מסכת יומא דף נ״ב עמוד ב׳

שאת הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד׳:ז׳) ולשון סליחה הוא או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא:

משוקדים ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה) או משוקדים כפתוריה ופרחיה:

מחר וצא הלחם בעמלק מחר (שם יז) או צא והלחם בעמלק מיד ומחר אנכי נצב והיום אי אתה צריך לתפלתי:

ארור וברצונם עקרו שור (בראשית מ״ט:ז׳) ארור שור של שכם שהוא מארור כנען או ארור אפם כי עז:

וקם הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים ל״א:ט״ז) וכאן רמז לו תחיית המתים או וקם העם הזה וזנה:

ויעלו עולות כבשים ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא או דילמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא בטעם עולות אלא טעם גרש ויעלו עולות כדי שיתחבר לשל אחריו:

מתני' החיצונה פרופה מן הדרום רבנן קאמרי לה:

פרופה ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרס של זהב להיות פתוחה ועומדת:

שאת משוקדים מחר ארור וקם תימה הוא דלא נקטינהו כסדר שהן כתובים בתורה והכי הוה ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם וא"ת אמאי לא דרשינהו להו לפניהם ולאחריהם כמו בנשך ובמרבית (ויקרא כה) דדרשינן ליה בפרק איזהו נשך (ב"מ סא.) לפניו ולאחריו וכמו ורחץ דדרשינן ליה בפ' אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לא:) אופשט ואולבש י"ל גבי שאת אי קאי אאם תיטיב אז הוא לשון סליחה ואי קאי אואם לא תיטיב אז הוא לשון נשיאות עון וכן ארור אי קאי אשור אז קאי אשכם שהוא כנען דכתיב ארור כנען ואי קאי אאפם אז קלל אפם וכן מחר אי קאי אמלחמה ואנכי נצב על ראש הגבעה היום להתפלל קודם המלחמה כדכתיב היערוך שועך לא בצר (איוב לו) או קאי אאנכי נצב מחר להתפלל וכן וקם ולפי שאין פירושם שוה ע"כ אין להם הכרע אבל אמשוקדים קשה וי"ל משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים ומשמעו משוקדים כפתוריה ופרחיה וקרא אחרינא מוכחא דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים ולהכי אין לו הכרע והא דפליגי תנאי בזבחים בפ' שני (דף כד.) גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן (ויקרא ד) דאיכא דמוקי באצבעו אלקיחה ואיכא דמוקי אנתינה ואיכא דמוקי אתרוייהו יש לפרש טעמא דמאן דמוקי ליה אתרוייהו משום דפשטא דקרא אלקיחה דלפניו קאי ומוקמינן ליה נמי אנתינה כדאשכחן במלואים כדכתיב ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנות המזבח באצבעך (שמות כט) והתם על כרחך קאי אנתינה ומאן דלא מוקי ליה אלא אלקיחה כמשמעותיה ומאן דמוקי ליה אנתינה יליף ממלואים דהתם לא קאי אלא אנתינה דלפניו ולאו אלקיחה דלפניו פניו:

הוא יוסף הבבלי כו' והא דאמר ליה רב אסי לרבי שילא בפ' בנות כותים (נדה דף לו:) אנא הוא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רוקבא ולא קאמר נמי דהוא יוסף הבבלי דהוא יוסף איש הוצל שהרי כל השמות הללו היה לו כדמשמע הכא י"ל דלא קא חשיב התם אלא שמות דאיסי דדמיא לשמו של רב אסי:

יצא ובא לו דרך כניסתו אע"ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה כדאמר פ' שני דשבועות (ד' יז:) הנכנס לבית המנוגע אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור מדאצטריך והבא אל הבית (ויקרא י״ד:מ״ו) דרך ביאה אסרה תורה יציאה דרך אחוריו שמה יציאה כדאמר הכא דאע"ג דכתיב ויצא אל המזבח (ויקרא ט״ז:י״ח) יוצא דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו:

ותניא הוא יוסף איש הוצל הוא איסי בן יהודה ופרקינן בדאורייתא ליכא אבל בנביאי איכא קראי טובא דלית להו הכרע.

והא דבעי רב חסדא כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' האי בעיא בחגיגה היא בפרק ראשון. ואמרינן בה למאי נפקא מינה מר זוטרא אמר לפיסוק טעמא רב אחא אמר לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר. מאי פרים הוו או כבשים הוו תיקו:

[מתני'] החיצונה [היתה] פרופה מן הדרום כו' תנן סתמא כר' מאיר דאמר בין המזבח למנורה היה מהלך. סוגיא נא במקדש ראשון היה בו הארון והיה כותל ולא היה בו פרוכת ובמקדש שני היה בו פרוכת ולא היה בו ארון כי יאשיהו גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל.

ותניא משגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששגרו הפלישתים דורון לאלהי ישראל וכל כלי הזהב וא"ר אלעזר אתיא שמה שמה. נאמר בארון והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות ובצנצנת נאמר קח צנצנת ותן שמה ונאמר במקלו של אהרן והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה ונאמר בשמן המשחה ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. ובמטה אהרן נאמר ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן למשמרת לדורותיכם:

צבר את הקטורת ע"ג הגחלים.

החיצונה פרופה מן הדרום ופנימית מן הצפון ולר׳ יוסי דאמר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת היתה פרופה מן הצפון כדאי׳ בגמרא דלכ״ע פתח הסמוך לקה״ק בצפון הוא. וטעמא דמלתא פי׳ ריב״א ז״ל שאלו הי׳ נכנס מן הדרום הי׳ הולך שמאלו כלפי ארון ולפיכך נכנס דרך צפון כדי שיהא ימינו כלפי ארון וגם כשיוצא כך הוא יוצא כדרך כניסתו וימינו כלפי ארון.

בשקדי׳ ופרחי' פי׳ כי אע״פ שכתוב ויגמול שקדים נשארו שם מקצת פרחים כמות שהי׳ כדי להגדיל הנס וכן פי׳ ר״י ז״ל.

תנו את ארון הקדש פי׳ והלא שם הי׳ נתון אלא לומר שגנזוהו שם.

תנן כמאן דתני צוברה פי׳ דתנא דמתני׳ סבר כתנא דברייתא דקתני צוברה.

תני חדא צוברה פנימה שהיא חוצה לו פי׳ שמתחיל מבפנים ובא עד סמוך לו ואידך תני איפכא.

קרבן עולה אינו בא אלא מן הזכרים וכל שהיא באה מן הבהמה אינה באה אלא שני מינים או כבשים ועיזים ששניהם מין אחד לענין זה או מן הפרים ונסתפקו חכמים בעולה שהקריבו ישראל במדבר והוא שנאמר בו ויעלו עולות ויזבחו [זבחי' שלמי'] לד' פרים אם העולות היו מן הכבשים והשלמים מן הפרים ושתהא מלת עולות מופסקת באתנח כלומר ויעלו עולות ר"ל מן הכבשים ויזבחו פרים לשלמים או שמא אין מלת עולות מופסקת באתנח אלא הכל נגרר אחר הפרים כלומר עולות וזבחים הכל היה של פרים ומתוך שנסתפקו בה אם נדר אחד ואמר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר הרי זה ספק וחייב להביא שתים וכבר ביארנוה במסכת חגיגה ו' ב':

כבר ביארנו במשנה שבבית שני לא היה ארון ובבית ראשון לא היה שם להבדל שבין היכל לדביר פרוכת אלא כותל הקרוי אמה טרקסין ומשנתנו הואיל ושנו בה פרכות בבית שני היא שנויה וא"כ מה שנאמר בה הגיע לארון פירושו למקום ארון וכמו שאמרו בה משניטל הארון וכו' ומה שאמרו משניטל הארון ולא אמרו משנגנז הוא לדעת האומר שהארון גלה לבבל וכמו שדרשו נ"ג ב' ויצא מן בת ציון כל הדרה זה הארון ומ"מ יש אומרים שלא גלה אלא במקומו נגנז והוא שראה שלמה ברוח הקודש שבית המקדש עתיד ליחרב וחפר בעמק במקום הארון למטה ממנו בעקלקלות שיהא עומד להם לעת צר לגנזו בתוכו וכשראה יאשיהו זמן הצרות מתקרב וזכר האמור בתורה יולך ד' אותך ואת מלכך צוה לגנוז הארון וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומטה אהרן שהיו עומדים לפני הארון והארגז ששגרו פלשתים דורן שכתוב בו ואת כלי הזהב אשר השיבותם [לו אשם] תשימו בארגז מצדו וזהו שנאמר ביאשיה ויאמר ללוים המבינים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ד' וכו' והרי לשם היה ומהו אומר שיתנוהו שם אלא שיגנזוהו במקום שהכין שלמה לגניזתו וכל אלו שנגנזו לא חזרו שם לא הם ולא כיוצא בהם בבית שני ומה שהתבאר כאן בענין צבירת הקטרת על המחתה אם מתחיל מצד הפנימי של מחתה אם מצד החיצון כבר ביארנוהו במשנה:

בפרש"י בד"ה ויעלו וגו' ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא כו' עכ"ל אבל בהני ה' דלעיל דמספקא ליה לאיסי ב"י ניחא דקאמר דמספקא ליה בפירוש המקראות אלא הכא דקמבעיא ליה לרב חסדא דרך שאלה להשיב לו תקשי ומאי נ"מ לך מיניה דמאי דהוה הוה כדפרכינן בפ"ק דסנהדרין גבי שור סיני וקאמר דקמבעיא ליה לידע פיסוק טעמים ומפירושו נראה דלא הוה קים להו פיסוק טעמים דשכחום וקרוב לזה כתב בפענח רזי על סוגיא דשמעתין וז"ל תימה במסכת נדרים אמרי' ויבינו במקרא מפורש ושום שכל זה מסורת כו' א"כ אמאי אין הכרע במחר כיון דאיכא אתנחתא בעמלק א"כ מחר קאי אדבתריה וי"ל כדאמר פ"ק דקידושין דשכחום כו' וה"נ צ"ל בארור שהיו מסופקים אי קאי אדקמיה אי אדבתריה אע"ג דאיכא סוף פסוק בין עקרו שור לארור אפם אלא ודאי כדאמרן דשכחו וכה"ג אמרינן התם דבמערבא פסקי להאי קרא דהנה אנכי בא אליך בעב וגו' לתלתא קראי עכ"ל אבל מדברי התוס' גבי משוקדים נראה דהוה פסיקא להו פיסוק טעמים ודו"ק:

בד"ה אתיא שמה כו' צלוחית מצנצנת המן דורות כו' עכ"ל:

גמ' משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת וגו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שאת כו' והתם ע"כ קאי אנתינה ומאן דלא מוקי כצ"ל:

הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְּרוּפָה מִן הַדָּרוֹם וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן נראה לי בס"ד שהיה הסדר כך דהחכמה תתייחס לדרום והעושר לצפון ותחילה האדם יעסוק בחכמה ואחר כך בעושר ולכן היתה פתוחה מדרום כדי שיבא תחילה בצד הדרום ואחר כך יגיע לפתח שבצד הצפון שרומז לעסק העושר אך לא ישתקע בעסק זה של עושר אלא חוזר ופונה ומביט בחכמה לכך כיון שהגיע לצפון הופך פניו לדרום ומהלך עם הפרוכת עד שמגיע לארון שהוא מקום התורה והמצות.

וְאַרְגָּז שֶׁשָּׁלְחוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לַהֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הדבר יפלא והלא בארגז הניחו צורות עכברים וצורות טחורים של זהב ואיך יניחו ישראל צורות מאוסות כאלו בצד ארון הקודש ויכניסום לבית קודש קדשים? והיה צריך להעבירם תכף ומיד כשבא להם ארון הקודש! ונראה לי בס"ד דודאי אותם עכברים וטחורים הסירום תכף ומיד אך בארון היה דף בולט שעליו מונח ספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה וכאשר הוציאו הארון למלחמה הסירו הספר תורה מעל דף הבולט, והפלשתים עשו ארגז של זהב והניחו בתוכו צורות עכברים וטחורים, ובעת שבא הארון אצל ישראל הסירו עכברי הזהב משם ונשאר ארגז הזהב ריקן שקבעו אותו פלשתים על גבי דף הבולט בארון, ועתה הניחו ספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה בתוך הארגז הזהב ההוא. והא דלא הסירו גם הארגז משם נראה דעשו כן על פי רוח הקודש שרצה השם יתברך שישאר הארגז שעשו פלשתים שם כדי שיהיה זכר לדורות עולם הדבר אשר קרה לארון הקודש בהוציאם אותו למלחמה שאז מעתה ומעכשיו יהיו נזהרים בכך שלא יוציאו עוד הארון ממקומו כלל.