מסכת שבת דף ס׳ עמוד א׳

בקולב הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרין תחובין בו ותולין בהן אבנטים ורצועות למכור:

בערסה אישתרייד"א בלע"ז והן מאזנים גדולות לשקול צמר ושעוה ונחשת והן של עץ:

הלך אחר שלשלותיו שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות:

המעמיד גוף הטבעת מעמיד החותם והעול מעמיד את סמלוניו והקולב את מסמרותיו והסולם את שליבותיו שהרי בהם קבועים והערסה הוא עץ ארוך שהקנה שקורין ייש"א והלשון תחוב בו והשלשלות קבועות בקנה וכולן העץ ארוך מעמידן שהוא פליי"ל ששתי כפות המאזנים תלויות בב' ראשין:

רבא אמר ברייתא דקתני וטבעת הוי תכשיט בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה ולצדדין קתני:

טומאה אשבת קרמית הא דקתני וטבעת בין שיש עליה כו' לאו ארישא קאי דקרי ליה תכשיט נשים אלא הכי קאמר וטבעת שאמרו שנטמאת בין שיש עליה חותם דלאו תכשיט הוא מיהו כלי מעשה הוא בין שאין עליה חותם דהוי תכשיט וכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם:

למאי חזיא לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת:

אוגרת בה שערה היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה:

רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קא רמית דאפילו בלאו טעמא דהוי תכשיט לאיש היא טמאה מכל כלי מעשה והשתא בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק מוקמי תרוייהו כרבי נחמיה ולא מטמא מטעם תכשיט דאשה אלא מטעם תכשיט דאיש או מטעם דהוי כלי מעשה ולצדדין קתני בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק:

למאי חזיא פי' בקונטרס למאי חזיא והא משוי הוא וקשה לר"י דאם כן מאי משני הואיל ואשה חולקת בה שערה אטו משום הכי לא הוי משוי והא אינו לא מלבוש ולא תכשיט אלא נראה לפרש למאי חזיא למה היא רגילה לצאת בה בחול אמר רב יוסף כו' ובתר הכי פריך ובשבת למאי חזיא נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת תיהוי משוי כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט ובקונטרס פי' בסמוך בשבת למאי חזיא והלא בשבת אינה חולקת שערה וקשה לר"י חדא דהא מנא ליה דאסור לחלק בה שיער בשבת ועוד דאמאי פריך והא אסור אפילו יהא מותר תקשה והא משוי הוא:

הואיל ואשה אוגרת בה שערה נראה לר"י שתוחבת המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה והשתא אתי שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו ולא כפירוש הקונטרס:

ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי פירש בקונטרס דכי היכי דהתם לא חיישי לדילמא משלפא ומחויא הואיל ולצניעותא עבידא ה"נ לא ניחוש למישלף ואחוויי מהאי טעמא וקשה לר"י דהא כבלים אין יוצאין בהן בשבת דחיישינן דילמא משלפא להו משום דהוי תכשיט כמו שאפרש אע"ג דלצניעותא עבידא כמו בירית דהכל ענין אחד אלא שבירית באחת וכבלים בשתים כדאמרינן לקמן (שבת דף סג:) ועוד דלמה לו להזכיר כאן טהרת בירית הוה ליה למימר ותיהוי כבירית ותשתרי ונראה לר"י דה"פ ותהוי כבירית שיוצאין בה לפי שהיא טהורה משום שאינה תכשיט דאינה נוי לאשה כיון דאינה כ"א באחת והויא כטבעת הכלים דאינה כ"א לצורך בתי שוקים ה"נ האי מחט שהיא טהורה לפי שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טס של זהב יש לה בראשה כדמשני לאידך שינויא דבסמוך וי"ל דאם היתה אוגרת בה שערה לא היתה מניחתה לעולם כנגד פדחתה ואינה חשובה תכשיט אלא טס וקשה לרשב"א לפירוש זה דכיון דמחט שאוגרת בה שערה היא טהורה היכי קאמר לעיל (שבת דף נב:) אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא הרי יש חילוק אפילו בשלימה דאותה שאינה אוגרת בה טמאה ואותה שאוגרת בה טהורה וצריך לומר דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה גם תשתרי לצאת בה:

ומניחתה כנגד פדחתה השתא לא היה צריך לומר שחולקת בה שערה כלל אלא האמת מפרש:

ושמעו קול מעל גבי המערה קול של סנדל המסומר:

קולב יש מי שאומרים ממיני תכשיט הוא להשמיע קול כדורך בגת ומחזקו במסמרים:

שליבות ושלשלאות פשוטות הן.

