מסכת גיטין דף כ״ה עמוד א׳

קטן ואנפיליא קילצו"ן של בגד לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה ואם לא יחפוץ האיש וגו':

חוץ מן האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונה אבל אינך כולהו אפי' ריח הגט אין בהם ולא דמו למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דההיא לההוא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב:

אפילו אחרון אינו פוסל דאין ברירה:

לקוחות הן דאין ברירה דאיכא למיחש חלק שנטל זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לקיחה וחוזר ביובל לתחילתו משום מצות יובל והדר שקליה כדמעיקרא:

דלחומרא מחזירין חומרא היא ואי נמי הוה מספקא ליה אזיל לחומרא אבל אינו פוסל קולא הוא ואי לאו דפשיטא דאין ברירה לא אזיל לקולא:

אי נמי כתחילה כשם שמתחילה היתה בלא חלוקה לאיש אחד כך יחזור ביובל לאיש אחד וטעמא לאו משום דאין ברירה הוא:

לאיזו שתצא בפתח תחילה יהא הגט לשמה ושמותיהם היו שוין:

מהו יש ברירה או אין ברירה:

קטן ואנפיליא פסולות ואין פוסלות וא"ת שמואל ובני מערבא במאי פליגי בקטן הא פלוגתא דר"מ ורבנן בסוף האשה רבה (יבמות דף צו.) דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ור"מ אומר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) אמתניתין דהחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ואומר ר"י דהכא פליגי בלשון המשנה דשמואל משמע ליה הלשון חליצתה פסולה ופוסלת ואתיא מתניתין כרבי מאיר ולא משום דס"ל כר"מ ובני מערבא משמע להו שפיר פסולה ואינה פוסלת ואתיא כרבנן:

ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא ואם תאמר לקולא נמי שמעינן ליה דאין ברירה בפרק בתרא דבכורות (דף נו:) גבי מעשר בהמה דקאמר אפילו חלקו היורשין תשעה כנגד תשעה עשרה כנגד עשרה אין אומרים זהו חלקו המגיעו וי"ל דמ"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי אתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן דומיא דבנך מה בנך ברור לך אף צאנך ברור לך:

אי אמרת בשלמא דאמינהו מעיקרא שפיר תימה דבנדרים משמע דאיירי בלא אמנינהו דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואין צריך שום מינוי דקאמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא אבישרא קאי ומזכה להון ואלא למה אמר להון אבוהון כדי לזרזן במצות וי"ל דסוגיא דהכא איירי אי אמרינן שה לבית אבות דאורייתא:

והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים על זה אינה תמיהה דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה:

הלוקח יין מבין הכותים ברייתא היא דבמשנה דפ"ז דדמאי (מ"ד) לא תני אלא מילתא דר"מ לחודה ואע"ג דר"מ גזר על יינן בפ"ק דחולין (דף ו.) זאת נשנית קודם גזירה ורבי יוסי ורבי שמעון אף ע"ג דסבירא להו במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) דכותים גרי אריות הן דאמר תורמין משל עובדי כוכבים על של כותים מ"מ כיון שפורשים מע"ז יותר משאר עובדי כוכבים ומחזיקין בתורה שבכתב וגם אלהיהם אינם עובדים כמו שהיו עושים בבית ראשון להכי כשגזרו על יינן של עובדי כוכבים לא גזרו על של כותים אע"פ שגזרו על פיתם על יינם לא גזרו אי נמי הכא במטהר יינם:

עשרה מעשר ראשון כו' לאו דוקא עשרה ותשעה דכשהסיר שני לוגין לתרומה גדולה פשו לה מאה נכי תרתי ויש מפרשים דאין המעשר מתמעט משום תרומה גדולה כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי:

שני לוגין שאני עתיד להפריש כותים אפילו תרומה גדולה לא מפרשי דאף ע"ג דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אמר הני. כותאי עשורי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי ה"מ כשעושין לאכול לעצמן ואפי' מעשר ראשון מפרישין אבל למכור אין מפרישין כלל דלא קפדי אלפני עור אע"ג דאין חשודין על גזל לא חשיב להו גזל דהוי ממון שאין לו תובעים דהא עמי הארץ נמי לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשר ועוד דכל זמן שלא הופרש אינו דומה להו גזל שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן וללוי ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן בב"מ (דף פח:) ואכלת ולא מוכר:

רב אסי אמר כולן פוסלין חוץ מן האחרון ואף על גב דרב אסי אמר בסמוך משמיה דרבי יוחנן האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, משום שאין ברירה, אפשר דהכא אזיל לחומרא והכא לחומרא, דרב אסי מספקא ליה גבי אחין שחלקו אי יורשין הוו, ויש ברירה, או לקוחות הוו ואין ברירה, כדאיתא (בבבא בתרא, בשילהי בית כור, (בבא בתרא קז, א)) הילכך, זיל הכא לחומרא פוסל לכהונה משום ברירה, ופסול לגרש בו משום דילמא אין ברירה, וביובל מחזירין לחומרא.

אי נמי כתחילה של ארץ ישראל פירש רש"י ז"ל, כשם שמתחלתה היתה בלא חלק לאיש אחר, לאברהם אבינו, כך תחזור ביובל, וטעמא לאו משום ברירה הוא, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, ונראה דהכי קאמר, היינו טעמא דחוזרת ביובל, משום דלא חשבינן ליה כחלוקה לגמרי לגבי יובל, מהא דאין חלוקה אלא כחלוקה שבתחלתה של ארץ ישראל, שנחלקה בגורל ואורים ותומים וכל ישראל וכדאיתא בבבא בתרא (שילהי בית כור, קז, א).

