מסכת שבת דף ס״ב עמוד ב׳

ומאי רבי מאיר היכא אשכחן דאיירי בה רבי מאיר בלא רבנן ופליג רבי אליעזר עליה:

בד"א דרבי אליעזר פוטר והאי פוטר היינו מותר לכתחלה כדאוקימנא:

כשיש בה בושם פלייטון יש בההוא חומרתא העשויה כקמיע דכיון דיש בה בושם תכשיט היא לזו שריחה רע ולמשלף ואיתויי נמי לא חייש כדאמרן דגנות הוא לה:

אבל אין בה בושם חומרתא לחודא לאו תכשיט הוא וחייבת:

זאת אומרת הא דקתני אין בה בושם חייבת אלמא דקסבר רבי אליעזר המוציא אוכלין בשבת בכלי פחות מכשיעור דלא מיחייב על הוצאת אוכלין פחות מגרוגרת כדלקמן (שבת דף עו:) חייב מיהא על הכלי ולא אמרינן הכלי טפל להן ולא מיחייב עליה שלא נתכוין להוציא אלא משום אוכלין ופלוגתא היא על סתם משנה השנויה בפרק המצניע (לקמן שבת דף צג:) דקתני פטור אף על הכלי:

דהא אין בו בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאינו כל שהוא הוי ריחה פחות מכשיעור (הוא) וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מיחייב דפחות מכשיעור הוא:

ושאני הכא ליכא למימר נעשה כלי טפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו פחות מכשיעור לא מיקרי אבל פחות מכשיעור בדבר שיש בו ממש נעשה כלי טפל לו ופטור:

ראשית שמנים מובחר שבשמנים:

מותיב רב יוסף אף על פליאטון גזר ר' יהודה בן בבא עיקר זאת הברייתא בתוספ' סוטה בסוף המסכת בפולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים אלו זהוריות המוזהבות כו' אף על פליאטון גזר ר' יהודה בן בבא ולא הודו לו:

צלוחית של פלייטון ראשית שמנים כמשמעו ואפילו מאן דפטר לא פטר אלא בשיש בה בושם. אבל אין בה בושם חייבת. קנישקנין כוס שיש בה שתי פיות ושותין ממנה שנים בבת אחת. מסקרות עינים.

דהוו מליין כוחלא רמזא ארס בכעוס. פי' החיה כשתכעוס גוררת ומשלכת. ארס קשה.

פי' פת עמילה אשה בעולה ופת שאינה עמילה בתולה. וכולן על זה הענין:

צלצול חגור כדגרסינן בסוף מנחות (דף קט:):

כבר ביארנו שהמפתח אסור להביאו בחגורו כדרכו בחול ואין צריך לומר בידו ומ"מ קצת חכמי צרפת נוהגין שעושין דפוס מפתח בראש החגורה של כסף והוא אצלו בראש החגורה ויוצאין בה שהרי מכלל החגורה היא:

זה שביארנו בכובלת ופליטון שפטורה היא בהוצאתה דוקא כשיש בה בשם אבל אם אין בה בושם חייבת על הכלי ואע"פ שכבר קלט ריח הבשם והיה לנו לומר שהכלי טפל לאותו בושם ויהא פטור אף על הכלי שהרי משנה שלימה שנינו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי בטל אצל האוכלין מ"מ אוכלין יש בהם ממש מה שאין כן בריח בשם:

ראוי לאדם להזהר שיהא נקי הדעת בכל ענינו ואל ישקץ עצמו בדברים המלוכלכים והנמאסים וישתדל במיני הנקיות הרבה דרך הערה אמרו ג' דברים מביאים את האדם לידי עניות המשתין מים בפני מטתו ר"ל בקרקע ושלא בתוך הכלי ר"ל שמתוך עצלותו אינו רוצה להתרחק וללבוש בגדיו ומשתין בפני מטתו ערום וכן המזלזל בנטילת ידים ואין דברים אלו יוצאין אלא מבני אדם הנרדמים בתרדמת עצלה וכן מי שאשתו מקללתו בפניו ר"ל מי שגורם לאשתו שתכעוס עליו כ"כ עד שתקללהו בפניו כגון שמונע ממנה תכשיטיה ויש ספק בידו לעשות וכשהיא רואה בעצמה כך אף היא מתרשלת בשמירת נכסיו ומביאתו לידי עניות וכן כל כיוצא בדברים אלו ובדרש אמרו בזו מפני שאשתו ובני ביתו תלוים עליו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכל שמרחם על אותם שהם תלוים עליו אף מי שהוא תלוי עליו מרחמו:

אלא אמר רב יוסף קסבר עולא נשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי ר"ל דבאיש חייב חטאת באין עליו חותם אבל ביש עליו חותם שרי באיש לצאת בו בשבת לכתחלה דאיש לא שליף ומחווי כי אם בנשים שייך לומר שלפא ומחויא ועיין באשר"י:

גמ' ומזלזל בנט"י עי' סוטה ד ע"ב תוס' ד"ה נעקר:

רש"י ד"ה וליטעמיך וכו' זהו קנישקנין עי' ע"ז דף עב ע"ב ברש"י ד"ה קנישקנין:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרֻמִּים מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ אִי הָכִי, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". קשא לרבי יוסי ברבי חנינא איך סלקא דעתך למדרש מפני דמשתינים ערומים, דמה יענה לקושית רבי אבהו? ונראה לי בס"ד דגם רבי יוסי ברבי חנינא איירי בהיכא דהוו מטותיהם סמוכין זה לזה דכל אחד כאשר קם להשתין ערום נגלית ערותו לנשים השוכבים בשאר מטות, וכן הנשים גם כן קמים להשתין ערומים ונגלית ערותם לאנשים, ונמצא יצר הרע מתגרה באנשים ובנשים, והרי דבר זה אבזריה דעריות, ולהכי כתיב (עמוס ו, ז) יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים, ורבי אבהו מגדף במאמר זה, דנקיט בסתם דאינו מפורש שמטותיהם סמוכים. ומה שאמר רַבִּי אַבָּהוּ דְּמַחֲלִיפִים נְשׁוֹתֵיהֶן נראה לי בס"ד דיליף לה מן (עמוס ו, ד) מִטּוֹת שֵׁן, דמפרש 'שֵׁן' לשון שינוי, כי שורש 'שינוי' שן, כלומר כל אחד משנה מטתו במטת אשת חבירו. גם עוד נראה לי המטה עצמה היא כינוי לאשה, ולזה אמר מִטּוֹת שֵׁן לשון שינוי, רצונו לומר משנים ומחליפים את הנשים זה עם זה, גם יש לומר שֵׁן ראשי תיבות ש תי נ שים, רצונו לומר ששוכבים על מטות שתי נשים שהם אשתו ואשת חבירו.

אֲנָא מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא נראה לי בס"ד כל זה באותיות 'מַיִם' שהוא ראשי תיבות ביושר 'מ ילא י דיו מ ים' ולמפרע ראשי תיבות 'מ ילא י דיו מ בורך' כלומר אם מלא ידיו מים אז יהי' מילא ידיו מבורך. ועוד נראה לי בס"ד היד עד פרק אחרון יש בה טו"ב [17] פרקים, לכך יהב ליה 'טוב' כנגד כל פרקי היד. או יובן בס"ד דידוע דט"ו [15] תיבות של ברכת כהנים יש להם רמז באצבעות וכף שיש בהם ט"ו פרקים, שהכף משלים תיבה אחרונה של שלום, ולזה אמר מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא ששם רמוז טיבותא דברכה.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת.. וְהַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. הנה דורשי רשומות אמרו רמז לדבר ע ל נ טילת י דים ראשי תיבות 'עָנִי' עד כאן דבריו. ונראה להוסיף עוד ברמז הנזכר ע ל נטיל ת ידי ם סופי תיבות 'לְמֵת' פירש עני הדומה למת.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו יש להקשות מאי הפרש בין בפניו בין שלא בפניו לענין זה? ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו על פסוק (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, שכל אחד יש לו קוין כמו צינורות פתוחין ב'פניו' ואם התלמיד יראה בפנו רבו יקבל הארה בקוין של פניו מן קוין של פני רבו, וכן הענין באיש ואשתו שהאשה היא מקבלת מבעלה ולכן חיבורם זה עם זה הוא פנים כנגד פנים, ואם תקללו בפניו אז קוי פנים שלו הפתוחים יקבלו הבל הקללה ממנה ופועל הבל זה להרע לו בעניות בר מינן, הפך הברכה שהאדם מתברך מאשתו כדכתיב (בראשית יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ, וְהַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד. הקשה מהרש"א ז"ל הא ודאי דאיירי ב'אִית לֵיהּ' כי אם לית ליה והוא עני כבר לא שייך למימר ביה שמביאו לידי עניות עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ברמז הברייתא דברכות (דף ג.) שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה וכו', דכל שלשה הנזכרים הם רמז על האשה, דיש נשים דרכם לצאת חוצה מחצר לחצר ומדברים בגנות בעליהם, לומר שהם קמצנים ואין מביאים צרכיהם ותכשיטיהם ומתרעמים עליהם ומחרפים אותם, ואלו ידמו לְכְּלָבִים צוֹעֲקִים בלילה בחוץ ברחובות! ומין הב' ידמו לְחֲמוֹר נוֹעֵר, כי החמור עומד בלילה בתוך הבית ושם נוטר, כן אלו אין דרכם לצאת חוצה ולחרף אלא הם צועקים בתוך ביתם לפני בעליהם, וקורין הַב הַב ומחרפין ומקללין בתוך ביתם! ומין הג' הם נשים חכמניות הטובים שאין צועקים על צרכיהם לפני בעליהם, אלא יבקשו מבעליהם צרכיהם בנחת בלי ישמע קולם, וגם לא יבקשו הכל בבת אחת אלא מעט מעט, כי יום זה תאמר לו על מלבוש פלונית, ויום אחר על מלבוש פלונית, בהדרגות מעט מעט כדי שלא ירגיש ברבוי ההוצאות, וזו עושה כמו תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ שהוא יונק בנחת, שאין נשמע קול לעיסה שם, וגם הוא יונק מעט ואינו אוכל סעודתו בבת אחת, ולזה אמר מִשְׁמָרָה שְׁלִישִׁית תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, רצונו לומר כמו התינוק שהוא יונק משדי אמו בנחת וגם מעט מעט, כן האשה מספרת עם בעלה על תכשיטיה וצרכיה בנחת בלתי ישמע קולה, וגם מעט מעט שאינה מבקשת הכל בבת אחת עד כאן דבריו. ולזה אמר כאן שמקללתו על עסקי תכשיטיה שרוצה הכל בבת אחת ולא תרצה שיעשה לה מעט מעט, וכיון שאין מביא לה כרצונה בבת אחת מקללתו, וקאמר הַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד, פירוש יש לו יכולת להביא הכל בבת אחת ואינו מביא לה כרצונה ולכך מקללתו, הנה על זה אמרנו שקללתה גורמת לו עניות. אבל אם הוא באמת אין לו יכולת להביא כל צרכיה בבת אחת, ורק יוכל להביא בהדרגות בזה אחרי זה, אין קללתה גורמת נזק של עניות כי אין עליו אשמת דבר בכך.

מַאי דִּכְתִיב (ישעיהו ג, טז) "וַיֹּאמֶר ה': "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. פירוש אם כפשוטו דקאי על גאוה, למה הקפיד על נשים טפי מאנשים? אדרבה האנשים אשמים בזה יותר, ואומרו אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אֲנְשֵׁי שַׁחַץ הָיוּ, פירוש גאוה וגסות הרוח, ולכן כאשר מדברים זה עם זה בדברי כיעור מדברים ברמז, שאם יאמר לחבירו במה שמשת באשת שחורה או לבנה, כחושה או שמנה וכיוצא בזה, יקפיד מחמת גאותו שמדבר לו זה דבר שהוא גנאי אליו בפני בני אדם, וגם זה המדבר עצמו אינו רוצה להראות בפני בני אדם שהוא לייצן, ולכך מדבר עמו ברמז, ולכן אמר בישעיהו (כח, יא), כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, והיינו מפני שהיו אֲנְשֵׁי שַׁחַץ שמדברים בְּלַעֲגֵי שָׂפָה כאמור בגמרא, לכך גם דברי הנבואה מדבר עמהם בתערובת לעג ושפה אחרת.