רבא אמר הא מתניתא לצדדין קתני אין עליה חותם תכשיט דאשה יש עליה חותם תכשיט דאיש והדין כך הוא. שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם. מפני שתכשיט הוא להן וכל תכשיט שרי אלא משום גזירה דרבא כדבעינן למימר לקמן (שבת סב.) דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן ומניחה באצבעו עד שמגיע אל האומן. ופעמים שהאיש נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להניחה בקופסא ומניחתה באצבעתה עד שמגעת לקופסא. לפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה לצאת בין בטבעת שיש עליה חותם בין בטבעת שאין עליה חותם.

רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קרמית כו'.

ולא במחט שאינה נקובה אוקימנא כדתניא כמין טס של זהב יש לה על ראשה.

בחול חולקת בה שערה בשבת מנחת על פדחתה ונוי הוא לה:

לא יצא בסנדל מסומר כו' מ"ט שלפי השמד כו' פשוטה היא.

ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי לפי פירוש רש"י ז"ל נראה דבכדי נקט הכא טהורה, שאין עיקר הקושיא אלא תיהוי כבירית ותשתרי. ואינו נכון, דאם כן אמאי נקט טהורה ולאו אורחא דתלמודא הכין. ויש מפרשים דתרתי פריך, כלומר: תיהוי כבירית לגמרי שתהא טהורה שאינה לא כלי ולא תכשיט אלא לצניעותא בעלמא עבידא ואנן אמרינן בריש פרק במה בהמה (לעיל שבת נב, ב) דלענין טומאה זה וזה שוין, ותשתרי נמי לצאת בה הואיל ולצניעותא עבידא לא שלפא. ואינו נכון בעיני, דאי טהורה אמחט קאי הוה ליה למימר ותהוי כבירית טהורה ושריא אי נמי ותטהר ותשתרי, אלא אבירית משמע. ובתוס' פירשו דהכי קאמר: ותיהוי כבירית שהיא טהורה משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים ועל ידי כך מותר לצאת בה בשבת דליכא למיחש למישלף ואחויי, הכא נמי שהיא טהורה שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט. ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לעיל דלענין טומאה דא ודא אחת היא, והא איכא לאיפלוגי בין אוגרת בה שערה לשאינה אוגרת. מסתברא דמשום דהא לא מיתניא הכין בברייתא לא מותיב לה, ואיהו נמי בשאין אוגרת בה שערה אהדר ליה וא"נ בשאינה אוגרת בה שערה בעא מיניה וכדאמרינן גבי אצבע קאמר ליה.

והא דאמרינן (הא תינח בחול) בשבת מאי איכא למימר. פירש רש"י ז"ל: הרי בשבת אינה חולקת בה שערה. והקשו עליו בתוס' ז"ל חדא דמנא ליה דאסור לחלוק שער בשבת אדרבא משמע דשרי דהא תנן (נזיר מב, א) נזיר חופף ומפספס והוא הדין בשבת דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ועוד דאטו משום דאסור לחלוק בה שער הוא דאין יוצאין בה הא אילו היה מותר לחלוק בה שריא אדרבא הוה ליה כלי ואסור לצאת בו. אלא הכי פירושא: בשבת למאי חזיא והלא אינה תכשיט. ומפרקינן כמין טס יש לה בראשה והיא נוי לה שמניחתה כנגד פדחתה.

ושמעו קול מעל גבי המערה פירוש: קול סנדל מסומר.

הבורית והוא תכשיט עשוי לקשור בו בתי שוקים להדקן שלא יפלו על רגליה טהורה מלקבל טומאה שאינה תשמיש אדם אלא תשמיש של בתי שוקים והרי היא כטבעת הכלים ויוצאין בה בשבת שאין בהם חשש שליפה הואיל ומקום צנוע הוא ואין עין חברותיה שולט בו וכן אין חשש שמא תפול שצריכה היא להדקה יפה:

כבר ביארנו במחט שאינה נקובה שאסורה היא לצאת בה בשבת ואפי' יש בה טס של זהב שהיא ראויה אף בשבת ולא סוף דבר ברשות הרבים אלא אף בחצר שהרי כולן אסורות אף בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ומה שאמרו ובשבת מניחתה על פדחתה פירושו ובשבת ראויה להניחה על פדחתה ואעפ"כ לא תלך בה אף בחצר ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שכל שיש טס בראשה מותרת בחצר והוא שאמרו ובשבת מניחתה על פדחתה כלומר בחצר ומתוך שראויה לכך אין בה חיוב חטאת אף ברה"ר ואם אין לה טס אף בחצר אסור שהרי נמצא שאינה ראויה אלא לחלוק בה שערה ואין חלוקת שער בשבת הא מחט הנקובה אסורה לדברי הכל כמו שיתבאר אבל זו שנוהגות להתאחז בה ראשי הצעיפים יראה שתכשיט גמור הוא ואין בהם חשש שליפה שהרי תשמט צעיפה בשליפה ובאה לידי גנאי וטורח ומתוך כך נראה שמותר ולא עוד אלא שיראה שזהו פירוש הואיל ואשה אוגרת בה שערה כלומר שכורכת שערה בצעיפיה ותוחבת מחט בשני ראשי הצעיף להלמן ולהדקן ושאל עליה אי הכי להוי כבורית ותשתרי ופירשו בה חולקת שערה כלומר בחול אבל אינה ראויה שאין חלוקת שער בשבת והוצרך להפקיע ממנה חיוב חטאת בשבת מצד טס של זהב שיש לה על ראשה שבשבת מניחתה על פדחתה הא כל שאוגרת בה שערה על הדרך שיתבאר מותר לכתחילה:

המשנה השניה לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפלין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריין ולא בקסדא ולא במגפים ואם יצא אינו חייב חטאת אמר הר"ם פי' סנדל מסומר מסומר במסמרים ובלבד שיהיו עשויים לחוזק וטעם איסורו כי בזמן שמד מן השמדות היו מתקבצין לתפלה ולקרית שמע במערות ושמעו קול המון וסברו שמא הרגישו בהם האויבי' דחקו זה את זה ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא ואם יש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה ואמרם מומחה סמך על התאר וחסר המתואר כמנהג כאלו אמר מאדם מומחה ומומחה הוא מי שנבחן ונתנסה שלשה פעמים שריין ידוע שריון קשקשים וקסדא כובע של ברזל מגפים מלבוש של ברזל יתכסה בו כל האדם בשעת המלחמה כדי שלא יכו אותו ויפול:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר לא יצא האיש בסנדל המסמר והוא של עץ ומסמרים תחובי' בו לחזק התחתון עם העליון ופי' הטעם בגמ' שאין איסור זה ממין שאר התכשיטין אלא מגזרת חכמים והוא ששליפי השמד היו ר"ל בני אדם הנשמטים מן השמד ונסים ממערכ' הגזרה ונחבאו להם במערה והסכימו ביניהם הנכנס יכנס מפני שבשעת כניסתו יביט לכאן ולכאן וכשירגיש שאין אדם רואהו יכנס והיוצא אל יצא מפני שמא בשעת יציאתו יראוהו אויבים וירגישו שאנו בכאן נהפך סנדלו של אחד והוא שסנדליהם היו עשויים בדרך שהיה אדם יכול לנעלן הפוכים והוא שהיו סנדליהם עשויים כעין שלנו עגולים כנגד העקב ומחודדים כנגד אצבעות הרגל אלא שלא היה העור שהרגל מתאחז בו עם העץ כנגד האצבעות אלא באמצע הסנדל והיה העור שם חתיכה רחבה שרוב הרגל מתאחז בה והיה העור נכרך לצד קרקעית הסנדל מכל צד והמסמרים תחובים להדק העור עם קרקעית הסנדל שהיה כלו שטוח ולא היו שם אותם תלוליות המחדדות שהם בשלנו לצד הראש ולצד העקב ונמצא לפי תכונתם שאם רצה לנעלם צד העגול לנגד האצבעות וצד המחודד כנגד העקב הוא יכול לעשות כן ועל דרך זה נהפך סנדלו של אחד מן הנכנסים וכשראו דפוס הרושם בקרקע נראה להם מצד הרושם שאחד מהם יצא ונתיראו שמא הכירו בהם אויבי' ודחקו זה את זה עד שמתו מהם הרבה וי"מ שהיו מסמרים הסנדל על פני כל שפתו בעיגול כעין אותן שעושי' לסוסים והצד העגול כלפי הראש והרחב כלפי הזנב ונהפך אותו הסמור בסנדלו של זה ואירעה התקלה על ידו ובדרך אחרת פי' בגמ' שבבית הכנסת היו יושבים ושמעו קול אויבים ודחקו זה את זה עד שהרגו זה את זה בסנדליהם ומצד שמעשה זה היה בשבת שהיא כנופיא של איסור מלאכה אסרוה אף ביום טוב שדומה לו בכנופיא של איסור מלאכה אבל לא בחול אף בתענית צבור שיש בו כנופיא הואיל ואינו כנופיא של איסור מלאכ' אבל בשבת ויום טוב גזרו כדי שלא יזכרו וידאגו ותהא שמחתם עגינה:

וחזר לו אח"כ למין שאר הדברים ואמר שלא יצא במנעל יחידי או סנדל יחידי אע"פ שאינו מסומר ר"ל רגלו אחת נעולה ואחת יחפה ופי' בגמ' דילמא מחייכי ליה ושליף ומייתי לה ובירושלמי פירשו הטעם שיחשדוהו כטוען את האחרת תחת כנפיו והוא שאמרו שם מפני החשד שלא יאמרו פלוני נפסק סנדלו ותלאו בשחיו בזמן שאין ברגלו מכה הא יש ברגלו אחת מכה מותר ופירשוה בגמ' מותר לנעול אותה שאין בה מכה והאחרת מכתה מוכחת עליה שהמנעל מזקת לה:

ולא בתפלין מפני שהשבת אינו זמן תפלין שאינו צריך אות והרי הוא משאוי אלא שמאחר שהוא דרך מלבוש אין בו חיוב חטאת ואף לדעת האומר שהשבת זמן תפלין שמא יצטרך ליפנות ויחלוץ ויביא או שמא תפסק רצועה ויביא ולא בקמיע והוא של כתב מסודר במיני תפלה ובשמות מיוחדים או של עקרי עשבים ידועים ותלויים בצואר החולה שיתרפא או בצואר המתיירא מאיזה חולי שלא יגיענו ואסור לו בזמן שאינו מן המומחה כלומר שלא עשאו אדם המומחה ואינו סומך עליו ושמא ישלוף ויביא אבל אם עשאו מומחה או שהקמיע מומחה מצד עצמו אע"פ שלא הומחה אותו שעשאה הרי היא לו תכשיט וכאחד ממלבושיו מפני שלבו סמוך עליו ובגמ' יתבאר על איזה דרך נעשה מומחה הן האיש הן הקמיע ומילת קמיע פירושה מענין קשר שקושרין אותה:

ולא בשריון והוא מין כלי זיין העשוי לשיעור הגוף לבד מצוארו עד מתניו ונקרא אזבירק ולא בקסדא והוא העשוי לצורת הראש והפנים עד הצואר ועד בכלל ולא במגפים והם העשויות לירכותיו או לשוקיו וי"מ כלי זיין שברגל העשויי' להניע את הבהמה ובלעז אישפר"ונש וסוף הענין שכל כלי המלחמה אסורים אלא שכל שהם דרך מלבוש כגון אלו שהוזכרו וכיוצא בהם אין בהן חיוב חטאת ויראה שכל אלו אף בנשים כן אלא שמתוך שאין דרך בכל אלו אלא באנשים נתיחדו במשנה זו לאיש:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ותהוי כבירית כו' וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טס כו' עכ"ל לפירוש הקונטרס לא קשיא להו הכי דכיון דראשה האחד אוגרת בה שערה ממש ולא שלפה ומחויא לה א"נ דראשה השני הוא טס של זהב והוי תכשיט מ"מ לא שלפא משום ההוא צד דאוגרת בה השער דעבידא לצניעות אבל לפר"י דלאו משום דלא משלפא ומחויא נגעו בה דאינה אוגרת בה השער ממש אלא שתוחבת המחט בתוך השבכה כמו שכתבו התוס' לעיל וכמו שפי' הרא"ש דברי התוס' אלא דלא הוי תכשיט כלל דה"ל כטבעות הכלים שפיר תקשה להו דאימא דבראשה השני יש לה כמין טס ושלפה ומחויא לה כדמשני לקמן ואהא תירצו דאם היתה אוגרת כו' ואינה חשובה תכשיט אלא טס כו' כצ"ל מספרים מדויקים ור"ל דאינה חשובה תכשיט אלא במניח הטס שם כנגד פדחתה אם היתה אוגרת בה שערה דהיינו שתוחבת בתוך השבכה לעולם לא היה בא צד השני של הטס כנגד פדחתה ודו"ק:

בא"ד וצ"ל דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה וגם תשתרי כו' עכ"ל ולפי האמת דקאמר הואיל ואשה חולקת כו' צ"ל דלא עבידא שום מחט לכך דאוגרת בה שערה דאל"כ אכתי תקשה דע"כ טהורה היא כבירית ואמאי קתני דלענין טומאה דא ודא אחת היא אלא דלמאי דבעי למימר דמחט דמתני' היינו דאשה אוגרת בה שערה קאמרי קושטא היא דתקשי ליה נמי אטומאה דקאמר דדא ודא אחת היא והך מחט דמתני' דאוגרת בה השער ע"כ דטהורה היא כבירית ודו"ק:

בגמ' סנדל המסומר מ"ט אמר שמואל שלפי הגזירה וכו' כצ"ל:

כסבורין הם אחד מהן יצא וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה המעמיד וכו' והערסא הוא עץ ארוך וכו' הלשון מגומגם מאד שאם באנו לפרש שמה שכתב רש"י שהקנה וכו' הוא הקנה שבו תלוים השתי כפות כמבואר בסוף פרק הספינה א"כ מהו העץ ארוך שכתב רש"י וכולן העץ ארוך מעמידן גם לא יתיישב מה שמסיים רש"י שב' כפות המאזנים תלויות בשני ראשין שפשיטא הוא שזה חוץ להקנה שבו תלוים השתי כפות ועוד למה לא הזכיר רש"י ג"כ הנפש של מאזנים שהוא הברזל או העץ החלול שהלשון מתנועע בתוכו ונראה שמה שכתב רש"י והערסא הוא עץ ארוך ר"ל הוא מה שקורא אותו בפ' הספינה קנה שהכפות תלויות בשני ראשיו ומ"ש שהקנה שקורין יישא וכו' ר"ל הוא הקנה החלול שקורא בגמ' פ' הספינה נפש מאזנים שהלשון תחובה והולכת בתוכו והשלשלת תחובה בקנה ר"ל שבאותו קנה החלול תחוב בקצהו העליון שלשלת קצה אחד תחוב באותו קנה החלול וקצה השני של שלשלת תחוב בגג הבית ובו תלוין המאזנים בידוע ומה שכתב וכולן העץ ארוך מעמידן הוא העץ הארוך שקוראים בגמרא קנה שבו תלוין בשני ראשיו שלשלאות ובהם תלוין השתי כפות גם הלשון תחובה באמצעיתו וגם אותו קנה החלול שבו הולכת הלשון תחוב ג"כ באותו עץ ארוך שהוא הקנה באמצעיתו ע"נ הלשון וא"כ כל המאזנים העץ הארוך הזה מעמידו ולכך מסיים רש"י שפיר ששתי כפות המאזנים תלוין בשתי ראשין אבל בספר ח"ש מגיה במקום והשלשלת דשלשלאות גם כתב ששתי כפות תלוין בשתי ראשין פי' בקנה משמע מדבריו שהוא מפרש הקנה שבדברי רש"י כפשוטו שהוא הקנה שבו תלויות הב' כפות אבל לא יתיישב שפיר ומה שכתבתי נ"ל נכון:

בתוס' ד"ה ותהוי כבירית וכו' וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טס וכו' ר"ל טס שמניחתו על פדחתה ולכך הוי שפיר תכשיט ונוי לאשה ושייך בה שלפה ומחוי':

בא"ד וי"ל דאם היתה אוגרת בה שערה וכו' ר"ל דדוקא כדמשני שהיא חולקת בה שערה שייך לומר כמין טס וכו' ואחר שחלקה בה שערה מניחתו כנגד פדחתה והוי לה נוי ותכשיט אבל לשינויא קמא שאמר שאוגרת בה שערה ותמיד הוא תחוב בשבכה לאגור בה שלא יצא שערה א"כ א"א לה לעולם להניח הקצה שבו הטס על פדחתה א"כ לא הוי תכשיט אלא טס וק"ל:

ד"ה ושמעו קול וכו' של סנדל המסומר מפירש"י משמע שההריגה נעשית ע"י שדחקו עצמן בסנדליהם שהיו בהן מסמרות של ברזל והרגו זה את זה באותן מסמרות ולכך אסרו חכמים אותן סנדלין שתקלת ההריגה נעשית במסמורים אבל מדברי התוס' משמע שע"י שהיו סנדליהן במסמרין והלכו יהודים ע"ג המערה או לאחורי ב"ה ואותן שהיו יושבין בתוך המערה או בב"ה שמעו הקול של המסמרים מאותן שהיו הולכין ע"ג המערה והיו סבורין שאויבים הולכין ע"ג המערה לבקש אותן וכן בב"ה ודחקו זה את זה וע"י הדחיקה הרגו זה את זה אפי' בלא מסמרים אלא שהמסמרות היו גורמין הקול ששמעו לא יתיישב לפי זה טעם דראשון שאמר נהפך סנדלו של אחד מהן וכו' מה תלי זה במסמרות וצ"ל ג"כ שע"י שהיו בו מסמרות היתה ניכר ההפיכה שהיה נראה כאלו אחד מהם יצא ומחמת זה דחקו עצמן וא"כ באה התקלה מחמת המסמורין ולכך אסרוהו וק"ל:

בגמרא ולא במחט שאינה נקובה למאי חזיא ופירש"י למאי חזיא לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת עכ"ל. ומשמע לכאורה מפירושו דכיון דלאו תכשיט הוא יש לחייבה חטאת דמשוי הוא וכמ"ש התוס' בכוונתו והקשו על פירושו ולענ"ד בלא"ה אי אפשר לפרש כן כוונת רש"י דהא אפילו אי לאו תכשיט הוא אלא משוי הוא אפילו הכי לא שייך בה חיוב חטאת כיון שלא הוציאה כדרך המוציאין אע"כ דאדרבה לפירש"י היינו מה"ט גופא דכיון דלאו תכשיט הוא לא שייך למיתנייא בהדי הנך דמתני' דאיצטריך למיתני בהו דלא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת דאף ע"ג דתכשיטין נינהו והו"ל כמלבושיה דאינה חייבת חטאת אף ע"פ שהוציאה בדרך המוציאין אפ"ה לא תצא לכתחילה דלמא שלפא ומחויא או מטעמא אחרינא דלעיל מה שא"כ במחט שאינה נקובה דלא חשיב תכשיט כלל אלא כלי מיקרי כיון שהיא לצורך תשמישיה אלא הא דאינה חייבת חטאת היינו משום שאינה מוציאה כדרך המוציאין א"כ לא איצטריך למיתנייה כלל בין לענין איסורא דלא תצא ובין לענין דאינה חייבת חטאת כן נ"ל בכוונת רש"י דלא תקשי עליה קושיות התוספות ומה שהקשו התוספות עוד על פירושו עיין בספר מג"ש:

מתני' ולא בשריון עי' לקמן סד ע"ב ברש"י ד"ה כל שאסרו:

בַּמְּעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה פירשו קול של סַנְדָּל הַמְסֻמָּר ויש להבין למה נצרכו למדחק בהכי והוה ליה למימר 'קוֹל הֲמוֹן בְּנֵי אָדָם'? ונראה לי דניחא להו לפרש כן כדי לדמות ענין זה לענין ראשון, שאמר שֶׁנֶהְפַּךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וחשבו שיצא אחד לחוץ, דנמצא בזה מלבד תקלת הסנדל עצמו שנהרגו מן המסמרים שבו, עוד נמי הסיבה של התקלה גם כן באה מן הסנדל, כי מחמת שנתהפך חשבו שיצא אחד מהם ולכך דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה ונעשית התקלה שנהרגו במסמרים של הסנדל. וכן ידמה עניין זה אם נפרש שהסיבה של התקלה באה גם כן מחמת הסנדל ששמעו קול הסנדל, ולכך לא פירשו ששמעו קול המון העם.

מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, בְּשַׁבָּת הֲוָה יש להקשות מה סברה יש בדבר זה לחלק בין שבת לחול? ונראה לי בס"ד דכוונו בגזירה זו לעשות זכר לצדקת ישראל שמסרו עצמם על מצות שבת, ולכן עשו הגזירה בשבת דוקא כמו מעשה שהיה, כדי שבזה יתברר ויתפרסם זכותם, דכל השומע גזרה ודאי יחקור לדעת למה היתה הגזירה בשבת דוקא, ואז יודיעו לו מעשה שהיה בשבת, וממילא יתגלה ויתפרסם זכותם של ישראל.