הא דאמרינן אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר. הקשו בתוספות מהא דאסיקנא (בנדרים פרק אין בין המודר, (נדרים לו, ב)) דשה לבית לא דאורייתא, דאי אמרת דאורייתא אבשרא קאי דמזכי להון, ואלא למה דאמר להון אבוהון, כדי לזרזן במצות, ואם כן, מאי קאמר דאמנינהו, אלא אי אמרת דלא אמנינהו, והא לא צריכי מנוי. ותירצו, דסוגיא דשמעתין איירי אי אמרינן שה לבית דאורייתא, ונראה, דלרווחא דמילתא קאמר ליה הכי דדרך התלמוד בכך לארווחי פירוקי, והכא פירוקא רויחא קא מפרק ליה וכסברתיה דמקשה מינה, ולומר לדידן ליכא למיפרך מינה, דשה לבית לאו דאורייתא, וברייתא כדי לזרזן במצות, כדאיתא התם, אלא אפילו לדידך, דספיקא לך דמחמת מנוי האב הוא שזכה זה שנכנס ראשון, אי אמרת בשלמא דאמנינהו בפירוש לזה ולאחרים בשעת שחיטה שפיר.

הא ד אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. פירשו בתוספות דעל זה שהיה מקשה ליה מתולה בדעת אחרים, לא היה מתמיה אביי, דשפיר קא מותיב ליה. וכמדומה שאינו מחוור, דאינו בכדי, היה אביי מאריך בדבריו, והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. ונראה לי, דאתרווייהו קא מתמה, ארב יהודה שהשיב לו ממתניתין, דתולה בדעת עצמו, וארב משרשיא שחזר להקשות עוד מתולה בדעת אחרים דעלמא, משמע דקבולי קבלה מיניה, דליכא לאפלוגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דאי לא, הוה ליה לרב משרשיא לאהדורי ליה שאני התם דתולה בדעת עצמו וכי מיבעיא לי תולה בדעת אחרים מאי. כן נראה לי. בגמרא שלנו הגירסא: רב הושעיא.

הלוקח יין מבין הכותים וכו' פירשתיה בפרק קמא דשחיטת חולין בסייעתא דשמיא. והתם כדקתני טעמא, אי אתה מודה, שמא יבקע הנוד אמרו לו לרבי מאיר, ונמצא שותה טבלים למפרע, ואם תאמר ודקאריה לה מאי קאייריה לה, יש לומר, דרבינא היה סבור, שאין זה עיקר טעמן של חכמים אלו, אלא משום דאין ברירה, ולדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה, והתם (בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לז, ב)) פרכינן לה גמרא, מתנה אדם על עירובו, דאקשינן התם דרבי שמעון אדרבי שמעון ופרקינן דטעמם דרבי שמעון דנוד, משום דבעינן שיריה ניכרין, ואי בעית אימא כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו', אקשינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה נכרין, מאי קאמרי ליה, הכי קאמרו ליה, לדידן בעינן ראשית ששירה נכרין, לדידך אי אתה מודה שמא יבקע הנוד.

האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ואין אומרין הוברר הדבר שזהו חלקו של זה וזהו חלקו של זה ואינו בדין מכר אלא הרי הם כלקוחות ולמדת שהירושה חוזרת ביובל והוא הדין למתנה כמו שיתבאר במקומו:

כבר פסקנו במשנתנו באמר ללבלר כתוב ואי זו שארצה אגרש שהוא פסול ופוסל שאלו בגמרא באמר לו כתוב לאי זו שתצא בפתח תחלה ולא הובררה לגמרי ומתוך כך יש דנין אותה בספק ומ"מ גדולי הדורות פסקו בה כחברתה ופסול ופוסל ואין מחלקין בין תולה לדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ולא סוף דבר בתולה בדעת עצמו באותה שבמשנתנו שאומרין בו אין ברירה לחומרא שהרי לא בירר בלבו כלום אלא אף תולה בדעת אחרים שבירר בלבו וגמר בדעתו לגרש אותה שתצא תחלה אפ"ה אומרי' בו שאין ברירה לחומרא אלא שפוסל לכהנה שהרי אף בתולה בדעת עצמו פסקנו כן ואע"פ שפסקנו בכמה מקומות שכל בדאוריתא אין ברירה שמא דוקא לחומרא נאמרה ולא לקולא:

הפסח אינו נשחט אלא למנוייו ונמנין עליו כשהוא חי כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ומשנשחט אין אדם יכול לימנות עליו וכן כל הנמנין עליו יכולין למשוך ידיהם הימנו בעודו חי ומשנשחט עליהם אין אחד מהם יכול למשוך ידיו ולהשמט ממנו אמר הריני שוחט את הפסח על שם מי שירצה לימנות כבר נשחט ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זה נשחט ומכל מקום כל שאמר לבניו הריני שוחט על שם מי שיעלה ראשון לירושלים דנין מן הסתם שלא נתכון אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את כל אחיו עמו שאלו לא היינו אומרין כן אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמרו בנות זוכות שאף הבנים זכו על הדרך שכתבנו:

