מסכת יומא דף ע״ג עמוד ב׳

שלא כסדר היה לו לשאול הירד שאול היסגירוני לפיכך השיבוהו על הראוי לשאול ראשון:

ואם הוצרך לשניהן כגון שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין כגון הארדוף האשיגנו דצקלג:

גזירת נביא חוזרת כגון של יונה בן אמיתי:

שנאמר במשפט כדין שאינו חוזר:

שמאירין את דבריהם מפרשי' את דבריהן:

משלימין את דבריהן כדאמרן אין גזירתן חוזרת:

לא השלימו שאמרו עליהן בשני ימים הראשונים עלו אליו ונפלו:

הם שלא ביחנו אורים ותומים לא פירשו להם בשני ימים הראשונים עלו והצליחו אלא עלו אליו אם לנצח אם להנצח:

מתני' יום הכפורים כו' סדר המסכתא תחילה נקט ז' ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודת היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר:

כיצד שואלין השואל פניו כלפי הנשאל והנשאל כלפי השכינה השואל אומר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. והנשאל אומר לו כה אמר ה' עלה והצלח. ואין שואל בקול אלא כדרך שכתוב בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ואין שואלין על ב' דברים כאחד. ואם שאל אין מחזירין לו אלא הראשון בלבד שנאמר ויאמר דוד ה' אלהי ישראל שמוע שמע עבדך וגו'. ואסיקנא דוד שאל שלא כסדר. וכיון שהרגיש חזר ושאל כסדר שנאמר ויאמר דוד היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי וגו'.

ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו על שניהם שנאמר וישאל דוד בה' לאמר ארדוף אחרי הגדוד [האשיגנו] ויאמר לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל.

ואע"פ שגזירת נביא חוזרת גזירת אורים ותומים אינה חוזרת שלא נקראו תומים אלא מפני שמשלימים דבריהן א"כ מפני מה לא השלימו בגבעת בנימין לפי שהן לא ביחנו אם לנצוח אם לינצח.

באחרונה שביחנו הסכימו על ידו שנאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם.

כיצד נעשית ר' יוחנן אומר האותיות היו בולטות והיו כתוב בהן אברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון להשלים צד"י וטי"ת שלא היו בשמות השבטים. ומותבינן עלייהו ותניא כל כהן שמדבר ברוה"ק ושכינה שורה עליו שואלין בו.

ומעשה ושאל צדוק ועלתה שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר כו' ומשנינן סיועי מסייע הנשאל בהדי אורים ותומים: ירושלמי וישאל דוד בה' לאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו דוד ביקש רחמים ה' אלהי ישראל הגד נא לעבדך תדע לך שהוא כן שהרי ב' שאל והשיבוהו ג' שנאמר ויאמר לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל. אית תנא תני הקול היה שומע שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו ואית תנא תני הכתב היה בולט והיה כתוב בהן אברהם יצחק ויעקב כל אלה שבטי ישורון היה חקוק עליהן:

ואין נשאלין אלא למלך ולב"ד ולמי שצורך הצבור בו מנ"ל ולפני אלעזר הכהן יעמוד. הוא זה המלך אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין:

הדרן עלך בא לו כהן גדול:.

דוד שלא כסדר שאל פי׳ דהא דקתני שאין מחזירין אלא ראשון לאו על הראשון בשאילה אלא על הראשון במעשה ששואלין עליו וירידתו של שאול קודמת להסגרת בני קעילה:

ואם הוצרך הדבר לשתי׳ פי׳ שהם שתים שצריכין לגמרי זו לזו הא כגון דרדיפה והשגה:

הא דאמרי׳ אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימי׳ דבריהם כך הוא הענין כי האורים והתומים פרש״י ז״ל שהם כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן כי החשן היה ארכו אמה ורחבו זרת. וכשכפלו אותו נעשה זרת על זרת וכתב שם המפורש בין הכפלים שעל ידי השם ההוא מאיר דבריו ומתמם אותם וכשהיה כ״ג מכוין בחלק אחד מן השם ההוא שנקרא אורים היו בולטין מן האותיות הכתובות באבנים אותיות שיש בהם תשובה לשאלתו כשיצטרפו והיו מאירות נגד עיניו מעורבות שלא כסדר וכשהיה חוזר ומכוין בחלק השני מאותיות השם ההוא שנקרא תומים היו מצטרפות האותיות כסדר ונעשה מהם תיבות ומפני זה היה צריך שיהא באבנים כל האלפא ביתא. והיינו דאמרינן בשמעתין כיצד נעשית ר״י אמר בולטות ר״ל אמר מצטרפות ומר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי. ויש מחלוקת בין המפרשים ז״ל כיצד היו האותיות כתובות בשתי אבני שוהם כי רש״י ז״ל פי׳ שהיו כתובין על האבן הראשון ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי שזה סדר תולדותן. ועל האבן השנית לצד שמאל גד אשר יששכר זבלן יוסף בנימין הרי היו כ״ה אותיות בכל אחת והיה כותב יהוסף מלא כדי שיהא כ״ה אותיות. והרמב״ם ז״ל כתב שהיו כתובין בזה בשתי האבנים ולכך לא נאמר עשיה באורים ותומים כמו שנאמר בשאר עבודת המשכן אלא שנאמר בהן לשון נתינה ונתת אל חשן המשפט את האורים וגו'. וכתיב ויתן אל החשן את האורים ואת התומים לפי שלא היו מעשה אדם אלא מעשה אלקים שנמסרו למשה כתובין ונצטוו ליתנם בכלי החשן. ולפי׳ חסרו בבית שני כדאי׳ בפ״ק. ומיהו אין אורים ותומים מעכבין בבגדי כהונה לענין עבודה שהרי בית שני לא היו שם אורים ותומים והיו שם בגדי כ״ג והיינו דבמתני׳ לא אדכר אורים ותומים במה שכ״ג משמש. אלא דקתני מוסיף עליו כ״ג חושן ואפוד ומעיל וציץ והדר קתני ובהם נשאלים באורים ותומים

והא לא כתיב בהו צד״י פי׳ בשמות השבטים דאנן בעינן שיהא שם כל הא״ב והכי נמי מצי למפרך והא לא כתיב ח׳ ולא קו״ף אלא דחדא מינייהו נקטינן. ובירושלמי הכי בעו לה והא לא כתיב חצ״ק ומשני אברהם יצחק ויעקב כתיב שם.

כל כהן שיש בו רוח הקדש כו' ומה שמצינו בשמואל הרמתי שהיה חגור אפוד בד ולא היה אלא לוי כתוב בתוספות שזהו להראות כי הגיע זה למעלת כהן גדול בדבר הנוטה לרוח הקדש כמעשה האפוד:

פרק ח׳ יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה פי׳ אסור מן התורה באכילה ושתיה ואפילו פחות מכשיעור דהלכתא כר״י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אבל אין בהם כרת אלא בכשיעור המפורש בסופא וכדאיתא בברייתא. ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אינם אסורים אלא מדרבנן ולפי׳ אין בהם כרת כדאי׳ בברייתא: ואע״גב דאמרי׳ בגמרא חמשה עינויין כתיבי אסמכת׳ דרבנן הוא ותדע שהרי הקלו ברחיצה לעבור במים משום נטורי פירי. ואמרו המלך והכלה ירחצו את פניהם והתירו נעילת הסנדל משום צנה לחיה. ובסיכה התירו בשיש לו חטטין בראשו להיות סך כדרכו דכיון דאיסורא דרבנן בעלמא הוא משלך נתנו לך:

וברחיצה אסיק׳ בגמר׳ דרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן ואסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ובסיכה אמרו בירושלמי בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ומיהו אם היו לו חטטין סך כדרכו כיון דלרפואה קא מיכוין:

המלך והכלה ירחצו את פניהם בגמרא מפרש דכל שלשים יום לנשואיה נקראת כלה:

והמשנה הראשונה ממנה תחל לבאר חמשה ענויים והוא שאמר יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין אמר הר"ם לא באה מלשון התורה המניעה מאלו הדברים ביום צום כפור אבל אמר הכתוב לשון ענוי חמש פעמים אמר שבת שבתון וגו' ואמר שבת שבתון ואמר ובעשור לחדש וגו' ואמר אך בעשור לחדש ונאמר והיתה זאת לכם ובאה [הקבלה] כי באו לאסור חמשה דברים מהנאות הגוף והם האכילה והרחיצה במים והסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת ענוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועקר אסורן קבלה וכלן יתחייב בעושה אחת מהן מכת מרדות וזהו ענין אמרם אסור מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשיאכל השיעור הנזכר ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות ואמר השם ית' בעובר על הענוי והאבדתי הנפש ההיא מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זה אכילה ושתיה ואמרו המלך והכלה כי המלך צריך שיהיה עמו הנוי אמר מלך ביפיו תחזינה עיניך וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם:

אמר המאירי יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וכו' פי' בגמ' שחמשה ענוין כתובים בתורה ביום הכפרים בעשור ובעשור ואך בעשור שבת שבתון שבת שבתון והם מקראות שבכל אחד מהם נאמר לשון ענוי בסדר אחרי מות כתו' בעשור לחדש תענו את נפשותיכם [ובאותה פרשה גם כן כתוב שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם] ובסדר פנחס ובעשור לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם ובסדר אמור אל הכהנים אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם וכו' ובאותה פרשה גם כן כתוב שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם ואע"פ שסתם תענית אינו אלא באכילה ובשתיה הם עמדו ותקנו חמשה ענויים הנזכרים במשנתנו כנגד אלו ואע"פ שבמשנתנו ששה ענויים הוזכרו בה פי' בגמ' ע"ו א' ששתיה בכלל אכילה היא ושניהם נחשבים כאחד ומתוך שמצאו בארבעה האחרים שמניעתם נכללת בקצת מקראות בענין ענוי אף הם כללום בענוי יום הכפורים ומ"מ אין עונש כרת או קרבן ולא איסור תורה אלא על אכילה ושתיה שהיא סתם ענוי אבל האחרים באיסור חכמים ולמרדות ופי' בברייתא של מכות שהמרדות אין בו אומד כלל אלא אפי' היה חלוש ביותר מכין אותו עד שתצא נפשו או יקבל עליו לשוב ושלא לחזור עוד בכך ויראה שאם קבל עליו מיד מכין אותו מיהא על מה שעשה כפי האומד ועל דין ענויין אלו אמר שיום הכפורים אסור באכילה ושתיה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומה שתפס בה לשון איסור הוא מצד ארבעה ענויים הנזכרים שאין בהם כרת שעל אכילה ושתיה הרי כרת יש בה או שמא אף על אכילה ושתיה ולחצי שיעור כמו שהתבאר בגמרא:

המלך והכלה ירחצו את פניהם כלומר שהתירו מכלל איסור רחיצה לאלו שירחצו את פניהם בידיהם מלך [משום דכתיב מלך] ביפיו תחזינה עיניך כלומר שאין מטכסיס המלכות להתראות בשום נוול ובכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ופי' בגמ' ע"ח ב' שכל שלשים יום נקראת כלה לענין זה ועל דרך שאמרו כתובות ד' א' במת אביו של חתן או אמה של כלה שאין מונעים תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום:

והחיה ר"ל היולדת תנעול את הסנדל פירשוה בגמ' ע"ח ב' משום ר"ל שהצנה קשה לה ואע"פ שאין בה סכנה שהיתר מנעל לחולה אף בשאין בו סכנה הוא ואף לשאר בני אדם וכן כל שמחמת עקרב מותר דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ר"ל בכולם במלך וכלה וחיה ומ"מ הלכה כרבי אליעזר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות ואחר שהוא אסור מן התורה אם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב יראה מסוגיא זו שאין שבועה חלה עליו שהרי מושבע ועומד הוא אע"פ שאין בה מלקות ומ"מ אנו פסקנו בשבועות כ"א ב' שהשבועה חלה עליו ופירשנו הטעם שאף ר' יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה אלא כיון דחזי לאיצטרופי והרי זה התחלת אכילת איסור אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף ואף ר' יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים וכבר ביארנו שם שכל שהוא מדברי סופרים שבועה חלה עליו ומ"מ סוגיא זו מעידה כדעת ראשון והוא שהקשה לריש לקיש דאמ' חצי שיעור מותר מאי איכא למימר ותירץ שאף לר"ל אסור הוא מדרבנן והקשה אי הכי לא ניחול עליה קרבן שבועה שהרי אף איסורי סופרים מושבע ועומד הוא בהם וכדתנן שבועות ל' א' בשבועת העדות שאינה נוהגת בפסולים להעיד וכללנו בהם כל שאינו ראוי להעיד אף מדברי סופרים כגון משחק בקוביא ותירץ בה שכל שאינו ראוי להעיד מאיזה טעם שיהיה אינו בר הגדה כגון מלך שאינו מעיד אע"פ שהוא כשר אבל במקום אחר כל איסורי סופרים חלה עליהם שבועה ואינו קרוי בהם מושבע ועומד וכן הלכה כמו שביארנו במקומו ומ"מ הרי שאמרו בסוגיא זו אי הכי לא ניחול עליה קרבן שבועה אלמא כל שכן לר' יוחנן שהוא באיסור תורה שאין שבועה חלה עליו ומ"מ אנו מפרשים כן אי הכי לא ניחול עליה וכו' דלר' יוחנן הא לא קשיא לי דדילמא אף אנא אמינא אליביה דלא ולא קשיא ליה מתניתי' דשבועות שאמרו שהשבועה חלה על הנבילות שהרי הוא פירשה דוקא בכולל אלא לר"ל דמוקים מתניתי' דשבועות בחצי שיעור קשיא ומ"מ אין זה אלא דרך סוגיא ולדידן אף לר' יוחנן חיילא אלא דניחא ליה במתניתי' דשבועות לאוקמא באכילה גמורה ולכולל ודינין אלו של שבועת איסורין בכולל או בחצי שיעור וענייני שבועת העדות ומה שאמרו באומר לא אוכל שאין דעתו אלא על אכילה גמורה כשיעור איסורה ושבעלמא אין אדם חייב בכל שהוא אף למכות ודלא כר"ש כבר ביארנו הכל כדי הצורך במס' שבועות:

וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵרַת נָבִיא חוֹזֶרֶת, גְּזֵרַת אוּרִים וְתֻמִּים אֵינָהּ חוֹזֶרֶת נראה לי בס"ד הטעם אף על גב דתרווייהו מפי הגבורה הם מכל מקום בגזרת אורים ותומים צריך להיות מעשה נסים שיהיו האותיות בולטות או מצטרפות ואם תהיה גזרתם חוזרת נמצא הנס נעשה לבטלה ו'לא עביד קב"ה ניסא למגנא' (זוהר פרשת מקץ דף רא:) ולפי זה נמצא גזרת אורים ותומים אינה חוזרת. ובזה יובן בס"ד (תהלים פו, יז) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה' אוֹת ראשי תיבות א וּרִים וְתֻ מִּים שתהיה גזרתם לְטוֹבָה ואז 'יִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ' כי ידעו שגזרת אורים ותומים אינה חוזרת. ובזה יובן (ישעיה כד, טו) בָּאֻרִים כַּבְּדוּ הֳ' שבהם יהיה מעשה נס ואין דבריהם קיימין ולזה אמר דואג על אחימלך 'וְגַם שָׁאַל לוֹ בָּאוּרִים' כדי שדבריהם יתקיימו ורוצה לומר אף על פי שכבר הגיד לך שמואל הנביא ע"ה על קריעת מלכותך עדיין יש תקוה דגזרת נביא חוזרת אבל שאל לו מענין המלוכה שלך באורים ובזה קבע מסמר שלא ימוט דגזרת אורים ותומים אינה חוזרת. הָא לָא כְּתִיב [ בְּהוּ ] צָדִ " י? [עג:] מקשים והלא אות טי"ת קדים באלפא ביתא והוה ליה להקשות על טֵי"ת תחילה? ונראה לי בס"ד דעל טֵי"ת לא הוה קשיא ליה מעיקרא מפני שאפשר שתשמש אות מם פתוחה במקומה שהיא דומה לאות טֵי"ת ורק זו פתיחתה מלמעלה וזו פתיחתה מלמטה, ולכן אם צריך לאות טֵי"ת כיון דלכולי עלמא האותיות היו בולטות בנס אז תתבלט אות מ"ם בפתיחה העליונה ותסתם הפתיחה התחתונה ותהיה אות טֵי"ת, לכך הקשה על צָדִ"י שאין לו אות באלפא ביתא דומה לו שיוכל לשמש במקומו, ואחר שאמר לו ' אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב' כְּתִיב בְּהוּ אז ודאי גילה לו הטעם לתוספת זו בשביל להשלים ששה אותיות בכל אבן, וממילא הבין שיש עוד תיבות אחרים נוספים עם אברהם יצחק ויעקב כי ג' תיבות אלו אין בהם כדי סיפוק להשלים את כל האבנים בששה אותיות לכך חזר ושאל על אות טֵי"ת כי אמר אולי באלו התיבות הנשארים יש אות טֵי"ת ממש ואין צורך לומר שתשמש אות מ"ם במקום טֵי"ת והשיב לו ' שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן ' כְּתִיב דאיכא אות טי"ת ממש. ובזה יתורץ קושיא אחרת דאמאי לא שאל מעיקרא על אות חי"ת ואות קו"ף? ובזה ניחא דחשב דלכולי עלמא האותיות היו בולטות בנס לכן אפשר שתשמש אות תי"ו במקום חי"ת שאם צריך לאות חי"ת תתבלט אות תי"ו ורק אותה הפסיעה שברגלי התי"ו לצד חוץ לא תתבלט ואז תהיה התיו נראית אות חי"ת ממש כזה 'ח' וכן אם יצטרך לאות קו"ף תשמש אות ה"א במקומו והיינו שרגל אות ה"א הפסוקה לא תתבלט בתוך האות אלא תרד ותתבלט ברגלי האות ואז תהיה צורת קו"ף.

" שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן " כְּתִיב קשה מעיקרא כשאמר לו התרצן 'אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב' כְּתִיב בְּהוּ הוה ליה לסיים דבריו ולומר נמי 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' כדי שלא יקשה עוד? ונראה לי בס"ד דהתרצן כשראה שלא שאל השואל על אותיות חט"ק אלא רק על צָדִ"י בלבד חשב שהוא יודע שכתוב 'אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' ורק שאל על צָדִ"י מפני שחשב יִצְחָק כתוב באות שי"ן בחושן דהיינו יִ שְׂ חָק כמו שנאמר בעמוס (עמוס ז, ט) 'בָּמוֹת יִשְׂחָק' וכן עוד שם (עמוס ז, טז) 'וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק' וכן בתהלים (תהלים קה, ט) 'וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק' וכן בירמיה (ירמיה לג, כו) 'זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים' וחשב כי שם יִ שְׂ חָק בשין הוא חשוב יותר ולכן נכתב כן בחושן ולכך לא הקשה אלא מן אות צָדִ"י בלבד כי הוא יודע שכתובים אותיות חט"ק, ולכך השיב לו 'אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב' כְּתִיב בְּהוּ כלומר כתיב יִ צְ חָק בְּצָדִ"י ולא בשי"ן ואף על גב דהוא לא נחית אלא להודיעו על יצחק שכתוב בְּצָדִ"י זכר שלשתם בדבריו לומר מה שנכתב יִ צְ חָק בְּצָדִ"י משום דכל מקום שמזכיר שלשתם ביחד מזכירו באות צָדִ"י ולא באות שי"ן ורק בספר ירמיה כשהזכיר שלשתם הזכיר ישחק באות שי"ן. מיהו יש להקשות למאן דאמר מצטרפות אם יש שתי תיבות שיש בכל אחת צָדִ"י כגון (שמואל א' ל, ח) 'הַצֵּל תַּצִּיל' מהיכן יבא צָדִ"י השני והלא לא יש שם אלא צָדִ"י אחד? ואם נאמר שהיו מצטרפים כל תיבה בפני עצמו אכתי קשה דילמא אצטריך ב' אותיות של צד"י או של חי"ת או של קו"ף בתיבה אחת כגון ציצים או רצוצים או נחוח וניחוחים או חקק או טיט וכיוצא שלא יש מאותיות אלו שם אלא אחד? ונראה לי דאם צריך לשני אותיות צָדִ"י וכיוצא בבת אחת כגון ציצים יצטרף תחילה אות צָדִ"י ואות יו"ד עמו ויחזור ויסתלק אות צָדִ"י שנצטרף מקודם ויצטרף אחר היו"ד וישאר מקום הַצָדִ"י הראשון פנוי וזה סימן לחשוב מקום הפנוי באות צָדִ"י כלומר כאלו כתוב שם צָדִ"י וכן על זה הדרך. ברם מקשים אמאי כתיב 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' ולא נכתב 'שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל' דהא גם יִשְׂרָאֵל יש בו חמש אותיות? ונראה לי בס"ד משום דשם יִשְׂרָאֵל נעשה שם העצם של כל ישראל שנקראים יִשְׂרָאֵל בסתם אבל לא נקראו יְשֻׁרוּן בסתם ורק יעקב אבינו ע"ה קראו יְשֻׁרוּן בסתם, ולכן כתיב 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' רוצה לומר שבטים של יעקב שנקרא יְשֻׁרוּן בדרך חיבה ואהבה. ועדיין קשה הוה ליה למימר 'שִׁבְטֵי יַעֲקֹב' דהא יִשְׂרָאֵל לא נקראו בשם זה בסתם אלא נקראים 'בֵּית יַעֲקֹב' או 'זֶרַע יַעֲקֹב'? ונראה לי בס"ד דכאן צריך תיבה דחמש אותיות ואם יכתוב יַעֲקוֹב מלא בוא"ו צריך שגם יעקוב הראשון הכתוב אחר יצחק יכתב בוא"ו ואז יהיה מספר האותיות יתר אות אחד ואינו נאה לכתוב אחד חסר באבן זו ואחד מלא באבן זו.