מסכת תענית דף ט״ז עמוד א׳

למתבייש מאחרים דאיכא עגמת נפש טפי ומשום חשיבותם הם מתביישים מאחרים אבל שאר בני אדם דלא חשיבי לא מתביישי בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן:

פאר תחת אפר ש"מ במקום תפילין דכתיב בהו (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך ואמרינן (ברכות דף יא.) אלו תפילין ומתרגמינן נמי טוטפתך הויין עלך והיכא מניחין תפילין במקוֹם שמוחו של תינוק רופף:

בצינעא בבית הכנסת:

גלינו שיצאנו מכניסתנו:

גלותינו תהא מכפרת עלינו:

דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא אחריתא גלות איכא פרהסיא ליכא:

נתבזה בעוונינו וידוי:

[ולמה מתכסין] חוגרות שקין תנינן בירושלמי שהיו חוגרות שקין ויוצאין לבית הקברות ותוקעין בקרנות ובעי ליה מיבעיא שקין למה ובית הקברות למה ותקיעת שופר למה:

במקום תפילין פירוש לתת האפר במקום הפאר דאילו התפילין נקראו פאר כדכתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר וגו':

איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא פירוש למ"ד משום גלות איכא ולמ"ד משים פרהסיא ליכא דהא בי כנישתא הוי כמו בצנעא:

אפר מקלה פירוש אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם כדי לזכור עקידת יצחק דאלמלא שלא היה בא אלא כדי לומר שהרי אנו לפניך כאפר כמו כן מהני עפר סתם והיינו פירוש איכא בינייהו עפר סתם:

איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא פירוש למ"ד משום גלות איכא ולמ"ד משים פרהסיא ליכא דהא בי כנישתא הוי כמו בצנעא:

יוצאין לבית הקברות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בט' באב שהרי ט"ב הוי תענית צבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים:

הר שיצאה ממנו הוראה לישראל י"מ דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב) והעיר היה נקרא כבר שלם כדכתיב (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם ונקרא ירושלם על שם יראה ועל שם שלם לכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלם בין למ"ד למ"ם על שם שלם וההר נקרא מוריה על שם תורה כדכתיב (ישעיהו ב׳:ג׳) כי מציון תצא תורה וכתיב (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב והוא לשכת הגזית. המוריה זה סיני ונקרא מוריה על שם שממנו יצא מורא לעובדי כוכבים במתן תורה כדכתיב (תהילים ע״ו:ט׳) ארץ יראה ושקטה אי נמי רצה לומר דירושלם נקרא מוריה על שם שיש מורא לעובדי כוכבים על גדולתה ומתפחדים:

אדם שיש לו צורה פירוש בעל קומה כדי שישמעו דבריו ויקבלו ממנו להמריך הלב ופרקו נאה פירוש כשעמד על פרקו אפילו כשהיה בחור היה בלא שם רע:

ולמה אינו נותן הנשיא ואב ב"ד הן בעצמן על ראשיהם שהמתבייש מן אחרים גדול הוא מהמתבייש עצמו. כלומר בושה גדולה היא כדי שיכוין כל לבו והיכן מחית ליה לאפר זה בראשו במקום תפילין שנאמר לתת להם פאר תחת אפר:

יוצאין לרחובה כדי לשבר הצבור לבם כלומר צעקנו בצנעא ולא ענינו נבזה עצמנו בפרהסיא ור"ל אמר שתחשב לנו גלות כי הגלות מכפרת עון.

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה אריב"ל כלי צנוע היה לנו ונתבזה.

נתינת אפר על גבי התיבה משום שנאמר בכל צרתם לו צר ולמה מתכסים בשקים לומר כי נחשבנו כבהמה וכל אחד נותן אפר בראשו לומר הנה אנו כאפר (אולי יזכור) [וי"א להזכר] זכות אפרו של יצחק (ופעמים) [וטעם] שיוצאין לבית הקברות כלומר הרי אנו כמתים וי"א שיבקשו מתים עלינו רחמים מאי הר המוריה הר שיצא ממנו הוראה לישראל. וי"א שיצא ממנו מורא לאומות:

ירושלמי ונותנין אפר בראש נשיא ר' אבהו ורבנן חד אמר חטא הנשיא הגדולה במקומה (כל ישראל נשאים) חטא הצבור נדחית הגדולה וחד אמר לפי שחטא הלמד והמלמד לפיכך יצאו ויתפרסמו על שם והוציא את הפר מחוץ למחנה שידעו הכל חטאתו של כ"ג:

נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים נשוה לבבנו לכף ידינו כשם שכף ידינו נקיה כך ניקה לבנו ואח"כ אל אל בשמים. ג' דברים מבטלין רוע גזרה תפלה תשובה צדקה. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו [דה"ב ז'] ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני. ויתפללו זו תפלה. ויבקשו פני זו צדקה שנא' אני בצדק אחזה פניך. וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה. מה כתוב תמן ואני אשמע (מן) השמים ולמה יוצאין בין הקברות אם נתחייבנו רעב הרי אנו רעבים ומתענים. ואם נתחייבנו גלות הרי גלינו ממקום למקום. ואם נתחייבנו מיתה הרי אנו בבית הקברות כמתים וקרעו לבבכם ואל בגדיכם אם קרעתם לבבכם בתשובה אינכם קורעין בגדיכם על בניכם כי חנון ורחום הוא מאריך חמיה:

ת"ר אם יש שם זקן חכם אומר זקן חכם ואם לאו אומר אדם של צורה אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומע"ט גורמין שלא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה אפילו מי שגזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע הבירה כולה ומחזיר המריש לבעליו:

ת"ר אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו דומה למי שיש בידו שרץ שאפילו הוא טובל בכל מימות שבעולם אין טהרה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח זרקו כיון שטובל במ' סאה כו' שנאמר ומודה ועוזב ירוחם:

גמ׳‎ הא דאמרי׳‎ למה מתכסי׳‎ בשקין ולמה יוצאין לבית הקברות לא מצינו ז׳‎ בשום מקום שאמר זה לא במשנה ולא בברייתא אלא שהם היו נוהגים כן וכבר כתבנו בפ״ק דר״ה כיוצא בו שהוא שאלה על המנהג ודבר פשוט הוא שאין יציאתם לבית הקברות להתפלל שם שאסור להתפלל בבית הקברות משום לועג לרש וכל שכן שאסור בקברי עובדי כוכבים ומזלות וברחוב הוא דמתפללין כדאי׳‎ במגלה בפרק בני העיר אלא להכניע לבם שהם חשובים כמתים או כדי שיבקשו המתי׳‎ עליהם רחמים היו יוצאין שם אחר שהתפללו.

מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עובדי כוכבים ומזלות פי׳‎ כל היכא דאיכא קברי ישראל הא עדיפא דאיכא תרתי ומאי דאיכא בינייהו היינו היכא דליכא קברי ישראל ואיכא קברי עובדי כוכבים ומזלות:

אפר זה היכן היו מניחים אותו במקום תפילין הוא שרמז לנו בנחמות לשום לאבילי ציון לתת להם פאר ר"ל תפלין תחת אפר:

למה יוצאים לרחוב לומר צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא ואולי יכנע לבבנו ביותר ותהא תשובתנו שלימה ולמה מוציאים שם את התיבה כדי להגדיל רעדה בלבבות לומר אוי לנו שכל צנוע ויקר נתבזה בעונינו:

ולמה נותנים אפר על גבי התיבה על שם בכל צרתם לו צר כלומר שהצרה מונעת השלימות ולא יפורסם אחדותו רק על יד האוהב הדבק כאמרם ז"ל כל זמן שעמלק קיים אין כסאו שלם ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד כדי לזכור אפרו של יצחק:

מתוך מה שנאמר במשנה למדנו שמתכסים היו בשקים שהרי היה דורש להם לא אמר וירא אלהים את שקם וכו' למה היו עושים כן מפני שהשקים נעשים משער הבהמה לומר הרי אנו לפניך כבהמה ובתלמוד המערב אמרו למה תוקעים בקרנות לומר הרי אנו גועים לפניך כבהמה ונראה לי בפירושם שסרה השגחתך מעלינו בעונותינו ובא על דרך ותעשה אדם כדגי הים:

