מסכת שבת דף פ״ט עמוד ב׳

שפרו ורבו דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם ולא ידענא היכא רמיזא:

כשני מיבעי ליה דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים:

ארד עמך אעלה גם עלה כאן רמז ד' גליות גם ריבויא הוא:

יאמר ה' אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין:

ימחו הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך:

קראת להן בני בכורי ישראל שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים:

דל עשרין דלא ענשת להו שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב (במדבר י״ד:כ״ט) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי:

כי אתה אבינו כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקב"ה שהוא אביכם:

תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד פירש רש"י כמו פלפל ארוך פלפל לבן פלפל שחור ולפי' הא דקתני בסיפא ר"ש אומר ב' שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין משכחת לה שני מינין משם אחד כעין שמצינו לקמן (שבת דף צ.) תרי גווני אהלא אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם אחד יש להן להצטרף יותר מה מועיל השם לגרום הצירוף כיון שהם שני מינין ואין טעמם בשוה ומפרש ר"ת דג' עניני איסור כגון של ערלה או של כלאי הכרם ושל אשירה ושל עיר הנדחת קרי ג' שמות כדאמרינן שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים ובפרק המקבל (ב"מ קיא.) עובר בכל השמות הללו וכן משמע בהדיא בירושלמי בריש פ"ב דמסכת ערלה דקתני התרומה ותרומת מעשר ותרומ' של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא לרבי שמעון נצרכה אע"ג דאמר ר"ש אין שני שמות מצטרפין הכא מודה שכולם שם תרומה:

אסורין ומצטרפין לכאורה נראה מדתני אסורים ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדרה ומצטרפין למלקות ואף על גב דלענין חיוב חטאת אמרי' בפ' כלל גדול (לעיל שבת כא.) דחלב ופיגול ונותר אין מצטרפין למלקות מצטרפין ובפרק בתרא דע"ז (דף סו.) דפליגי אביי ורבא דאביי סבר בתר טעמא אזלינן וקאמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו' אא"ב דבתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא נינהו אא"כ בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משמע דלאביי אתיא אפי' אליבא דרבנן דר"מ אע"ג דע"כ פליגי עליה לכל הפחות לענין מלקות סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין אבל בב' איסורין ומין אחד לא והא דאמר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים עח.) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי דבטמא לא שייך ביה חטאת ועוד מדקאמר התם ש"מ התראת ספק לא שמה התראה ומדמבטלין זה את זה היה משמע דשני איסורין לרבנן דר"מ אין מצטרפין צ"ל דאע"פ שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז:) דתנן הפיגול והנותר והטמא אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין והא דאיצטריך לאתויי קרא דלאכילה מצטרפין מלא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד מצטרפין לא איצטריך אלא לר"ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה משום קרא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח (מעילה נח.) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין אתיא שפיר כרבנן אליבא דאביי ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פירושא כמו אין מצטרפין דרבי שמעון דצירוף דרבי שמעון היינו לאיסור דאי למלקות הא אית ליה כל שהוא למכות ור"ת מפרש דאסורי' ומצטרפין הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א"נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם והשתא הוי מצטרפין כמו אין מצטרפין דסיפא דרבי שמעון:

המשנה החמשית המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה תבלין כדי לתבל ביצה קלה מצטרפין זה עם זה קלפי אגוזים קלפי רמונים אסטיס ופאה כדי לצבוע בהם בגד קטן כסבכה מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה ר' יהודה אומ' כדי להעביר על הכתם אמר הר"ם פי' כבר ביארנו כי ביצה קלה היא ביצת התרנגול ותבלין בשמים כמו הפלפלי והזנגביל וכלנגאר וקנה ודומיהם וכלן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת איסטיס פל"ג בלשון ערב והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע ופאה בערבי אלפואה והם שרשי עשב אדומים צובעים בהם אדום סבכה כובע הראש שעושין כמו ציץ על המצח או על הראש נתר ובורית וקמוניא ואשלג כלם הדברים הרוחצים בחוזק ומלבנן ושמותם בערבי ידוע כתם הוא כתם הדם הנמצא בבגד והוא בספק אם הוא דם נדה או לא ורוחצין אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנין ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה החמשית והיא חוזרת לענין שכתבנו בפרק האחר בשיעור ההוצאה בקצת דברים ואמר המוציא עצים שיעורן כדי לבשל ביצה קלה כלומ' שיש בהם כדי לבשל בגחליהם ביצה קלה והיא ביצת תרנגולת וכבר פרשנוה בכגרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס שבדרך זה היא נוחה להתבשל הרבה הא פחות מכאן אע"פ שראויים לעשות מהם שיני פותחת או דבר אחר פטור שסתם עצים להסקה עומדות ואין משערים אלא בראוי להם תבלין כדי לתבל בהם ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה שכל שצירף שנים ושלשה תבלין ובין כלם כשיעור זה חייב הואיל וכלם ראויים לתבל אע"פ שזה חד הרבה וזה אינו חד וחריף כל כך ואע"פ שלענין איסור אין מצטרפים ליקרא מין במינו כמו שהתבאר במסכת ע"ז בזו הואיל וכל התבלין שיעורן שוה בכדי לתבל מצטרפין שהרי אף לענין איסור לא אמרו שלא להצטרף אלא להיותן מין במינו אבל לענין שיעור כגון שלא היה בשל היתר בכדי לתבל ונצטרף זה עמו ותבל מצטרפין כמו שביארנו שם ואף זו י"מ אותה בכגרוגרת ממנה ופלפל אינו בכלל זה כמו שיתבאר בסמוך:

קלפי אגוזים ר"ל הקלפים העליונים הירוקים הנושרין מאליהן ביבשותן קליפי רמונים סטיס ופאה שהם דברים הראויים לצביעה כדי לצבוע בגד קטן בשיעור סבכה שמניחין על ראשי הבנות ויש אומרים על מצחן כעין ציץ והוא עיקר ואע"פ שבמוציא סמנין אמרו כדי לצבוע בהם דוגמא כמו שביארנו בקלפין מיהא אין אדם טורח בהם לשרות סמנין לכתחילה כדי לצבוע דוגמא לאירא:

מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג שהם דברים המנקים ומעבירים את הכתם כדי לכבס בהם בגד קטן כסבכה ר"ל במי רגלים כבוס גמור ובאחרים בכדי הראוי לערב עם מים שיכבס בהן בגד כסבכה ויש גורסים פי סבכה והוא שנותנין מעט בגד בראש הסבכה העשויה קליעות קליעות ופירשו בגמ' במי רגלים דוקא כשהסריחו והוא בן ארבעים יום שבדרך זה הוא ראוי לכך אבל בפחות מכאן דינו כשאר השופכין לרביעית וכן פירשו בנתר דוקא נתר אלכסנדרי שהוא חזק ושיעורו מועט אבל לא נתר של שאר מקומות וקמוניא פי' בגמ' שלוף דוץ ופירשו בו נקורת היוצא מפסולת האבנים ועל שם הכלי שמפצלין בו שהוא מכה והנקורת יוצא הוא קוראו שלוף דוץ ואשלג פי' בו בגמ' נקורת היוצא מקצת מרגליות הנמצאות בקצת מחצבים שבים:

בד"ה תבלין כו' משכחת לה שני מינין משם א' כו' אבל תימה וכי כו' עכ"ל ממה שלא כתבו כן בדברי ת"ק נראה דלא הוו גרסי בדברי ת"ק משלשה מינין ושם אחד כו' אלא או משלשה מינין אסור כו' וכן הוא בסדר המשנה גם רש"י בפ"ב דע"ז פי' כן דאפילו שלשה מינין משלשה שמות מצטרפין משום דתבלין למתק באו והוו כאלו טעם אחד ומין אחד הוא אבל בדברי ר"ש הוו גרסי ב' מינין משם א' אין כו' כמו שהוא בסדר המשנה ומשמע להו דבשאר מינין דאינן תבלין ולא באו למתק איירי מדתלה לה בשם א' ומש"ה קשיא להו שפיר וכי בשביל כו' דהא ודאי אין מצטרפין כיון שהם ב' מינין ואין טעמם שוה שלא באו למתק והתוס' לפי שיטתם דב' שמות היינו ב' איסורים מה שכתבו לקמן לאביי דרבנן פליגי עליה דר"מ בב' מינין וס"ל דאין מצטרפין היינו ב' מינין דאינן תבלין ולא באו למתק אבל ב' מינין תבלין דבאו למתק מודו לרבנן דמצטרפין כדקתני במתני' דהכא ואביי מוקי אפילו אליבא דרבנן ודו"ק:

בד"ה אסורין כו' מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה כו' אבל לאכילה מצטרפין והא כו' לר"ש דאמר ב' שמות כו' עכ"ל ואע"ג דלר"ש לאכילה מצטרפין דקאמר היינו ע"כ לאיסור קאמר ולא למלקות דהא אית ליה דכל שהוא למכות מ"מ משמע להו לרבנן דפליגי עליה הא מצטרפין אף למלקות כי הכא במתניתין דמצטרפין היינו למלקות לרבנן ודו"ק:

בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא אלא הוי כו' ולא למלקות אי נמי אסורין כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' ושם אחד אסור ומצטרפין וכו' נ"ל דלפירש"י לא גרסינן ליה וכן הוא במס' ע"ז ע"ש:

בתוס' ד"ה אסורין כו' היינו לאסור את הקדירה וכו' פי' שיש בקדרה כדי לבטל כל אחד מהן בפני עצמו אבל אין בו כדי לבטל שניהם מצטרפים שניהם ואוסרין הקדרה הואיל ואין בו לבטל שניהם ולמלקות היינו בלא תערובת אלא שאוכל בעין חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין לכזית וחייב מלקות ור"ש אית ליה דהיכא דאוכל בעין אפי' כל שהוא חייב מלקות אבל בתערובת לאסור הקדירה אין מצטרפין ואם יש בקדירה כדי לבטל כל אחד בפני עצמו מותרת כמו שמפרשים התוס' לקמן בדבור זה ועיין בתוס' במס' ע"ז (שבת דף ס"ח) ובמעילה דף י"ח:

בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פי' כמו וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שפרו ורבו לא ידענא עי' ברכות כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה:

תוס' ד"ה תבלין וכו' כדאמרי' שלא השם המביאו לידי מכות מכות דף ד ע"א:

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ עָלָיו יִשְׂרָאֵל פירש רש"י 'שנתעברה כל אחת זכר' ולא ידענא היכא רמיזה? ונראה לי בס"ד דייק לה מתיבת 'לָכֶם' דנראה יתר, אלא ודאי קא משמע לן לָכֶם 'כַּיּוֹצֵא בָּכֶם' רצונו לומר תולידו בנים שיהיו זכרים כמוכם, שהזכר נוצר מתגבורת זרע האיש ועיין בביצה. ודע שיש להקשות על זה מבנות צלפחד, דאמאי לא נתעברה אמם בבן זכר אחר מתן תורה? ואין לומר דאמם מתה קודם, דהא אמרו אם לא תתן לנו ירושה תתייבם אמנו (בבא בתרא קיט:), נמצא בעת תביעתם היתה בחיים, וגם אין לומר דהיה לו בנים ומתו, דהא כתיב (במדבר כו, לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, וכיון דאמר 'כִּי אִם' משמע דלא הוה ליה מעיקרא כלום! ונראה לי בס"ד דעיבורם בזכרים באותו לילה ששבו אצל נשותיהם, ויש שנשותיהם פרסו נדה ולא נזקקו בעליהם להם באותה לילה, וכיון דעברה אותה לילה גם סגולה זו עברה ובטלה. אי נמי בהשגחה פרטית לא היה בֶּן לצלפחד דוקא, כדי שבנותיו ירשו כל הנחלה ויזכו שתכתב פרשת נחלות על ידם ומו שאמרו רבותינו ז"ל, ואין לומר דצלפחד עדיין לא נשא אשה במתן תורה דזה אינו, דהא בבתרא (דף קיט:) אמרו אפילו קטנה שבהם לא נשאת פחות מארבעים שנה, אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להם כיוכבד וילדו יעויין שם. מיהו יש לומר דאולי היה לו זיבה קודם מתן תורה ונעשה עקר, ולכך לא היה ראוי להוליד אחר מתן תורה. ועדיין צריך טעם לדבר זה שנתעברו בזכרים? ונ"ל בס"ד על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עיניים במסכת נדה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, הטעם שבלידת הזכר הכל שמחין, ובנקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה יש בה חלק גדול מזוהמת הנחש שהטיל בחוה, ולכך יש לה טומאת נדה שזה הוא מזוהמת הנחש, מה שאין כן הזכר עיין שם. ולכן כיון שעמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש, לכך ילדו זכרים דלית בהו זוהמא. אי נמי כיון שקבלו עליהם בסיני חלק התלמוד לעסוק בתורה, נחלש כח החומר שבגופם ונתמעט כח התאוה ממילא, ולכן בעת שנזקקו לנשותיהם הנשים הזריעו תחלה, כי הנשים לא נחלש כח תאוה שבגופם, כי הם לא נכנסו בעול לימוד התורה. ומה שאמר 'מִדְבַּר צִין' שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו, פירוש שהיו שומרים קודם זה כמה מצות מן התורה מזמן האבות, אך בסיני היו בסוג מצווים ועושים דתקיף היצר בכך.

וְלָמָּה נִקְרָא 'הַר חוֹרֵב'? שֶׁיָּרְדָה חֻרְבָּה לַגּוֹיִם עָלָיו נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם 'חֶרֶב' כמ"ש (לעיל דף סג) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ (תהלים מה, ד) בדברי תורה כתיב, ולכן אמרינן לעיל (דף לג) חרב בא לעולם על ביטול תורה, ולכן אמרינן בסנהדרין (דף צד) שנעץ חזקיהו המלך ע"ה חרב בבית המדרש, ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב. וידוע שתורה שבכתב חמשה ספרים, ושבעל פה ששה סדרים, ופרשתי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך ככה זו חמשה וזו ששה, להורות שצריך ללמוד התורה בשמחה, וידוע 'וה' לשון שמחה, כמ"ש רבותינו ז"ל 'בין וי ל'וה' ניצול רבן יוחנן בן זכאי'. ולכן אומות העולם שמאסו בתורה שבכתב ושבעל פה שנמשלה לחרב שהיא חמשה וששה ירדה חורבה להם, והיינו 'חרב' עם אותיות 'וה' הוא צירוף 'חורבה', אבל לישראל נעשה צירוף 'רחובה' ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, מה) וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. צריך להבין מה ענין הדמיון הזה? וגם דמיון הַשָּׁנִי של כַתּוֹלָע? ונראה לי בס"ד דהעונות מתהוים משני סיבות, הא' מחמת הסיגים הדבוקים בנפש מקודם בואה לעולם הזה שהם אצלה מעת שבירת הכלים, כי הנפשות המה מן הכלים שנשברו, וקצב להם הקב"ה זמן ששת אלפים שנה מששת ימי בראשית, שבמשך שנים הללו יוגמר ויושלם תיקונם ובירורם, והנפש תבא לעולם הזה לטהר עצמה מן הסיגים ההם הדבקים בה על ידי עסק התורה והמצות, ולכן יזדמן כי הסיגים אלה יתגברו בה, ועל ידי כך תבא לידי חטא ועון בעולם הזה, ועל עונות הנעשים מסיבת הסיגים האלה אשר בעבורם נסדרו ששת אלפים שנה של העולם מזמן ששת ימי בראשית, אלה כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ על ידי התשובה. ומין עונות הב' המה המתהוים אצל האדם מחמת שהוא מטמא עצמו בידים, שנמשך אחרי ההבל ועל ידי כך (משלי כד, לא) עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, שדבקו בו כוחות טומאה רבים עד שהחטיאוהו בכמה עונות, וזה המין ידמה לְתּוֹלָע המתהוה בפרי מחמת סרחון הפרי, וכן מתהוה בקרקע מחמת סרחון ועפוש הקרקע, ואלו העונות קשים מאד, דאפילו בתשובה לא יתלבנו כלבנת השלג, אלא יהיו כצמר הלבן של הכבשים. ועל זה אומר (ישעיהו א, יח) אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. והנה בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש, דהימים והלילות סדרן והילוכן ומצבם ועמידתם המה נוסדו על אדני הטבע, והעונות רוב בכל המה נעשים אצל האדם על פי היקש הטבעי, אך יש עונות שהם יוצאים מהקש הטבעי, וכהנך דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קיג) שלשה אין הדעת סובלתן עני גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף, ויש עוד כיוצא באלו שהם נגד הטבע. ולזה אמר אִם יִהְיוּ כַּשָּׁנִים הללו שסדורות ובאות על פי חוקי הטבע, וכן חֲטָאֵיכֶם אינם יוצאין מחוק הטבע, על אלו אני מבטיח אתכם כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ לפי שיש לכם התנצלות! עד כאן דבריו נר"ו.

לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם, וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם יש להקשות תיבת 'נָא' אין לה משמעות במאמר זה לכאורה? ועוד מה שאמר 'יוֹכִיחוּ' לפי פשוטו הוא שיאמרו להם דברי תוכחה על עונותם, ולמה זה באבותם שהם יוכיחום? ועוד הוא יתברך אמר להם שילכו אצל אבותם כדי להוכיח אותם, והם משיבים 'לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ' מה תשובה היא זאת, וכי אם לא בקשו רחמים עליהם לא יוכלו להוכיח אותם על עונותם?! ועוד יש להקשות באומרו הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'! מה אמרו ומה עשו עד שנתרצה להם כל כך ומצאו חן כל כך להלבין שיהיו כזכיות? ונראה לי בס"ד דידוע מחכמי האמת שכל איש ישראל יש לו לבוש אור לנשמתו, אשר על ידי הלבוש הזה תהיה מבוררת ומסויימת וניכרת שהיא מהיכלא דמלכא חלק אלוה ממעל, ונראית בזה גדולתה ומעלתה על המלאכים, דמחצב הנשמות הוא למעלה ממחצב המלאכים, ובלבוש הזה ניכרת ונודעת שהיא מהיכלא דמלכא, והאדם החוטא מקלקל הלבוש הזה על ידי חטאיו! אך יש אדם מאבדו לגמרי ומניחה לנפשו ערומה, ויש מקלקלו במקצת שמחליש אורו וכוחו, כי על זה הלבוש מברכים כל יום ב' ברכות, א' מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים כנגד המאבד לגמרי, וא' נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ כנגד המחליש דוקא וכנזכר בספר הכונות. והנה לעתיד רוצה הקב"ה לתקן את כל ישראל בבת אחת והתיקון הוא בלבושים הנזכרים אשר נתקלקלו, שצריך לחדש מלבוש חדש לאותם שאבדום לגמרי, ולחזק ולאמץ לאותם אשר רק החלישום והחשיכו אותם, כדי שעל ידי תיקון הלבושים האלה יהיו ישראל מבוררים ומסוימים ונכרים שהם בניו יתברך. ולכך אומר להם לְכוּ נָא אֶל אֲבוֹתֵיכֶם אין 'נָא' אלא 'תְּפִלָּה' פירוש תתפללו ותבקשו על קברי אבותיכם שיתפללו ויבקשו רחמים בעדכם כדי שבזכותם יוֹכִיחוּ אֶתְכֶם, 'יוֹכִיחוּ' רצונו לומר 'יִבְרְרוּ' כמו שנאמר (בראשית כד, יד) אֹתָהּ 'הֹכַחְתָּ' לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק שכתב רש"י 'בררת' לעבדך ליצחק, וכן כאן הכונה שיתפללו לפני על בירור והיכר שאעשה לכם באותם הלבושים אשר יתחדשו בעבורכם שבהם תהיו מסויימין ונכרים ומבוררים שאתם מבני היכלא דמלכא. והם משיבים אֲבוֹתֵינוּ לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ, ואם כן שמא גם עתה לא ישתדלו לעזור אותנו בתפילתם וזכותם כפי מה שצריך לנו, על כן אין אנחנו רוצים תיקון שלנו על ידי תפילת האבות אלא רק על ידך! ועתה יאמר ה' מה שתרצה לגזור עלינו צער ויסורין בעבור כפרת עונותינו, כדי שעל ידי כך נטהר ונזדכך ויושלם תיקון שלנו ויתחדשו המלבושים של נפשותינו, ומאחר שהם מסרו עצמם בלב שלם ביד השם יתברך כאשר יגזור עליהם, אז מחשבתם הטובה צרפה למעשה והעלה עליהם כאלו עשו כל מה שראוי לגזר עליהם יסורין וצער, ולכן אמר להם הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי מסרתם עצמכם בלב שלם במה שאני אביא עליכם אין אתם צריכים עוד יסורין בפועל, אלא עתה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ מאליהם כענין אותם הקונים עולמם בשעה אחת! ודומה לזה מעשה הידועה באותו האיש שלא הניח עבירה בעולם שלא עשאה, והנה יום אחד נתחרט מאליו ובא אצל הרב, ומסר עצמו בלב שלם באומרו שהוא מוכן ולקבל עליו כל ארבע מיתות בית דין ממש! וכל מה שיגזור עליו לכפרתו יקבל ברצון טוב! ואמר לו הרב זאת אעשה לך אתן כלי מלא עופרת על האש ואצוק אותו לתוך פיך ובזה תכופר! אמר לו הנני מוכן לקבל ברצון מהר ועשה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ויביא הרב כלי מלא גחלי אש ויקח כלי מלא עופרת ויחממו לפניו עד שנמוח כמים וזה רואה, ויאמר לו שכב על הארץ, וישכב ויפתח פיו מאליו ולא היה צריך לתפוס אותו, אך הרב צוה למשרתו בסתר להושיט לו מאחריו כף מלא דבש, והרב לקח בידו כלי העופרת מעל האש להריקו לתוך פיו, ותיכף לקח בשמאלו כף הדבש שהושיט לו המשרת מאחוריו, ושפך לתוך פיו הפתוח כף הדבש, ויקרא הרב בקול גדול וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיהו ו, ז), וזה האיש נבהל על הדבר ויצעק מה זה איה העופרת, אמר לו הרב אין אתה צריך לעופרת, מאחר שקבלת עליך הדבר בלב שלם הרי זה כאלו נעשה ממש וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וכו'! וכן הדבר כאן, כיון שמסרו עצמם ביד השם יתברך ואמרו יֹאמַר ה' מה שתרצה לגזור עלינו מן היסורין הקשים, לא צריכין לבא היסורין בפועל ודי בקבלה זו, ולכך כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, בישרם להאיר להם בשלשה אלפי"ן דשם 'אהיה' שהם מספר של"ג [333] :

אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו יֹאמַר ה'. יש להקשות והלא בראשית מאמר אמרו אֵצֶל מִי נֵלֵךְ ולמה חזרו עתה לומר פעם שנית? ונראה לי בס"ד כונתם עתה לומר אֵצֶל מִי הבינה שנקראת מִי נֵלֵךְ על דרך שאמר (תהלים קל, ג) אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי 'מִי יַעֲמֹד' רצונו לומר מִי הבינה יַעֲמֹד לנו, כי בה תלוי חירות השבים בתשובה ומתחרטים על עונותיהם וכנזכר באדרא. והנה מספר שָּׁנִים [400] הוא ת', כנגד ת' כוחות של סטרא אחרא, בסוד (בראשית לב, ז) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, וְ'עִמּוֹ' של עֵשָׂו הוא אומת אֱדוֹם, וזהו אדום כַּ שָּׁנִים, ואם תסיר מן מספר ת' מספר 'בִּינָה' [400] שהוא ס"ז [67] ישאר מספר של"ג [333] שהוא ג' פעמים אל"ף [111], והיינו על ידי הארת הבינה שמספרה ס"ג יוסרו בחינת ה'שָּׁנִים' שהם העונות ויהיו של"ג, ולכן 'אֱלוּל' [400] נבחר לתשובה שהוא מספר 'בִּינָה' [400].

אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ. אף על גב דידע הקב"ה מעיקרא דאף על גב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים ישיב יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, עם כל זה בא ללמדנו בזה דאף על פי שהידיעה אמת, הבחירה חפשית ואין ידיעתו מכרחת, ולכן אמר לו אף על פי שידע שישיב כמו שהשיב באמת. גם נראה לי בא ללמדנו בזה שהאדם ישתדל לעשות עזר להטות הבחירה כפי יכלתו.

יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ נראה לי בס"ד הם כונתם בזה לטובה, כי 'יִמָּחוּ' הוא לשון 'קִנּוּחַ' כמו (משלי ל, כ) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ,, וכן (מלכים ב' כא, יג) כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת, ורצונו לומר יקנח גופם ונשמתם מן העונות והסיגים הנדבקים בהם! ואמרו בלשון זה להעלים הדבר מן המקטרגים שלא יבינו כונתם ויקטרגו על רוב אשמת ישראל, כי הם יחשבו יִמָּחוּ וכן הוטעו. והקב"ה יודע האמת, אך לא ערבו דבריהם אלו לפני הקב"ה כי לא באו בטענה להצלתם, אלא תשובתם היתה כמו דרך בקשה ותפלה, מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה בא בטענה בדינא ודיינא. ואחרי זה בא לידי ספר מראית העין להגאון חיד"א ז"ל, ופירש שם בשם הגאון מהר"ח בן עט"ר ז"ל דקיימא לן (סנהדרין יז.) 'פתחו כולם לחובה זכאי' וקיימא לן (סנהדרין לב.) 'המלמד חובה יכול לחזור בו ללמד זכות' ולא להפך, לכן אברהם אבינו חש פן יצחק שהוא גבורה ילמד חובה, וגם יעקב יטה אליו ללמד חובה, ואז לא יועלו דבריו אם ילמד זכות כי הם רבים, לכך לימד חובה תחלה, שאם יראה שניהם למדו חובה אז ישאר בשלו ויהיו מוצלים מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' ואם יראה שלמדו זכות הוא יכול לחזור בו וללמד זכות כמותם! וכן נמי כזאת חשב יעקב אבינו ע"ה ולימד חובה עד שיראה מה יעשה יצחק? עד כאן דבריו והוא ישוב נכון! אך צריך להבין, אם כן בהשכל ודעת עשו אברהם ויעקב אבינו ע"ה, שגם הם כונתם להציל, ולמה לא ערבו דבריהם לפני הקב"ה? ונראה לי בס"ד, כי מה שהיו רוצים לעשות הצלת ישראל מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' אין זה שבח לישראל, מה שאין כן טענות יצחק שלימד זכות ברור בטענה, משל לשנים שנתפסו על דבר של חיוב מיתה, האחד יצא בדימוס על ידי זכות וניצול, ואחד נתחייב צליבה, וכאשר באו לצלבו שאלו אותו מה שמך ואמר שמו שהוא כשם המלך, ובעל כרחם פטרוהו שלא רצו שיהיה צלוב שמו כשם המלך, הרי גם זה ניצול, אך איזה משובח? אותו שניצול מחמת זכות שיצא זכאי בעיקר הדין! וכן הענין כאן לכך אמר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה, והא דקרי לה לגבי אברהם טַעְמָא, כי הוא היה הראשון שחידש לומר דבר זה, אבל יעקב אבינו ע"ה כבר שמע וידע שאברהם אבינו ע"ה אמר תשובה זו והוא למד ממנו להשיב כמוהו, לכך קרא לה לגבי דידי עֵצָה, כי לשון עצה יפול על דבר הנלמד מאחרים שנמסר מזה לזה.

אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', קָרָאתָ לָהֶם: "בְּנִי בְכֹרִי" עַכְשָׁיו 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'. פירש רש"י אף על גב דקראם בְּנִי בְכֹרִי במצרים ועדיין לא הקדימו, מכל מקום לפניך גלוי העתיד וכאלו מאתו זמן הקדימו, ואם כן גם חטאם שעשו אחר כך גלוי וידוע לפניך מתחלה, ולמה לא עכב חטאתם את קריאת השם של 'בְּנִי בְכֹרִי' שקראת להם? אלא ודאי אף על פי שחוטאין לא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ולמה עתה תאמר לי שהם בָּנֶיךָ ולא תאמר בְּנִי?! אי נמי דן קל וחומר אם במצרים שהיו עובדין עבודה זרה קראת אותם 'בְּנִי בְכֹרִי' על שם שעתידין להקדים, אם כן כ"ש שאחר שהקדימו בפועל שיועיל זכות זה שלא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ומה שזכו לתואר 'בְכֹרִי' גם כן ולא די להם תואר 'בְּנִי' בלבד, היינו כיון דְהִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', לכך מדה כנגד מדה יזכו לתואר כבוד שיש לו דין קדימה על הבנים בכל דבר.