה לידרש אף כאן נתנה לידרש ומדקאמר נתנה לידרש משמע כל התורה כולה קאמר, והא דלא דריש לה מדנקראת ספר דאם כן הו"א להקל בשרטוטה מדנקראת אגרת וכדאמרינן התם נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין כשירה, ובודאי ספר תורה צריך שרטוט בין כל שטה ושטה ותדע דהא תניא בריש מסכת סופרים (פ"א, ה"א) הלכה מסרגלין בקנה וכותבין בדיו, וקתני נמי התם ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן סרגל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ולא שרטוט העליון בלבד קאמר דאם כן מאי איריא ספר תורה אפילו כל שלש תיבות צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן אמאי איצטריך הלכה לרבויי מזוזה לשרטוט הא מסתמא צריכה שרטוט דלא גריעא משלש תיבות. איכא למימר לגלויי אתפלין דאין צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן לא היה הלל"מ צריך לומר דמזוזה צריכה שרטוט, אלא אדרבה היה צריך למעט תפלין משרטוט. איכא למימר אילו מיעט תפלין היה במשמע דכל שכן מזוזה דקילא, משום הכי ריבה את המזוזה לשרטוט וממילא מדאיצטריך הלכה לרבות את המזוזה שמעינן לתפלין שאין צריך, שאם אתה אומר קל וחומר לתפלין שקדושתן חמורה מן המזוזה, אם כן לישתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיו הכל בכלל שסרגול תורה שבכתב הלכה למשה מסיני הוא כדאיתא במגילה ירושלמי, וכן מצאתי לראשונים ז"ל. ולא ירדתי בקושיא זו לסוף דעתם שהמזוזה נראה שצריכה שרטוט בכל שיטותיה כספר תורה מה שאין כן בתפלין שאין צריכין אלא שיטה ראשונה.

במסכת מנחות ל"ב ב' אמרו הלכה למשה מסיני שהמזוזה צריכה שרטוט ומעתה אם כתבה בלא שרטוט פסל וכן התבאר שם שהתפלין אין צריכין שרטוט מפני שהם מחופים ואין עומדין לקריאה ובספר תורה אם צריכה שרטוט לעכב אם לאו לא נתברר ורוב פוסקים סוברים שהיא צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסל בה ואף גדולי המחברים כתבו בה שהלכה למשה מסיני היא כמזוזה אלא שזו לא שמענו אבל מה שמראה לנו ששרטוט ספר תורה מן התורה הוא מה שאמרו במגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דכתיב דברי שלום ואמת אלא שקצת חכמי צרפת נוטים לומר שספר תורה אין שרטוטה מעכב בה ומה שאמרו כאמתה של תורה פירושו כמזוזה שפרשיותיה יסוד התורה ועיקרה דאם לא כן מה להם ללמוד שרטוט מדברי שלום ואמת והלא אמרו מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואם איתה תיפוק לי שרטוט נמי מהתם ואם כן אין שרטוט בספר תורה למצוה או לעכב אלא לנוי ומכל מקום עיקר הדברים באמתה של תורה שעל כל התורה נאמרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו כן מה זו ניתנה להדרש אף זו כן אלמא כל התורה צריכה שרטוט ועיקר שרטוט בספר תורה נאמר מפני שנתנה לקרות בה ויש לומר כן אף בכל הכתובים הואיל וניתנו לקרות בהם כדי שלא יתערבו השטות ויתבלבלו הקריאות אבל תפלין ומזוזות לא ניתנו לקרות בהן ומתוך כך אין עיקר מצות שרטוט אמורה בהם אלא שהמזוזה נתרבית לשרטוט מכח הלכה הואיל ואמרו עליה יומא י"א א' שהיא נבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה ובדין היה שלא לכלול בדין שירטוט אלא ספר תורה ותפלין ומזוזות אלא שהתלמוד מעיד לנו שכל הכתובים בכלל וכמו שאמרו שרטט וכתב ליה וכו' וכן הדבר ראוי כדי שיהיו כל קריאות שבקדש מסודרות על אפניהם והוסיפו במדות לגדר ולסייג שלא לכתוב ארבע תיבות אלא בשרטוט אף שלא במקומן כגון אלו שכותבים פסוקים לדרשא או באגרותיהם וכמו שנאמר כאן בר' אביתר ששלח לגולה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו כלומר שמניחין בתיהם ריקנים ומוכרים בניהם ובנותיהם כדי ללמוד וזונה האמור כאן מענין מזונות וכמו שאמרו מעשה באחד שמכר את בתו ללמוד תורה וכשכתב פסיק זה בלא שרטוט היו מערערים עליו וכן שאמרו למטה שרטט וכתב ליה אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכן שרטט וכתב ליה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים:

ועדין לא למדנו צורך שרטוט בענין דברים אלו אלא כגון אלו שעיקר כתיבתם הוא במקרא שמביאים או שדורשים וכמו שאמרו בתלמוד תמיד מנלן או שנאמר ומביאין עליהם מקראות עד שמכאן כללו קצת מפרשים שלא נאמר שרטוט אלא במה שנדרש באיזה צרך של למוד כגון זה דילד בזונה שלא שלחה אלא למחות בהם שלא היה להם לישא ואחר כך ללמוד אלא ללמוד ואחר כך לישא כך פירשוה רבים ומכל מקום לפי דעתי דרך שבח נאמרה וממה שראיתי בשני של עירובין כ"ב א' רב אדא בר מתנא כי אזיל לבי רב אמרה לה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו אמר לה הא איכא קורמי באגמא ונשוב לדברינו והוא שלא למדנו שרטוט אלא לכיוצא באלו שהזכרנו אבל כל שמערבין באגרותיהם קצת מקראות בתוך דבריהם כדי לתבל בהם את הלשון להיותו ערב לשומעים או לרואים לא שמענו אלא שבתלמוד המערב למדנו שאף בזו כן והוא שאמרו במסכת מגלה פרק עיר שלח ר' אבהו וכתב לון הרי פייסנו שלשה ליטורין וכו' אבל תמר תמרורית בתמרוריה עומדת ובקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף ר' מונא משלחא כתבה לר' אושעיה בר שימי ראשיתך מצער מאד ישגא אחריתך אלמא אף בכגון אלו צריך שרטוט ומעתה ראוי לתמוה שלא ראינו מי שנזהר בכל אלו ולקצת רבני צרפת ראינו שפירשו שלא נאמר שרטוט בכך אלו אלא בשיטה עליונה כדי להדריך את כל האחרות על הסדר ונמשכים בה למה שכתבו למעלה שספר תורה אין שרטוט מעכב בה ופירשו שמשרטטין בה שיטה ראשונה לבד אבל בין שיטה לשיטה לא צריך שרטוט אלא במזוזה ומהלכת סיני ולדבריהם אף תפלין וקמיעין צריכין שרטוט בשיטה ראשונה ומכאן הקלו לדעתם בשטרי הדיוטות ובקמיעין ובבקשות ושאר מיני כתיבות שלא לשרטט בהם ומכל מקום אף לדבריהם שיטה ראשונה מיהא צריכה שרטוט אלא שדברים אלו לדברי הכל לא נאמרו אלא בשנכתבו בכתב אשור אבל שאר כתיבות הואיל ואינה כתיבה כלל ואין ספרי הקדש כתובים בה כותבין בה בלא שרטוט כלל ויש בזו סברא אחרת לומר שכל שנכתב במקומו על הסדר ובשלמות אינו צריך שרטוט חוץ ממזוזה ומגלה מזוזה מכח הלכה ומגלה שצריכה חזוק אבל כל שהוא מעתיק המקרא ממקומו וכותבו שלא על הסדר וכן כותב מגלה לתינוק להתלמד בה הואיל ואין קדושתם חשובה בעצמה אין צריכים שרטוט והדברים זרים ויש נוהגים לעשות נקדות על המקרא כשהם כותבין אותו בלא שרטוט לרמז שרטוט ואינו כלום:

ולדברי הכל למדת שהתפלין אין צריכין שרטוט וחכמי צרפת הפריזו בהם על המדות לומר שאם שרטט נקרא הדיוט וממה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ר"ל שכל העולם פטורין ואין בו סרך מצוה או מדה הגונה או צד מוסר והביאו סעד לדבריהם ממה שאמרו במנחות תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדשה חשובה לקדשה קלה והקשה טעמא דאין מורידין וכו' הא לאו האי טעמא עושין והא מזוזה בעיא שרטוט ואוקמה כתנאי ואם איתא לוקמה בדברי הכל ובתפלין ששירטטן אלא שמע מינה שאע"פ שאין השרטוט פוסל שלא אמרו אלא שאין צריכין שרטוט מכל מקום נקרא הדיוט ואין הדברים נראין שלא רצה להעמידה במה שאין הרגילות לעשותו שסתם בני אדם הואיל ואין התפלין צריכין שרטוט אין מדקדקין לשרטט בהם כדי לנאותן הואיל והן מחופין ומכל מקום כל ששרטט בהם מכוין הוא לנוי ותבא עליו ברכה:

לעולם יזהר אדם שלא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמא מתוך אימתו יבאו בני ביתו לפעמים לידי חלול ועשיית עבירות בסוגיא זו העידו על אדם גדול שהיה מטיל אימה יתירה ופעם אחת אבדה להם חתכה שהיתה מזומנת לצרכו והביאו תחתיה במהירות אבר מן החי שלא היה שוחט מזדמן להם ובקשו להאכילו מחמת יראה אלא שקיימו עליו מלמעלה לא יאונה לצדיק כל און ודרך הערה אמרי כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף גורם לבני ביתו שלש עבירות גלוי עריות שפעמים שהיא נדה והיא רכה ומסתכנת בטבילתה בשעת הצנה ומחמת יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה וחלול שבת שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו ומחללת שבת מחמת יראתו ולשפיכות דמים כמו שתראה בפילגש בגבעה שמחמת יראתו ברחה לה וכשבקש להשיבה נפלו בסבתה כמה רבבות ואם תאמר והלא זינתה כדכתוב ותזנה עליו פילגשו וכי זבוב שנפל לתוך כוסו יהא אדם מוצצו ושותהו מחשש יראה יתירה כבר הוציאו מקרא זה מפשוטו שלא זינתה אלא שזבוב מצא בקערה וענין ותזנה מלשון מזונות כלומר שסרחה עליו בענין מזונות והענין על מה שהביאם להוציא המקרא מידי פשוטו שאילו זינתה לא היה הוא מחזר להשיבה ואם תאמר שמא נאנסה לא היה אומר עליה ותזנה עליו ולשון המקרא הוא ויהי איש לוי ויקח לו אשה פילגש ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה בית לחם יהודה ויקם אשה וילך אחריה להשיבה:

בד"ה א"ר יצחק כו' ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא כו' עכ"ל לכאורה לשון ומיהו כו' במקום הזה אינו מובן דהא ודאי לדרשא דאין כותבין כסדר הכתוב מיהו באגרת שלומים נמי דאין כותבין כסדר נמי מוכח משם מדכתב ליה מאד ישגא אחריתך ויש ליישב דלא באו בזה ליישב ולקיים פי' ר"ת דמתיר בשמעתין אגרת שלומים אפילו כסדר הכתוב בו אלא משום דיש לבעל דין לחלוק דלדרשא אפילו שלא כסדר אסור וכפי סברת ר"ת שמחלק בזה ואהא קאמרי הרבה מביא שם כו' ישראל אל תשמח גו' דמזה מוכח דאף לדרשא שרי דלא כסדר ודו"ק:

בא"ד ואי במזוזה מיירי ניחא דא"כ הייתי מצריך דוכסוסטוס כו' עכ"ל ר"ל דאי באמיתה של תורה ממש קאמר לא הוה איצטריך ליה לתלמודא לפרושי הא דפוסל התנא דיפתרא ושלא בדיו היינו מג"ש כתיבה כתיבה אלא אימא דיליף ליה נמי מאמיתה של תורה אבל אי במזוזה קאמר ניחא דע"כ התנא לא יליף מאמיתה של תורה אלא הך מלתא דשרטוט בלחוד דאל"כ נילף נמי ממזוזה לענין דוכסוסטוס ולהכי אצטריך התלמוד למימר דלענין דיפתרא ושלא בדיו יליף ליה מג"ש דכתיבה כתיבה וק"ל:

תוס' ד"ה אי עבדת וכו' עד אבל אי אמר סמכינן אדיבורא כצ"ל ור"ל אי אמר שליח הכשר אבל אשה הא אמר התם דלא סמכינן אדיבורה והיינו דמחלק שם בין חוץ לארץ וארץ ישראל ע"ש:

ד"ה ויתנו את הילד כו' ועוד מפרש כדאמר בירושלמי נראה להגיד מפרש ר"ת או ר"י וכו' או ועוד מפרש בירושלמי וכו':

ד"ה אמר ר' יצחק וכו' עד מיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבים. ר"ל שהיו כותבים לדרשא ולכך כתבו הפסוקים שלא כסדרן שמביא שם הרבה מעשים שנראה מהם שהיו כותבים לדרשא דמשמע דדוקא לדרשא כתבו שלא כסדרן משום דבעי שירטוט אבל לשם איגרת שלומים לא:

בא"ד והא דאמרי' פ"ק דמגילה וכו' ואין לומר דשם מיירי בשרטוט למעלה מן הצדדים דזה לא היה צריך למילף מאמתה של תורה דכל ג' או ד' תיבות צריכין שרטוט זה וק"ל:

ע"ב ד"ה חספא בעלמא כו' עד אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים שאין בו לא עדי חתימה ולא עדי מסירה שכשרים להעיד וכו' ולא הוי אלא חספא בעלמא. פי' ולכך פסולים אפי' היכי דאיכא עדי מסירה ישראל משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל:

בא"ד משום דמתני' כיילא שטר מתנה בהדי שאר שטרות וכו' דהשתא לא מהני עדי מסירה מידי וכו'. והא דלא פירשו התוס' בלא זה דהשתא לא מהני עדי מסירה כיון דכיילי שטרי מתנה בהדי שאר שטרות ושאר שטרות איירי בלא עדי מסירה ה"נ שטרי מתנה משום דנוכל לומר דלא כיילינהו אלא [במאי] דאיירי ביה והוזכר במתני' דהיינו ערכאות וחותמיהם עובדי כוכבים אבל עדי מסירה לא הוזכרו במתני' לכך הוצרכו לכתוב דהשתא לא מהני עדי מסירה אבל צ"ע מה רצו בזה שכתבו דבשטרי מתנה כשכתיבתן וחתימתן עובדי כוכבים דהשתא לא מהני עדי מסירה אם ר"ל משום דהכתיבה נעשית ע"י עובדי כוכבים הא אין נפקותא בזה אלא גבי גיטין דצריכה להיות הכתיבה לשמה לר"א ולכך כשהכתיבה לא נעשית ע"י ישראל לא מהני עדי מסירה אבל גבי שטר מתנה מאי נ"מ בכתיבה ואם ר"ל מאחר שחותמיהן עובדי כוכבים היה מזויף מתוכו ולכך לא מהני עדי מסירה אם כן היינו האי טעמא משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל דהא מוכח בגמ' לקמן בסמוך דיש (גיטין דף י"א) דטעמא דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו הוי מטעם דלמא אתי למסמך עלייהו ע"ש:

גמרא דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו דמכאן מוכח להדיא דאף שהבעל טוען ברי שהוא מזוייף אפ"ה לא משגחינן ביה כיון שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ולפ"ז ודאי קשיא טובא על שיטת הסוברים דכל היכא דאיכא טענת ברי במזוייף לא אמרינן קיום שטרות מדרבנן הוא אלא מדאורייתא נמי צריך קיום והוא שיטת ר' אביגדור כהן בהגהות מרדכי דקידושין הובא במהרי"ק שורש ע"ד והש"ך ח"מ סי' מ"ו והבית שמואל א"ע סימן קמ"א וקמ"ב וכתב שהוא שיטת רוב הפוסקים וא"כ אמאי לא משגחינן הכא בערעור הבעל אי משום דהשליח אמר בפני נכתב הא לעיל אמרינן להדיא דהא דמהימן השליח כבי תרי היינו משום דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו משא"כ היכא דצריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמינו כבי תרי מיהו מצינן למימר דהא דקאמר לעיל דהיינו משום דהאמינוהו רבנן בדרבנן דוקא היינו מקמי דהוי ס"ד טעמא דמעיקרא מידק דייק והוי סבר דלא הימנוהו לשליח אלא במקום שאין עוררים והיינו דקשיא ליה האי קולא חומרא היא אבל לבתר דמסיק טעמא דמידק דייק אפשר דאפילו בדאיכא עוררים דצריך קיום מדאורייתא אפ"ה ראו חכמים להאמין לשליח לבד היכא דמידק דייק והיינו משום תקנת עגונות סמכו אסברא זו אף במקום איסור דאורייתא כדאשכחן גבי ע"א בעגונא שמת בעלה וכמ"ש התוספות שם ביבמות ועוי"ל דלפמ"ש לעיל א"ש טפי דהא דקאמר דאי אתי בעל ומערער לא איירי כלל לענין שיטעון מזויף דהוא מילתא דלא שכיחא אלא שיטעון שנתנו לידו על תנאי ולא נתקיים או שלא הגיע לידו בתורת שליחות אלא שנפל ומצאו אע"ג דבכה"ג במקויים לא מהימן כמ"ש לעיל מ"מ יהא נאמן במגו דמזוייף אבל כיון שאמר השליח בפ"נ תו לא מהימן בשום ענין דהו"ל כמו מיגו במקום ע"א דלא אמרינן כל זה כתבתי ליישב שיטת ר' אביגדור כהן והב"ש כתב ליישב בדרך אחר ולקמן בעז"ה גבי ערעור דבעל דף ט' נבאר עוד בזה דכל הפוסקים לא ס"ל כר' אביגדור כהן אלא בכל ענין א"צ קיום מדאורייתא אף בטוען מזוייף וא"כ א"ש דלא מהימן הבעל דהימנוהו רבנן לשליח בדרבנן משום דמידק דייק:

גמרא אמר לו ר' והלא כפר סיסאי כו' ותנן ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל. נראה דהאי ותנן ר' מאיר אומר לאו מדברי ר' אילעאי הם שאמר לפני ר' ישמעאל דהא ר' מאיר תלמידו של ר' ישמעאל הוי כדאיתא בפ"ק דערובין אלא דהכא סתמא דתלמודא אפסיק בדברי ר' אילעאי לפרש דבריו דהא דמתמה ר' אילעאי אר' ישמעאל היינו משום דאפי' רבנן דפליגי אר' מאיר לא מצינו אלא בעכו וכן הוא להדיא בתוספתא דגיטין:

שם א"ר יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח וכו' וכתב בלא שירטוט וכו'. ויש לדקדק דמאי סלקא דעתיה דרב יוסף משום דכתב האי קרא בלא שירטוט אין לסמוך על הוראתו בשום דבר ועוד קשה יותר בהא דקאמר ליה אביי בסמוך אטו כל מאן דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא כו' ומ"ש דנקט הא דר' יצחק הא ברייתא נמי לא ידע דהא איהו כתב הרבה תיבות ומתניתא קתני דאין כותבין ואע"ג דמצינן כמה פעמים שלא היו בקיאים בברייתות מ"מ מ"ש דנקט דר"י טפי מברייתא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק מעיקרא מאי קשיא ליה לרב יוסף מאן לימא דר"א בר סמכא הוא הא טעמא קאמר כיון דאיכא רבי' דסלקי ונחתי אע"כ משום דקשיא ליה קושיא דר' ירמיה דלעיל דהא מתני' קתני דלא פליגי אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא טפי צריך לומר במביא משם לא"י וע"כ היינו משום דאע"ג דסלקי ונחתי חשיב אין מצויין לקיימו דבגרסייהו טרידי אלא דאיכא למידחי שמא בימי חכמי המשנה לא הוי שכיח דסלקי ונחתי דאע"ג שגם בימיהם היו ישיבות קבועות בבבל ובא"י כמ"ש אפ"ה לא שכיח דסלקי ונחתי משום דלאו שפיר עבדי לעגן נשותיהם וכפשטא דמימרא דר' אביתר דבני אדם העולים משם לכאן קיימו בנפשם ויתנו את הילד בזונה ולפרש"י ותוספות משמע בפשיטות דלאו שפיר עבדי מדדריש עלייהו האי קרא דאיירי בגנות אלא דבימי ר' אביתר עברי רבנן אהא מלתא וסלקי ונחתי ומש"ה אפשר דשפיר קאמר ר' אביתר דעכשיו דשכיחי א"צ לומר בפ"נ אבל מדקאמר ר' יוסף דחזי ליה לר' אביתר דכתב האי קרא בלא שירטוט א"כ משמע ליה דמלתא דפשיטא היא דלא טעי בהכי לכתוב פסוק שלם בלא שירטוט אע"כ דלאו לדרשא גמורה כתבי' אלא אדרבא ר' אביתר קאמר דבני אדם העולים משם לכאן שפיר עבדי שאינן חשים על בניהם ובנותיהם וכדמצינו בדרב אדא בר מתנא בפ' עושין פסין דקאמרה ליה איתתא ינוקא מאי איעבד להו ואמר לה מי שלימו קורמי באגמא וא"כ י"ל דר' אביתר נמי בשבחן מדבר אלא הא דמייתי קרא דויתנו את הילד בזונה היינו לצחות הל' בעלמא ולא לדרשא דהתם לגנות והכא לשבח וכדמצינן זה הל' גופא להיפוך בפ' אעפ"י דאמר רבא לברי' זוגתך נזכרת דאין לו לחוש לעיגון אשתו כשהולך ללמוד כדאיתא שם להדיא ומהירושלמי שהביאו תוס' כאן נמי משמע דהיינו לשבח. וא"כ דלשבח הוא ודאי בימי חכמי המשנה נמי היו עושין כן דהוי שכיחי נמי מתיבתא הכא והתם כמ"ש לעיל דהתם שבט והכא מחוקק ואפ"ה משמע דמבבל לארץ ישראל דצריך מדלא פליגי אלא במביא מעכו וע"כ היינו משום דהני דסלקי ונחתי בגרסייהו טרידי וא"כ קשיא לר' אביתר ממ"נ וע"ז שני ליה אביי דלעולם ר' אביתר קאמר דלאו שפיר עבדי וא"כ לא קשיא מתני' דבימיהם לא סלקי ונחתי ומה"ט והא דכתב בלא שירטוט היינו משום דאף דמדמי להו להאי קרא דויתנו את הילד בזונה מ"מ לאו דרשא גמורה הוא דזונה דקרא היינו זונה ממש והכא בין לפרש"י ובין לפי' תוס' אין זה ענין לזונה ממש אלא דרך דוגמא וצחות הל' וכ"ש סיפא דקרא דהילדה מכרו ביין נמי דרך דוגמא בעלמא דאם נפרש שתיית היין אדברי תורה שנמשל ליין א"כ אין זה גנות אלא שבח וקרא לגנות איירי ור' אביתר נמי בגנותן מדבר ולדידיה צ"ל דסיפא דקרא לצחות הל' הוא וא"כ בפשטא דקרא לא כתב אלא שלש תיבות הראשונים דהיינו ויתנו את הילד ובזה סובר כברייתא דשלש כותבין וא"כ א"ש הא דקאמר אטו מאן דלא ידע הא דר' יצחק כן נראה לי ואף שהוא קצת דרך דרש לא מנעתי לפרש כן שהוא ענין קרוב לפשוטו ודו"ק ועי' מה שאכתוב בסמוך בשם הגאון מוהר"ר נפתלי:

תוספות בד"ה א"ר יצחק כו' מיהו בירושלמי וכו' דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילי מן פסוקא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמנא להו דבירושלמי איירי לענין שירטוט שלא נזכר שם בירושלמי כלל אי איירי בשרטוט וא"כ י"ל דהא דמיבעיא להו היינו משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אלא ספר שלם כדאמרינן לקמן פ' הנזקין אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו ופרשת סוטה שבמקדש לא היה כותבין אלא בר"ת א"כ משמע דאפי' בשירטוט אסור לכתוב פסוק מן התורה ואע"ג דבימי אמוראים הותר הדבר היינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והטעם שבימיהם נתרבה השכחה והתירו לכתוב כל דבר שהוא לצורך לימוד או הוראה משא"כ הנהו דמייתי בירושלמי לא היו כי אם אגרת שלומים בעלמא י"ל דמש"ה היו נזהרין לכתוב סירוגין ואפילו בספרי תפלות מצינו פלוגתא בהלכות שבת אי ניתן לכתוב ולהצילן מפני הדליקה ואף למאן דשרי היינו משום דבהנהו נמי שייך עת לעשות מה"ט גופא שנתרבה השכחה ולאו כ"ע גמירי להתפלל שלא מן הכתב משא"כ בדבר שהוא שלא לצורך לא ידעתי מאי פשיטא להו לתוספות להתיר דהא בהדיא אמרינן כותבי ברכות כשורפי תורה והיינו מה"ט דלא ניתנו להציל מפני הדליקה כיון שלא ניתנו לכתוב מעיקרא וא"ל דלא אסור אלא בכתב אשורית והכא איירי בכתב אחר דא"כ שירטוט נמי לא צריך ואפשר דכמו שהתירו לכתוב בלא שירטוט כיון שהוא כותב רק לצחות הל' ה"ה שאין זה בכלל איסור דאין כותבין מגילה כו'. ולפ"ז אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר שהן בכלל כותבי ברכות כו' ועבירה גוררת עבירה שכותבין כמה פעמים בלא שירטוט וצ"ע אם יש לקיים המנהג אף בשירטוט דהא איכא איסורא דאין כותבין מגילה כיון דלא שייך טעמא דשכחה בכה"ג וא"כ אין להתיר בזמנינו יותר מזמן חכמי המשנה שאסרו ע"י שכותבין כמה אזכרות ולא ניתנו להציל מפני הדליקה ואם התירו לכתוב קמיעין היינו משום סכנות נפשות ע"כ צ"ע. אח"ז עיינתי בט"ז י"ד סי' רפ"ג שכתב ג"כ ענין כזה ומשמע דאסור ועדיין צ"ע:

שם בגמרא ועוד הא ר' אביתר דאסכים מרי' על ידיה דכתיב ותזנה כו' שמעתי בשם הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ זצ"ל אב"ד דק"ק לובלין דמדמצינו דהסכים הקב"ה לדברי ר' אביתר שיש לדרוש לשון ותזנה מענין מזונות כפי' התוס' אע"ג דפשטא דקרא משמע ענין זנות א"כ שפיר מצינן לפרש נמי דרשא דויתנו את הילד בזונה דר' אביתר היינו מענין מזונות וכמ"ש התוספות ופשטיה דקרא מיהו זונה ממש וא"כ כתבו לצחות הל' ומש"ה כתב בלא שירטוט עכ"ל דברי פי חכם חן:

שם ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה. נלע"ד משום דפשטא דקרא אתא לאשמעינן שלא יטיל אדם אימה יתירה על אשתו וא"כ זה שהקפיד לפי פשטא דקרא היינו משום שמצא בה ערות דבר ומצוה לשנאותה ולגרשה כדאיתא סוף מכילתין ואף שאין עדים בדבר והיינו כעין דכתיב ותזנה עליו לשון עליו משמע שהוא לבדו ידע בדבר או דלאו זנות ממש היא אלא דבר מכוער והיינו לשון עליו כדאמרינן כשם שיש דיעות במאכל כך דיעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל בכוסו וזורק המאכל זו מדת פפוס כו' כדאיתא סוף מכילתין וא"כ ה"נ לר' אביתר אפילו דבר מכוער לא מצא בה דא"כ שפיר עביד שהקפיד אלא שהיה נועל הדלת עליה כפפוס והיינו דקאמר זבוב מצא על צד הדמיון או דבאמת כשם שיש דעתו במאכל כך דעתו באשתו להקפיד בדבר שאין דרכו להקפיד או נאמר דזבוב היינו זבוב ממש וסבר דשרי להקפיד בכה"ג דהא לב"ה שרי לגרשה בהקדיחה תבשילו ולר' יונתן אי הקדיחה תבשילו שפיר עביד דקי"ל כב"ה אלא שנימא מצא לה וסבר דכה"ג נמי שרי להקפיד כיון דלר"ע מותר לגרש במצא אחרת נאה הימנה וזו שמצא נימא מאיסות' כדאמרי' בעלמא ויצא לך שם בגוים ביופיך שאין להם שיער בית ערוה ומש"ה הקפיד ובאמת לכתחלה אין לגרש ולהקפיד כה"ג כנ"ל דרך רמז וק"ל:

תוספות בד"ה ערבתם פי' בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפירש בקונט' כו' דרישא בערובי תחומין כו' עכ"ל. ולפ"ז קשיא לשון רש"י אהדדי אמנם לענ"ד נראה ליישב דקשיא לי עוד למה הוצרכו ליתן טעם דבערובי תחומין צ"ל עם חשיכה ולא ספק חשיכה משום דחמיר טפי ואסור לערב בין השמשות דהוי כמתקן ות"ל דבלא"ה צריך לשאול על ערובי תחומין עם חשיכה דוקא דרוב ערובי תחומין מניחין עירובן בסוף התחום דהיינו ב' אלפים אמה וכל שיעור בה"ש אינו אלא שיעור אלף ת"ק אמה כדאיתא בטוא"ח וש"ע סי' רס"א וא"כ היאך ישאל בניחות' ערבתם עירובי תחומין כיון שאין עוד שהות בדבר אע"כ דעיקר השקלא וטריא בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דמשמע מלשון המשנה דספק חשיכה אסור לערב ומוקי לה בע"ת משום דחמיר אבל לענין השאלה בתוך ביתו אפילו עם חשיכה לא שכיח כיון שאין שהות בדבר וכ"ש דא"צ לאמרו בניחות' כיון שהוא עם חשיכה והשעה עוברת אלא דעיקר השאלה הוא על ערובי חצירות שצריך לרוב בני אדם משא"כ בערובי תחומין לא שכיח כלל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכמ"ש נראה להדיא מלשון הטור א"ח סי' ר"ס ורס"א ומל' הש"ע שם ומל' הט"ז וא"כ לשון רש"י מדוקדק היטב דלענין השאלה דאיירי הכא ודאי לא קאי אלא לענין ערובי חצירות והא דמוקמינן בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דאסור לערב בספק חשיכה ועי"ל דלמאי דקי"ל הלכתא כר' דכל דבר שהוא מצוה לא גזרו בין השמשות א"כ מותר לערב ערובי תחומין ספק חשיכה כיון דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן משמע להדיא בפ' בכל מערבין והא דבמה מדליקין אתיא אליבא דרבנן וכ"כ התוספות י"ט שם ואם כן דברי רש"י ז"ל כאן אליבא דהלכתא ודו"ק כי נכון הוא:

תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' אל תשמח אל גיל בעמים בעמים אל גיל כצ"ל וכן הוא בירושלמי:

בא"ד דאין לשרטט עי' סוטה יז ע"ב תוד"ה כתבה:

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין, אַרְבַּע, אֵין כּוֹתְבִין. קשה דאם נאמר דרבי אביתר כתב כל הפסוק כולו אם כן למה מקשי לו מן רבי יצחק יקשה לו מן הברייתא? על כן מוכרח לומר דרבי אביתר לא כתב אלא שלשה תיבות אלו דוקא (יואל ד, ג) וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה (כי מה שכתוב בתלמוד 'את' טעות הדפוס) ולכן אין על רבי אביתר קושיא מן הברייתא אלא אדרבה ברייתא סייעתא לרבי אביתר ורק מקשי מן רבי יצחק ולמה הביא הברייתא בקושיתו דאדרבה היא מסייע לרבי אביתר? ונראה לי בס"ד דבאמת יש לומר איך רבי יצחק פליג על הברייתא דאמרה שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין? אך ודאי רבי יצחק סבירא ליה ברייתא זו שבשתא וצריך לגרוס בברייתא כך שְׁנַיִם כּוֹתְבִין וּשְׁלֹשָׁה אֵין כּוֹתְבִין יען כי בזה איכא טעמא לחלק בין שנים לשלשה יען כי מצינו פסוק שלם בשלשה תיבות כגון יְבָרֶכְךָ הֳ' וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו, כד) וכן וּבְנֵי דָן חֻשִׁים (בראשית מו, כג) וכן יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן (שמות א, ג) וכיוצא בזה ולכן יש טעם לאסור בשלשה תיבות שהוא שיעור פסוק אבל שנים אין בהם שיעור פסוק לכך כותבין אבל להתיר בשלשה ולאסור רק בארבעה ליכא טעמא בזה ולכן מוכרח להגיה הברייתא כך 'שְׁנַיִם כּוֹתְבִין שְׁלֹשָׁה אֵין כּוֹתְבִין' וכדנקיט רבי יצחק ולכן רב יוסף דמקשי לרבי אביתר מן רבי יצחק הביא הברייתא גם כן ללמדינו דהברייתא מוכרח להשוותה עם רבי יצחק לשנותה כמו שאמר רבי יצחק ולא תביא לרבי אביתר סייעתא מן הברייתא דמוכרח לומר לפי דברי רבי יצחק ברייתא זו שבשתא היא וליכא לסיועי מינה לרבי אביתר.

הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא, דְּאַסְכִּים מָרִיהּ עַל יָדֵיהּ מקשים לפי דברי אליהו זכור לטוב אדרבא הסכים לדברי רבי יונתן דהא אמר זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד ולפי זה מה שנאמר וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ (שופטים יט, ב) היינו על הנימא ולא על הזבוב? ונראה לי בס"ד על פי האיכא דאמרי דאמרו אִידִי וְאִידִי בַּקְּעָרָה, זְבוּב אוֹנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא, וקשא לו יהא דנימא פשיעותא למה הקפיד מאחר דליכא בזה מיאוס ואיך יאמר על זה 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' דמה בכך אם נמצא נימא בקערה? אך יובן הכונה כך דמקודם בראותו הזבוב שראוי לכעוס בו משום מיאוס לא כעס עליה יען דיש ללמד זכות עליה ולומר אחר שהגישה הקערה לפניו נפל הזבוב ומה חטאה בזה דלעולם כשהגישה הקערה ראתה שלא היה שם זבוב אמנם כשראה אחר כך שנמצא נימא גם כן בקערה נהי דבנימא ליכא מיאוס מכל מקום נודע לו שהיא אינה עוסקת בנקיות ואינה בודקת היטב כי הנימא ודאי היתה מעיקרא ולא הרגישה בה שאם הרגישה היתה מסרה אותה ואם כן למפרע גם בשביל הזבוב אין ללמד עליה זכות לומר אחר שהגישה הקערה נפל הזבוב אלא יש לומר שגם הזבוב הוה מעיקרא ולא בדקה ולא עיינה היטב ומאחר דאיכא בזבוב מיאוס לכך כעס עליה השתא בעבור הזבוב. ולפי זה נמצא מה שכעס עליה ומה שנאמר 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב שהוא מאוס אך לא כעס עליה בעבור הזבוב אלא עד שמצא הנימא כי קודם שמצא הנימא לימד עליה זכות דחזקה בודקת ורואה ועוסקת בנקיות והזבוב נפל אחר שהגישה הקערה ורק על ידי הנימא אתרע חזקתה ודין שהזבוב גם כן הוה מעיקרא ולפי זה פסוק 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב כמו שאמר רבי אביתר. ותירוץ זה אני אומר לפי האיכא דאמרי דסבירא ליה אידי ואידי בקערה נתרץ קושיא הנזכר באופן אחר ושוב ראיתי במהר"ם שיף ז"ל שכתב ואולי אחר שמצא נימא קפיד גם על הזבוב ותלאו בפשיעה גם כן עד כאן לשונו עיין שם. ועדיין הקושיא במקומה דגם בהכי נמצא דרחמנא הסכים עם רבי יונתן טפי דלפי דבריו מוכרח לומר פסוק וַתִּזְנֶה קאי על נימא שבה היתה עיקר ההקפדה אך בזה שכתבתי בס"ד נתיישבה הקושיא שפיר דלעולם על הנימא עצמה לא קפיד כלל כי אין בה מאיסות כדי שתחול ההקפדה עליה ומה שאמר נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד היינו דהקפיד על הזבוב כי על ידי שמצא נימא בטלה התנצלות שעשה לה מתחלה על הזבוב ולפי זה פסוק וַתִּזְנֶה לא קאי אלא על הזבוב כדאמר רבי אביתר. ודע דיש רמז לדבר רבי אביתר בכתוב כי סופי תיבות וַתִּזְנֶ ה עָלָי ו פִּילַגְשׁ וֹ [17] עולה מספר זְבוּב [17].

מַאי קָעָבִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר לֵיהּ עָסִיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. נראה ודאי לאו בפשוטן של הדברים הוה עסיק אלא ידוע הוא דכל הדברים והמעשים האמורים בתנ"ך יש בהם רמז בסודות עליונים וכאשר תמצא בפרשת וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית לו, לא) שכל הדברים ההם אמורים על עולמות עליונים וכולם סודות עמוקים כאשר פירש מקצתם באדרא רבא וזוטא ושאר מקומות וכן הענין כאן כל הדברים האמורים בפרשת פלגש בגבעה כולם מדברים בסודות עליונים ובאותם הסודות הוה עסיק קודשא בריך הוא במתיבתא דרקיעא ובכלל הזכיר דברי רבי אביתר ורבי יונתן שגם דבריהם אלו יש להם שייכות ומגע באותם הסודות.

זְבוּב בַּקְּעָרָה, וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אפשר דהיה דרכם שכל אותם שאין להם בעל יניחו סממנים בשער בית הערוה עד שיהיו השערות מכח הסמנים קשים כמחטים קטנים כדי שאם יבא אדם לאנוס אותם יהיה נזוק שיהיה כְּרוּת שָׁפְכָה והיא כשפרש בעלה ממנה הניחה הסממנים הנזכר ונעשו שערות בית הערוה כמו מחטים קטנים וקודם שבא לשכב עמה הסירה והעבירה אותם השערות אך שכחה נימא אחת וזה הבעל הרגיש בה ולא נזוק והקפיד משום דהואיל וזה הוא דבר סכנה היתה צריכה לדקדק היטב ואיך שכחה נימא אחת!

כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת פירוש מן האימה נולד אחר כך מכשול שלשה עבירות. ועון גִּלּוּי עֲרָיוֹת פרש רש"י משמשתו נדה והוא דוחק דיש אומרים נדה אינו בכלל עריות. ונראה לי בס"ד הכונה כיון דמטיל אימה יתירה אפשר שיכנס אצלה נואף ויבקש לשכב עמה מפני שמפחידה אם לא תרצה ילך אצל בעלה ויגיד לו ששכב עמה ומאחר דרואה טבע בעלה שהוא מטיל אימה יתירה חוששת פן יאמין לו ואז יסכים לגרשה אף על פי דמן הדין אין זה נאמן בכך ועל ידי כך תתרצה לשכב עם זה הנואף שהוא מפחידה בכך! וכבר הובאו מעשים כאלה בספרי שאלות ותשובות ונמצא פעם אחת שבא הנואף לחדר האשה שהיתה ישינה שם לבדה ואנס אותה והיא נתפחדה לצעוק ולסרב כי בעלה היה טבעו מר וקשה וחששה פן יאמר לה אם לא היה מקודם דברים מכוערים בינו לביניך לא היה בא פתאום לשכב עמך. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שמא ישבר או יגנב חפץ מן הבית ומחמת מוראו תפקיר עצמה לנאף כדי שתקח אתנן ותקנה תמורתו והרי זה נסתבב מחמת אימת בעלה נמצא נולד מן אימה יתירה עון גילוי עריות עד כאן דבריו נר"ו. ומה שאמר בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים על פי מעשה שהיה באחד שהיה קשה ומר לאשתו והיה מטיל אימה יתירה בתוך ביתו יותר מדאי פעם אחת היה כלי מלא חלב בשבילו לסעודתו והיה הכלי מגולה ובא נחש והטיל בו ארס והאשה ראתה את הנחש אצל הכלי ותכף ומיד בא בעלה לבית ולקח הכלי לשתות החלב ומחמת אימה גדולה שהיה מטיל עליה נתפחדה לומר לו אל תשתהו כי ראיתי הנחש היה אצל הכלי והוא היה מגולה פן יכעוס עליה ויכה אותה באומרו למה הנחת את הכלי מגולה ואחר ששתה מת כי היה בו ארס נחש וכן כיוצא בזה תהיה האימה יתירה סיבה לשפיכות דמים בר מינן.

עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר נראה לי בס"ד הגוף נקרא בית כנזכר בקהלת (קהלת יב, ג) וצריכין בני אדם ' בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה ' רוצה לומר בימי הזקנה שאז קרוב הוא ללכת לעולם הבא הנקראת שבת לדבר עם עצמן עם האיברים העקרים שבגופן שמהם יוצאים כל הפעולות הן לטוב הן להפך עִשַּׁרְתֶּם כלומר השלמתם את המלכות בעשר ספירות כי היא יצאה בסוד נקודה אחת מחמת העונות שלא יפגעו בה ולכן חייבין בני אדם להשלים אותה בעשר ספירות על ידי מצות ומעשים טובים ותורה ערבתם החסדים דגבורות בסוד המיתוק או עֵרַבְתֶּם רמז לשילוב שם הוי־ה ושם אדנ־י שצריך לשלב בכונות המיוחדים לכך ואם עשיתם כן אז הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר הוא סוד יחוד העליון של הוי־ה אהי־ה והוי־ה אלקים והוי־ה אדנ־י [250] שעולים מספר נר [250] שתהיה הארה זו בתמידות. ועיין מה שכתבתי במאמר זה לעיל במסכת שבת בס"ד [בֶּן יְהוֹיָדָע מַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף לד.] וראשי תיבות ג' דברים אלו נ ירות ע ירוב מ עשר 'נעם' רמז שצריך לומר בניחותא שידבר בנעימה ולא בקושי.