כבר ביארנו בשלישי של עירובין ובכמה מקומות שהכותיים עד שלא נעשו כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומה ומעשרות מפני שלא היו נזהרים מלפני עור ומי שלקח באותו זמן מהם בערב שבת חבית של יין ולא היה לו פנאי להפריש הראוי להפריש מהן או שלא היו לו כלים מוכנים להפריש והיה אומר בעצמו שיהא שעור הראוי להפריש ממנה לתרומה גדולה תרומה בשולי החבית כגון אם היתה החבית מחזקת מאה לוגין ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהו תרומה בשולי החבית וכן שיעור הראוי למעשר יהא מעשר באי זה מקום מן החבית והוא שאמר עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתנכה מצד חסרון שני לוגין של תרומה וכן בתשעה של מעשר שני והיה רוצה לשתות בשבת זו על סמך זה ויפריש אחר השבת לומר בשעת הפרשתו הוברר הדבר שזהו של תרומה ומעשרות אינו רשאי שכל שהוא מן התורה אין ברירה:

בתוספות בד"ה קטן כו' אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא ובפרק מצות כו' עכ"ל כל זה מבואר יותר בתוס' פרק האשה רבה ע"ש:

בד"ה אא"ב דאמנינהו כו' תימה דבנדרים כו' וי"ל דסוגיא דהכא איירי כו' עכ"ל עיין בזה בפסחים בתוספות פרק האשה בע"א ומה שיש לדקדק בהם עיין בחידושינו שם:

בד"ה הלוקח יין כו' אע"פ שגזרו על פיתן על יינן לא גזרו עכ"ל פסיקא להו בשום דוכתא דעל פיתן ודאי גזרו לכולי עלמא וכדאמרינן בעלמא פתו פת כותי וק"ל:

בד"ה שני לוגין כו' דדרשינן בב"מ ואכלת ולא מוכר עכ"ל קצרו בדבריהם דהכי נמי דרשינן התם תבואת זרעך ולא לוקח וע"ז סומכין כותיים ואפילו אלפני עור לא עברי מיהו היינו מדאורייתא פטורין מוכר ולוקח אבל מדרבנן חייבין לעשר כדמוכח התם והכא אלא שהכותי לא חייש לדרבנן וק"ל:

ע"א גמ' וצריכא וכו' עד אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא וכו' יש לדקדק ל"ל כל זה האריכות הל"ל אבל התם יש ברירה דהא לא שייך לומר התם דבעינן לשמה ויש ליישב משום דלבתר הכי קאמר אי נמי בתחלה שר"ל דס"ד רחתם אע"ג דיש ברירה גזירת הכתוב הוא דביובל צריכין להחזיר כל השדות שיהיו יחד בלי שום חלוקה כאשר היו מתחלה לכך קאמר השתא אבל התם מכר חהא דוקא דאמר רחמנא וכו' ר"ל אפי' את"ל דגזירת הכתוב דליהדרו כל השדות ביובל היינו דוקא במכר אבל בירושה ומתנה לא וק"ל:

שם א"ל הושעיא ברי כצ"ל:

שם כדי לזרזן במצוה כו' עד אא"ב דאמנינהו מעיקרא פירוש דאמנינהו על הפסח כל האחין אלא שכדי לזרזן במצות אמר שמי שיעלה ראשון הוא יהיה ראש הזוכין והעיקרי בפסח זה והאחרים לא יזכו אלא על ידו. ויש לדקדק א"כ מתני' זו מאי אתא לאשמועינן כיון דאמנינהו מעיקרא על פסח זה כל האחין פשיטא דכולהו זכו בו וי"ל דס"ד כיון שאח"כ אמר שעל מי שיעלה ראשון הוא שוחטו הוי כמו חזרה קמ"ל דלא כיון דלא אמר אלא כדי לזרזן במצות:

רש"י בד"ה וחוזר ביובל לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא עכ"ל נראה שכתב כן לפי מאי דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' א"כ ע"כ היינו לענין מצות יובל לחוד אבל לענין שיבטלו החלוקה לגמרי לא שייך לומר לחומרא דאדרבא קי"ל לענין ממון המע"ה וכיון דמספקא לן אי יש ברירה א"כ לענין ממון מוקמינן אחזקתו ונראה דרש"י סובר כן להלכה כשיטת רוב הפוסקים דמספקא לן אי יש ברירה או לא ודלא כמ"ש מהרש"ל בפרק הפרה ואכתבנו בסמוך:

שם בגמרא צריכא דאי אתמר בהא משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. ויש לתמוה דמכיון דאמר דקס"ד דדוקא בגיטין אמרינן אין ברירה מגזירת הכתוב ולא בשאר דוכתי וא"כ לאיזה צורך מסיק אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא כו'. ותיפוק ליה דבלא"ה הו"א דלענין יובל יש ברירה כמו בשאר דוכתי בכל התורה חוץ מגיטין. ומהרש"ל ז"ל בפ' הפרה האריך בזה ע"ש ותמצא נחת לפי שיטתו. ולענ"ד נראה ליישב משום דבלא"ה קשיא לי אמאי לא מייתי הש"ס דאזדא רבי יוחנן לטעמיה דשמעינן ליה בפרק משילין להדיא דאמר אין ברירה אפילו בדרבנן ופליג אדרבי אושעיא אע"כ דבההיא פשיטא לתלמודא דאיכא למידחי דהא דקאמר ר"י אין ברירה היינו להחמיר משום דמספקא ליה ובהא לחוד פליג אדרבי אושעיא דר"א סבר דבדרבנן אמרינן יש ברירה לקולא משום דספיקא דרבנן לקולא ורבי יוחנן סבר דאפילו בספיקא דרבנן נמי מחמרינן לענין ברירה אי משום דסובר דתחומין יש לו עיקר מן התורה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ז ע"ב ע"ש בתוספות לענין ספק עירוב משא"כ לענין דחוזרין זה לזה ביובל נראה לכאורה דלאו משום חומרא הוא דלענין ממון קי"ל המע"ה מש"ה הוצרך הש"ס לומר דאפ"ה ה"א דטעמא משום דלהחמיר והיינו כפירש"י ז"ל וכמו שכתבתי נמצא לפ"ז הא דאמרינן אי אשמעינן בהא ה"א משום דוכתב לה לשמה ע"כ היינו דה"א דבגיטין אמרי' ודאי אין ברירה מגזירת הכתוב אבל בכל התורה מספקא ליה לר"י יוחנן כדשמעינן ליה פרק משילין דא"א לומר בשום ענין דבכל התורה ס"ל ודאי יש ברירה דא"כ אמאי מחמיר אפילו בעירובין אע"כ דמספקא ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך ליה לר' יוחנן לאשמעי' ההיא דהאחין שחלקו ותיפוק ליה דאפי' אי מספקא ליה נמי אמרי' דמחזירין משום דלהחמיר לכך הוצרך הש"ס לומר דה"א מכר אמר רחמנא ליהדר ולא מתנה וירושה דודאי לא מצי למימר לחלק בין מכר לירושה לחוד דמהיכא תיתי הא כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ברירה וא"כ היינו מכר היינו ירושה לכך מסיק דהיא גופא קמ"ל דסד"א נהי דאחין שחלקו אין ברירה אכתי מנא לן דלקוחות נינהו דילמא מקבלי מתנה הם זה מזה ומתנה לא אמר רחמנא דליהדר קמ"ל דלקוחות הן כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' צריכא ותמיהא לי כיון דמשמע מיהא דההיא דאחין שחלקו חומרא היא א"כ מאי ואזדא לטעמיה דקאמר דהא כולהו אמוראי נמי דפליגי אדר' יוחנן וסברי בשמעתין דאחרון פוסל מכהונה אפ"ה סברי בע"כ דאחין שחלקו מחזירין ביובל מדקתני במתני' בהדיא פסול לגרש בו אלמא משום דלהחמיר אמרינן אין ברירה וממילא דאחין שחלקו מחזירין דהוי נמי לחומרא ואי משום דלהני אמוראי אפשר דס"ל בעלמא יש ברירה לגמרי ודוקא בגיטין פסול מגזירת הכתוב וא"כ לר' יוחנן נמי דילמא הכי הוא דבעלמא מספקא ליה כדמספקא לתנאי ואמוראי טובא והכי קי"ל להלכתא ודוקא גבי גיטין פשיטא ליה משום גזירת הכתוב. ולענ"ד דנהי דלהני אמוראי ס"ל דדוקא בגיטין סברי דאין ברירה אבל בעלמא יש ברירה מ"מ לרבי יוחנן א"א לומר כן אלא דרך צריכותא בעלמא דאי לקושטא דמילתא הא שמעינן לר' יוחנן בעלמא דסובר הלכה כסתם משנה וא"כ אמאי קאמר האחין שחלקו מחזירין ביובל דהא סתם משנה דדמאי גבי הלוקח יין מן הכותים סתם לן כמאן דאמר יש ברירה אף להקל אע"כ דר' יוחנן לא ס"ל כסתמא דדמאי אלא כסתמא דמתניתין דהכא דפסול לגרש בו ולא משמע ליה לר' יוחנן כלל לחלק בין גיטין לשאר דוכתא ולפ"ז ע"כ הא דאמרי' לחלק בין גיטין כו' היינו דרך צריכותא אי לאו ההיא דאחין שחלקו אבל למסקנא טעמא דתרוייהו משום דלגמרי ס"ל דאין ברירה ואי תקשי אכתי היאך סמיך ר"י אמתניתין דהכא דלגמרי אין ברירה דילמא טעמא דמתניתין דוקא להחמיר הא ליתא דסוף סוף ליתא לסתמא דדמאי דסבר ודאי יש ברירה מקמי מתניתין דהכא וא"כ מהיכא תיתי נאמר דמספקא ליה לתנא ועוד נראה דרבי יוחנן סבר דההיא בבא דלאיזה שארצה אגרש קתני במתניתין דומיא דאינך בבי קמאי דמן התורה אינן גט לגמרי וא"כ ה"נ דכוותיה כן נלע"ד. אלא דמלשון מהרש"ל ז"ל בפ' הפרה ביש"ש שלו נלע"ד עוד שיטה אחרת דהא דאמרי' הכא אי אשמעינן שדה משום דלחומרא היינו לצריכותא בעלמא וה"ה דאין החלוקה בטילה אלא שמחזירין לקיים מצות יובל כפירש"י ז"ל דהדר שקלי לגמרי כ"א חלקו כדמעיקרא אבל למסקנא דר' יוחנן סובר ודאי אין ברירה מדקאמר אחרון אינו פוסל ממילא דלענין אחין שחלקו סובר דמחזירין ביובל לגמרי וחולקין חלוקה אחרת וא"כ א"ש הא דקאמר ואזדא לטעמיה. ועפ"ז יש ליישב שיטת מהרש"ל ז"ל ביש"ש פ' הפרה אף דנראה מדבריו שלא נתכוון לזה אלא דכאן כתב להדיא בספר חכמת שלמה בשם הסמ"ג דהא דמחזירין ביובל היינו שהחלוקה בטילה לגמרי ועכ"ז יש לתמוה טובא על מה שהקשה מהרש"ל דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דלענין איזה שארצה אגרש פסק שהיא ספק מגורשת ובאחין שחלקו פסק מחזירין זה לזה ביובל עד שהפריז מהרש"ל ז"ל על המדה וכתב דמה שפסק הרמב"ם ז"ל ספק מגורשת הוא טעות סופר או כשגגה היוצא מלפני השליט. ועיקר דבריו הם מההיא דהאחין שחלקו ובאמת אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דאף אם נאמר דלקושטא דמילתא לר' יוחנן חוזרין וחולקין לגמרי והיינו מדקאמר הכא אף אחרון אינו פוסל מ"מ אנן דלא קי"ל בהא כר' יוחנן אלא כזעירי ור' אסי דאמרי אחרון אינו פוסל והיינו ע"כ משום דמספקא להו אם יש ברירה אי לאו וה"נ שמעינן לר' אסי דמספקא ליה בכמה דוכתי בהאחין שחלקו אי יורשין הוי אי לקוחות והיינו משום ספיקא דברירה כמ"ש התוס' לקמן ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל שפיר דאחים שחלקו מחזירין ביובל ולא כר' יוחנן דהחלוקה בטילה לגמרי אלא כסברת הצריכותא דלהחמיר לחוד מחזירין לקיים מצות יובל משום ספיקא דברירה וזה ברור. ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ השולח בשיטת הרמב"ם ז"ל ובלשון מהרש"ל ז"ל. ובר מן דין תמוהין לי דברי מהרש"ל ז"ל שפוסק הלכה למעשה באיזה שארצה אגרש דאין בו ממשות גט כלל אלא לפוסלה מן הכהונה והיינו משום דבדאורייתא אין ברירה כלל אפילו להקל ודוקא במילתא דרבנן מסקינן פרק משילין דיש ברירה. וכ"כ מהרש"ל ז"ל שם בכללי דיני ברירה שלו ע"ש בכלל ראשון. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דא"כ לענין איסור כהונה אמאי מחמרינן הא איסור כהונה נמי מילתא דאורייתא הוא וממילא דליתא להאי כללא דכייל מהרש"ל ז"ל ועוד דבלא"ה לא מצינו לחלק כה"ג בכל הש"ס בין מילתא דרבנן לדאורייתא ואדרבא אמרינן בכל דוכתא כל מילתא דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ואי ס"ד דמדאורייתא אפילו לקולא אין ברירה א"כ ה"ה וכ"ש לאיסורי דרבנן דאמרינן מיהא להחמיר אע"כ הא דמפלגינן בפרק משילין בין דאורייתא לרבנן היינו משום דבדאורייתא דוקא חיישינן לספיקא דאין ברירה להחמיר ולא בדרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא. וכ"ז לענ"ד ברור אף שאיני כדי להשיג על מהרש"ל ז"ל מ"מ בהכי ניחא לי לקיים דברי הקדמונים כשיטת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"ן דבאיזה שארצה אגרש אינו אלא ספק גירושין וכן נראה שכל הפוסקים מודו בהא מדפסקו כזעירי ורב אסי וכדאיפסקא נמי הלכתא בפ' משילין ומה שהקשה מהרש"ל ז"ל עוד מלשון הרמב"ם ז"ל באחין שחלקו גדיים כו' שפסק פטורין מן המעשר אלמא משום דאין ברירה אף להקל. ולענ"ד משום הא לא איריא דכיון שסובר הרמב"ם ז"ל דמילתא דברירה מספקא לן לפי פסק ההלכה א"כ ודאי יפה פסק שפטורים מן המעשר דהא קי"ל דספיקא לאו בר עשורי הוא כדאיתא פ"ק דמציעא בסוגיא דמסותא ע"ש סוף דבר לא זכיתי להעמיד שיטת מהרש"ל ז"ל וצ"ע ודו"ק:

