מסכת תענית דף ל׳ עמוד ב׳

בין תנור לכיריים מקום מנוול שבבית:

אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:

כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם – בתשעה באב כלומר בסעודה המפסיק בה:

עוברות ומניקות שאינן יכולות לישן על גבי קרקע:

ביכול שאפשר לו:

מאי בינייהו כיון דזה מודה לו ביכול וזה מודה לו בשאינו יכול:

שאר מטות שבבית שאינו שוכב בהן ר' יהודה דמחייב במתני' בכפיית המטה קמחייב נמי ביכול בשאר מטות ורבנן סברי מטתו כופה ולא שאר מטות וכדתניא גבי אבל:

שניתנו בו לוחות אחרונות שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט׳:ט׳) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים ותשעה דתשרי הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי:

כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד אבל עוברות ומניקות אינן חייבות כולי האי שאינם יכולות להצטער בעצמן ואוכלין סעודה המפסקת מבעוד יום וכן נמי ביום הכפורים (נמי) צריך לסעוד מבע"י דתוספת יום הכפורים מן התורה כדכתיב (ויקרא כ״ג:כ״א) מערב ועד ערב וכתיב בעצם היום הזה (שם) אבל מכל מקום אין לאסור לשתות משאכל סעודה מפסקת ועדיין הוי היום גדול כדמשמע בירושלמי דר' יוסי איקלע לבצרה אכל סעודה מפסקת אתא לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר ליה ההוא ריש כנישתא סעוד אצלי אמר ליה אכלית ואפסקית אמר לו אשגח עלי דלא לימרון הדין גברא לא אשגח עליה אכל מכל עיגול פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד פת ושתה מכל חבית חד כסא והכי הלכתא אם עדיין היום גדול לאחר שאכל סעודה המפסקת מותר לשתות אפילו ערב יוה"כ וכל שכן ערב תשעה באב:

אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו חכמים פירוש שאין צריך לכפות המטה והאידנא דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפילו באבל:

יום שהותרו השבטים לבא זה בזה פירוש דהיינו י"ט:

יום שבו כלו מתי מדבר כדאמרי' (במדרש איכה) כל ט' באב היו עושין קבריהן ושוכבין בתוכן ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים ואותה השנה שכלתה הגזרה קמו כולם והיו סבורים שמא טעו בחודש עד שראו הלבנה מלאה ואז ידעו שכלתה הגזרה ועשו יו"ט ופרשב"ם (בב"ב דף קכא.) כל המ' שנים לא היו מתים אלא בט' באב ובכל ט' באב היו מתים כ"א אלף ופרוטרוט ומפרש התם דאותו פרוטרוט עולה למ' שנים ט"ו אלף וי"מ שהיו מתים בכל יום אך רוב המתים היו לעולם בתשעה באב ובחמשה עשר באב פסקה הגזרה ולא מתו כלל ועשו י"ט:

ר' אומר כל האוכל ושותה בט' באב כאלו אוכל ושותה ביוה"כ ר' עקיבא אומר העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. והכ"א העושה מלאכה בט' באב אינו רואה בשמחת ירושלים שנאמר שמחו את וגו' שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

כל שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה וכל האוכל בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. עונותיו חקוקים על עצמותיו.

ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים תנא מודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול כגון עוברות ומיניקות וכיוצא בהן שאין כופין מטותיהן. ומודים חכמים לר' יהודה שכופה כל אדם מטתו מי שהוא יכול לישן על הקרקע ואמר רבא הלכתא כתנא דידן דקתני לא הודו לו חכמים. מנהגו של ר' יהודה ברבי אלעאי בערב ט' באב היה יושב בין תנור לכיריים ואוכל פת חריבה במלח. ושותה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו:

ארשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ בשלמא יוה"כ משום שהוא יום שנתנו לוחות האחרונות לפי שכשתחשב מז' בסיון שעלה משה לקבל לוחות הראשונות מ' יום עד י"ז בתמוז שנא' ואתנפל לפני ה' וגו' עד כ"ט באב ומיד א"ל הקב"ה למשה עלה אלי ההרה. ועלה ביום ל' של אב (עשה ג') [עמד מ'] יום וירד בלוחות האחרונות והוא יוה"כ לפיכך ראוי להיות יו"ט.

אלא ט"ו באב מפני מה הוא יו"ט ואמרי' יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

דדרוש זה הדבר שכתוב בענין ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחד לא יהא נוהג אלא באותו דור שנכנסו לארץ. ולהם נחלקה הארץ בלבד. ור' יוחנן אמר שהותר שבט בנימין דדרוש איש ממנו לא יתן בתו לבנימין ממנו ולא מבנינו.

רב נחמן אמר יום שכלו בו מתי מדבר ומצינו בפירוש בירושלמי ר' אבון אמר שבטל בו החפירה דא"ר לו בכל ערב ט' באב היה משה רבינו מוציא כרוז במחנה ישראל צאו לחפור היו יוצאין (עצמן) וחופרין קברות וכל אחד ישן בקברו. ובשחר מי שנמצא חי חזר למחנה והמתים נשארו בקבריהן ומוצאין עצמן בכל שנה חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט בשנת ל"ח שנה עשו כמנהג כל השנים עמדו כולן לא מת אחד מהן. אמרו טעינו בחשבון אינו היום ט' באב וכן אמרו בי"א בי"ב ובי"ג ובי"ד כיון שהגיע ט"ו באב וראו הלבנה מלאה אמרו ודאי בטל הקב"ה אותה גזרה לפיכך עשאוהו יו"ט.

כל האוכל בשר ושותה יין בט׳‎ באב עה״א ותהי עונותם על עצמותם פירש שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש לאותן שמתו בגלות וחכו לישועה שעליה׳‎ אמר הכתב אשרי המחכה ויגיע לימים אבל עדין אפש׳‎ שיש לזה תחיה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח:

אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכי״ה פרישנא יום הכפורים שניתנו בו לוחות שניות וט״ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר שבשנת המ׳‎ ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט׳‎ באב שבהן בנות ישראל יוצאת בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טביל׳‎ פרש״י ז״ל שאין אשה בקיא׳‎ בחברת׳‎ ושמא נדה היתה אבל בירושלמי אפי׳‎ מונחי׳‎ בקופסה הצריכום חכמים טבילה שמתוך כך יוציאו אותן וישאלו אותן וכן פירש הראב״ד ז״ל ובנות יש׳‎ יוצאת וחלות בכרמי׳‎ עד ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן: ובהכי סליק פרקא וסליק מסכת תענית תושבחתא למארי שמיא דיהיב חילא לעבדיה שלו׳‎ רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול בריך רחמנא דסייען: חתן שחל א׳‎ מד׳‎ הצומות בתוך ימי שמחת לבו מסתבר לי שהוא חייב להתענו׳‎ דאע״ג דימי רגל ושמחת שלו הוא ואין אבלות חדשה חלה בהם כדאיתא בדוכתה ואין שמחה אלא באכילה כדאמרי׳‎ גבי רגלים וגבי פורים מ״מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן ועוד דיחיד מקרא מלא דבר הכתב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי: המקום יזכנו לראות בבנינה ובנחמתה בנל״ך ואע״י:

אע"פ שאמרו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושים מ"מ תלמידי חכמים אף במקום שנהגו לעשות אסורים במלאכה וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה תבא עליו ברכה ולא עוד אלא שדרך כלל אמרו העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ושאילת שלום אסורה בו ועם הארץ ששאל משיבין לו בשפה רפה כענין האמור בשאר תענית צבור בסוף פרק א' וכן היא בתוספתא ובתלמוד המערב:

אע"פ שהרבה דברים התרנו בזה מכח ההלכה אין לו לאדם להקל ראשו בכך וכל המחמיר על עצמו ומרבה באבלות הרי זה משובח וחסידים הראשונים נהגו בעצמן שהיו מביאים לפניהם ערב ט' באב פת חרבה במלח ושורין אותה במים ויושבים להם בקרקע ואוכלים ושותים אחריו קיתון של מים וגאוני המערב נהגו שלא לאכול בו שום תבשיל ויש שנהגו שלא לאכול בשר כל אותה שבת ויש שנוהגים כן מר"ח ובתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום שנהגו אמרו הילין נשיא דנהגין דלא למשתי חמרא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתיה ויש נשים חסידות וקצת זקנים שמושכים ידיהם הימנה מי"ז בתמוז עד ט' באב וכן נהגו שלא ליכנס למרחץ כל אותה שבת ויש מקומות שנהגו לבטל בית השחיטה מר"ח כמו שכתבנו למעלה ובכל מקום בט' באב מבטלים אותה עד שיעבור חצי היום וכל המרבה בענינים אלו הרי זה משובח ומחצות ולמעלה מיהא נהוג בכל מקום לשחוט ולתקן לצורך הלילה ולשון הבריתא בזה מתקנין בט' באב למוצאי ט' באב ויש מתירים במקום הדחק לכבס מן המנחה ולמעלה וממה שאמרו למעלה ואם לא כבס בחמשי מכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה ואע"ג דלייט עלה אביי שעת הדחק שאני ונראה לי לאסור ומ"מ נהגו הנשים בימי הגאונים והרבנים לחוף ראשן מן המנחה ולמעלה ולא מיחו בידם חכמים ולא עוד אלא שסועדים אותן מפני שהיא שעת נחמה וכיוצא בדברים אלו כמו שכתבנו למעלה ואין הדבר נאה ומ"מ אם חל ט' באב להיות בשבת או שחל ערב ט' באב להיות בשבת אין מחסרין ממנו שום דבר אלא אוכל ושותה ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתה והסכימו הגאונים שאף לדברים שבצנעה כן ואינו דומה לאבל שהשבת עולה לו וכן רחיצה וסיכה במה שמותר בכל שבת אחרת וכשחל ט' באב בשבת מאחרין אותו עד למחר וכן בכל אחד מד' צומות ואע"פ שבתענית אסתר מקדימים באלו מאחרים כלל גדול אמרו אקדומי פורענותא לא מקדמינן ובזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אם חל ביום ו' מתענים בו ביום:

כל שאירע ט' באב במוצאי שבת קצת מפרשים נהגו לברך על האור אלא שגדולי המפרשים מיחו בדבר הרבה לומר כשם שאינו מבדיל בלא כוס אחר שהבדיל בתפלה כך אין צריך לברך על האור שכבר אמר גם כן בין אור לחושך ואף בסדר רב עמרם כתוב מבדיל ביציאת ט' באב אבל לא על האור ואלו ברך על האור במוצאי שבת מה הוצרך לומר עוד שלא לברך על האור אלא ודאי אין מברכים עליו ואף בהלכאתא גבראתא כתוב שמאחר שתקנוהו על הכוס אין לברכו בלא כוס והוא שאמר הפייט הקדמון איך אברך על לבת ובהיכל עברה לבת ומ"מ אחר שעבר ט' באב בליל שעבר יום א' מברך בורא פרי הגפן והמבדיל ואף בזו יש חולקים שלא להבדיל כלל ויש חוככים להבדיל בשבת עצמו ויש מחייבים להבדיל במוצאי שבת ובהטעמה לתינוק:

והרני מעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בו והוא שמגאוני הראשונים כתבו הואיל ופסקנו בפרק תפלת השחר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס אף זה מבדיל בברכת המזון של סעודתו אלא שאינו מברך על האור ועל הבשמים ולא על הגפן שהרי אין שם יין בסעודה המפסיק בה ואף הם חזרו לומר שמאחר שבהבדלתו שוייה חול נתחייב באבלות ואבלות בשבת לא אמרו והכריעו מתוך כך שלא להבדיל בשבת ואף אני מרחיקה שמאחר שאין יכול לברכה על הכוס מה בינה לשל תפלה ואין תקנת הבדלה על הכוס אלא ביין וחזרה המחלוקת אם מבדיל במוצאי התענית קודם שיאכל אם לאו ועקר המחלוקת במה שאמרו בערבי פסחים בקצת נסחאות מבדיל כל היום כלו כלומר הא טפי לא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והם מפרשים הטעם מפני שאין הבדלה אחר מוצאי שבת מדין תשלומים אלא שכל מחרת מוצאי שבת זמנה הוא שהרי היום הולך אחר הלילה וא"כ משעבר התענית עבר זמנה ואין עוד בה תשלומים ואע"פ שיש שכתבו לדעת זה שלא אמרו מבדיל כל היום הא טפי לא אלא בשכח או הזיד אבל זה שלא נמנע אלא מפני שאין כוס שהרי אינו רשאי לשתות מבדיל אינו נראה שמאחר שאי אתה כוללה בדין תשלומים האיך מבדיל בלא זמנו ויש מודים בזו אלא שמבדילים במוצאי שבת עצמו ונותנים לתינוק וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בעירובין מ' ב' על זמן של יום הכפרים לותביה לתינוק אתי למיסרך הם אומרים שלא אמרוה אלא ביום הכפרים שיש בו כרת וכן שהיא בכל שנה אבל דבר שאין בו כרת או אף איסור תורה וכן שאינו מצוי תמיד אין חוששים ודבריהם נדחין ממה שאמרו בפרק נוטל קל"ט א' מיזרע כשותא בכרמא ולמיהב לינוקא אתי למיסרך ובזו אין בה אלא איסור סופרים וכן שאין הדבר מצוי בכל שנה ואע"פ שבמילה המזדמנת בתענית אנו מתירים לברך על הגפן על סמך התינוק בזו אין התינוק ראוי לחוש בו לסירכא וכן מילתא דלא שכיחא הוא אלא מיעוטא דמיעוטא ומ"מ אנו גורסים באחרון של פסחים מבדיל והולך כל השבת כולה וכמו שהוזכר שם בהדיא בעי ר' חייא ועד כמה עד ד' בשבת ר"ל עד יום ד' ומדין תשלומים וכן כתבוה גדולי המחברים ומתוך כך מבדילים במוצאי התענית ואע"פ שבמסכת חגיגה ט' א' אמרו בחגיגה שיש לה תשלומים כל ז' שאם היה חגר ביום א' ונתפשט בשני שאין כאן תשלומים הואיל ובזמנו לא היה בר חיוב אין זה כלום שזה בזמנו בר חיוב היה אלא שהתענית מפקיעו וחיובא מיהא עליה רמיא וכן אפשר לפרשה שלא מחמת תשלומים אלא שכל ימים אלו נקראים מוצאי שבת וכמו שהביאו בהדיא שאמרו בענין גיטין חד בשבא תרין בשבא ותלת בשבא בתר שבא והילכך מבדיל במוצאי התענית אבל לא על האור ולא על הבשמים וכן המנהג בכל גלילותינו מימות הגאונים והרבנים שבהם והדבר נאה שאין שבת יוצא בלא הבדלה ואע"פ שקצת מפרשים כתבו שלא תקנו הבדלה על הכוס אלא בשהעשירו ובט' באב הרי כלנו עניים והכתוב עומד וצווח זכרה ירושלים ימי עניה מילי דבדיחותא נינהו ועוד כשהגיע זמן הנחמה חזר העושר ונוטה אני בכך אף לדעת הפוסקים כל היום כלו שכל שאי אפשר ביומו ראוי מיהא לתשלומים והדברים ברורים:

בתלמוד המערב אמרו שהיחיד בט' באב צריך שיזכיר בתפלותיו מעין המאורע ונסח המתוקן לכך מפורש בתלמוד המערב בשני של מסכתא זו והוא נחם י"י אלהינו וכו' והיכן אומרה בעבודה שכך כלל מסור לנו כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר כגון על הניסים אומרו בהודאה ומ"מ נהגו עכשו לכללו בבונה ירושלם ממה שאמרו אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בכל ברכה וברכה מעין המאורע אומר:

כל שנוהג ביום זה דרך מצוה מלומדה ואינו מעורר את לבו להתאבל על ירושלם אינו רואה בשמחתה ואין צריך לומר שאין שוכחין את אבלותה לגמרי אלא צריך לזכרה בכל שמחה ושמחה ולמעט בכלן לזכירת החורבן כדכתיב אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי אלא שאין עושים מזה יותר מדאי בכדי שלא יהא הטבע יכול לסבלו וכ"ש בצבור שאלו במדת הדין אנו מודדין היה לנו לגזור על עצמינו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין ושנסגף עצמנו בכל מיני סגוף וכן היו קדמונינו אומרים בדורות של שמד שהיו גוזרים לבטל תלמוד ומצות ושלא ליכנס לשבוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא ליכנס לשבוע הבן ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלה אלא הנח להן לישראל יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו ובשלישי של בתרא אמרו שלא להתאבל כל עקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולים לעמוד בה אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט ופי' שם אמה על אמה וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מן הצריך לה בכדי שהאוכלים ירגישו בחסרון אותו דבר עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכן בכל השמחות וכן מניחים אפר מקלה בראשי החתנים במקום תפלין דכתיב לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר ומ"מ אם לקח חצר מכויירת ומצויירת בציור הרי היא בחזקתה ואינו צריך כלום אלא שאם נפלה או ניטשטשו הצורות אינו מחזירם בלא שיור ויש שפירשו שאם ערב בו חול או תבן אין צריך לשייר כלל ומ"מ כל המתאבל על ירושלם כראוי לה זוכה ורואה בשמחתה ובשמחת המכוון ממנה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה וזהו שאמרו אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראשי חתנים וממה שנאמר פאר תחת אפר ויש מקומות שלא נהגו באפר אלא שמשימים מפה שחורה על ראשם זכר לחורבן וכן מנהג בשבירת הכוס זכר לחורבן:

גמרא אמר רבא הלכתא כתנא דידן ולא הודו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יום שבו כלו כו' ולמחר הכרוז כו' ופרשב"ם כו' ובכל ט' באב היו מתים כ"א אלף ופרוטרוט כו' עכ"ל דברי הרשב"ם הם בפרק י"נ ע"ש אבל לא ידעתי לכוון דברי התוס' דהכא ע"פ פרשב"ם דהתם ולפי לשון האיכה רבתי שאמרו שם שהיו מוצאין עצמן ט"ו אלף ופרוטרוט חסרו מת"ר אלף והיה נראה להגיה כאן וכצ"ל ובכל ט' באב היו מתים מת"ר אלף בפרוטרוט ומפורש כו' ויהיה הפרוטרוט קאי את"ר אלף שהפרוטרוט ממנו בכל שנה מהמ' שנים ט"ו אלף כדמפרש לה התם בפרשב"ם והוא מדברי איכה רבתי שהפרוטרוט עולה בכל שנה מהמ' שנים ט"ו אלף וע"ש בזה דברי התוס' מיהו בכל פרשב"ם שלפנינו גרסינן הכי ט"ו אלף ופרוטרוט דמשמע שהפרוטרוט הוא הנשאר על ט"ו אלף שאינו מגיע לכל שנה אלף וכן נראה מדברי התוס' שם אבל דברי התוספות דהכא א"א לכוון רק כמ"ש וכלשון הרשב"ם ודו"ק:

נגילה ונשמחה בישועתו:

גמ' אמר רב אסי אלמלא מעמדות עי' תוי"ט פ"א מ"ב דאבות:

שם ד"ה יום שבו וכו' ובכל ט"ב היו מתים עיין תשובת חות יאיר בסוף הספר תשוב' של הגאון מוהר"ד זצ"ל בסופו:

כָּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם". נראה לי בס"ד הטעם שתלה העון בעצמות ולא אמר בבשרם, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות, ולכן הלהוט אחר הבשר לאכול ביום החרבן עון זה נרשם על העצם שלו. גם אמרו רבותינו ז"ל בשם אבא שאול דהשותה יין יהיה בו סימן בעצמותיו אחר מותו, ולכן גם על עון זה דשותה יין ביום החרבן נאמר (יחזקאל לב, כז) וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם.

בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים; יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב, מַאי הִיא. הקשה הגאון גבורות ארי ז"ל, הא מתניתין תלי טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולאו משום מחילה וסליחה, דהא קאמר 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' זוֹ מַתַּן תּוֹרָה דהיינו נתינת הלוחות אחרונות? עיין שם. ועוד יש להקשות אטו משום שהוא יום מחילה מי ניחא, דקשה מה טעם יש בזה? אדרבה יום מחילה שהוא יום צום אינו זמן לחול בכרמים, ולדבר בו על לב הבחורים בדברי טיול! ונראה לי בס"ד דהכי קאמר בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים יש בו טעם לדבר בו על ענין הנשואין, מפני שהוא נעשה יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה יען כי הוא יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת לישראל שבהם נגמרו הקדושין של ישראל ונשלמה מחילת עון העגל, ולכך נקבע אותו בכל שנה ושנה להיות יום סליחה ומחילה ובזה יש טעם לדבר בו בעסק הנישואין אשר בהם נמחלים עונות האדם דכל הנושא אשה נמחלים עונותיו כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כח, ט) וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל, וזהו כונת המשנה שאמרה שהוא 'יוֹם מַתַּן תּוֹרָה' כלומר שנתנה בו לוחות האחרונות שבהם נגמרו הקידושין של ישראל ובהם נגמרה מחילת עון העגל, על כן יש טעם למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנשואין שבהם נמחלים העונות. אבל יום חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב מה שייכות יש בו למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנישואין ומאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים לעורר בו הבחורים בשביל הנשואין? ומשני מפני שבו נתפשטה מצות הנשואין בקרב ישראל ביותר שבו הותרו השבטים לבא זה בזה שנפתחו כמה פתחים לפני כל אחד ואחד מישראל לקחת משם אשה ולכן ביום זה אומרים לבחור שא עיניך וראה בכל בתולה שתרצה דאין אתה מוכרח ליקח אשה מקרוביך דוקא אלא תקח מה שלבך חפץ! ובאמת זהו הטעם העקרי של יום זה לכולי עלמא ושאר אמוראי כל אחד בא להוסיף מעלה יתירה לאותו יום לומר ראוי יום זה לעורר בו שמחת הנשואין מפני שזכה למעלה זו ולמעלה זו גם כן אך כולהו מודו לטעם זה דאמר שמואל שהוא משום דהותרו בו שבטים לישא כל אחד ואחד מכל שבט שיבחר. תדע שהרי רב מתנה אמר משום הרוגי ביתר ובאמת הרוגי ביתר היו אחר חרבן בית שני דלא הוה מלך וכהן גדול וסגן אך ודאי גם הוא יודה דהטעם העיקרי כמו שאמר שמואל ורק בא למצוא מעלה יתירה לאותו היום ולומר כי הוא יום זכאי שגם אחר החרבן זכה למעלה של זכות זה שנעשה בו להרוגי ביתר [שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה] על כן ראוי הוא לעשות בו התעוררות השמחה דמגלגלין זכות ליום זכאי.

יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי־מִדְבָּר עיין פירוש רש"י כאן, ופירוש רשב"ם ז"ל בבתרא והקשה הרב גבורות ארי, איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדול כזה שהוא משך ששה ימים יעוין שם. ונראה לי בס"ד, ודאי דמשה רבינו ע"ה וכל גדולי ישראל לא טעו ולא נסתפקו בשום ספק והיו יודעים האמת אך השי"ת רצה לבלבל דעת העם שיסתפקו בטעות גדול כזה ולא יתברר אצלם הדבר אלא עד יום ט"ו בחודש כדי שיזכה יום זה לקביעות יום טוב ושמחה כי ודאי יום זה היה יום זכאי מטעם הידוע לפניו יתברך, ולכך זכה להיות בו כמה דברים טובים שמנו חכמים פה והוא הדבר אשר דבר תנא דברייתא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וזה דחובה ליום חייב פירש בברייתא אבל זכות ליום זכאי לא פירש מאי היא? אך הענין הוא זה שיום ט"ו באב הוא יום זכאי שזכה להיות בו כמה דברים טובים ולכן אל תתמה איך טעו העם בטעות כזה משך ששה ימים? כי אף על פי שמשה רבינו ע"ה וכל גדולי ישראל מגידים להם האמת לא היתה דעתם נוחה ועודם מסתפקים בלבבם וצר להם ולא נחה דעתם אלא עד יום ט"ו באב ועשאוהו יום טוב כי כל זה היה מאת ה' שֶׁאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד הֳ', מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל דכך גזר השי"ת שיתבלבל דעתם ולא יצא הספק מלבם אלא עד יום ט"ו כדי שיקבעוהו ליום טוב. ואפשר כי משה רבינו ע"ה מאחר שידע כי מאת ה' יצא הדבר לבלבל דעתם הניחם נבוכים בספק זה שנפל בדעתם ולא מנע את הכרוז שהיה המנהג להכריז בכל ערב תשעה באב.

עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי־מִדְבָּר, לֹא הָיָה דִבּוּר עִם מֹשֶׁה (דברים ב, טז) עיין פרוש רש"י כאן שפירש שהיה בחזיון לילה, ורשב"ם בבתרא (בבא בתרא קכא.) פירש שהיה על ידי מלאך או באורים ותומים עיין שם. ובאמת דברים אלו לא נתנו להאמר ודחויים הם מכמה מאמרים של רבותינו ז"ל, וגם מכמה מקראות בפרשת קרח ועוד ועוד. ועל כן ודאי דברים אלו לא יצאו מפי רש"י ורשב"ם ז"ל אלא תלמיד טועה הוסיף זה בדבריהם! אך פירוש שני של רשב"ם שכתב לא היה מדבר כי אם על ידי צורך מעשה הצריך להם זה ניתן ליאמר. ואנא עבדא נראה לי דאפשר דאותה המעלה שהיתה לו דשכינה מדברת מתוך גרונו נפסקה בזמן שהיו ישראל נזופים מפני שבזה נמצא ישראל שומעין הדברים מן אור השכינה כשהיה משה רבינו ע"ה מדבר עמהם ואומר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' ולכך נפסקה מעלה זו בזמן שהיו נזופים ואחר כך כשכלו מתי מדבר חזרה מעלה זו שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולכן אמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' רוצה לומר דיבור השכינה יוצא מפי. ועוד נראה לי כי נודע דמשה רבינו ע"ה היה רואה באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה וזו נסתלקה כשהיו נזופים וכשכלו מתי מדבר חזרה אליו מעלה זו ולכך אמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' רוצה לומר דבור הראוי אלי. או אפשר לפרש דקאי על שאר מעלות הגדולות שהיה לו במדריגת נבואתו כי היה מתלבש קול בקול ושניהם שלו וזה לא זכה לה שום נביא. או על שהיה מתנבא מתרין פרקין קדמאין של נצח והוד וגם לזו המעלה לא זכה שום נביא. ואפשר דקאי כאן על חדא מנייהו שנסתלקה וחזרה אליו ועל חזרתה אליו קאמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' כלומר דבור הראוי אלי.