אע"פ שלא נתפרש במשנה ידוע היה להם שלבית הקברות היו יוצאים למה היו עושים כן להכניע לבבם לומר הרי אנו לפניך כמתים:

זקן שאמרנו במשנה שדורש להם דוקא זקן וחכם לא היה שם זקן חכם דורש להם חכם אפילו בחור אין שם חכם הדברים חוזרים מיהא לזקן אין שם לא זקן ולא חכם מעמידים אדם של צורה ר"ל אדם מסויים ושענינו מפורסם במעלה וחסידות ודבריו נשמעים ואומר להם לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים כענין האמור באנשי ננוה שנאמר בהם וישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ודרשו בו שאפילו גזל אחד מריש ובנאו בבירה מקעקע את הבירה כלומר שלא היה פוטר עצמו בדמים מחשש חמס ועל הדרך שאמרו חמסן יהיב דמי אע"פ שמתקנת חכמים נאמר בכגון זה להפטר בדמים ומוכיחם ומרבה בדברים כחזקת ידו ומודיע להם שצריך להם להשיב חמסם ולהתחרט ולדאוג על מה שקדמם מן החטאים ולהתודות לשם עליהם ולגמור בלבבם גמר מוחלט שלא לשוב עוד לכך שהעובר עבירה ומתודה והוא חוזר לעשותה דומה למי שטובל מטומאתו ועדין השרץ בידו שאפילו טובל בכל טבילות שבעולם לא עלתה לו טבילה הדא היא דכתיב ומודה ועוזב ירוחם:

המשנה השניה עמדו בתפלה וכו' כונת המשנה לבאר תכונת התפלה המתחדשת ומי ראוי להתמנות עליה שליח צבור ואומר על זה עמדו בתפלה ר"ל אחר שדרש להם החכם ורכך את לבבם בדברי תוכחות היו עומדין מתוך אותן הדברים בתפלה ברחוב ויורדים לפני התיבה ר"ל שממנין לכך אדם הגון ופי' בגמ' שאם היה אותו זקן שדרש להם ראוי לכך הוא נעשה שליח צבור ואם לאו כגון שאינו רגיל או שאין קולו ערב ממנין אחר הגון לכך ומתנאיו שיהא זקן שלבו נשבר ורתיחת בחרות פרחה ממנו ורגיל להתפלל לשם הצבור שתהא תפלתו שגורה בפיו ויש לו בנים שמזונותיהן מוטלין עליו והוא לשון מיטפל האמור בגמ' מלשון טף שמתורגם טפלא וביתו ריקם שאין לו כדי פרנסתם כדי שיהא לבו שלם בתפלה שכל כיוצא בזה תפלתו יוצא מעצה עמוקה שבלבו ובגמרא פירשו עוד במדותיו שיהא רגיל לקרוא בתורה ובמקרא ונביאים וכתובים ובקי בעניני הברכות וכן שיהא ביתו ריקן מעבירה ושיהא פרקו נאה ר"ל שלא יצא עליו שם רע בילדותו ושיהיה שפל ברך ר"ל עניו ושפל רוח ולא בעל גאוה ושיהיה מרוצה לעם וקולו ערב ושתהא לו יגיעה בשדה ר"ל בעבודת האדמה שזה מכוין לבו יותר לתפלת גשמים ופי' בגמרא שאף בכל השנה צריך למנות אדם הגון אלא שמ"מ לעת כזאת אנו צריכים לדקדק בו ביותר ובמדרש אמרו עיר קטנה זו בית הכנסת ואנשים בה מעט זה צבור ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה ומצא בה וכו' ומלט הוא את העיר מחכמתו זה שליח צבור:

בפרש"י בד"ה למתבייש מאחרים דאיכא עגמת נפש טפי כו' עכ"ל כן הוא בנוסחאות בפי' רש"י שלפנינו [א] והוא מגומגם לכאורה דאם הוא עגמת נפש טפי שאר בני אדם דלא חשיבי למה לא יתביישו גם כן בנתינת אחרים ולשון הר"ן מדוקדק בזה שכתב דאיכא עגמת נפש פורתא כו' אבל סוף דבריו אינן מתישבין שכתב דשאר בני אדם סגי להו בנתינת עצמן דה"ל למימר ובעי נתינת עצמן וצ"ע:

בד"ה דחוגרות כו' ולמה מתכסין בשקין שהיו חוגרות שקין כדתניא בירושלמי כו' ובד"ה איכא דאמרי כו' צ"ל חד אמר הר שיצא הוראה כו':

בד"ה אדם של צורה כו' דבריו להמריך את הלב עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה במקום תפילין פי' לתת האפר כו' עכ"ל ובד"ה הר שיצאה כו' ה' יראה והעיר היה נקרא כבר שלם כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא כדי שיבקשו עלינו רחמים עיין סוטה דף לד ע"ב תוס' ד"ה אבותי:

זָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא קשה מאי בזיון איכא בזה שהם מבקשים רחמים בפרהסיא, ואם בעבור הנחת האפר דמניחין שם, הנה כשהיו בצנעא בבית הכנסת לא נתבזו שלא הניחו אפר? ועוד בפרושא אתמר על הזמנה ולא על האפר! ונראה לי בס"ד כי בעת שישראל עושים סליחות ותחנונים על גשמים או על איזה צרה שלא תבא ואין נענים, הם מתבזים הרבה בעיני האומות כי אומרים איה המה דבריכם שאתם אומרים (דברים ד, ז) 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו'. ולכן אומרים בזינו עצמינו כצנועה בבית הכנסת שצעקנו ולא נענינו ובזה נתבזינו אצל בני האומות ששמעו בדבר הזה ועתה נבזה עצמינו בפרהסיא ברחוב העיר שהכל רואין אותנו בעיניהם ובודאי אחר כך ילעגו עלינו כאשר רואין שלא נענינו.

לוֹמַר, הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה עיין פירוש רש"י ומה שהקשה עליו מהרש"א עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:) ישראל עזין באומות ועז בבהמה דקה ושור בבהמה גסה ואריה בחיות, ולפי זה לובשין שק מנוצה של עזים לומר אנחנו חשובין כבהמה בעלת שער זה שהוא העז שהוא בעל העזות כן אנחנו היינו עזים וקשי עורף שלא שבנו בתשובה עד עתה. ולפי דברי מהרש"א לובשין השק מפני שהוא מלבוש בהמה, ונראה לי לכך אומרים 'חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה' כלומר נהיה חשובין כבהמה זו שאף על פי שאין לה זכות תרחם עליה. או כבהמה זו שזדונה נחשב שוגג. או על דרך אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז).

וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי כְּלוֹמַר: (תהלים צא, טו) "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". נראה לי בס"ד מלבד טעם הגמרא עושים בזה סימן טוב כי דיו לעולם שישתמש בחצי השם (עירובין יח:), וכתיב (תהלים קיח, ה) 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ' נמצא הרפואה של הצרה תהיה משם יָ־הּ ואם תניח אותיות תֵּיבָה על אותיות אֵפֶר לעשות מהם צירוף אחד יהיה הצרוף כך תְּרַפֵּא יָ־הּ כלומר בשם יָ־הּ תרפא לישראל.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". נראה לי בס"ד מאי בינייהו, דרבי יהודה בן פזי דהביא הכתוב (תהלים צא, טו) 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה' סבירא ליה עושין כך דרך ודוי שהם אומרים ודוי על אשר גרמו צער כביכול לשכינה. וריש לקיש דהביא פסוק (ישעיה סג, ט) 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' סבירא ליה עושין כן לנחם לבבם כי תיבת לוֹ היא קרי וכתיב ודרשינן לתרווייהו והכי קאמר כיון ד'לוֹ צָר' על כן 'לֹא צָר' אינה נחשבת זו צרה כי ודאי סופה להתרפאות דאם אין אנחנו ראויין יעשה השי"ת בשביל צער השכינה! ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים כז, יג) 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ'' פירוש משום לו ולא דקרי וכתיב האמור בפסוק 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' אזי הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ', דאם אין אנחנו ראויין יעשה בעבור שכינתו יתברך ואף על גב דתהלים קדים לישעיה, רוח הקודש מרמזת מבראשית על מה שנאמר באחרית כי הכל מסודר למעלה. ונראה לפרש בס"ד הטעם דלא ניחא לריש לקיש בפסוק 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', משום דזה יש לומר על דרך שנאמר (בראשית כח, טו) 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' כלומר בעזרתך, וכן (רות ב, ד) הֳ' עִמָּכֶם, וכן (שופטים ו, יב) הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל, רוצה לומר כשהוא בצרה אנכי אהיה בעזרתו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דלא ניחא לריש לקיש בפסוק זה משום דאיירי בצדיק דכתיב (תהלים צא, יד) 'כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי' שאפשר צדיק גמור כזה דוקא מגיע צערו לשכינה כביכול ולכך מביא פסוק 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' דאיירי בסתם בני אדם. ועוד נראה לי האי קרא עדיף ליה, דקאמר להדיא 'בְּכָל צָרָתָם' דקאי על כל צרה הן גדולה הן קטנה אבל קרא ד'עִמּוֹ אָנֹכִי' יש לפרשו דוקא על צרה גדולה של נפשות וכיוצא דלא אמר בזה כָל.

הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ כְּאֵפֶר קשא לפי זה למה מביאין אפר ולא עפר? ונראה לי בס"ד מביאין אפר דהוא גרוע מעפר כי העפר יצלח למלאכה לעשות ממנו כלים העולים על שלחן מלכים ולבנות בו בנין גדול ומהודר כארמנות מלכים אך האפר לא יצלח למלאכות כאלו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו תירץ שמביאים אפר ולא עפר לעשות בזה סימן לטובה כי האפר יתהפך לפאר כי האדם אף על פי שחטא יעשה תשובה ויתהפך משם רשע לשם צדיק, עד כאן דבריו נר"ו.

מַאי 'הַר־הַמּוֹרִיָּה' הא דהביא דרשא דהר הכא, כדי לפרש טעם למה שיוצאין לקברי אומות העולם והיינו דדריש כאן 'הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מוֹרָא לַעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים' ובזה מובן הטעם שיוצאין לקברי אומות העולם ללמוד מוסר, ומה אלו שגם בחייהם היו נחשבים מתים כמו שהן עכשיו בקבר עם כל זה הופיעה עליהם קדושת ההר יראה בלבבם דלכך נקרא 'הַר־הַמּוֹרִיָּה' כל שכן ישראל שעמדו ממש על ההר וקבלו תורה עליו שראוי שיהיו צדיקים גמורים שיהיה על פניהם יראת שמים. ומה שאמר הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הוֹרָאָה לְיִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד הוראה הוא 'אור ה"ה' כי הלוחות היו שנים, ובכל אחת כתיב חמש דברות, וזהו הוֹרָאָה 'אור ה"ה'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ, אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ. קשא לפי פשוטם נראין אפקירותא! ונראה לי בס"ד הכונה כיון דבהמות נוצרו בעבור האדם ואם אין אתה מרחם עלינו לבטל הגזרה אין אנחנו צריכין לרחם על אלו כי אין צורך בהם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, יָכוֹל וְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, צַדִּיק וְרָשָׁע, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי. הטעם דנקטי שלשה חלוקות נראה לי בס"ד עָלוּב כנגד יונקי שדים דאין להם דעת עדיין להבחין בין טוב לרע ולכן עלובים הם בהשחתה זו דנשחתים עם הגדולים. וְאֵינוֹ יָכוֹל כנגד תינוקות שיש להם דעת להבחין בין טוב לרע אך הם בסוג אינו יכול דעדיין אין להם דעת שלם שלא גדלו. ואומרם חלקת צַדִּיק וְרָשָׁע כנגד הגדולים שדעתם שלמה.