שם אי נמי כתחלה ופירש"י וטעמא לאו משום ברירה וקשיא לי דהאמר רבי יוחנן בהדיא לקוחות הן וא"כ משמע דהיינו משום דאין ברירה דאל"כ הו"ל למימר סתמא מחזירין ביובל תו קשיא לי כיון דקושטא דמילתא הא דמחזירין חומרא היא א"כ אמאי לא סגי ליה בשינויא קמא דה"א דטעמא דר"י משום דלהחמיר ול"ל דעכשיו בעי למימר דבעלמא לית ליה לר"י אין ברירה אפילו להחמיר הא ליתא דבהדיא אמר פ' משילין דאין ברירה מיהו להחמיר ולולא פירש"י ז"ל היה נ"ל על הדרך שכתבתי לעיל דהא דקאמר מעיקרא משום דלחומרא היינו שאין מחזירין אלא לקיים מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא דנהי דמספקא לן אי יש ברירה אפ"ה אמרינן לענין ממון המע"ה וע"ז מסיק א"נ כתחלה פירוש דאפילו את"ל דהאי מחזירין היינו דבטלה החלוקה לגמרי אפ"ה לא תידוק מיניה דאין ברירה לגמרי דלעולם משום דמספקא ליה והא דלא אמרי' המע"ה היינו משום שאין זו חזקה גמורה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ יד כל האחין שוה בה והיינו דקאמר כתחלה ואע"ג דר"י סבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי אפ"ה לא מיקרי בהכי מוחזק כדאמרינן גבי משכיר ושוכר דלא מיקרי השוכר מוחזק אלא חזקת מרא קמא וה"נ דכוותיה וכ"ש דיש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דאף אם נפרש כוונתו דמחזירין ביובל היינו שבטלה החלוקה לגמרי אפ"ה א"ש מה שפסק דלענין ברירה הוי ספק בגיטין ואעפ"כ לא שייך המע"ה כדכתיבנא וכ"ש למאי דפסק הרמב"ם ז"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ יד כל האחין שוה בה ודו"ק:

שם בעי מיניה רב הושעיא מרב יהודא כו' א"ל תניתוה כו' איתיביה האומר לבניו. וקשיא לי דהא שמעינן ליה לרבי הושעיא גופא דאמר בפ' הדר דף ס"ח דמילתא דברירה פלוגתא דב"ש וב"ה היא וממילא דקי"ל כב"ה דאמרינן יש ברירה אף לקולא ואפילו בדאורייתא דההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה דפליגי ב"ש וב"ה מיקרי טומאה דאורייתא כדאיתא בפ' משילין וא"כ ממילא דלא ס"ל לר' הושעיא כלל כמתני' דהכא אפילו בלאיזה שארצה אגרש ומאי קמיבעיא ליה. ואין לתרץ ע"פ שיטת ר"י לעיל בד"ה לאיזה שארצה דפי' ר"י דמאן דאית ליה יש ברירה אפ"ה מודה בגיטין משום לה לשמה הא ליתא דלפ"ז משמע דאין לחלק בין תולה בדעת עצמו או דעת אחרים דאדרבה תולה בדעת אחרת גרע טפי שאין מבורר כלל בשעת כתיבה ואכתי אמאי קמיבעיא ליה לר' אושעיא. ועוד דאדרבה לשיטת ר"י קשה יותר דילמא הא דקפשיט ליה ר' יהודא תניתוה היינו משום הא גופא דס"ל כר' אושעיא דפר' הדר דיש ברירה וא"כ ע"כ סתמא דמתני' דהכא בגיטין היינו משום דבעינן לשמה וממילא פשיט שפיר דלפ"ז ה"ה תולה בדעת אחרים. וא"כ מאי מקשה ליה רבי אושעיא מפסחים הא אינהו גופייהו לא איירי אלא בגיטין הא בעלמא יש ברירה. ולכאורה היה נ"ל לפ' דאף למאן דסבר ליה בעלמא יש ברירה אפ"ה ההיא דפסחים דמיא לההיא דגיטין דהא בפסח נמי בעינן לשמה דהיינו לשם בעליו וא"כ אי בעינן בגיטין שיהא מבורר בשעת כתיבה ה"ה בפסח שייך האי טעמא שצריך שיהא מבורר בשעת שחיטה מקשה שפיר. ואף שיש לחלק דדוקא בגיטין אם אינו מבורר פסול דהו"ל סתמא פסול כדאמרינן ריש זבחים משום דסתמא לאו לגירושין קאי. משא"כ בקדשים דסתמא כשר כדאיתא שם בזבחים וכה"ג ראיתי שכתבו תוס' בפ' בכל מערבין דף ל"ז גבי שתי נשים שלקחו קיניהם ע"ש. אלא דלענ"ד דבריהם תמוהין דהא דאמרינן סתמא כשר בקדשים דסתמא לשמה קאי היינו לענין דלא הוי שינוי קדש דכיון שכבר הופרש והוקדש לשם עולה או חטאת מסתמא להכי קיימא. וכן לענין שינוי בעלים שכיון שהבעלים הפרישן בפירוש והכהן הקריב סתם סתמא לשם בעלים הקריב. משא"כ בשתי נשים שהפרישו קיניהם שעדיין לא נתברר מעולם בכל קן של מי הוא וכן ההיא דפסחים באומר הריני שוחט על מי שיעלה מכם שלא נתברר קודם השחיטה מי ומי הם הבעלים תו לא שייך לומר סתמא כשר. וא"כ מקשה שפיר אי ס"ד דבגיטין כה"ג פסול משום שצריך שיהא מבורר בשעת הכתיבה. א"כ בפסח נמי בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה ואמאי כשר. אלא דאכתי קשה א"כ הא לרבי אושעיא גופא כיון דס"ל כב"ה דיש ברירה. א"כ ע"כ טעמא דמתני' משום לשמה וא"כ תקשי ליה מתני' דהכא אמתני' דפסחים משום טעמא דלשמה כדפרישית ומאי ענין האי קושיא עליה דר"י למאי דפרישית דמלתא דפשיטא דלענין טעמא דלשמה אין לחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת חבירו. ועוד דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא דבסמוך לענין תולה בדעת עצמו או תולה בדעת אחרים דנהי דבשאר דוכתי שייך לחלק מ"מ לענין גיטין לא שייך לחלק. והנלע"ד ליישב בזה דאף אם נאמר דר' אושעיא דהכא היינו האי דפרק הדר כדמשמע מלשון התוספות שם אפ"ה מצינן למימר דאיהו גופא לא סבר אליבא דב"ה יש ברירה אלא במילתא דרבנן וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה סובר דבלא"ה ההיא דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן כמו שפירש רש"י ז"ל בפ"ק דביצה דף י' בד"ה כולם טמאין ע"ש וכמ"ש שם בחידושי וסובר ר' אושעיא דפרק הדר דאע"ג דעיקר טומאת אהל מדאורייתא אפ"ה מיקל ב"ה ואמרו דיש ברירה כיון דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן והיינו דמדמי לה לעירוב דהוא ג"כ מדרבנן. והא דאמרינן פרק משילין דההיא דהמת בבית מקרי דאורייתא היינו לר' אושעיא דפ' משילין דמוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא משמע דלמפרע מודו ב"ה דטמאים משום דאין ברירה. וא"כ ע"כ דסוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא או דאף שהוא מדרבנן מ"מ סובר רבי אושעיא כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא תו לא פלוג רבנן ובכל ענין מחמרינן לענין ברירה כה"ג כמ"ש תוספות פ' בכל מערבין דף ל"ז ע"ב בד"ה מאן האי תנא ע"ש. נמצא דלפ"ז לא פליגי ר' אושעיא דפ' הדר ורבי אושעיא דפ' משילין אלא בדבר שהוא מדרבנן ועיקרו מדאורייתא אבל במידי דהוי מדאורייתא ממש מודה ר' אושעיא דפ' הדר דאיהו ר' אושעיא דשמעתין דאמרינן אין ברירה מיהא להחמיר והיינו מתניתין דהכא לאיזה שארצה אגרש פסול אלא דקמיבעיא ליה לרב אושעיא בתולה בדעת אחרים וקפשיט ליה ר' יהודא דאין חילוק והיינו מסברא דנפשיה. מיהו בעיקר הדין פשיטא ליה לר' אושעיא דר"י כוותיה ס"ל דאין לחלק בין גיטין לשאר מילי דהוי מדאורייתא משום דלא משמע ליה כלל האי דרשא שצריך להיות מבורר בשעת כתיבה אלא לצריכותא בעלמא וא"כ למאי דפשיט ליה ר"י דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו מקשי ליה שפיר ממתניתין דפסחים וע"ז קאי שפיר כל השקלא וטריא דלקמן ועוד נ"ל דאף את"ל דר"י דפשיט ליה היינו משום דסבר בעלמא יש ברירה אף בדאורייתא כאינך אמוראי דסברי הכי לשיטת ר"י לעיל אלא דוקא בגיטין מחמרינן משום לשמה ומקשי ליה ר' אושעיא מפסחים נמי משום טעמא דלשמה אפ"ה א"ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשה אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים כו' והכי קא קשיא ליה נהי דמסברא איכא לחלק בין גיטין לשאר איסורי דאורייתא אכתי קשה מאי קאמר ר"י תניתוה דהא מתניתין ליכא ראיה דמחמרינן טפי בגיטין אלא איכא למימר דתנא דמתניתין לא מפליג בגיטין מבשאר דוכתי אלא דבכ"מ במידי דאורייתא מחמרינן בתולה בדעת עצמו ולא בתולה בדעת אחרים כיון דמצינו להדיא שאר תנאי דמפלגי בהכי וכדמייתי כל השקלא וטריא כ"ז נלע"ד ודוק היטב כי נכון הוא:

שם איתיביה האומר לבניו וכו' ואע"ג דכמה תנאי פליגי בדין ברירה אפ"ה מקשה מסתם משנה והא דלא מקשה מסתם מתניתין דדמאי גבי הלוקח יין מבין הכותים שנישנית קודם וס"ל יש ברירה היינו משום דבההיא ודאי פליגי דאפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וא"כ ר"י סבר כסתם מתני' דהכא דאין ברירה אבל מההיא דפסחים מקשה שפיר כיון דמצינן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים א"כ לית לן למימר דפליגי אסתמא דהכא ואת"ל דסוף סוף פליגי אהאי דדמאי דא"כ כ"ש דקשה טפי אדר"י דהא הו"ל תרתי סתמי דיש ברירה ההיא דדמאי וההיא דפסחים והיאך פסק ר"י דלא כתרתי סתמי וסמיך אחדא ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דר' אושעיא ור"י היינו דוקא לענין גיטין ופסחים משום לשמה א"כ בלא"ה א"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אא"ב כו' תימא דבנדרים משמע כו' י"ל דסוגיא דהכא איירי א"א שה לבית אבות דאורייתא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהיכא תיתי נאמר דסוגיא דהכא לא ס"ל כסוגיא דהתם ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר ליה ר"י לר' אושעיא אושעיא ברי מה ענין פסחים אצל גיטין פי' דהא לדידך גופא יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין ברירה כמ"ש באריכות מההיא דפ' הדר ופ' משילין וא"כ מאי קמותבית מפסחים דהוי דרבנן לגיטין דמדאורייתא אע"כ דלדידך פסחים נמי דאורייתא דסבירא לך שה לבית אבות דאורייתא וא"כ ע"כ מיבעית לאוקמי כדי לזרזן במצות וכן למאי דפרישית דשקלא וטריא דר"י ורבי אושעיא היינו משום לשמה שצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן בפסחים בשעת שחיטה וא"כ ע"כ דס"ל לרבי אושעיא דשה לבית אבות מדאורייתא וא"כ מהדר ליה ר"י שפיר משא"כ סוגיא דנדרים אתיא אליבא דהלכתא דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש"ה מוקי למתני' דפסחים משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומה"ט גופא אתי שפיר דר' יוחנן גופא מסיק דאיירי דוקא דאמנינהו מעיקרא והיינו משום דאזיל לשיטתו דאפילו בדרבנן קי"ל אין ברירה כדאיתא פ' משילין וא"כ ע"כ ההיא דפסחים לא מתוקמא אלא בדאמנינהו מעיקרא דאל"כ הוי אמרי' דאין ברירה אפילו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וא"כ שפיר קאמר דיקא נמי כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה הדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים ע"ז אינה תמיה דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה עכ"ל. ויש לתמוה א"כ לאיזה צורך הזכירו אביי בדבריו ולפי שיטתינו א"ש דבלא"ה לא הוי מתמה אביי מידי אהא דפשיט ליה תולה בדעת עצמו משום דמצינן למימר דר"י סבר בכל התורה כולה יש ברירה כסתמא דדמאי וא"כ קא פשיט ליה שפיר תניתוה דע"כ טעמא דמתני' דשאני גיטין משום דלשמה דאל"כ תקשי סתמא אסתמא וא"כ אדרבא לענין לשמה גרע טפי תולה בדעת אחרים מבדעת עצמו אבל מדמותיב ליה רבי אושעיא מפסחים א"כ ע"כ דלא שני ליה אליבא דר"י בין גיטין לשאר דברים א"כ מקשי אביי שפיר מאי פשיט ליה תולה בדעת עצמו וזה לפי השיטה שכתבתי לעיל בשם התוס' פ' בכל מערבין דלענין פסחים לא שייך ה"ט דלשמה משום דסתמא לשמה קאי. אמנם לפי שיטתינו שכתבנו דבפסחים נמי שייך ה"ט דבעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אפ"ה א"ש דמדקמותיב ר' אושעיא מתולה בד"א דוקא אלמא דלאו בטעמא דלשמה איירי דאל"כ הו"ל לאתויי מרישא דמתני' פרק האשה דביתום ששחטו עליו אפוטרופסין דדייקינן מיניה יש ברירה ונהי דדחי התם שה לבית מ"מ היינו כמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא משא"כ רבי אושעיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דלאו דאורייתא א"כ אמאי לא מייתי מהאיש דלא בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אע"כ דלא איירי בהכי אלא בדיני ברירה בעלמא פליגי ומש"ה ניחא ליה לאתויי מההוא דהאומר לבניו שהתנה בפירוש ותלה ג"כ בד"א והיינו לגמרי כההיא דגיטין באשה שתצא בפתח תחילה וקס"ד דכולהו תנאי מודו במתנה בפירוש ותולה בד"א ומש"ה לא מצי לאקשויי מההיא דיתום ששחטו דלא התנה בפירוש שהוא תולה בד"א וא"כ ההיא ודאי פלוגתא דתנאי היא ולא אתיא אלא כמ"ד יש ברירה משא"כ אי הוי תליא משום לשמה לא שייכי כל הני חלוקים וא"כ א"ש דמדקא מותיב ליה דוקא מההיא דתולה בד"א אלמא בדיני ברירה בעלמא איירי וא"כ מאי קפשיט ליה לר"י מתולה בדעת עצמו כנ"ל נכון ודו"ק:

גמרא אמר רבה ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות ע' יומא (דף נה ע"ב) שכתבו תוס' בחד תירוצא דקאי רק ארישא דהשולח גט משום חומר א"א וכו' ותמהני דמה חומר א"א שייך כאן דבין כך וב"כ אינה א"א דניתרת או בגט או במיתת הבעל והחשש רק משום יבמה לשוק דהוא רק חייבי לאוין. ובדרך פלפול י"ל למ"ש הרא"ש פ"ג דקידושין דמה דמשמע בסוגיין דגוסס ראוי לגרש דהרי חיישי' רק לשמא מת. אבל אלו ידעינן דהוי גוסס הוי מגורשת. ואלו בסוגיא דב"ב בנפלו לו נכסים כשהוא גוסס משמע דגוסס אינו בר הקנאה. היינו דהתם מיירי בגוסס סמוך למיתה עד שא"י לדבר. א"כ י"ל דאיכא חשש א"א דשמא נחלש כחו וא"י לדבר ועדיין חי דהגט בטל והיא א"א. אמנם לקושטא דמלתא דוחק לומר כן דזהו ודאי חשש רחוק והוי ס"ס, ס' שמא אינו גוסס כ"כ אלא גוסס כשהיה. וס' שמא מת וא"כ לגבי איסור א"א הוי ס"ס: והלענ"ד דס"ל לתוס' דחומר דיבמה לשוק חמור ג"כ יותר משאר איסורים כיון דהוא ענין ערוה. וע' במרדכי פ' מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוי בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה ראיה לזה מסוגיין דב"מ (דף כ ע"ב) האיך פשיט מר איסורא מממונא וכו' שטרי חליצה ומאונין תנן ע' בתוס' שם דהא דלא ילפי' איסורא מממונא היינו רק מחומרא דא"א. ואעפ"כ פשיט ליה מחליצה ומיאון. דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ"כ כיון דהוי רק קידושין דרבנן אלא דהראיה משטרי חליצה ומדמי לה לאיסור א"א, ובעיקר דברי תוס' הנ"ל לא ידעתי אמאי לא חלקו בפשוטו דברישא אף דאיכא חזקת חי מ"מ כיון דהוא גוסס אתרע קצת חזקת חי מש"ה אזלי' בתר חזקת איסור יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקת איסור מוקמי' אחזקת חי גם בזקן וגוסס: