דף ביאור
מסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳
מסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־391 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ואם תימצי לומר גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו"ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע"ג דלא עבד איסורא כ"ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור:
לא קנסו בנו אחריו לשלם ואע"ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב:
לממוניה לפדותו מנכסיו:
והא איתיה ביד בנו:
שנתקווצה ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית:
נטייבה נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות:
נדיירה על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו:
שאינו ניכר הטומאה אינה ניכרת בפירות:
ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Gittin 44b · Sefaria
תוספות
שנתקווצה פי' ר"ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה:
נטייבה פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:) אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר"ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד:) ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין (לקמן גיטין נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (ב"מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה.
לחוצה לארץ יצא לחירות ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות (דף קי:) דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו:
Tosafot on Gittin 44b · Sefaria · CC-BY-NC
רשב"א
המוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות איכא למידק אמאי יצא לחירות דהאי [בנדפס: דהא] אי לא בעי למיפק בתריה לא נפיק כדתנן בפרק בתרא דכתובות ואין הכל מוציאין ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי לאיתויי עבד עברי שברח מחוץ לארץ לארץ דאמרינן לה זיל זבניה וכל שכן זה שהוא דר בארץ שאין מוציאין ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדאיתא בסמוך. ויש לומר דקנסוה חכמים שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. מיהו במשדל עבדו לצאת אחריו לדעת ויצא אין קונסים אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו.
או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידיה דמי פירש רש"י ז"ל דאי מאית או מגרש לה הדרי לה. ואיכא למידק דהשתא למאן דאמר הדין עמו אמרינן דלא הדרי לה אם רצה הבעל ליתן דמיה [בנדפס: יתן]. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמסתמא לגבותן היא הן עומדין ובדאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן במספיקין ולא קרו להו צאן ברזל אלא משום דמקבל ליה יוקרא וזולא כדאיתא בפרק איזהו נשך ואינן לחלוטין דבעל דאם מת אינן נעשים מטלטלין אצל בניו, ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאין הן בשן ועין לאיש וכמאן דקנו ליה דמו ומפקיע שחרורו מיד שעבוד האשה, ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאפילו עבדי מלוג לא נפקי לה, הרמב"ן זצ"ל.
אמר רב יוסף ניחזי אנן וכדתניא עבד שמכרו רבו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. קשיא לי ומאי קושיא והלא מכור הוא דבר תורה ואף על גב דקנסו חכמים למהדר זביני מכל מקום כיון דעבד של שני הוא דבר תורה לא סגיא בלא גט שחרור משני דאיסורא דאורייתא היא. וניחא לי, דעיקר דוקיא מדקתני משני ולא קתני משניהם, דאי הדרי אף מראשון צריך כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, אי נמי יש לומר דאי הדרי זביני כי מהדר ליה הוה ליה כמוכרו לו במעות שהוא מחזיר לו, ומראשון דוקא הוא צריך ולא משני.
Rashba on Gittin 44b · Sefaria
מאירי
יתבאר ביבמות פרק אלמנה שהמכנסת מטלטלים לבעלה בשומא אפרעך בנכסי צאן ברזל וגרשה או שמת שאם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה משום שבח בית אביה ומ"מ אם הדבר בהיפך ר"ל שהיא אומרת דמים אני רוצה והוא אומר טלי כלים אלו הבאים עמך ודאי אינו כופה אותה בכך שהרי קבלם עליו בשומא בדמים ותקנה הוא שתקנו לה משום שבח בית אביה אם היא רוצה בכך מעתה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל ודעתו לחזור לבבל והכניסה לו עבדים בצאן ברזל הרי זה ספק אם נדון אותה כמוכרתם בחוצה לארץ שמא הואיל והדין עמה כדידה דמי ואין כאן מכר או שמא הואיל ומ"מ הוא משתמש בהם כדידיה דמו ומה שאמר כיון דמשעבדי ליה לפירא לאו דוקא שהרי קנויין הם לו לגמרי עד שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אלא מאחר שהיא נוטלתם וכן שאין לבעל רשות למכרם לכתחלה כמו שיתבאר שם הוא קוראו כעין תשמיש פירות:
ולענין ביאור מה שאמרו בסוף השמועה תיבעי למאן דאמר הדין עמו כיון דהדין עמו כדידיה דמי או דילמא הואיל ולא קנו ליה גופייהו כדידה דמיין ודאי ראוי לתמוה למאן דאמר הדין עמו מה נשאר לה בהם עד שיאמר דלא קנו ליה גופייהו ועיקר הפירוש שאע"פ שהדין עמו ויכול לומר דמים אני נותן מ"מ כל שאינו נותן לה דמים ורוצה להכניס לה שום והיא רוצה לקבלם אינו יכול לדחותה אצל אחרים וכן כתבו חכמי הדורות שאינם נעשים מטלטלים אצל בניו ומעתה יש צדדין שאין קנינם ראוי ליקרא הגוף אצל הבעל ויש מעמידים סוגיא זו בעבדי מלוג ומבלבלים את השמועה בפירושין שאין להם ידים ורגלים ואין צורך בכך:
המוכר עבדו לסוריא הרי הוא כמוכרו בחוצה לארץ וכן הדין המוכר עבדו בעכו וכבר ביארנוה בפרק ראשון יתבאר ביבמות מ"ח ב' שהלוקח עבד מן הגוי ולא רוצה למול וליכנס בברית מצות שהעבדים חייבים בהם שמגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואחר כך מוכרו לגוי או לחוצה לארץ ומכל מקום אם התנה עמו מתחלה שלא יכופהו למול הרי זה מותר לקיימו כמה שירצה ולמכרו לגוי או לחוצה לארץ:
ממה שכתבנו למדת שאין האדון כופה את העבד לצאת עמו לחוצה לארץ וכן אמרו הכל מעלים לארץ ישראל ולא הכל מורידין יצא מאליו אחר רבו לסוריא או לחוצה לארץ ומכרו רבו שם לא איבד את זכותו ולא יצא לחירות בכך הואיל וכבר יצא במה דברים אמורים כשיצא רבו על דעת שלא לחזור שלא היה לו לעבד לצאת אחריו אבל אם היה דעת רבו לחזור ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו על הדרך שביארנו והוא שאמרו בזו לא הדרי זביני כלומר שהמקח קיים וכופין אותו לשחררו ומפסיד הדמים ולפי דרכך למדת שלא יצא לחירות על שהוציאו מארץ ישראל אע"פ שעשה שלא כהוגן וכן אתה למד דבר זה משמועת הכניסה לו עבדים שהזכרנו ומ"מ יכול העבד לכופו להחזירו לשם או שימכרהו למי שהוא דר שם:
המוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כלל והדמים חוזרין והוא שאמרו עליה הדרי זביני ולמדת שהלכה בזו כשמואל אלא שלענין ביאור אתה צריך לשאול היאך נסתפק רב ענן להיות דעתו של שמואל במה שאמר אינה מכורה כל עקר דלא הדרי זביני ר"ל אלא שתהא יוצאה ויפסיד הדמים אם כן היינו דרב יש מפרשים דהוה אמינא דאיכא בינייהו מכאן ועד סוף יובל שהרי סוף יובל משמט ולדעת רב מחזיק בה עד סוף יובל ולשמואל היה מפסיד מעכשו ואם הקנה לו בינתים מטלטלין אגבו לרב קנה ולשמואל לא קנה ומעות מיהא לא הדרי וקמ"ל דלשמואל בהא דיובל הדרי והלכה כשמואל:
Meiri on Gittin 44b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה דלא קנו ליה לגופיה דאי מיית או מגרש לה הדרי לה עכ"ל יש לדקדק בפירושו דהא למ"ד הדין עמו קיימינן ואליביה יוכל לסלקה במילי אחריני כדמוכח בריש פרק אלמנה לכ"ג וכנראה מפרש"י לעיל ויש ליישב (ד) דאי לית ליה מילי אחריני לא נפיק גופיה מרשותה ואם נתארמלה ונתגרשה דידה נינהו וק"ל:
בד"ה יוצא כו' ל"א גרסינן יצא עבד כו' ולא שבקיה לאסוקיה לכולה מתני' כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל לפי אותה גירסא גרסינן מכרו בלא וי"ו דמשמע היתירא דמכירה אתא לאשמועינן אבל לא ידענא מאי פריך לא סגיא דלא נפיק ובספרים ישנים ליתא האי ל"א בפרש"י כלל גם בפרש"י ישן שבידי בספר גופיה ליתא אבל הגיהו האי ל"א שם והגיהו לפי אותה גירסא מלת יצא בציר"י והשתא ניחא גם לפי אותה גירסא דפריך לא סגי דלא נפיק ודו"ק:
תוס' בד"ה נטייבה כו' ואור"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי כו' עכ"ל ומיהו אי הוה שביעית דרבנן לא הוה פסיקא לן להחמיר ביה כבמלתא דאורייתא כמו שכתבו התוספות לעיל ודו"ק:
בד"ה שנתקווצה כו' אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא כו' עכ"ל מיהו בנטייבה ודאי בארעא דחבריה נמי מקרי מלאכה הצריכה לגופה גם לענין שבת וק"ל:
בד"ה לח"ל יצא כו' ה"ד אי אזיל מנפשיה איבד כו' וי"ל דמיד כו' עכ"ל ולא משמע להו לישנא דמתני' מוכר לח"ל דהיינו לדעת רבו לחזור (א) כדלקמן ועוד דא"כ מאי מוסיף ר' אבהו אמתני' דידן וק"ל:
Chidushei Halachot on Gittin 44b · Sefaria
מהר"ם
גמ' אמר ר' אבהו עבד שיצא אחד רבו לסוריא ומכרו שם רבו יצא לחירות והתני ר' חייא איבד זכותו וכו'. יש להקשות לפי מה דלא ידע עדיין דר' אבהו איירי בדעת רבו לחזור למה יצא לחירות כשמוכרו לשני מה פשע בזה כשמוכרו ומה הפקיעו בזה מן המצות הלא אף אם לא מכרו היה בחוץ לארץ אצל רבו הראשון ונראה דיש לפרש דהמקשה ידע שפיר דר' אבהו איירי שדעת רבו הראשון היה לחזור לא"י ולכך כשמכרו שם כדי שישאר שם בח"ל יצא לחירות אלא דהוה סלקא אדעתיה דר' חייא דקתני איבד זכותו ר"ל ואינו יוצא לחירות על כרחך איירי נמי אפי' היכא דבדעת רבו הראשון לחזור דאל"כ פשיטא דאינו יוצא לחירות דמה פשע במכירתו דמה לי אם ישאר אצל רבו ראשון בח"ל או אצל רבו שני ולכך פריך מרבי חייא ומשני כאן שדעת רבו לחזור ר"ל דמתחלה כשיצא מא"י יצא על דעת לחזור וגם עתה כשמכרו דעתו לחזור ולכך קאמר ר' אבהו דיצא לחירות כשמכרו שם וכאן שאין דעת רבו לחזור ר"ל ר' חייא איירי דמתחלה כשיצא לא היה דעת רבו לחזור ואע"ג דעתה בשעת המכירה דעתו לחזור מ"מ הואיל ובשעת היציאה לא היה בדעתו לחזור ואע"פ כן הלך העבד אחריו מרצונו ולכך איבד העבד זכותו וכשמכרו עתה שם אינו יוצא לחירות וזה הפירוש מדוייק מפרש"י שפירש כאן שדעת רבו לחזור כשיצא על מנת כן יצא וכו' וק"ל:
רש"י ד"ה יוצא אחר רבו לסוריא וכו' עד ל"א גרסינן יצא עבד וכו'. נ"ל דלפי לשון זה היה גורס בברייתא יצא עבד אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו' משמע דכל עבד שיצא אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם לכך פריך לא סגי דלא מכרו וכך צריך לגרוס בגמ' לפי לשון זה ומשני אלא עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם פי' אם אירע כך וכך נ"ל בפירושו:
תוס' ד"ה נטייבה וכו' עד חרישה יתירא פי' דחרשה פעם אחת קודם שביעית ובשביעית חדשה עוד פעם אחרת:
בא"ד ואע"ג שהוא דרבנן ר"ל ומ"ש דגבי נתקווצה בשביעית קתני תזרע למוצאי שביעית וגבי נדיירה לא תזרע מאחד ששניהם דרבנן ותירץ דמ"מ חשיב טפי מלאכה מנתקווצה ולכך קנסו בה טפי:
ד"ה שנתקווצה כו' ואע"ג דפטר התם בארעא דחבריה ר"ל ואם כן נוקים לה חכא במחוברים ואיירי בשדה חבירו כדהתם הכא ליכא לאוקמי וכו':
Maharam on Gittin 44b · Sefaria
פני יהושע
תוספות בד"ה נטייבה פי' בקונטרס נזדבלה וקשה כו' ומפרש רבינו חננאל כו' דהוי איסור דאורייתא כו' ואור"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום כו' עכ"ל. לכאורה נראה דלפ"ז מצינן לפרש נמי כפירש"י ז"ל ואע"ג דשביעית באיסורא דרבנן איירי אפ"ה החמירו טפי מבשאר דוכתי בדאורייתא כדאשכחן נמי לר"מ לקמן בפרק הנזקין דף נ"ג דמחמיר בדרבנן טפי מבדאורייתא לענין קנס שוגג אטו מזיד דבדאורייתא לא קניס ובדרבנן קניס ואפ"ה מחמיר לענין שביעית לקנוס שוגג אטו מזיד אע"ג דלא גזיר לענין שבת אלמא דשביעית חמירא מכל איסורין ואי משום דנטייבה איסורא דרבנן היא אדרבא בדרבנן מחמרינן טפי וכ"ש הכא דאיכא תרתי אלא דנראה דכר"י קי"ל שמחמיר טפי בדאורייתא כדמשמע בסוגיא דשמעתין דאמר את"ל צרם אוזן בכור קנסו משום דמדאורייתא אלמא דלענין קנסא נמי חמירא איסורא דאורייתא א"כ קושיית התוספות במקומה עומדת אף לפר"ת וק"ל:
Penei Yehoshua on Gittin 44b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה קנייה רבו שני וכו' דהדרי צ"ל דלא הדרי:
Gilyon HaShas on Gittin 44b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף מ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־391 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 133 מילים
נפתחת ב״וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וָמֵת…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית, תִּזָּרַע…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, נָקְטִינַן: הֱטִיבָהּ…״
- קטע 434 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ,…״
- קטע 541 מילים
נפתחת ב״אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ: תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״וְהָא תַּנְיָא: ״מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי״ – יָצָא, ״לְאַנְטוֹכִי…״
- קטע 714 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ…״
- קטע 816 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה…״
- קטע 910 מילים
נפתחת ב״תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ, תִּיבְּעֵי לְמַאן…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ – כֵּיוָן…״
- קטע 1122 מילים
נפתחת ב״וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ – כֵּיוָן…״
- קטע 1224 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן:…״
- קטע 1311 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר, כָּאן…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא –…״
- קטע 1525 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ…״
- קטע 1629 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב עָנָן, שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל…״
- קטע 1713 מילים
נפתחת ב״בַּחֲדָא – הָדְרִי זְבִינֵי, וּבַחֲדָא – לָא…״
- קטע 1836 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: נִיחְזֵי אֲנַן, מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳ · קטע 5 — “…שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פְּעָמִים…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳ · קטע 18 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: נִיחְזֵי אֲנַן, מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳ · קטע 16 — “…שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי: חֲדָא – הָךְ; וְאִידָּךְ…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת גיטין דף מ״ד עמוד ב׳ · קטע 4 — “אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, וָמֵת –…”
לשון המקור
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וָמֵת – לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, הָכָא מַאי? לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן – וְהָא לֵיתֵיהּ; אוֹ דִילְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן – וְהָא אִיתֵיהּ?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית, תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה – לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, נָקְטִינַן: הֱטִיבָהּ וָמֵת – בְּנוֹ זוֹרְעָהּ. אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, וָמֵת – לָא קְנַסוּ רַבָּנַן בְּנוֹ אַחֲרָיו. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּקְנָסָא דְּרַבָּנַן הִיא – לְדִידֵיהּ קַנְסוּהוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ: תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פְּעָמִים יָצָא, וּפְעָמִים לֹא יָצָא. כֵּיצַד? אָמַר: ״פְּלוֹנִי עַבְדִּי מְכַרְתִּיהוּ לִפְלוֹנִי אַנְטוֹכִי״ – לֹא יָצָא. ״לְאַנְטוֹכִי שֶׁבְּאַנְטוֹכְיָא״ – יָצָא.
וְהָא תַּנְיָא: ״מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי״ – יָצָא, ״לְאַנְטוֹכִי הַשָּׁרוּי בְּלוֹד״ – לֹא יָצָא!
לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָא דְּאִית לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, מַהוּ?
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ, תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ.
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ – כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמָּהּ, כְּדִידֵהּ דָּמוּ; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדִי לֵיהּ לְפֵירָא, כְּדִידֵיהּ דָּמוּ?
וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ – כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמּוֹ, כְּדִידֵיהּ דָּמוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא קָנֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ – כְּדִידֵהּ דָּמוּ? תֵּיקוּ.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן: עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ שָׁם רַבּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ!
לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר, כָּאן שֶׁאֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר.
וְהָתַנְיָא: יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא – ״יוֹצֵא״?! לָא סַגִּי דְּלָא נָפֵיק?! וְהָתְנַן: וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין!
אֶלָּא יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ רַבּוֹ שָׁם; אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר – כּוֹפִין אוֹתוֹ, וְאִם אֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ.
אָמַר רַב עָנָן, שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי: חֲדָא – הָךְ; וְאִידָּךְ – דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ; רַב אָמַר: מְכוּרָה, וְיוֹצְאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ מְכוּרָה כׇּל עִיקָּר.
בַּחֲדָא – הָדְרִי זְבִינֵי, וּבַחֲדָא – לָא הָדְרִי זְבִינֵי; וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִיחְזֵי אֲנַן, מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. שְׁמַע מִינַּהּ קַנְיֵיהּ רַבּוֹ שֵׁנִי, וְלָא הָדְרִי זְבִינֵי; וְכִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם אֵינָהּ מְכוּרָה – וּמָעוֹת חוֹזְרִין.