מסכת יומא דף ט׳ עמוד ב׳

ששהו את קיניהן שהיו מביאות במלאות ימי לידתן ליטהר לאכול בקדשים והם היו בעלי גיאות והיו מתרשלין בהקרבתן והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה:

מהשתרע דריש בנוטריקון מהשתרר ריע אחד:

שני ריעים צלם שהעמיד מנשה בהיכל צרה לשון ריעות כשתי נשים לאיש אחד וכעסתה צרתה (שמואל א א׳:ו׳) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא י״ח:י״ח):

ועליהם אמקדש ראשון קאי:

ראשיה בשוחד ישפוטו סיפה דקרא ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו וגו':

ושלש גזירות שדה עיין ובמות יער ועיין חורבא במטאטא השמד (ישעיהו ד) כמו ויעה ברד מחסה כזב (שם כח):

שנתגלה עונם לא היו מכסין פשעיהם:

נתגלה קצם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיהו כ״ט:י׳):

רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה לא הוה משתעי רשב"ל בהדיה פי' לא היה מתחיל לדבר עמו אבל כשר"א היה מתחיל לדבר עם ריש לקיש היה משיב לו כדאשכחן בפ"ק דזבחים (דף ה.) גבי רמי ר"ל על מעוהי ומקשי אם כשרים הן לירצו כו' שהשיב לו ר"א וגם הוא חזר והשיב לו:

ומפורש במסכת שבת פרק [במה בהמה דף נה] מקדש ראשון חרב על ג' דברים ע"ז ג"ע וש"ד אבל שנאת חנם לא היתה אלא בנשיאיהם ולא בשאר העם. רשעים הם ותלו בטחונם בהקב"ה שנאמר ועל ה' ישענו לאמר.

מקדש שני אע"פ שהיתה בהם [תורה ומצות וגמ"ח חרב משום שנאת חנם] ללמד ששקולה שנאת חנם כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. פי' אם עלו כולם היו כחומה ולא היו נמאסים כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס (איוב לו) והיו נבנים בטירת כסף והיה רוה"ק בהם וכיון שעלו כדלתות נסתלקה מהן רוה"ק ודברי הנבואה באין להן כמלוח ארז שהן ברז.

פי' בת קול דאמר מר משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוה"ק מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול כו' אמאי לא שריא במקדש שני שכינה דכתיב וישכון באהלי שם אין השכינה שורה אלא באהלי שם.

שדי גברא בינייהו פי׳ שלישי היה ביניהם שעמו היה מדבר או זעירי או ר׳ אלעזר שמדבר עמו בכיוצא בכאן ורש״י ז״ל פירש בע״א שאין הלשון הולמו.

קני יולדת אין מעכבין אותה מבעלה שאין הקרבת הקנים מעכבת אלא ביאת מקדש ואכילת בשר קודש ומה שאמרו כאן מתוך שהיו משהין את קניהן מעלה עליהם כאלו שכבום ר"ל שבשביל כך היו מתאחרות מלחזור לבעליהן ונמצאו משניאים אותן עמהן לא היה הענין אלא שאף הן היו נוהגות סלסול בעצמן שלא לחזור לבעליהן עד שיקרבו קניהן:

בפרש"י בד"ה ושלש גזירות שדה עיין ובמות יער ועיין חורבה ומטאטאי השמד כמו ויעה ברד מחסה כזב הס"ד כצ"ל:

מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם קשה וכי משום ד'מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם' תחרב שִׁילֹה? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין מא. וראה סוטה מה:) בתר רישא אזיל גופא וכיון דהראשים היה להם חטא זה דנחשב כאלו חטאו בגילוי עריות לכן המון העם היה בידם חטא זה של גילוי עריות ממש דכתיב (ויקרא ד, ג) אשר נשיא יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם ובעבור חטא גילוי עריות ממש חרבה.

רְשָׁעִים הֵם, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כלומר מה שלא נעשה בהם כליה אלא שפך חמתו על עצים ואבנים מפני שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דאף על פי שהיו עובדים עבודה זרה לא היתה עבודתם בלב שלם אלא היה נוטה לבם לשמים. ונראה לי שלשה גזרות שָׂ דֶה וְ עִ יִּין וּ בָ מוֹת יָעַר ראשי תיבות עֵשֶׂב, ובני אדם נמשלו לעשבי השדה ואף על פי שקילקלו שדינם ראוי להיות להם כליה וכריתה ככריתה של עשב, עשה עמהם רחמנות שנתקיימו בהם ג' גזירות אלו במקום כליה וכריתה.

קָצַר מַצָּע זֶה מֵהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד קשה איך קורא לכבוד השכינה ולצלם בשם 'רֵעִים'? ונראה לי בס"ד דריעים קאי על הכהנים כי כאשר העמיד הצלם בהיכל ודאי העמיד לו כהן בפני עצמו ונמצא מַצָּע זֶה שהוא ההיכל מִשְׂתָּרְרִים בּוֹ שְׁנֵי רֵעִים שהוא כהן גדול לשמים וכהן של הצלם.

מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם", תֵּעָשֶׂה לוֹ מַסֵּכָה צָרָה. הקשה הרי"ף ז"ל למה זכר שבח זה ולא אמר 'הַבּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד אמר 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם' להודיע בזה דהשכינה לא נסתלקה משם בעת שבאה הַמַסֵּכָה שם אלא נשאר השראת שכינה שם, ונמצא דעשו את הַמַסֵּכָה צָרָה. והענין הוא כשהבדיל הקב"ה ביום שני דימי בראשית בין מים למים וגזר על מים התחתונים שיהיו יורדים ונקוים בתוך הים דעל זה קאמר הכתוב (תהלים לג, ז) 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם' נתרעמו מים התחתונים על אשר נתרחקו מאור השכינה שלמעלה וגזר הקב"ה שיהיה חלק מאור השכינה שוכן למטה בהר המוריה במקום בית המקדש ובזה יהיו מים התחתונים קרובים, ולכן כשבא אברהם אבינו ע"ה להקריב את יצחק ראה 'הַמָּקוֹם מֵרָחֹק' (בראשית כב, ד) כי נגלה לעיניו אור השכינה השוכן שם וידע שאותו מקום מקודש להקריב בו. וכן משה רבינו ע"ה קודם שנכנסו ישראל קראו (דברים ג, כה) 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן' יען כי באמת היה שוכן שם חלק מאור השכינה מששת ימי בראשית לפייס את מים התחתונים ואין הכי נמי אחר שבנה שלמה המלך ע"ה את בית המקדש שם נעשה שם אור השראת שכינה במדרגה גדולה יותר ועל זה גילוי הנוסף אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא.) 'גלתה שכינה מהיכל וקודש קדשים' אבל אותו החלק ששכן בששת ימי בראשית לא זז משם לעולם שבזה נתפייסו מים התחתונים. וזהו שאמרו הכא אל תאמר אין כאן מַסֵּכָה צָרָה מפני דאור השכינה נסתלק משם קודם שתבא הַמַסֵּכָה לזה אמר הכתוב בו 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם' שעל ידי כך באותו זמן פייס את מים התחתונים בהשראת חלק אור השכינה שהשרה שם שלא יזוז משם לעולם תעשה לו מַסֵּכָה צָרָה כי מחמת כניסת המים מוכרח דאור השכינה לא יזוז משם לעולם ונמצא היתה הַמַסֵּכָה צָרָה.

(ישעיהו ג, טז) "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן", שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה קשה והלא הכתוב אומר 'נְטוּיוֹת גָּרוֹן' אם כן אין כאן 'קוֹמָה זְקוּפָה'? ונראה לי כי מחמת שהיו מהלכים תמיד בְּקוֹמָה זְקוּפָה לכן באמצע הילוכם הולכים קצת נְטוּיוֹת גָּרוֹן מרוב הטורח שהיה נעשה על צוארם בהליכתם בְּקוֹמָה זְקוּפָה דאם לא כן למה ילכו נְטוּיוֹת גָּרוֹן, וכי שפלים הם כדי שיכופו כאגמון ראשם? ומה שאמרו 'שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרֻכָּה בְּצַד קְצָרָה' מפיק לה מן (ישעיהו ג, טז) 'גָבְהוּ' דמשמע שהם היו עושין הגובה לעצמן.

רִאשׁוֹנִים שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲוֹנָם, נִתְגַּלָּה קִצָּם אַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנָם, לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם. יש להקשות לפירוש רש"י ומהרש"א הוה ליה למימר נתקצר קיצם ונתארך קיצם? ועוד יש להקשות הלא המאמר עצמו קאמר 'שְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת' ואיך כאן שבעים שנה וכאן יותר מעשרים פעמים שבעים ולא נגאלו? ונראה לי בס"ד דקלות העונש תלוי בתשובה ועיקר התשובה תלויה בחרטה ולכן בבית ראשון שחטאו בשלש עבירות חמורות מאד ודאי אחר כך נתחרטו חרטה גמורה ושלימה והוי תשובה מעלייא להקל העונש מעליהם והספיק להם שבעים שנה, ומאחר דהגלות היה קצר שהוא שבעים לכן נתגלה הקץ שאם לא היה מגלהו הם היו חושבים שהוא ארוך הרבה שני אלפים או יותר ועל ידי כך היו מתים מרוב דאגה וצער שהיו מתייאשים הם וזרעם וזרע זרעם אך עתה גילהו שהוא שבעים כל אחד יצפה לראות בבנין בית המקדש. אבל אחרונים בבית שני שהיה עונם שִׂנְאַת חִנָּם שהוא קל בעיני האדם אין אדם חושבו לעון פלילי כדי שיתחרט עליו הרבה, וכיון דהחרטה חלושה ורכה לכך נתארך הגלות הרבה לצערם! ומאחר שנתארך אם היה מזכיר מקודם כמה הוא היו מתים מרוב דאגות וצער בראותם אורך הגלות המר! נמצא קלות העון גרם התעלמות הקץ וחומר העון גרם התגלות הקץ.

טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים נראה לי בס"ד נקיט הדמיון בצפורן וכרס כי האדם כשאוכל בידו כל המאכל יורד לכרס אך ישאר מעט תחת הצפורן לזה אמר 'טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים' רוצה לומר לא יבא שיעור חכמה של אחרונים אפילו כשיעור מעט המאכל הטמון תחת הצפורן לגבי מאכל שיש בכרס.

אָמַר לֵיהּ בְּאֵר תּוֹכִיחַ, שֶׁחָזְרָה לְמֹשֶׁה וְלֹא חָזְרָה לִיהוֹשֻׁעַ! כן הגירסא בעין יעקב ומקשים מאי הוכחה זו לדברי ריש לקיש שהוא אחרונים עדיפי שיש להם שעבוד מלכיות ועם כל זאת עוסקים בתורה והלא בימי יהושע לא הוה טירדה דשעבוד מלכיות? ונראה לי בס"ד דהוה ליה בימי יהושע טירדה יותר שהיא של מלחמת ל"א מלכי כנען ועם כל זה היו עוסקים בתורה בלילה, וכאשר מצינו שבא המלאך להוכיחם בימי יהושע על שביטלו לילה אחת מעסק התורה וטרדת המלחמה קשה יותר ועם כל זה היו עוסקים בתורה. ברם קשה אמאי נקיט 'בְּאֵר' ולא אמר ענני כבוד שפסקו בפטירת אהרן הכהן ע"ה וחזרו בזכות משה רבינו ע"ה דהא ודאי היו צריכים בימי יהושע לענני כבוד ובפרט בעת המלחמה? ונראה לי משום דחזרת הבאר היתה קודם להכי נקטה. אי נמי גבי 'בְּאֵר' איכא רבותא טפי דבאמת אותו הסלע שהיה נותן להם מים נכנס עמהם לארץ ישראל והונח בים של טבריה כמו שאמרו רבותינו ז"ל ]ראה שער הגלגולים בהקדמה לז: בלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה, באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים [ ועם כל זה לא זכו שיתן להם מים. אי נמי בבאר איכא רבותא טפי כי הבאר היה בסוד המלכות ולכן היה בזכות מרים שהיא בסוד המלכות וחזרה הבאר למשה רבינו ע"ה שהיה בבחינה גבוהה יותר ולא חזרה ליהושע שהיה הוא גם כן בסוד המלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עה.) פני יהושע כפני לבנה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על מה שאמרו פינחס וכלב לרחב כאשר בקשה מהם 'סִימָנָא דְמשֶׁה רַבֵּנוּ' ע"ה.