מסכת גיטין דף כ״ח עמוד ב׳

שמא מת לא חיישינן דאוקמינן אחזקה שהניחו חי וגבי כהן שהלך למדינת הים כיון שלא גירשה אינה נאסרת אא"כ מת אבל זו שנותן לה גט על מנת שיחול שעה א' קודם למיתתו לשמא ימות מיד ודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי:

והא נוד לדידך דבעית לאוקמי לדברי הכל והא נוד דהאי דאסרי ליה לשתות משום שמא ימות הוא ופליג ר"מ ואמר לא חיישינן:

ערביך ערבא צריך שמא השומר עצמו יפשע:

שמא מת לא חיישינן ומתני' דברי הכל וברייתא דהרי זה גיטך תנאי היא פלוגתא דר"מ וחבריו:

והא בעינא סמיכה ותניא בת"כ ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו:

בקרבן נשים אשה ששגגה בכרת ושלחה חטאתה דגבי סמיכה תניא (קדושין דף לו.) דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות:

וצריכא למיתני תלתא בבי במתניתין בחזקת שהוא קיים:

דזימנין דלא אפשר שהיא עניה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות:

והא בעי סמיכה אע"ג דסמיכה לא מעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחלה וכן פריך בפ' התערובות (זבחים דף עד:) אהא דתנן התם קדשים בקדשים יקרב לשם מי שהוא והא בעינא סמיכה ומשני בקרבן נשים וכן בפסחים פרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני אף על פי שיכולים להביא ולהתנות במותר הפסח אפ"ה פטורין משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר פסח בעי סמיכה ולא אמרינן יעשו בלא סמיכה דלכתחלה אין לעשות בלא סמיכה כדפרישית וקשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב.) אמרינן דכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא קפיד אסמיכה וליכא למימר דסמיך אבראי דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לג.) מסקינן דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ואפילו למ"ד ביאה במקצת לא שמיה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולין (גז"ש) אמרינן כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס דכל כחו בעינן וליכא לאוקמי בעוף דעוף לאו זבח הוא ובבכור ומעשר נמי ליכא לאוקמי דהא כל הזבחים קאמר ולא בקרבן נשים משום ערל ויש לומר דהכא כיון שיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה וכן בפרק התערובות (שם דף עד:) יש לו תקנה ברעייה דהכי נמי מפליג התם גבי אשם משום דאית ליה תקנה ברעייה ובפרק האשה נמי כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא לא עשו חכמים תקנה דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה אבל ערל וטמא מיירי כגון שאין לו תקנה להמתין כגון. שמתו אחיו מחמת. מילה דאי אפשר לימול בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלויה בעצמו אי נמי כגון שהיה עובר בבל תאחר אם היה ממתין וכן ההיא דתנן בשקלים (פ"ז מ"ד) ומייתי לה בפ"ב דקדושין (דף נה.) בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים התם נמי אין תקנה אחרת לאותם קרבנות אלא שיקריב בלא סמיכה וכן יורש שמביא קרבן אביו אע"פ שאינו סומך וא"ת והא דתנן בפ' דם שחיטה (כריתות כג.) ושניהם מביאים חטאת אחת ובפרק שני נזירים (נזיר דף נז.) שמביאים קרבן אחד בתנאי אלמא מייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מאי שנא מההיא דפרק האשה ויש לומר דודאי תקנו חכמים שמביאים קרבן אחד מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו וא"ת בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף סב:) אמרינן השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו והיכי עביד הכי והא בעי סמיכה דמדקתני מניף משמע דאיירי בשלמים ובקרבן נשים ליכא לאוקמי דהא תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה ודוחק לאוקמי בערל וטמא וי"ל דמיירי ביורש וכרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך והכא דלא משני ביורש משום דחטאת תנן ובהתערובות (זבחים ע:) תנן כל הזבחים דמשמע אפילו חטאת וא"ת ערל וטמא וכל הנהו דאין ראויין לסמוך נהי דסמיכה לא מעכבא נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ויש לומר מדדרשינן בתורת כהנים (ויקרא טו) וכי יטהר הזב מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד מדממעטינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד:) טמא מראיה מובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה:

אבל חטאת לא ליעול חולין לעזרה וא"ת והלא חטאת העוף באה על הספק כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ע.) ויש לומר דאדם עצמו בדין הוא שמביא על הספק כדי לפטור עצמו אבל הכא לשליח אין להביא חולין לעזרה מספק:

פורסי שנמג פירש ר"ח דיין גדול שלהם:

וקתני ישיאו את אשתו מהא דקתני קומנטריסין של עובדי כוכבים אל ישיאו את אשתו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי ליה לא מצי לאקשויי דאיכא לאוקמי לברייתא מיקמי דליחתם פורסי שנמג ועוד אומר ר"י דדלמא הא דעובד כוכבים מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעי בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא מהימן:

גמרא ואי אשמעינן תרומה דזימנין דלא איפשר אבל חטאת מספיקא לא ליעייל חולין לעזרה צריכא. פירש אחטאת בהמה של קרבן נשים קא יהיב טעמא ולא אחטאת העוף דחטאת העוף על הספק הוא בא כדאיתא בפרק בתרא דנדה (ע, א) דאמרינן התם שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן ומת אחד מהם כיצד הוא עושה נותן כל נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הספק, והכא צריכותא דחדא מינייהו נקט, וכן נמי דלחטאת העוף איכא צריכותא דהוה אמינא מספיקא לא ניכול מליקה צריכא וכדאיתא בנזיר (נט, ב) דחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת דתרתי לא שרינן חולין לעזרה ונבילה כדאיתא התם.

מתני' עיר שכבשו כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים. ירושלמי: רבי זעירא רבי אבא בר זבדא רבי יצחק בר חקולא בשם רבי יודן נסייא, ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הם. ועוד הוסיפו עליהן את שגררתו חיה ואת ששטפתו נהר ואת שנפלה עליו מפולת.

גמרא אמר רב יוסף לא שאנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמרו דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה. ואין נותנין חומרי חיים.

ואמר ליה אביי בבית דין של אומות העולם נמי שקלי שוחדא ואמר ליה כי שקלי שוחדא מיקמי דליחתים פרוסי שנמג. ופירש רבינו חננאל זצ"ל הדיין הגדול שלהם, דאחר כן לא מקבלי שוחדא לאצוליה דזילא ביה מילתא.

תא שמע [שמע] מבית דין של ישראל שהיו אומרין איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואוקמינא לה ב נהרג ממש ומת ממש. ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיאו את אשתו.

ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן הני מילי במילתא דלא שייך בה אבל במילתא דשייך בה עביד לאחזוקי שקרייהו. דמשתבחין בעיר אשר כן עשו, וכן הלכתא.

איכא דאמרי אמר רב יוסף לא שאנו אלא בבית דין של אומות העולם. כלומר דמקבלי שוחדא וכו' וכיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא בגמרא כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטינן לחומרא ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואפילו חתים פרוסי שנמג דהא ללישנא בתרא לא מפלגינן בין חתים בין לא חתים פרוסי שנמג ואיכא למימר דללישנא בתרא אפילו חתים מקבלי שוחדא. והרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פרק יג, הלכה י"ג) נראה שפסק כאיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם, אבל בבית דין של ישראל לא, דכיון דנגמר דיניה לא חיישינן דילמא בתר הכין חזו ליה זכותא, דמילתא דלא שכיחא היא, שכך כתב והיוצא ליהרג מבית דין של גויים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים.

ופירשו בגמרא שלכך הוצרך דבר זה לומר בשלשתם ר"ל בגט ובתרומה ובחטאת דאי אשמעינן גט משום דלא איפשר כלומר דאי חיישת למיתה אין לך מביא גט בעולם וישארו עגונות אבל תרומה דאיפשר בחולין אימא לא צריכאי ואי אשמעינן תרומה משום דזימנין דלא איפשר כגון שהיא עניה וצריכה לחזר על הגרנות אבל חטאת מספיקא לא נעייל חלין בעזרה קמ"ל וא"ת תינח בקרבן נשים אבל בחטאת העוף מיהא הרי אמרו שמביאין חטאת העוף על הספק וכמו ששנינו באחרון של נדה ע' א' שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וקירב קרבן של אחד מהם ולא הספיק להקריב האחד עד שמת אחד מהמצורעים שני מה תהא עליו אמר להם כותב כל נכסיי לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף על הספק וכן שבמסכת נזיר כ"ט א' שאלו מנין לחטאת העוף שאינה נאכלת יש להשיב שאעפ"כ הוצרכה כאן ללמדה דדילמא התם הואיל ולשם ספק מקריבין אותה אין בה ודאי חלין בעזרה והרי הוא כמתנה אם חטאת הוא הרי חטאת ואם לאו יהא נדבה אבל כאן לימד שמקריבין אותו בתורת חטאת העוף הבא על הודאי:

משנה שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקום ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון בחזקת שהן קיימים אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא להרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' ספינה המטרפת הוא שיסער עליה הים ולא יוכלו המלחים להמשיכה לפי כונתם לחוזק ההסתערות וישארו חיים והספינה שנאבד בים היא שתשבור ותעמוד על פניו כמשפט וזה כלו מבואר:

אמר המאירי שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום כלומר ועדיין לא כבשוה ועל ספינה המיטרפת בים כלומר שהים סוער עליה ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם מפני סערו של ים אלא שכל הכלים קיימים ועל היוצא לידון ר"ל לשמוע גמר דינו נותנין בחזקת שהוא קיים שמן הסתם לא נכבש העיר ולא תאבד הספינה ואין היוצא נידון למיתה אבל עיר שכבשוה כרקום בחזקה אע"פ שלא נתבררה מיתת האנשים שבתוכה וכן ספינה שנאבדה בים ר"ל שנשברו כליה ולא נשאר שם משוט ולא קברניט אע"פ שהספינה עדין על פני המים והיוצא ליהרג ר"ל שכבר נגמר דינו ויוצא ליהרג על פי הגמר דין נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ובת ישראל לכהן מחזיקין אותו כמת ולא תאכל בתרומה ובת כהן לישראל ואין לה זרע ממנו מחזיקין אותו כחי ולא תאכל בתרומה ובתלמוד המערב הוסיפו עליהם מי שגררתו חיה רעה ומי ששטפו נהר ומי שנפלה עליו מפולת:

וביוצא ליהרג מיהא נאמרו בו בגמרא שני לשונות בשם רב יוסף והוא שאמרו תחלה לא שאנו כלומר דביוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים אלא ביוצא ליהרג בדיני ישראל דזימנין דחזו זכותא ומהדרי ליה אבל בדיני אומות העולם כיון דגמר דיניה מקטל קטלי ליה בודאי ואין נותנין עליו חומרי חיים כלל ולשחדא לא חיישינן דכי שקלי דוקא מקמי דלחתם פורסי שנמג והוא השופט הגדול ולשון פורסי שופט כלומר מתקן הענין ומוציאו לאור מלשון פורסא דמילתא האמור בפרק השולח שפירושו תקון הענין ולשון שנמג פירושו פסק דין ויש מפרשים אותו על השופט ופירושו שונא מעיג ולעג כלומר שאחר חותמתו אין להשיב והקשו לו ממה שאמרו בראשון של מכות שמי שנגמר דינו וברח כל מי שיעמדו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלני על ידי עידותם של פלני ופלני יהרג ואין צריכים לדונו כבתחלה אלמא אין חוששין שמא ראו לו זכות ותירץ בורח שאני שסתם הדבר לא מראיית זכות אירע כן וכן הלכה אלא שיש בו קצת תנאים ביארנום בראשון של מכות במשנת י"ב וחזרו והקשו ממה שאמרו מבית דין של ישראל כלומר כל שבאו עדים שמת פלני בבית דין ישראל ר"ל מיתת עצמו כגון לקה ושנה וכנסוהו לכיפה והעידו שמת שם או נהרג פלני בבית דין פלני באחת מארבע מיתות ישיאו את אשתו מקומנטריסין של אומות העולם כלומר אם העידו שמת או נהרג בבית דין של אומות העולם ומת ר"ל מיתת עצמו וכגון דשדו ליה לקמוניא חלילא שמניחין אותו למות שם או נהרג בשאר דיניהם אל ישיאו את אשתו ומאי מת ומאי נהרג אילימא מת ממש נהרג ממש על הדרך שפירשנו באומות העולם אמאי לא והרי גוי מסיח לפי תמו משיאין על פיו אלא מת פירושו יוצא למות ר"ל ליכנס לכיפה בישראל או לקימוניא חלילא בגוים ונהרג פירושו יוצא ליהרג כגון בארבע מיתות בישראל ואי זו מיתה בגוים ובישראל ישיאו דלא חיישינן לחזו ליה זכותה וקשיא לרב יוסף ותירץ מת ממש נהרג ממש ובגוים לא דמילתא דשיכי בה כזו שמתפארים בהריגתם בדין עבידי למימר נהרג לכל יוצא לידון אע"פ שאינו יוצא מדין ליהרג:

ובלישנא בתרא לא שאנו דנותנין עליו חומרי חיים אלא בבית דין של אומות העולם דשקלי שוחדא אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל שראיית זכות אחר גמר דין לא שכיחא ואין חוששין לה וסייעו מההיא דכל מקום שיעמדו שנים והשיבו שאין סיוע מכאן דבורח שני וכן סייעוהו מההיא דמבית דין של ישראל והשיבו גם כן שאין מכאן סיוע דמת מת ממש וכו':

ורוב פוסקים פסקו כלישנא בתרא וביוצא ליהרג על ידי גוים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ובמעידים שפלני נהרג באומות העולם אין משיאין דכל דשיכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו ואין צריך לומר ביוצא ליהרג אבל בישראל אף ביוצא ליהרג משיאין ויש פוסקין לחומרא ובין בבית דין של ישראל בין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים:

ולענין משנתנו בתלמוד המערב חלקו בה בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת שבכרקום של מלכות אחרת שהם כליסטים אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ואם כן משנתנו בכרקום של אותה מלכות והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

בתוס' בד"ה והא בעי סמיכה כו' וליכא למימר דסמיך אבראי כו' עכ"ל מיהו הך דהכא ודאי דלא ניחא לאוקמא בהכי שיהא המשלח סומך בביתו ברחוק מקום וק"ל:

בא"ד השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף כו' ודוחק לאוקמא בערל וטמא כו' עכ"ל דאי בערל וטמא איירי למה ליה למנקט ממדינת הים וק"ק דמתני' דהכא השולח חטאתו ממדינת הים כו' אמאי לא מתוקמא בערל וטמא והא דנקט ממדינת הים לאשמועינן בחטאת דלא חיישינן לשמא מת וה"ל חטאת שמתו בעליה ויש ליישב דודאי הוה מצי לאוקמא בערל וטמא אלא דניחא ליה לאוקמא אף בטהורים בנשים ובמולים בחטאת עוף ודו"ק:

בא"ד בת"כ מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות בפ' התערובות וכמו שכתב מהרש"ל ומזה המקרא נלמד דטמא משלח קרבנותיו ומיניה דהוא הדין לערל וכל הנהו דאין ראוין לסמוך דאין סמיכה מעכבת בהן וק"ל:

בד"ה וקתני ישיאו כו' לאוקמי לברייתא מקמי דליחתום פורסי שנמג כו' עכ"ל ק"ק (א) לפי זה מאי דוחקיה דרב יוסף דמוקי מתני' דוקא בב"ד של ישראל הא איכא לאוקמי אפילו בב"ד דעובדי כוכבים ומקמי דליחתם פורסי שנמג כדמוקי לברייתא אבל בתי' שני שכתבו התוס' ניחא דברייתא איירי שדייני עובדי כוכבים מעידין כן איש פלוני מת אבל מתני' דקתני ועל היוצא לידון לא איירי אלא בעידי ישראל שאומרים כן וק"ל:

תוספות בד"ה והא בעי סמיכה אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחלה עכ"ל. נראה דעכשיו נמי ס"ד מ"ש בסוף דבריהם דא"א לומר דבדיעבד נמי פסול בלא סמיכה מטעם כל שאינו ראוי לבילה מדגלי קרא בטמא דמייתי קרבן אע"ג שאין ראוי לסמיכה אלמא דלענין סמיכה לא שייך לפסול בשביל שאינו ראוי לכך הוצרכו לפ' כאן דהא דקאמר והא בעינן סמיכה היינו דלכתחלה מיהא איכא איסור להביא בלא סמיכה ולבטל העשה בידים ונראה דאיסורא מדאורייתא נמי איכא ולפ"ז הא דמקשו התוספות מההיא דערל וטמא משלחין ולא קפיד אסמיכה ע"כ לאו אערל וטמא גופא קשיא להו דהא גלי קרא בהדיא בטמא דאפילו לכתחלה משלח קרבנותיו כמ"ש התוספות בסוף הדיבור מקרא דובאת שמה אלא דעיקר קושייתם בזה הוא להיפך דנימא מדגלי קרא בערל וטמא דאפילו לכתחלה א"כ נילף מיניה בכל דוכתי דאפילו לכתחלה יכול להביא ולשלוח אע"פ שלא יוכל לקיים מצות סמיכה וע"ז משני התוס' דמהתם ליכא למילף דאיירי בענין שא"א להמתין וא"כ לא שייכא האי עשה לגבייהו משא"כ היכא שאפשר לקיים העשה אסור מיהא לכתחלה כך נ"ל לפרש דבריהם דלענין איסור דאורייתא איירי ולא ניחא לי לפרש דתקנתא דרבנן בעלמא היא שאין להביא בלא סמיכה היכא דאפשר דא"כ היא גופא תיקשי מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הא בעי סמיכה דהא לא אשכחן תקנה זו בפירוש בשום מקום ואדרבא בכמה מקומות שהביאו התוס' משמע שאין איסור כלל בדבר וההיא דחמשה שנתערבו פסחיהם נמי לא קתני בהדיא בברייתא האי טעמא דסמיכה אלא סתמא דתלמודא בעי למימר ה"ט מעיקרא ומסקנא לא קיימא הכי אע"כ כדכתיבנא דמעיקר הדין איירי התוס' ומדאורייתא כנ"ל. אבל אכתי קשה לי היאך אפשר לומר דמדאורייתא אסור לשלוח לכתחלה על ידי שליח כיון שאין יכול לקיים מצות סמיכה ומ"ש מביכורים דאשכחן נמי כה"ג דנהי דקריאה לא מעכבא בהו מ"מ ראויין לקריאה בעינן ואפילו בדיעבד אמרינן כל שאינן ראויין לקריאה ירקבו כדאיתא פרק אלו הן הלוקין ואפ"ה אמרינן דמותר לשלוח ביכורים ע"י שליח אע"ג דמביא ואינו קורא וכתבו התוספות בפרק הספינה בשם הירושלמי דהיינו דוקא היכא שהיה בדעתו מעיקרא לשלחן ע"י שליח אבל הא דירקבו היינו כשהיו ראויין לקריאה מעיקרא ונדחו וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו כיון דבביכורים אפילו בדיעבד פסולין מטעם כל שאינו ראוי ואפ"ה שרי לכתחלה ע"י שליח כשהיה דעתו לכך כ"ש בסמיכה דגלי קרא בהדיא דאף כל שאינו ראוי לסמיכה לא מעכב ביה ומצינן נמי דאפילו לכתחלה הערל וטמא משלחין א"כ מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות דלכתחלה אין לשלוח הקרבן ע"י השליח אף ע"ג דבתחלה בשעת הפרשה היה בדעתו לשלוח ע"י שליח דומיא דמתני' דהכא ונראה לי דשאני סמיכה מדכתיב וסמך ונרצה לו לכפר עליו וילפינן מיניה שאם עשה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו כאילו לא כיפר והיינו לענין עשה דסמיכה כדאיתא פ"ק דזבחים וקשיא לן ל"ל קרא אי ס"ד דקאי הבעלים בעזרה בשעת שחיטה ולא סמיך פשיטא לן דעביר אעשה דסמיכה דבעמוד וסמוך קאי ואע"ג דעולה מכפרת על חייבי עשה האי עשה דסמיכה הו"ל עשה דלאחר שחיטה ופשיטא דלא מכפר כדדייק הש"ס שם פ"ק דזבחים אלא ע"כ דהאי שאם עשאו לסמיכה שירי מצוה היינו דליתנהו לבעלים בעזרה אלא ששלח הקרבן על ידי שליח והיא גופא אתי לאשמעינן דלכתחלה אין לשלוח על ידי שליח ואם שלח נהי דקרבן כשר אפילו הכי לא כיפר עשה דסמיכה גופא ומשו"ה לא משמע לתלמודא לחלק בין אם היה בדעתו לשלוח ע"י שליח בשעת הפרשה או לא ודוקא לענין ביכורים מחלק הש"ס בכה"ג תדע דהא לענין בלילה גופא במנחה לא אשכחן דמחלק הש"ס לענין כל הראוי לבילה בין היה בדעתו לכך בשעת הפרשה או לא דבכל ענין מיקרי אין ראוי לבילה כן נ"ל נכון ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

בא"ד וי"ל דודאי תקנו חכמים כו' אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים עכ"ל. נ"ל לפרש דבריהם דלענין חטאת עיקר הקרבן לא הופרש אלא לתקן הספק וא"כ מעיקרא לא שייך סמיכה כלל לגבי האי קרבן ותקנו חכמים להביאו בלא סמיכה כיון דא"א בענין אחר משא"כ לענין פסח דאין תקנה אלא לבקש אנשים אחרים שיש להם בודאי מותר פסח כדאיתא שם להדיא בפרק האשה דאין מפרישין תחילה למותרות וא"כ אותו מותר הפסח ודאי עיקר דינו והפרשתו כדי לסמוך עליו וא"כ לא רצו חכמים לתקן שיביאוהו ג"כ על ספק פסח דאם כן אתה מפקיע הקרבן מותר הפסח ממצות סמיכה המוטלת עליו ולמאי דפרישית בסמוך היה באפשר לומר דאף בדיעבד יש לפסול הקרבן מטעם שאינו ראוי כדאמרינן גבי ביכורים כשהיו מתחלה ראוין לקריאה ונדחו אח"כ משום שאינו ראוי אמרינן ירקבו וה"נ דכוותיה ולא דמי לערל וטמא ומשלח קרבנותיו דבתחלה לא היה ראוין כלל ולא שייך לפסול מטעמא דכל שאינו ראוי כדמשמע גבי ביכורים דשליח מביא ואינו קורא כמ"ש התוספות שם בשם הירושלמי כך היה נ"ל לכאורה לולא דקשיא לי האי דאם לא בלל דמשמע דכל שאינו ראוי לבילה פסול אף ע"ג דמתחלה אינו ראוי ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת ערל וטמא כו' נימא כל שאינו ראוי כו' וי"ל מדדרשינן מזובו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק הא דקי"ל בעלמא כל שאינו ראוי מעכב וכתבו התוספות בכמה דוכתי דמסברא שמעינן לה וא"כ נילף מהכא דגלי קרא בהדיא דאף כל שאינו ראוי אינו מעכב ולולא דברי תוס' היה נ"ל לומר דההיא דכל הראוי לבילה לאו מסברא אתיא אלא מהאי ענינא דבלילה גופא ילפינן מדשני קרא תריסר זימני למכתב בלולה בשמן כדאיתא פרק ב' דמנחות ונהי דלית לן לומר דבכל גווני אם לא בלל פסול מדלא כתיב בל' ציווי כמ"ש התוס' שם אע"כ לאשמעינן דמעכב מיהא כל שאינו ראוי ומינה ילפינן לכל התורה כולה דכל שאינו ראוי מעכב וליכא למילף מסמיכה לקולא דהא קי"ל קולא וחומרא לחומרא מקשינן כנ"ל לולא שהתוספות בכמה דוכתי לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד מדדרשינן מזובו כו' ועוד מדממעטינן בפ"ק דחגיגה כו' עכ"ל והא דלא מייתי מדדרשינן ידו ולא יד שלוחו במסכת מנחות ובפ"ק דתמורה והביאו רש"י בשמעתין אלמא דיכול לשלוח הקרבן ע"י שליח אלא דאיכא למידחי דהתם איירי שהבעלים עמו בעזרה דהו"ל ראוי לסמיכה וקס"ד דשרי ע"י שליח כמו בשחיטה עצמה קמ"ל קרא דלא ואפ"ה הקרבן כשר משום דהו"ל ראוי לסמיכה ע"י עצמו ועי"ל דאי לאו קרא דממעט שלוחו הו"א דשרי ודאי לשלוח הקרבן ע"י שליח כיון דמקיימת מצוה סמיכה ע"י השליח דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ואשמעינן קרא דמצות סמיכה לא מקיימא ע"י שליח וא"כ ממילא אמרינן מסברא דאף לשלוח הקרבן ע"י שליח אסור לכתחלה משום מצות סמיכה ודוקא בערל וטמא שרי כנ"ל ודו"ק:

