מסכת סוכה דף נ״ג עמוד א׳

יש מהם אומרים היינו תושבחתא דמתני' שמשבחין להקב"ה על כך:

אלו חסידים כל חסיד הוי חסיד מעיקרו:

שלא ביישה כו' שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו:

אם אני כאן הכל כאן דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב"ה אם אני כאן הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן:

הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא לביתי - ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן משום דאמר ר' יוחנן בתרה רגלוהי דבר איניש כו' ואי לא גרסינן ליה מאי שייכא דר' יוחנן הכא:

שצפה על פני המים שחתכו את ראשו והטילוהו למים והכיר בו שהוא רוצח ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו:

אמר לה על דאטפת אטפוך על שהצפת גלגולות של אחרים במים אטפוך הציפוך אחרים עכשיו:

לסוף מטיפיך יטופון עוד יבא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך:

אשה היתה בוררת חיטין לשמחת בית השואבה בירושלמי פריך היאך בוררת האיכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה דבפרק כל שעה (פסחים דף כו. ושם) אמרינן עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה:

אם אני כאן פירש בקונטרס שהיה הלל אומר בשמו של הקב"ה אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיו הוא צריך כלומר וכי היה צריך לשבחו והכתיב אלף אלפין ישמשוניה ומשני דכנגד ישראל היה אומר וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל שנאמר (שמואל ב כ״ג:א׳) ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהילים כ״ב:ד׳) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומיהו הא דקאמר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך לא אפשר אלא בשכינה דהא דריש ליה מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:

תנן לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה תני יכולה אשה לבור חטים לאור המערכה ולא היו מועלות דא"ר סימון ריח ומראה וקול אין בהן משום מעילה ז' קולות נשמעין מיריחו קול שער הגדול שנפתח. קול המגריפה. [בערכין יא] רב ושמואל חד אמר עשרה נקבים היו בם וכל נקב מוציא מאה מיני זמר וחד אמר מאה נקבים היו בם וכל נקב מוציא (ט"ז) [עשרה] מיני זמר מדברי שניהם המגריפה היתה מוציאה אלף מיני זמר [קול העץ] שעשה בן קטין מוכני לכיור. קול גביני כרוז. קול החליל. קול הצלצל קול כ"ג ביוה"כ בשעה שאומר אנא השם. ריח פטום הקטורת. מראה כדאמר ר' חייא בר אבא הוא נבל הוא כנור נימין יתידות בין זה לזה. ולמה נקרא שמם נבל מפני שמנבל כל מיני זמר עוגב זה ארדלס חסידים ואנשי מעשה שלא טעמו טעם חטא בילדותם כ"ש בזקנותם.

חסידים בעלי תשובה.

הלל הזקן כד הוה חמי עבדין בפחז הוה אמר וכי קילוסין דהללו צריך והכתיב אלף אלפין ישמשוניה וכד הוה חמי לון דעבדין בכושר הוה אמר הכי (אי אנן לינ מזלן) [דאי לא אנן הכא מאן הכא]. אע"פ שיש כמה קילוסין לפניו חביב עליו קילוסי ישראל יותר מן הכל דכתיב ונעים זמירות ישראל ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ר' חייא רבה אחוי כריע' קדסרבי ונפסח ונתרפא' לוי אחוי קידה כריעה קמי רבי ונפסח ולא נתרפא.

הלל ראה גולגולת אחת צפה על פני המים [אמר לה] על דאטפאך עטיפוך ודאטפך יטופון.

הנהו תרי כושאי כו' א"ר יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה לאתר דמתבעי תמן מובלן יתיה. כשהיה משתחוה רשב"ג היה נועץ שני גודליו ושוחה ונושק פני רצפה וזוקף ומה שאין אחר יכול לעשות כך וזו היא הקידה.

לוי הוה מטלל קמי דרבי בתמני סכיני תניא א"ר יהושע בן חנניה כשהיינו מתעסקין בשמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה בעינינו.

שעה ראשונה לתמיד של שחר ומשם לתפלת השחר ומשם למוספין ומשם לתפלת המוספין ומשם לביהמ"ד. ומשם לאכילה ושתיה ומשם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. ואסיקנא מאי לא ראינו שינה בתרדמה אלא שינה כעין נמנום:

תנא אשה בוררת חטים מאור של בית השואבה תימה והיאך היא נהנית מאור זה תירצו בירושלמי דהא קי״ל קול וריח ומראה אין בהם מעילה ואין זה מספיק דהא אמרינן בגמרא דילן בפרק כל שעה מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא וי״ל דבוררת לאו דוקא אלא שיכולה לברור:

אם אני כאן הכל כאן ‎ פי׳‎ ‎כנגד השכינה הוא אומר שאם השכינה בינינו הכל יבואו והוי יודע שכל השמחה היתיר׳‎ היתה בהלל ולהודות לה׳‎ על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו וגם כנגד הע״ה הניתן לצדיקים ולפיכך לא היה אלא ע״י גדולים וחסידים שלא יראה כקלות ראש וכשמח׳‎ בחורים וזהו ששנינו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקו׳‎ של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות והלוים עונים בכנורות ובכל כלי שיר בלי מספר והיו עומדין על ט״ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם הלוים עומדים לשיר שירה זו של בית השואבה דאלו שאר שירין על הדוכן כדאמרינן במקדש:

עמדו שני כהנים על שער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים פי׳‎ השער הוא בראש המעלות ועזרת נשים בסוף המעלות ושתי חצוצרות בידם של כהנים:

קרא הגבר ‎ פי׳‎ ‎הכרוז שהיה קורא תמיד עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם וכן מפורש בפ״ק דיומא:

תקעו והריעו ותקעו פירוש להרבות בשמחה והוי יודע שאע״פ שמתחילין להתעסק במילוי המים מקריאת הגבר קודם עלות השחר מתכוונין היו כשבאים מן המים שלא יכנסו למקדש עד שיאיר מזרח שכלי שרת אין מקדשין את המים אלא במקומן כדכתיבנא לעיל ואלו נכנסין שם קודם האיר המזרח היו מתקדשין לאלתר ונפסלין בלינה כדאיתא בזבחים:

הגיע למעלה עשירית בגמרא מפרש לה:

אמטינהו למחוזא דלוז פי׳‎ קבלה היתה בידם שאין מלאך המות נכנס שם:

הא דאמרינן שבועה שלא אישן כו׳‎ פי׳‎ במקומו בנדרים:

כל המקיימים שמחת בית השואבה לא היו טועמים טעם שינה כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפילת המוספי' משם לקרבן המוספים משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לבין הערבים מכאן ואילך שמחת בית השואבה ולא היו ישנים אלא מעט זה על כתפו של זה:

כל האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר שהרי נשבע על מה שהוא נמנע כמו שיתבאר במקומו ויש אומרים דלאלתר לאו דוקא אלא שהם מפרשים מלקין אותו לאלתר וישן לכשירצה:

בד"ה אם אני כאן כו' דפריך ולקילוסיו כו' עכ"ל כצ"ל ולקילוסיו בוי"ו:

בתוס' ד"ה אם אני כאן וכו' אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיה הוא צריך כנ"ל להגיה ור"ל דבירושלמי משמע דהלל על עצמו אמר אם אני כאן וכו' דפריך שם ולקילוסיה הוא צריך ד"ל וכי צריך הקב"ה לקילוסו של הלל שאמר על עצמו אם אני כאן וכו' שנראה שאין להקב"ה מי שישמשנו ולשבחו כ"א הוא וכי היה הקב"ה צריך לשבחו של הלל והא כתיב וכו' כנ"ל:

גמרא אליחרף עיין ירושלמי פ"ט דכלאים ושם איתא בשינוי לשון קצת:

שם משם לתפלת המנחה בתשובת תשב"ץ ח"ב סימן קס"א הביא סוגיא זו משם לתמיד של בין הערבים משם לתפלת מנחה. ועיין בתשובת הרמ"ע סימן י"ד:

אַשְׁרֵי יַלְדּוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ נראה לי בס"ד כי דברים אלו אומרים אותם הכל מנער ועד זקן והיינו כי עניינים הגופניים מכונים בשם 'מעשה ילדות' ועניינים הנפשיים מכונים בשם 'מעשה זקנות' והאדם יש לו שני מיני עסקים בעולם הזה שהם עסקים של גופניות ועסקים של נפשיות, ואם האדם עוסק עסקי הגוף בזריזות ושמחה ובשלימות ועסקי הנפש בעצלות ועצבון ובמחסור הא ודאי יבוש ויכלם מצד עסקי הגוף איך לא תהיה כּוֹהֶנֶת כְּפֻנְדָקִית (משנה יבמות טז, ז) ועל זה אומרים 'אַשְׁרֵי יַלְדּוּתֵנוּ' הם עסקים הגופניים 'שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ' רוצה לומר שלא גרמו לנו בושה בעסק הנפשיי שהם עסקי זקנתינו. וחוזרים ואומרים עוד 'אַשְׁרֵי זִקְנָתֵנוּ' הם עסקי הנפש שביצירה 'שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדּוּתֵנוּ' הם עסקי הגוף דלא יבצר מהיות בהם איזה מכשול ואיסור הן מצד הדיבור הן מצד המעשה.

אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא, וּמִי שֶׁחָטָא, יָשׁוּב וְיִמְחֹל לוֹ. קשה למאי אצטריכו לפרש זאת הלא התשובה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים? ונראה לי הכונה אם חטא ולא שב שכבר נחתם לרעה ביום כיפור בנעילה יש לו עדיין תקנה עד הושענא רבה ושמיני עצרת שיכתב ויחתם בספר מחילה ובספר חיים כמו שכתוב בספר הכונות שנתן הקב"ה לישראל זמן חדש אחר כיפור עד שמיני עצרת קודם מוסף ושמחת בית השואבה היא קודם שמיני עצרת לכך אומרים מִי שֶׁחָטָא יָשׁוּב וְיִמְחֹל לוֹ.

אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵח שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן. הא דנקיט 'עָלָיו' לומר דשבח זה עליו דוקא נאמר ולא על זולתו אף על גב דרבים חכמים וחסידים היו נמצאים ושמחים בשמחת בית השואבה. ומה שאמר 'אִם אֲנִי כָּאן' נראה לי בס"ד דידוע שהלל היה בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכן היה עניו גדול וחי ק"ך שנה, וידוע שמשה רבינו ע"ה היה שקול כנגד כל ישראל ולכן על ניצוץ משה רבינו ע"ה שבו אמר אִם אֲנִי כָּאן הַכֹּל כָּאן ורמז גם כן למשה רבינו ע"ה בתיבות 'אִם אֲנִי' שהם 'א' מאין' והמלוי של משה רבינו ע"ה [מ״ ם ש י״ן ה״ א ] הוא אותיות מאין. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר יא, יג) 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה', רוצה לומר מֵאַיִן 'לִי' ולכן מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה. או יובן המלכות נקראת אֲנִי והיסוד נקרא כֹּל ולזה אמר אִם 'אֲנִי' כָּאן הַ'כֹּל' כָּאן, כונתו לחבר היסוד עם המלכות ולכך סיים לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי היא המלכות אוֹהֵב, רַגְלַי רמז לזווג שמכונה בשם רגל כמו שנאמר (שמואל ב' יא, ח) 'וּרְחַץ רַגְלֶיךָ' מוֹלִיכוֹת אוֹתִי וכונתו לזווג דגדלות, אוֹתִי 'אות יו"ד'. ועוד פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד המצוה של ראיית כל זכר בישראל בבית המקדש ברגל יעוין שם. ופרשתי 'מִי כָּאן' על הבינה והבן בדברים.

וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר אִם אַתָּה תָּבוֹא לְבֵיתִי אָבוֹא לְבֵיתֶךָ. נראה לי בס"ד הגוף נקרא בשם בַּיִת כמו שנאמר בקהלת (קהלת יב, ג), ואם אתה תבא אל ביתי בית המקדש לקיים מצות ראיה בשלימות אז אני אבא אל ביתך הוא הגוף שלך שנקרא בַּיִת שאשרה שכינתי בגופך כמו שנאמר (הושע יא, ט) 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ' וכן הוא אומר (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכן הוא אומר (שמות כה, ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' ומביא על זה הפסוק (שמות כ, כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי' דהיינו בגוף האדם שנרמז בו שם הוי"ה ב"ה כמו שכתב השל"ה ז"ל שני עינים הם ב' יודי"ן וחוטם הוא וא"ו הרי כ"ו כמנין שם הוי"ה ב"ה 'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' בעין טובה דכתיב (בראשית מט, כב) 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן'.

אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אָמַר לָהּ עַל דְּאַטַפְתְּ אַטְּפוּךְ, וְסוֹף מְטַּיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. עיין רש"י ומהרש"א ונראה פשוט שהוא לא הכיר זה הצף מי הוא דראה ראש אדם חתוך לגמרי דבזה ניכר שלא נהרג בשוגג דלא יזדמן שיהיה נהרג בשוגג הריגה כזו שיחתכו ראשו לגמרי, גם שיער דודאי נהרג על עבירה של רציחה ולא על עבירה אחרת מאחר שנתנוול ניוול כזה שחתכו ראשו לגמרי ודאי הוא על רציחה שרצח גלגלו עליו מן השמים זאת. ברם יש לדקדק תיבת 'אַחַת' יתיר כיון דאמר גֻּלְגֹּלֶת לשון יחיד? ונראה לי בס"ד שהוא לא ראה צורת פנים ורק הכיר בה שהיא של זכר ולא של נקבה כי האשה גלגלת שלה עצם אחד ושל איש שתים מורכבים זה בזה והוא ראה חתיכה אחת מן השתים לכך אמר 'גֻּלְגֹּלֶת אַחַת' וכיון דהכיר שהיא של זכר דבר עמה דברי מוסר כדי שיקחו השומעין מוסר זה לעצמן ואמר לה עַל דְּאַטַפְתְּ אַטְּפוּךְ פירוש בעבור השחתת זרע לבטלה שהשחית בידים כמעשה דור המבול שזה נחשב שפיכות דמים לכך רצחו אותך ולכך את צפה על פי המים דהזרע נקרא מים, ולכך דור המבול לקו במים בעבור עון זה וסוף מְטַּיְּפַיִךְ אלו המשחיתים שנבראו מן עון שכבת זרע לבטלה אשר הם קטרגו עליך ועשו לך רציחה זו גם הם יְטוּפוּן שימחו במים שהיא התורה של הצדיקים. ועוד נראה לי בס"ד שהוא הכיר בה שהיא של אשה מפני שראה אותה עצם אחת ואינה מורכבת משתי חתיכות לכן אמר 'גֻּלְגֹּלֶת אַחַת' רוצה לומר גֻּלְגֹּלֶת שהיא חתיכה אַחַת והבין שזו היתה אשת איש וקלקלה בזנות ומיתתה בחנק לכך טבעה במים ואכלו הדגים את גוף שלה ונשאר הגלגלת בלבד שצפה על פי המים, וזנות נקרא בשם מים דכתיב (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' ולזה אמר עַל דְּאַטַפְתְּ לאחרים במים גנובים לכך אַטְּפוּךְ מן השמים במים אלו וסוף מְטַּיְּפַיִךְ אלו כוחות היצר הרע אשר החטיאוך וגרמו לך זאת יְטוּפוּן במים של תורה שימחו ויתבטלו בה.

דְּקָא מִיתְבְּעִי מִינָאִי הַנֵי תְּרֵי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבֵי הָכָא יש להקשות למה הוצרך לומר 'דְּיָתְבֵי הָכָא' כיון דאמר 'הַנֵי' שמע מינה דהיו לפניו ומורה באצבע עליהם? ונראה דאמר לו כן להטעותו כדי שיבין שבא לרמוז לו שיבריחם במקום שאין שליטה למות שם, והראה עצמו מצטער על צערו של שלמה אשר ודאי יצטער עליהם אחר מותם ולכך אמר לו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' במקום שליטת המות וצריך שתבריחם למקום שאין בו שליטת המות, אך באמת כונת לבו שאמר לו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' הוא רוצה לומר שהוא מצטער על אשר שהם יתבי הכא במקום שאינו מוכן להם למות בו שהם רחוקים מן אותו מקום המוכן להם מהלך רב ומי יוליכם לשם עתה זו היתה כונתו העקרית? אך שלמה המלך ע"ה הבין שהוא מצטער על צערו בשביל אהבתו עמו ובא לרמוז לו שיבריחם למקום שאין בו שליטת המות וכן עשה שהבריחם ללוז על ידי שדים ברגע ואז עשה שם מלאך המוות שליחותו בר מינן.

פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר רַגְלוֹהֵי דְּבַר אִינִישׁ, אִינוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לְאַתְרָא דְּמִתְבָּעִי, לְתַמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ. הא דאמר 'פָּתַח שְׁלֹמֹה' דהוה ליה למימר אמר 'שְׁלֹמֹה', נראה ללמדך שדבר זה על ידי מעשה זו נתחדש ולא היו דברים אלו נאמרים בפי העולם קודם זה שאם היו דברים אלו אמורים לא היה טועה שלמה בהבנת דבריו של מלאך המוות באומרו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' אלא היה מבין דבריו ולא היה מניח שיזוזו מאותו מקום. והא דיחס הרעה לרגלים מפני שהקליפות נאחזים ברגלים כמו שאמרו רז"ל בברכות (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הווי.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת. נראה לי בס"ד כנגד ב' שמות [אותיות] הוי"ה אדנ"י או כנגד תורה שבעל פה שיש בה שמנה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טהור וטמא, 'וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה' רמז לבירור ניצוצי קדושה שמעלה אותם מלמטה למעלה על ידי יחוד הוי"ה אדנ"י ועל ידי עסק התורה. והיה 'זוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת' שמעלה אור מ"ן [מיין נוקבין] ומקבל אור מ"ד [מיין דוכרין] 'וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ' שהיה מתכוין לעשות העליות כל אחד לשרשו ולא היו מתבלבלים הכונות והיחודים זה בזה. 'וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ' דנמצא כל גופו נסמך על ב' גודליו רמז כי הגוף רומז לעולם, וכמו שכתוב בתיקונים בראשית (בראשית מט, כב) 'בֵּן פֹּרָת' שהאדם נקרא עולם קטן והגודל הוא כנגד ספירת החסד כמו שכתוב בשער הכונות בדרושי הציצית וכתיב (תהלים פט, ג) 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' שהוא מתקיים על ידי החסד. גם ידוע גודל רומז לישראל והעולם קיים עליהם. 'וְשׁוֹחֶה' רמז חשיבות האדם הוא במדת הענוה 'וְנוֹשֵׁק הָרִצְפָּה' שהיא חלק הדומם בפיו לרמוז כי האדם בפיו יוכל לברר ניצוצי קדושה אפילו מחלק הדומם שהוא תחתון על ידי תורה ותפלה ועל ידי אכילה ושתיה דהכל הוא בפה, ואחר כך 'זוֹקֵף' כי השפל הקב"ה מגביהו וזוקפו. ולוי היה מטייל בשמנה סכינים לכבוד תורה שבעל פה שיש אצל רבי שיש בה ח' דרגין ודברי תורה הם כמו חרב וסכין להכרית בהם הקליפות כמו שנאמר וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו).