מסכת תענית דף כ״א עמוד ב׳

ביום אחד אין זה דבר דאקראי בעלמא הוא:

כפר עכו דרוקרת נ"א דיוקרא עיר ששמה יו"ד והיא קטנה על שם שיו"ד קטנה באותיות:

ה"ג יצאו הימנה ג' מתים בג' ימים:

ריחק נגיחותיו בשור מועד קאי בבבא קמא בפרק כיצד הרגל מועדת אי זהו תם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כל שהעידו בו ג' פעמים ביום אחד ר' יהודה סבר כתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום מתמול תרי שלשום תלת הרי ג' ימים ור"מ סבר ריחק נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה אחר זה חייב קירב נגיחותיו שנגח ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן:

ליקום מר להכא דרב נחמן בר יצחק הוה יתיב בין גברי דלא חשיבי כולי האי וקאמר ליה רב נחמן בר רב חסדא ליקום מר מהתם וליתי ליתיב גבאי:

תנינא תני אנא שונה אני ברייתא זו רבי יוסי אומר כו':

לא מקומו של אדם מכבדו ואם אלך ואשב שם אין המקום מכבדני:

גם הצאן והבקר אל ירעו דמשום שכינה היה הר סיני מכובד ומקודש:

יבא מנה בן פרס כלומר מוטב שיבא גדול בן הדיוט דפרס לא הוה אלא חצי מנה ואל יבא מנה בן מנה דהיינו רב חסדא דהיה מנה כלומר שהיה חשוב ופרס היינו יצחק אבוה דרב נחמן דלא מיקרי רב יצחק:

אמר ליה זוודא אייתי בהדייהו פירוש וכי צידה הביאו עמהם שיהו אוכלות כלומר אי אפשר שלא יאכלו התבואה והזרעים:

אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא וכו' עד שאני חזירי דדמו מעייהו לבני אינשי. פירוש שבני מעיו של חזיר דומין למעים של בני אדם ויש לחוש שיהא על בני אדם מכאן נראה שאם יהיה דבר על עובדי כוכבים שיש לחוש ויש להתענות דהא הכא חזינן דגזר תעניתא מדבר שהיה בחזירין משום דדמו מעייהו לבני אדם וכל שכן דנכרים דדמו לישראל:

גבירה לוקה פי' זו ארץ ישראל:

א"ל רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק ליתי מר יקום הכא. א"ל תנינא לא המקום מכבד את האדם אלא אדם מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני כ"ז שהשכינה עליו כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו. נסתלקה שכינה כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר.

וכן באהל מועד כ"ז שהיה נטוי כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' הוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים להכנס. א"ל אבוא אני אצלך.

א"ל מוטב יבא מנה בן פרס פי' חכם בן מי שלא היה אביו חכם אצל חכם בן חכם. בסורא הוה מותנא בשיבבותיה דרב לא הות וכן הות דלקת בדיוקרתא ובשיבבותיה דרב הונא לא הות. ואסיקנא דלאו בזכותייהו דהני אלא בשביל ההוא גברא דמושיל מרא לאינשי לקבורה. ובדיל ההיא אתתא דמחממא תנורא ומושלא לשביבתא.

אמרו לר"י איכא מותנא בחזירי אמר כיון דדמיין מעייהו לבני אדם גזרינן תעניתא רבא מגנא זכותיה אכולא כרכא:

אמרי׳‎ בש״ס אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי וגזר תעניתא ואע״ג דמכה משולחת במין א׳‎ אינה משולחת בשאר מיני׳‎ שאני חזירי דדמי מעיהו לאינשי ויש למדין מכאן שמתריעים על מותנא דעובדי כוכבים ומזלות.

שור תם משלם חצי נזק ושור המועד משלם נזק שלם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים זה אחר זה אבל אם קרב נגיחותיו לעשות שלשתם ביום אחד אין זה מועד כמו שיתבאר בבבא קמא:

לעולם יתרחק אדם ממדת הגאוה ולא יהא לבו הומה לעמוד במקום גדולים דרך התהדרות ושררה שאם הוא אינו כדאי אין המקום גורם לו כלום ואם הוא כדאי בעצמו אף מקומו בכלל כבודו דרך הערה אמרו לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן ששכינה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר וכן מצינו באהל מועד שבמדבר כל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה וגו' הוגללו הפרכות הותרו זבים ומצורעים ליכנס שם:

כל זמן שנשתלח מין המצוי להזיק את התבואה כגון ארבה וחבריו אע"פ שלא ראינו בו שהוא מזיק מתענים שמאחר שבאו אין מביאין עמהם צידה שיסתפקו ממנה והדבר מוכרח שישחיתו את התבואה:

נשתלח דבר בארץ ישראל כל הגליות מתענים ואפילו הרחוקים אם גבירה לוקה מה יעשו שפחות ואזובי קיר היה דבר בעיר אחת שבגולה אין מתענים אלא סביבותיה ולא הערים הרחוקות ואם היו שיירות באות תמיד ממנה לעיר הרחוקה ממנה אף בזו מתענים וכל עיר שאין קרובה לזו יותר הימנה אע"פ שהיא רחוקה מתענים:

מכה המשלחת במין אחד אין אומרים שתהא משלחת בכל המינים מעתה אם נשתלח דבר באחד מן המינים שבבהמות אין מתענים בכך שאין מן הדבר שבהם חשש לאדם ומ"מ ישראל הדרים בין עובדי האלילים ושאינם מאמינים במציאות האלה אע"פ שהם אצלנו כבהמות הואיל ובגופם מיהא אין הבדל בין זה לזה מתענים וזהו שאמרו איכא מותנא בחזירי כמו שאמרו בדרש את החזיר זו מלכות הרשעה ולמה נקרא שמה חזיר שעתיד הב"ה להחזירו לנו וכן דוד אמר חזיר מיער ואמרו דדמו מעיניהו לאינשי ר"ל כלל גופם ומה שאמר לאינשי הוא כאמרו ונתת לאמתך זרע אנשים ואם תפרשה כפשוטה של משמעה נראה שאינה הלכה שלא ראיתי לשום פוסק שהביאה ומ"מ לענין באור י"מ דדמו מעיניהו לאינשי שאין להם כרס הפנימי כדרך בני אדם ויש לחוש שאותה סבה הגורמת הפסד לחזירים הוא ג"כ סבה לבני אדם:

גמרא מעייהו לבני אינשי א"ל כו' ואית ליה דוכתא מאבראי למרמי ביה פריטי כו' דלית ליה הוה אתי יתיב ולא מכסיף כו' שקיל וכי הוה חזי אינש דלא איפשר ליה הוה יהיב כו' כ"ה בס"א:

בפרש"י בד"ה ה"ג יצאו ממנה ג' מתים ביום א' עכ"ל ובד"ה אל מול כו' הכפורת באוהל מועד ושם נשנית כו' כצ"ל:

בד"ה ולא מכסיף כו' מאן רמי פריטי להתם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה א"ל לרב יהודה כו' שיהא על בני אדם כו' עכ"ל כצ"ל:

אָמַר לֵיהּ תְּנִינָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ. יש להקשות אף על גב דהאמת כן הוא שהאדם מכבד מקומו מה הפסד היה לו אם היה קם ממקומו ובא אצל רב נחמן בר רב חסדא מאחר דביקש ממנו על ככה? ונראה לי דמקום שהיה יושב בו רב נחמן בר יצחק היה פחות ושפל שהוא מקום החדר שסמוך לפתח אך לא היה רב נחמן בר יצחק יושב לבדו שם אלא היו יושבים אחרים גם כן עמו שהם אינם מכובדים כל כך אך כיון דהאדם מכבד מקומו נמצא נתכבד אותו מקום מכח רב נחמן בר יצחק שהיה יושב בו וממילא הגיע הכבוד הזה גם לאחרים שהיו יושבים שם דנמצא הם יושבים במקום מכובד ואם יקום רב נחמן בר יצחק משם וילך אצל רב נחמן בר רב חסדא לפנים יסתלק הכבוד מאותו מקום ונמצא אותם אחרים הפסידו בזה. ולהיות כי רב נחמן בר יצחק חשב דרב נחמן בר רב חסדא אין לו צורך לדבר עמו ורק קראו בשביל כבודו לכך לא רצה לקום שלא לסלק הכבוד מאותם אחרים אך אחר שאמר לו אי הכי דאתה חושש בשביל אחרים אני אבא אצלך כי אני יש לי צורך לדבר עמך ואז אמר לו רב נחמן בר יצחק מוטב אני אבא אצלך ולא תטרח לבא אצלי כי כבודך הוא יקר אצלי יותר ממה שאני חושש בשביל כבוד אחרים אשר יושבים עמי. ובעיקר המאמר דאמר רבי יוסי לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ אֶלָּא הוּא מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ פירש עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו, דידוע זעיר אנפין נקרא 'אדם' והמלכות 'מקום' והיא משלימתו לעשר ספירות וזהו שאמר אין מקומו של אדם רוצה לומר המלכות שנקראת מקום מכבדו אף על פי שהיא משלימתו לעשר ספירות אלא האדם שהוא זעיר אנפין מכבד את מקומו המלכות, עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

מוּטָב שֶׁיָּבוֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד דקאי על יראה וחכמה דאמרו רבותינו ז"ל צריך שתקדים היראה לחכמה אצל אדם כמו שאמרו (משנה אבות ג, ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ולכן בעבור זה היראה נקראת אב והחכמה בן כי כל המוקדם נחשב אב להבא אחריו. ורב נחמן בר יצחק מחמת ענוה חושב עצמו ביראה חסר דהיינו פרס אבל לרב נחמן בר רב חסדא משבחו שהוא שלם בשתיהם ולכן לעצמו קרא מנה בן פרס ולרב נחמן בר רב חסדא קראו מנה בן מנה. ובזה ניחא קושית הרב פתח עינים ז"ל, איך יזלזל בכבוד אביו בפירוש לקרותו פרס. ועוד נראה לי בס"ד אף על גב דנפרש בן פרס כפשוטו דקאי על אביו אין הכונה שלא היה אביו חכם דלעולם היה חכם גדול אך לא נסמך והיה נקרא בשמו כמו שמואל ועולא ובעבור זה מכנהו בשם פרס.

אַבָּא אוּמְנָא, הֲוָה אָתֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כָּל יוֹמָא מִמְּתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא נראה לי בס"ד הטעם כי היה נזהר להתגבר על יצר הרע בהקזת הנשים בכל יום וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתחדש בכל יום, ופרשנו שהוא יצר הרע הבא מן הקליפה שיש לכל יום קליפה בפני עצמו נמצא כל יום היה הורג יצר הרע המתחדש מן הקליפה ולכך בא לו שלום בכל יום. ונרמז זה יצר [300] גימטריא ש' ואותיות שלום הוא מו"ל ש', כלומר שלום זה ראוי לך, מול ש' הוא היצר שאתה הורג בכל יום. ולאביי מערב שבת לערב שבת דידוע הלכה כאביי ביע"ל קג"ם דוקא שהם ששה הלכות ולכן שלחו לו השלום כל יום ששי לרמוז לו אף על פי שבתורה שלך לא נבחר להלכה אלא ששה הלכות, כדאין אלו הששה הלכות יע"ל קג"ם שנשלח לך שלום בכל יום שישי. או יובן בס"ד אביי עסק בתורה וגמילות חסדים כנזכר בגמרא (ראש השנה דף יח.), לכך חיה ששים שנה שהם ששה עשרות ולהיות כי גמילות חסדים עיקרה ביום ששי לכבוד שבת לכך בא לו השלום ביום הששי דכתיב (ישעיהו לב, יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. ומה שאמר לְרָבָא מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי מפני שהיה עושה פלילות בתענית של כיפור שהיה מתענה שני ימים מספק ואף על פי שביום כיפור יש טרחא גדולה ברבוי התפילות והסליחות ועוד שהיה בבבל שהאויר חם הרבה וקשה התענית ביותר לכך בעבור זה זכה לשלום.