במשנה ג' דברים אמר ר"א בן פרטא כו' ועל ספינה המטורפת בים ופירש"י ועדיין לא טבעה עכ"ל. משמע מזה דסיפא דספינה שאבדה בים היינו שטבעה ממש בים ויש לדקדק א"כ אמאי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה דהא במים שאין להם סוף נפל וקי"ל אם ניסת לא תצא וכתבו התוס' הטעם דהא דלא אמרינן סמוך מיעוט הניצולים לחזקת א"א היינו משום דהניצולים הו"ל מיעוטא דמיעוטא ואפילו לכתחלה היה ראוי להתיר אלא משום חומרא דא"א החמירו לכתחלה וא"כ לענין תרומה אמאי לא אזלינן בתר רובא וכ"ש הכא דאיכא רובא דרובא כמ"ש בשם התוספות והביאו הרא"ש ז"ל בדוכתי טובא והנראה מזה דאין לחלק בין איסור א"א לאיסור תרומה אי משום דאמרי' לעיל תרומה אפשר בחולין וא"כ יש להחמיר יותר משאר איסורים או משום דגזרינן בדידה אכילת תרומה משום נשואין דאי לא הא לא קיימא הא ובזה נתיישב מ"ש התוספות בסמוך מהא דלא דייק הש"ס להקשות על רב יוסף מהא דקתני מקומנטריסן של עובדי כוכבים אל ישיאו את אשתו כו' ואי ס"ד דלענין א"א יש להחמיר יותר מלאכילת תרומה א"כ אין מקום לדבריהם דהא בלא"ה לא מצי לאקשויי מסיפא דקתני אל ישיאו דלענין איסור א"א החמירו כמו במים שאל"ס אבל מרישא מקשה שפיר מכח כ"ש אלא ע"כ דסברת התוספות דאין לחלק אח"ז ראיתי בתשובת הריב"ש סי' שע"ט שמפרש לסיפא דמתני' דספינה שאבדה היינו שטבעה ממש אלא שלא עמד עד שתצא נפשו ומשמע מדבריו דבעמד עליו עד שתצא נפשו הוא בחזקת שמת לענין תרומה ושאר דברים דאיירי במתני' ודוקא לענין איסור א"א לחוד החמירו במים שאל"ס וא"כ קשיא לדבריו מלשון התוס' שכתבתי ויש ליישב ואין להאריך. מיהו כ"ז לפירש"י אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו כתב דסיפא דספינה שאבדה היינו שנשברו הכלים והמנהיגים ונשארה הספינה ע"פ המים ומשמע מדבריו גם כן דבטבעה מותרת לאכול בת ישראל לכהן דבחזקת מת הוא ודוקא לענין איסור אשת איש החמירו לכתחלה וצ"ע:

גמרא א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל כו' וכתב מהרש"א זצ"ל קצת קשה מאי דוחקיה לאוקמי דוקא בב"ד של ישראל דהא איכא לאוקמי אפילו בב"ד של נכרים ומקמי דליחתום פורסי שנמג כמ"ש התוס' בד"ה וקתני דאיכא לאוקמי ברייתא בהכי. ולענ"ד דמתני' ליכא לאוקמי בהכי דמקמי דלחתום לא הוי קרי ליה יוצא ליהרג שהרי אין מוציאין אותו להריגה עד לאחר דליחתום דמקמי הכי מסתמא מקבלי שוחדא משא"כ בברייתא איכא לאוקמי בהכי כיון שלשון יוצא ליהרג האמור בברייתא הוא לשון הקומנטרסין ואינהו עבידי לאחזוקי שקרייהו ושוויין לנפשייהו דלא מיקבלי שוחדא וא"כ כל שנגמר הדין יוצא ליהרג קרי להו וק"ל:

תוס' ד"ה והא בעי סמיכה כו' דבהבאת קרבן איירי עיין מו"ק דף טו ע"ב תוס' ד"ה אחרי. ועיין בטורי אבן מגילה דף ח ע"א ד"ה מזובו: