דף ביאור

מסכת יומא דף פ״ד עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יומא דף פ״ד עמוד ב׳

מסכת יומא דף פ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־521 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ת"ש דתני רב יוסף עוברה שהריחה וכו' ומי שנשכו וכו' והחושש בפיו וכו' וחכ"א בזו - אנו מודים ולא באחרת:

בזו אהייא אי נימא אעוברה פשיטא וכי עוברה שהריחה ר' מתיא קתני לה סתמא היא:

אלא לאו אסם קיימי דאילו אחצר כבד תנן פלוגתא במתני' ש"מ דבסם מודו:

לא ספק שבת זו בלבד לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו אלא אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה:

והיכי דמי כגון דאמדוה רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים:

להברותו רחיצה שמא יבריא מאיליו:

על פי נשים אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן:

אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל:

ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yoma 84b · Sefaria

תוספות

אלא בגדולי ישראל ואפי' היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה:

מכבין ומפסיקין בפני הדליקה תימה לי דהוה ליה זו ואין צריך לומר זו כיון דאפי' לכבויי שרי כ"ש להפסיק וי"ל אפי' לאתויי כלים דרך רשות הרבים ולהפסיק בהן דס"ד אמינא דווקא לכבויי שרי אבל כולי האי להביא כלים דרך רשות הרבים מליאים מים דאיכא תרתי הוצאה והכנסה וגרם כיבוי ועוד ס"ד אמינא כיבוי שרי טפי שהוא ברור יותר שיציל אבל להביא כלים דילמא קודם שיביאם תעבור הדליקה ונמצא שחילל שבת שלא לצורך קמ"ל:

הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו נראה לפרש דפרוש כולהו לחצר אחרת ויצאו גם משם ולא נשאר בהם עד אחד שנפלה עליו מפולת דאי פרוש לחצר אחרת ולא יצאו משם מה לי חצר זו מה לי חצר אחרת הא דפרוש מקצתייהו שלא פירש מכאן לאותה חצר אחרת אלא אחד:

Tosafot on Yoma 84b · Sefaria

רבנו חננאל

אמר רב אשי ממתניתין נמי שמעת לה מדלא קתני מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. והחושש בפיו אין מטילין לו סם בשבת. ור' מתיא בן חרש מתיר בשניהם אלא במי שנשכו כלב שוטה פליגי ובהא לא פליגי. ש"מ במטילין לו סם בשבת לא פליגי ש"מ.

וכל ספק נפשות דוחה את השבת תניא מחמין לו חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין היום שמא יבריא ולא נחלל את השבת.

אלא מחמין לו מיד וספקו דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת. ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל.

ואין עושין דברים הללו לא ע"י נשים וע"י כותים אבל מצטרפין לדעת אחרת.

ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק נפל לים פורס מיד מצודה ומעלהו [דאע"ג] דצייד כוורי. ומי שראה תינוק נפל לבור עוקר חוליא מיד בשבת ומעלהו. ואע"ג דקא עביד דרגא וכן מי שראה שננעל דלת בפני תינוק שוברה ומוציא התינוק. אע"ג דשקיל לה בשופינא.

מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת ובכל אלו כולן הזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד: ירושלמי תני הזריז משובח והנשאל והשואל ה"ז שופך דמים. ר' חייה בש"ר יוחנן מבוי שכולו כותים וישראל אחד דר בתוכו נפלה בתוכו מפולת מפקחין עליו בשבת [בשביל] ישר' [שיש] שם עד [כמה].

Rabbeinu Chananel on Yoma 84b · Sefaria

מאירי

חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ואפי' הבריא בראשונה וכך היא שנויה במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל ס"ד א' וכן שאם יש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרוגרות בעוקץ אחד מביאין את השלש הואיל וממעט בקצירה:

כל שהתרנו בענין ספק נפשות להקל אף בספק שבת אחרת כן ר"ל שאם חלה בשבת ואמרו עליו שהוא צריך לרפואה שמנה ימים רצופים שנמצאו בהם שתי שבתות אין אומרין נמתין שלא להתחיל ברפואתו עד מוצאי שבת כדי שלא נחלל עליו אלא שבת אחת שהרי היום מיהא אינו בספק מיתה אלא מתחילין ברפואתו מיד:

מחמין חמין לחולה לכתחלה בשבת בין להשקותו שהוא דבר מועט בין להברותו ר"ל להרחיצו כדי לחזק איבריו אע"פ שרחיצה זו של חיזוק איברים אין בה צורך למהירות כל כך והיה לנו לומר שנמתין לה כדי שלא נחלל בה שבת שמ"מ ממהרת היא בחזוק איבריו ואין משהין לו שום דבר תועלת לגמור רפואת החולי וזה שנאמר בסוגיא זו אין אומרין נמתין לו עד שיבריא י"מ בו אין אומרין להמתין מצד שיש לחוש שמא יבריא מאליו ולא יצטרך היום לכך ונראה לי בפירושו אין אומרין להמתין בדברים אלו עד שיבריא ר"ל אא"כ הבריא ונתברר שאינו צריך ואין צריך לעשות דברים אלו לא על ידי גוים ולא ע"י קטנים אלא אף בגדולים וצריך להזהר שלא לעשותם על ידי נשים וכותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת ר"ל שמתעצלין בדבר מפני שמפקפקים על שאנו מצוים אותם לעשות ואין אנו עושים בעצמינו שמא יש סרך איסור בדבר ושאנו מקילים בהם שלא להקפיד אם יתלה הקולר בצוארם וי"מ בה שמדמין מלתא למלתא ויבואו להקל במה שאין בו סכנה ואין נראה כן ויש גורסין אבל מצטרפין לדעת אחרת ומפרשים בה שאם נשים וכותים אומרים צריך אין מחללין על פיהם אפילו הוחזקו בבקיאים אבל מצטרפין לדעת אחרת ר"ל שאם אמרו שלשה אינו צריך ואחד ואשה עמו אומרים צריך הרי אומדנת האשה חשובה לעשות צירופה כשנים אומרים צריך להיות נקראים תרי וכבר ביארנו תרי כמאה וכו':

מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין אף במקום שיש עמה סרך למלאכה אחרת כיצד ראה תינוק שנפל בים פורש מצודה ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין אע"פ שהוא יודע בודאי שצד דגים עמו ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדגים ואם נתכוין לכך פטור מ"מ הואיל והוא מתכוין גם כן להעלות את התינוק ולא עוד אלא אפי' נתכוין להעלות דגים לבד ולא לתינוק כל שהעלה תינוק עמו פטור ואצ"ל אם כיון לתינוק והעלה דגים לבד שפטור ובתלמוד המערב אמרו במסכת שבת פרק אורג ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ויראה על מותר זה שפירושו פטור שלכתחלה ודאי כך שמצרף כונת איסור עם כונת היתר אסור:

ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא להשפיל שפת הבור ומעלהו ואע"פ שמתקן בה מדריגה לצורך חול בשעת עקירתו ננעלה דלת בפני תינוק ויש לחוש שמא יבעת וימות שובר את הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מבקע עצים לנסרים שהוא צריך להם:

נפלה דליקה ויש שם אדם שיש לחוש לו מכבין אותה להציל אותו ממנה והורסים כדי להפסיק בדליקה שלא תתפשט למקום שיש לחוש שם לסכנת נפשות ואפי' היתה הדליקה בחצר אחת והתינוק בחצר אחרת הואיל ומ"מ יש לחוש שתתפשט הדליקה לשם ואע"פ שבשעת כיבוי הוא ממעך את הקרקע ומשוה גומות:

פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב כיצד חצר שהיו בו ישראלים ועובדי האלילים עמהם שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת ונפלה עליהם מפלת מפקחין על הכל ולא סוף דבר בשישראל רוב או כשהם מחצה שספק נפשות להקל אלא אף בתשעה מהם גוי' וישראל אחד ביניהם ולא סוף דבר כשהיו במקום קביעותם שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אף כשפירשו ממקום קביעותם ומ"מ יש בזה צד שאין מפקחין והוא שאמרו הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתיהו כלומר פירשו כולם ממקום קביעותם והלכו זה בבית זה וזה בבית זה ולא נשאר שם אפילו אחד ונפל מפולת על אחד מהן מפקחין שהרי אי אפשר שלא היה אחד מן הפורשים ישראל ושמא זה שהרי חזקת רוב גוים כבר הלכה לה אבל אם נשתייר אפילו אחד בחצר ראשונה אומרים על הפורש שמן הרוב פירש ואין מפקחין הא כל שנפל בחצר ראשונה הואיל והוחזק שם ישראל מפקחין אפי' לא נשתייר שם אלא אחד וי"מ בהיפך שאם פרשו כולם ואחר שפירשו הלך אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין שהרי לא הוחזק כאן ישראל אבל אם לא פירשו אלא מקצתם והלכו להם ונכנס אחד מהם לבית אחד ונפלה עליו מפולת מפקחין שחוששין שמא זה הוא הישראל מאחר שלא בעקרה כל החבורה ממקומה והרי החבורה נידונת כמחצה על מחצה כל הפורש ממנה מפקחין עליו ואם הוא מחצה ישראל מפקחין על כל ספק מהם בין בפריש כולהו בין בפריש מקצתיהו וי"מ פריש כולהו מפקחין שאין כאן אלא חדא ספיקא פריש מקצתיהו אין מפקחין שיש כאן תרי ספיקי ואין זה כלום שבפקוח נפש אף בתרי ספיקי מפקחין וכמו שאמרו פ"ג א' מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק גוי ספק ישראל מפקחין ואע"פ שאפשר לפרשה באו או מ"מ הדברים נראין שאפי' היו שם כל הספיקות ביחד מפקחין וכן כתבוה גדולי המפרשים:

Meiri on Yoma 84b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה הא דפרוש כו' ואע"ג דניידי ליה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל ובד"ה ושמואל אמר כו' וכ"ש ברוב נכרים הס"ד:

Chidushei Halachot on Yoma 84b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב נַפְשָׁהּ, וּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ, וְהַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו — מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ וְלֹא בְּאַחֶרֶת. ״בְּזוֹ״ אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַעוּבָּרָה, פְּשִׁיטָא! עוּבָּרָה מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּלָא? אֶלָּא לָאו — אַסַּם. שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 2

רַב אָשֵׁי אָמַר: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא — וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, וְלָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. וְאִם אִיתָא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ, וְלִיפַּלְגוּ רַבָּנַן בְּסֵיפָא. שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 3

מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת הוּא וְכוּ׳. לְמָה לִי תּוּ לְמֵימַר: ״וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת.

קטע 4

הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַמְדוּהּ לִתְמָנְיָא יוֹמֵי, וְיוֹמָא קַמָּא שַׁבְּתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: לִיעַכַּב עַד לְאוּרְתָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא נֵיחוּל עֲלֵיהּ תְּרֵי שַׁבָּתָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 5

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְחַמִּין חַמִּין לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לְהַבְרוֹתוֹ. וְלֹא שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. וְאֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין לוֹ שֶׁמָּא יַבְרִיא, אֶלָּא מְחַמִּין לוֹ מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְלֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת.

קטע 6

וְאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים הַלָּלוּ, לֹא עַל יְדֵי גּוֹיִם, וְלֹא עַל יְדֵי כּוּתִיִּים, אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֵין אוֹמְרִין יֵעָשׂוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ, לֹא עַל פִּי נָשִׁים, וְלֹא עַל פִּי כּוּתִיִּים, אֲבָל מִצְטָרְפִין לְדַעַת אַחֶרֶת.

קטע 7

תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. הָא כֵּיצַד? רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם — פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא צָיֵיד כְּווֹרֵי. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לְבוֹר — עוֹקֵר חוּלְיָא וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. אַף עַל גַּב דִּמְתַקֵּן דַּרְגָּא.

קטע 8

רָאָה שֶׁנִּנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי תִּינוֹק — שׁוֹבְרָהּ וּמוֹצִיאוֹ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא מִיכַּוֵּין לְמִיתְבַּר בְּשִׁיפֵי. מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה בְּשַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא מְמַכֵּיךְ מַכּוֹכֵי.

קטע 9

וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן יָם — מִשּׁוּם דְּאַדְּהָכִי וְהָכִי אָזֵל לֵיהּ, אֲבָל בּוֹר, דְּקָא יָתֵיב — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

קטע 10

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בּוֹר — מִשּׁוּם דְּקָא מִיבְּעִית, אֲבָל נִנְעֲלָה דֶּלֶת, אֶפְשָׁר דְּיָתֵיב בְּהַאי גִּיסָא וּמְשַׁבֵּישׁ לֵיהּ בְּאַמְגּוֹזֵי. צְרִיכָא.

קטע 11

מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין. לְמָה לִי? דַּאֲפִילּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת.

קטע 12

אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד בֵּינַיְיהוּ — רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ, (אֶלָּא) פַּלְגָא וּפַלְגָא, סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

קטע 13

אֶלָּא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא — דְּהָוֵה לֵיהּ קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי!

קטע 14

לָא צְרִיכָא, דִּפְרוּשׁ לְחָצֵר אַחֶרֶת, מַהוּ דְּתֵימָא: כׇּל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב.

קטע 15

אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בְּאוֹתָהּ חָצֵר — מְפַקְּחִין, בְּחָצֵר אַחֶרֶת — אֵין מְפַקְּחִין! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּפְרוּשׁ כּוּלְּהוּ, הָא דִּפְרוּשׁ מִקְצָתַיְיהוּ.

קטע 16

וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: מָצָא בָהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, וְאִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ, אֲבָל לְיַיחֲסוֹ לֹא.

מסכת יומא דף פ״ד עמוד ב׳

מסכת יומא דף פ״ד עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור