מסכת תענית דף כ״ב עמוד ב׳

וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי וגו' לא עליך אני הולך היום – יאשיה יצא לקראתו למלחמה ולא נתנו לעבור בארצו ושלח לו פרעה נכה מלאכים לאמר כו':

מאן אלהים דקאמר ליה פרעה נכה חדל לך מאלהים אשר עמי:

מלמד מדכתיב ויורו המורים דמשמע יריות רבות יורו המורים:

אמר רב יהודה אמר רב מלמד שעשו כל גופו ככברה:

הא כתיב ונתתי שלום בארץ ולמאי הלכתא כתביה רחמנא לאידך קרא וחרב לא תעבור בארצכם אלא אפי' חרב של שלום:

שאין דורו דומה יפה בעיני המקום:

איבעיא להו כמלא תנור תבואה דהיינו שיעור גדול יותר ממלא תנור פת דשיעור קטן הוא שאין דרך למלאות כל חלל התנור פת אלא בדפנות מדביקין אותו:

ת"ש דקתני חדא כי האי לישנא כמלא פי התנור דהיינו פת דאילו תבואה לא מצי קיימא על פי התנור:

כמלא תנור תבואה או דלמא כמלא תנור פת כמלא תנור תבואה הוי פי' כמלא חלל התנור תבואה דהיינו יותר ממלא תנור פת תא שמע כמלא פי תנור פת ואם כן מיירי בפת:

ועדיין תבעי לך כמלא פי תנור כמלא עגול פי תנור דהיינו שורה של לחם סביבות פי התנור או דלמא כי דרא דריפתא ואהדר ליה לפומיה דתנורא שורות שורות של לחם זו למעלה מזו עד פי התנור:

וטהרו את הבשר פירוש לפי שנתעכלו במעי הזאבים וטמאו את העצמות דלא מיעכלו:

ועל כולן רשאי לסגף עצמו בתענית פי' לענות נפש מתרגמינן לסגפא נפש:

ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף ונ"ל דהני תנאי ל"פ בהא דמיירי הני אמוראי בפרקין דלעיל (תענית דף יא:) אם נקרא חוטא או נקרא קדוש וכו' דהאמוראי פליגי במצי לצעורי נפשיה והני תנאי פליגי בדלא מצי לצעורי נפשיה:

לאנשי משמר פי' דהיינו אנשי מעמד דיש בישראל שהיו נחלקים למעמדות להתפלל שיתפללו על אחיהם שבגולה פי' לפי שגגותיהם שוים ונימוקים מחמת גשמים:

קרן אפל פי' שם מקום:

אינבא פירוש לנד"א בלע"ז מחמת גובהו של הר:

ועוד גזרו תענית על שבלעו זאבים ב' תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית רעי וטיהרו הבשר וטמאו העצמות מ"ט כיון דבשר עביד להתעכולי כמעוכל הוא וכפרש הוא חשוב וכגללים שאין להם טומאה אבל העצמות דאקישי טפי לא עבידי לאיתעכלי ובחזקתייהו קיימי לפיכך מטמאי. ומפורש זה כאשר אמרנו במנחות בפ' ר' ישמעאל אומר בבעיא דרמי בר חמא בפיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי כו' ואמרינן תפשוט ליה מהא דאמר עולא מעשה שבלעו ב' זאבים ב' תינוקות והקיאום דרך הרעי כו':

על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה נכרים כו' ואוקימנא בפרק הראשון דהתרעה זו בעננו. ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה:

ת"ר עיר שהקיפוה נכרים נהר וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף לפני נכרים או מפני רוח רעה או מפני לסטים מתריעין עליהן בשבת. ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין מרחמין עליו.

ואמרי' מ"ט דר' יוסי כתיב ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החיה.

שמעון התימני אומר מתריעין אף על הדבר [משום ר"ע אמרו אין מתריעין על הדבר] כל עיקר.

על כל צרה הבאה על הצבור מתריעין עליהן חוץ מרוב גשמים מעשה שאמרו בחוני המעגל התפלל אולי ירדו גשמים. עוד אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין פי' כדאמרן בפרק אלו מציאות ת"ר אבן הטועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם וכל המוצא אבדה נפנה לשם המוצא היה עולה על אותה אבן והיה מכריז מי שאבדה לו אבדה יבא ויתן סימניה ויקח. ומי שאבדה לו אבדה היה נותן סימניה ונוטלה וזו ששנינו צאו וראו אם נמחית אבן הטועין. והוו רבותי מפרשין אם נמחית אבן הטועין מלשון וימח את כל היקום כלומר אם כיסוה המים כאלו נמחית מן העולם עד שראינו בירושלמי פירוש אחרת כשם שאי אפשר לאבן הזה להמחות כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות אלו נגזרה גזרה בימי אליהו שנשבע שלא יבא מטר אלא לפי דברו ונשבעת אתה שעתה מיד יבא מטר לא נמצאת מביא רבים לידי חטא וחלול השם וכל המביא הרבים לידי חלול השם צריך נדוי וכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי.

מניין שאין מתפללין על רוב גשמים שנאמר והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

ובגולה מתריעין על רוב גשמים תניא נמי הכי שנה שגשמיה מרובים אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם לאחיכם שבגולה שלא יפלו עליהן בתיהן. יניבא תולעת דגרסינן בכיסוי הדם נפל ליה לר' חייא יאניבא בכיתניה. פי' גאון גירסא כך הוא כינבא ונבא זהו מן כנים. כגון הא דגרס בפרק (ר' אליעזר אומר תולין) [שמונה שרצים קז ב] הטפויין וביצי כנים. ועוד בפרק (ב"ש אומר) [שלשה מינים אסורין בנזיר (לט א)] ת"ש מאנבא חיה דמשתכחא בעיקבא ואנבא מיתה משתכחא ברישא דמזיא ובלשון ישמעאל קורין אותן ציבאן והדעת נוטה על הפירוש שפירשנו אנו. שאלו לר' אליעזר עד מתי יהו הגשמים יורדין ולא יתפללו עליהן שלא ירדו גשמים אמר להן עד כדי שישב אדם (במקום אפל) בקרן אפל וישכשך רגלו כידו במים:

מפני מה נענש יאשיהו מפני שהי׳‎ לו לימלך בירמיהו ולא נמלך פי׳‎ וגרם לו חטא זה ליפול בחרב שהיתה של שלו׳‎ וכן ראוי לכל עיר לחוש שמא יגרום החטא וילקו בה ולפי׳‎ מתריעי׳‎ עליה אף על פי שאין החרב באה עליהם כיון שעוברת בארצם.

מתני׳‎ מעשה שירדו זקנים מירושלם פירשתיה למעלה על אלו מתריעין בשבת פי׳‎ צעקה בפה ולרבותא נקט שבת אבל ה״ה דחול נמי ליכא אבל התרעה בפה בעננו תדע דקתני בבריית׳‎ ועל כלן רשאי׳‎ היחידי׳‎ לסגף עצמן בתעני׳‎ דאלמ׳‎ צבור אין מתענין בדבר זה וגם אין חובה על היחיד אלא שאם רצה להתענות הרשות בידו וכבר פי׳‎ הטעם למעלה לפי שבצרה זו אין שיתוף ולא יראה לאדם אחר ודים לבעלי הצרה שיתענו על עצמם אלא לפי שאין להם פנאי כ״כ ולפי׳‎ תמצא כל הנזכרים בכאן ובברייתא הם מזה המין כי הצרה פרטית לאותו אדם או לאותו מקום בענין שאין לחוש בה לזולתם ובעלי הצרה אין להם פנאי ולפי׳‎ נשתנה הדין שאין שם אלא התרעה בעננו בין בחול בין בשבת וזה ודאי בכל מקום ואפילו באיים הרחוקים שבהפרכיא אחרת אם יודעים הדבר רבי יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה ולית הלכתא כותי׳‎ שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים פריך בש״ס שלא הודו לו אפילו בחול ומייתי׳‎ לי׳‎ מדתניא שמעון התימני אומר מתריעי׳‎ אף על הדבר אפילו בשבת חנן בן פנחס תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר וקשיא להו לרבנן טובא והלא משנה שלימה שנינו עיר שיש בה דבר סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות והיכי א״ר עקיבא שאין מתריעין על הדבר כל עיקר ועוד מה ראיה לדרבי עקיבא לרבנן דאמרי לעיל מתענות ולא מתריעות וכ״ש דמתענות כ״ש דמתריעות בפה ותרצו בזה כמה פי׳‎ דלא סלקי והאמת בזה שלא דבר שמעון התימני אלא בדבר הדומ׳‎ לשאר השנויין במשנתי׳‎ לומר שמתריעי׳‎ עליו בפה מיהת אפי׳‎ בהפרכיא אחרת שאין המכה מהלכת שם מפני צרת בעלי הצרה שאין לך נרדף גדול מנרדף מפני מלאך המות וחכמים לא הודו לו להתריע עליו כל עיקר אפילו בחול במקום שאין להם חשש ממנו ודיין לבעלי הצרה שיתענו על עצמו שהרי עיר שיש עליה דבר מתענה ומתרע׳‎ וסביבותיה מתענות ולשאר מקומות אין לעם עסק בדבר זה והלכתא כרבנן:

ת״ר עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות ומפני חיה רעה כך היא הגרס׳‎ בספרי׳‎ שלנו ומיירי שהי׳‎ בענין שאינה משולחת לפום חדא מאנפי דלעיל שאלו היתה משולחת אף בשופרות מתענין ומתריעי׳‎ עליה ואיכא דגרסי רוח רעה וזו גרס׳‎ הרמב״ם ז״ל ומכאן סמך לומר על החולה מצלאי׳‎ בשבת כשהו׳‎ מסוכן ליומי דומי׳‎ דנרדף מפני רוח רעה אבל לא בשאינו מסוכן ליומו ועל כלן רשאין לסגף עצמן בתענית כו׳‎ והלכתא כרבנן מי׳‎ בדבר שאינו צריך כלל מודים חכמים שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ודוקא בשצריך למעשה ידיו הוא שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמים עליו אבל בשאינו צריך למעשי ידיו יכול לסגף עצמו בתענית כפי מה שצריך עצמו כמו שאמר בפסח שני ובמס׳‎ י״ט על מר בריה דרבנא שהיה מתענ׳‎ כל השנה ור״ל דצם תלת מאה צומין כדאיתי׳‎ בירוש׳‎ אין מתענין ולא מתריעין בא״י על רוב הגשמים שאינה סכנה להם שהיא ארץ הרים ובתים בנויים באבנים אבל בגולה ומקום שיש בו סכנה מתריעין ומתענין עליהם שלא יהו בתיהם קבריה'.

חיה רעה שטרפה אדם שלם והקיאתו מת דרך בית הרעי ונגע אחד בבשרו טהור שמעכל הוא וכפרש בעלמא הוא נחשב אבל העצמות הנוגע בהן טמא שאינן בני עכול ואם לעסום אף בעצמות נחשב לעכול והנוגע בהם טהור ואין בזו חלוק בין כלב לשאר חיות שכל שהביאו מקום יציאתו עושה עכול ומ"מ כל שהטומאה עדיין במעיהם כל זמן שהבולעים חיים אינה מטמאה הא אם מתו הבולעים טומאה שבתוכם מטמאה בכלב כל ג' ימים ובשאר חיות כל יום הבליעה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית על אלו מתריעין בשבת וכו' כונת המשנה לבאר צרות שאף בשבת מרבים עליהם בתפלה וענין התרעה זו אינה בשופרות שאין שופר בשבת אלא התרעה בעננו ובתפלות גדולות על עיר שהקיפוה גוים והביאוה במצור וכן אם הקיפה נהר וספינה המטרפת בים ר' יוסי אומר לעזרה כלומר שאין מרבים בזעקה דרך קבוץ והמייה ר"ל צעקה אלא שמתפללין כל אחד לעצמו הוא ענין לעזרה ויש שפירשו לעזרה שצועקים לבני אדם לעזור להם אבל לא להרבות בזעקה של תפלה והלכה כחכמים ויש שפירשו על התרעה זו שהיא בשופר והתירו לתקוע בו על דבר זה אף בשבת ור' יוסי לא התיר בתקיעה אלא לקבץ את העם לילך ולעזור אבל לא לכונת צעקה ורבוי תפלה וראשון עקר ר' שמעון התימני אומר אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו שאלו בגמרא לא הודו לו בשבת ושמעון התימני אף בשבת אמרה אבל בחול הודו לו או דלמא לא הודו לא אף בחול ושמעון התימני בחול קאמר ויש שואלים בה האיך תעלה על דעתינו שאף בחול לא הודו לו והרי משנה שלימה לפנינו וכן עיר שיש בה דבר או מפלת אותה העיר מתענה ומתרעת ופרשוה גדולי המפרשים דאסביבותיה קאמר וכמו שאמרו בה מתענות ולא מתריעות ולר' עקיבא מתריעות אבל לא מתענות ופירושה אף בחול לא הודו לו להתריע בסביבותיה ודלא כר' עקיבא או דלמא בחול מיהא הודו וכר' עקיבא והביאוה ממה שמצאו לו שהזכיר בה שבת ר"ל מתריעים על הדבר בשבת ולא חלקו עליו אלא בשבת הא בחול מתריעים כר' עקיבא והדר קאמר חנין בשם ר' עקיבא אין מתענים בשבת כלל הא בחול מתענים וכלה כר' עקיבא וא"כ אינה הלכה שהרי פסקנו כחכמים ואין גדולי המפרשים גורסים בדברי חנן אין מתריעים בדבר כל עקר שא"כ קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא אא"כ נאמר תרי תנאי ואליבא דר' עקיבא דמתניתין קמא לאו אכלה מתניתין קאי אלא דשמעיה לת"ק דקאמר דסביבותיה מתענות ואמר ליה אין לך בסביבותיה אלא התרעה כגון במפלת ובעיר שלא ירדו בה גשמים אבל דבר בעיר גופה לא איירי בה ר' עקיבא וקאמר ר' עקיבא השתא דעל הדבר כלל כלל אין מתריעם בהן שאין התרעה אלא בדבר שאינו מצוי ומיתה שכיחא ואין הדברים נראים דאע"ג דמיתה שכיחא דבר מיהא אינו מצוי ומחוורתא כדמעקרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין שבאו עליה בגמרא כך הם:

יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטים או מפני רוח רעה שבעתתו ובורח מצד שהוא מדמה שאדם רודפו וכ"ש רבים שנרדפו הרי הן בכלל אותם הנזכרים במשנתינו ומתריעים עליהם אף בשבת שאר צרות שלא הותר בהם להתענות בשבת אין הדברים אמורים אלא בתענית שבגזרת הצבור אבל אם רצה מי שיהיה להתענות אף בשבת מפני צרתם של אלו הרשות בידם וכן כל אותם שאמרו שאין סביבותיה מתענות אם רצו להתענות הרשות בידם:

וממוסרם של חכמים להקל בענינים אלו למי שצריך למעשה ידיו ולהזהירו שלא להחליש גופו שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו וכן הקלו במי שטבעיו חלושים והתענית קשה לו אמרו חכמים אמר הקב"ה נשמה שנתתי בך החייה ובמקום אחר י"א ב' אמרו אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים:

המשנה החמשית על כל צרה שלא תבא על הצבור מתענים וכו' כונת המשנה לבאר שאין מתפללים על רוב הטובה ואע"פ שבני אדם קצין בה לצער גופם הואיל ובכללה היא תועלת והוא שאמר על כל צרה שלא תבא על הצבור מתענים ופי' שלא תבא שתבא אלא שהוא מכנה ואם אתה מפרש שלא תבא כלומר שקודם שתבא מתענים עליה שלא תבא זה אינו שאין מתענים עד שבאה ואמר לה על כל צרה הבאה מתענים חוץ מרוב גשמים מפני שהגשמים בכללם מועילים הם אע"פ שבני אדם קצים בה ומעשה שאמרו לחוני המעגל התפלל עלינו שירדו גשמים ואמר להם הכניסו תנורי פסחים שהיו עומדים בחצרות ומיטלטלים היו ושל חרס היו שלא ימוקו בגשמים שבטוח אני שירדו גשמים סמוך לתפלתי התפלל וכו' עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית והניחו המקומות הנמוכים מרוב הגשמים אמרו לו כשם שהתפללת וכו' אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן טועים כלומר אם הגיע המטר לאבן טועים והיא אבן גדולה שהיתה שם בהר גבוה ששם מכריזים את האבדה ואמר זה דרך גוזמא כלומר שלא יתפלל על שילכו אפילו אם הגיעה לראש ההרים ויש שפירשו אם נמוחה האבן והוא דרך גוזמא גם כן ובתלמוד המערב כשם שאי אפשר לאבן לימחות כך אי אפשר להתפלל על רוב גשמים צריך אתה לנדות שאע"פ שראוי להתפלל אין ראוי לצדיק להחזיק עצמו כל כך בטוח בתפלתו שיהא מדבר דרך גזירות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

מה שאמרו במשנה שלא להתענות על רוב גשמים דוקא במקום שאין הזיקם מצוי כגון ארץ הרים וגבעות וארץ נגובה ויבשה בטבעה אבל כל שהוא טבעני כגון מחוז בבל והדומים לו מתריעות עליה מיד אמרו חכמים שבזמן שבית המקדש קיים בזמן שהיו גשמים מרובים היו אנשי משמר שולחים לאנשי מעמד תנו עיניכם לאחיכם שבגולה ר"ל להתענות ולהתפלל שלא יהיו בתיהם קבריהם ר"ל מחשש מפלת והוא הדין אם הזיקם מצוי לרקיבת הזרעים או באיזה ענין:

גמרא ומפני רוח רעה מתריעין בשבת ועל כולן כו' רב יהודה אמר רב ער שיבלו כו' ומתחזי כי איניבא ת"ר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה והתניא ידו עד שישכשך ידו הס"ד ואח"כ מה"ד רגלו כידו קאמינא וכיון כו' עכ"ל כצ"ל ומפירושו [נראה] דה"ג בגמרא וישכשך רגליו במים והתניא ידו רגלו כידו כו' וק"ל:

וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה קשא כיון דהיו עובדי עבודה זרה בסתר למה לא גילה לו ירמיהו הנביא ע"ה את הדבר הזה כשאמר לו משה אמר וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ו) ובודאי היה נשמע לו כי לא יכחיש דברי נביא? ונראה לי דאיתא בספר הדורות בשם המקובלים אחז נתגלגל ביאשיהו ונהרג במלחמה לכפר על עונותיו בגלגול העבר וכל רביעית דם שיצא ממנו נחשב למיתה בפני עצמו ולכן הצדיק דין על עצמו ואמר צַדִּיק הוּא הֳ' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי (איכה א, יח) עד כאן לשונם. ואמרתי רמז בזה לכן ראש וסוף יאשיהו עולה כמנין אחז. ובזה ניחא דירמיהו הנביא ע"ה ידע ברוח הקודש שיכשל בדבר זה לחשוב דורו יפה ויסמוך על זה ויצא במלחמה ויהרג כדי לתקן גלגול אחז שנתגלגל בו וידע שזו היא סיבה מאת ה' ולכן קרא עליו מקרא זה רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם (איכה ד, כ), קרי ביה 'בשחיתו מת' כי אחז היה קרוי מת והוא נלכד עתה בזה לתקנו. ובזה יובן בס"ד מה שאמר רב יהודה, אמר רב מלמד שעשאוהו כל גופו ככברה, וכן אמרו במדרש איכה (איכה רבה א, נג) אמר רבי מני שלש מאות חיצים הורו בו עד שנעשה גופו ככברה, וצריך להבין למה נקטי חז"ל דמיון זה של כברה גבי יאשיהו? אך ידוע מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין קד.) בפסוק (ישעיהו ז, ג) 'צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז וכו' אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס' מאי כובס? אוכלא דקצרי סחף ארישיה וחלף, פירש רש"י כלי מנוקב של כובסין שמזלפים בו מים על הבגדים ואותו הכלי הפך אחז על ראשו כדי שלא יכירו ישעיה דהיה מתבייש ממנו ואמרו שם בגמרא מפני שהיה לאחז בושת פנים זו מן ישעיה לכך לא נמנה בכלל אין להם חלק לעולם הבא נמצא זכה אחז להיות נתקן על ידי גלגול ביאשיהו מפני שהיה לו בושת פנים שהניח כלי מנוקב של כובסין שעשוי ככברה כדי שלא יראהו ישעיהו הנביא ע"ה ולכן עתה כשנתקן בהריגת יאשיהו נעשה גופו ככברה בהריגתו לרמוז זכות הבושה שהיה לו כשהניח כלי של כברה על ראשו גרם לו תיקון זה שהיה לו עתה בהריגתו. ודע כי ודאי יאשיהו היה לו עוד נשמות גדולות ורבות מלבד נפש אחז ולא היה כולו אחז דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בשער הגלגולים, דאפשר שיתגלגל באדם אחד חמשה וששה נשמות בגוף אחד. ולפי דברי המדרש שהורו בו שלש מאות חיצים נראה לי כמנין 'יצר' [300] אשר הלך אחריו בגלגול אחז ועל זה הצדיק עליו הדין כי מספר 'הֳ' צַדִּיק יִבְחָן' (תהלים יא, ה) עולה שלש מאות, דכל זה קבל יאשיהו המלך ע"ה מאהבה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמוֹת עָלָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: (בראשית ב, ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ, הַחֲיֵה. מקשים הא רבי יוסי פירש טעמו להדיא שאמר שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת? ונראה לי הכי קאמר מאי טעמא דרבי יוסי דחייש שמא יחלה ויצטרך לבריות ואין מרחמים עליו, ולמה לא יסמוך שהבריות יהיו מרחמים עליו? לזה אמר טעמא דקאמר 'נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחֲיֵה' שמע מינה קאמר לו החייה אתה בעצמך ולא תסמוך על הבריות שיחיו אותה.

(ויקרא כו, ד) "וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם", לֹא שִׁכּוֹרָה, וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. נראה לי בס"ד דריש בעתם אותיות 'עב תם' רוצה לומר עב שלם אין בו גשם מרובה ולא גשם מועט אלא בינוני וכל בינוני הוא תם ושלם וסימניך אמצעי שלם.