מסכת שבת דף מ׳ עמוד ב׳

כי האי תנא דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע"י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין:

נפיש הבלייהו ומזיע:

מפשיר מחמם לשון פושרין:

מיחם אדם מחמם:

אלונטית טיול"א ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית:

על גבי מעיים כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל:

ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין:

מפני סכנה פעמים שהן רותחין:

מפני שמפשיר מים שעליו בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב"א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו:

ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי לא יביא משום רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ"כ:

ושמע מינה כלי שני אינו מבשל תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר:

וכי תימא בלשון חול קאמר ליה ואע"ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול:

ואפילו זיעה אסרו להן אלא צונן בלבד ראו שאין הדבר עומד חזרו והתירו להן חמי טבריא בלבד. וזיעה במקומה עומדת באיסור אמר רבא מאן דעבר על דברי חכמי' שרי למיקריי' עבריינא. כי האי תנא דתנא משרבו עוברי עבירה:

תנא אמבטאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש והני מילי דכרכין אבל דכפרין כיון דזוטרן נפיש הבליהון:

ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא (ומשתטף בצונן) [ובלבד שלא ישתטף בצונן] ויתחמם כנגד המדורה מפני שנפשרו המים שעליו:

ת"ר מיחם אדם אלונטית ומניחה ע"ג מעיו בשבת ובלבד (ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שתפשר המים) שלא יביא קומקומוס של חמין ויניחנו על גבי מעיו בשבת. ודבר זה אפילו בחול [אסור] מפני הסכנה שלא יכוה:

ת"ר מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן. ר' יהודה אמר מנחת אשה פך שמן כנגד המדורה לא שיתבשל אלא כדי שתפשר.

רשבג"א אשה סכה ידה שמן כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת:

איבעיא להו שמן מה לי בו אמר ת"ק ואסיק' אמר רב אמר שמואל אחד שמן ואחד מים אם נתחמם כשעור שהיד סולדת בו אסור אין היד סולדת בו מותר. ושיעור שהיד סולדת בו. פי' (פירוש') [בירושל'] שהיד שולטת בו סולדת היא שולטת והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו. הא מעשה דר' שבקשו לו פך של שמן באמבטי ואמר להן טלו בכלי שני ותנו. שמעינן מינה תלת. ש"מ שמן יש בו משום בישול. ולפיכך בכלי ראשון אסור. שנמצא מבשל שמן בשבת. וש"מ מדשרי בכלי שני דכלי שני אינו מבשל. וש"מ הפשרו לא זהו בישולו:

אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא הואיל וגזרו רבנן עלייהו חייבין מכת מרדות מדרבנן. ואקשינן דר' היאך מורה הוראה במרחץ ואמר טלו בכלי שני כלומר זהו מותר וזהו אסור. והא"ר יוחנן כל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ולא דאקשינן מדברי ר' יוחנן לר' דר' יוחנן לגבי דר' תלמיד קטן הוא.

הא ד תנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה וכו' ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה. פירש ר"ת ז"ל: מפני שנראה כמפשיר מים שעליו. וסייעה מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ד) יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין, יאות אמר רבי מאיר מה טעמון דרבנן, כההיא דאמר רבי זעירא בשם רב חייא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. ויש מקשים לפירוש זה דהפשרה עצמה מותרת היא, שהרי שנינו (לקמן שבת מא, א) אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן, ותניא נמי בסמוך לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, והפגת צינתן היינו הפשר כדמוכחא כולה שמעתין, ושמע מינה דהפשר מותר אפילו כנגד המדורה ממש. ומיהו אינו קשה כל כך דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר דלא אפשר למיתי לידי בישול כגון מים מרובין ואי נמי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, אבל בירושלמי פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת בו. ותדע לך דאם כן לותביה בירושלמי לההיא סברא ממתניתין דאטו מי לא ידעי לה למתניתין, ואי נמי פליגא ההיא אמתניתין לימא מתניתין פליגא על רבנן. ויש מפרשים שאינו משום איסור עצמו של הפשר, אלא שנראה כרוחץ במים פושרין. ונכון הוא.

מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. פירש רש"י ז"ל: לא שיניחם שם עד שיחמו אלא שתפיג צינתן במקצת. ונראה מתוך פירושו שאפילו כנגד המדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר להפשיר, שלא אסרו אלא שלא יניחם כדי שיחמו כלומר: שיתבשלו אבל כדי הפשר מותר בכל מקום. ובודאי שכן נראה מלשון כדי שיחמו וכדי שתפיג צינתן. ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שהיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר, אלא כשהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר. ומכל מקום על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה וכל שכן לתת לכתחילה ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד. וקשיא לי, דהא תנן (לקמן שבת מא, א) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ופירשה רב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא מים מרובין כדי להפשירן, ואם איתא דבכל מקום מותר להפשיר ובלבד שיזהר שלא יחם, אם כן אפילו מועטין יהא מותר ובלבד שלא יניחם שם כדי שיחמו. ואין מן הסברא לומר דמיחם שפינה ממנו מים אם נתן לתוכו מים מועטין מיד ישובו המים חמין ואי אפשר להפשיר בו מים מועטין, דמי עדיף מאש. ושמא יפרש רש"י ז"ל, דכיון שדרכן לתת לתוך המיחם או לתוך הכוס לעמוד שם ומסתפקין מהן מעט מעט, חיישינן שאם יתן לתוכן מים מועטין שמא יתעכבו שם עד שיחמו, אבל כנגד המדורה לא חיישינן דנגד המדורה פעמים שאדם מחמם שם פעמים שאדם מפשיר שם. ועוד יש לי לומר דאורחא דמלתא נקט, שדרך ליתן לתוכו פעמים להחם פעמים להפשיר, מועטין להחם מרובין להפשיר. ועדיין קשה לי לפי גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז"ל, הא דאמרינן בסמוך במעשה דר' יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי לבית המרחץ ואמר לו טול בכלי שני ותן, ואמר שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו, אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בשולו להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל. אבל רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל גורסים: ושמע מינה הפשרו זהו בשולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשיתי. אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותנינא (לקמן שבת קמה, ב) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב. ושמא נאמר, דכיון דההיא דרבי בחמי טבריא הוה כדאיתא בסמוך ובחמי טבריא אפילו מבשל לגמרי אינו מדאורייתא, לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול אע"ג דלגבי שמן הפשרו זהו בישולו לא גזרו עליו בכלי שני. ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן האי מסקנא דאמרינן ושמע מינה תלת, פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמר בשמן אין יד סולדת בו מותר, ואפילו כנגד המדורה, אלמא הפשרו לא זהו בשולו. ועוד דהיאך אפשר דשמעינן מינה הפשרו זהו בשולו, אדרבה נימא משום דסבירא ליה הפשרו לא זהו בשולו קאמר ליה דיכול ליתן בכלי שני דאי הפשרו זהו בשולו אף בכלי שני היה אוסר, וזה היה יותר פשוט וראוי לומר כדי שתהא תקנתן כעין דאורייתא, דכי היכי דבתולדות האור כל שהפשרו בשולו אסור בכלי שני בשלו בחמי טבריה נמי שאסרו מדבריהם כן.

והנכון שנאמר, שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל, ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן משום דכל מאי דתקון כעין דאורייתא תקון. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה: אמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואפילו במקום שאין היד שולטת עד היכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. ובהא מיתרצא לן הא דאמרינן לקמן בריש פרק במה טומנין (שבת מח, א) רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבא, אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, ודייקי בה רבוותא ז"ל היכי דמי, אי אנחיה לבשל מאי טעמא דר' זירא, מי לא ידע מתניתין דקתני אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דתולדת האור לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, ואי להפשיר מאי טעמא דרבה והא קתני המיחם שפינהו וכו' אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא הכא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה. ועוד תניא בהדיא בתוספתא פ"ד (ה"ה) ממלא אדם כוס של יין ונותן על פי מיחם לא שיחם אלא שתפיג צינתו, ותירץ רבנו יצחק בר' שמואל הידוע בעל התוס' ז"ל, דלעולם להפשיר אלא שהיה ראוי להתבשל שם, ור' זירא סבר דכיון שאין דעתו רק להפשיר מותר, והיינו מיחם על גבי מיחם, ורבה סבר דהתם הוא דשרי מפני שכבר הוחמו ואינו יכול אלא להעמיד חומן, אבל הכא שהן ראויין להתבשל אפילו להפשיר אסור דכל שהוא מוליד חום כלומר: שמתחיל בו בשול במקום הראוי לבשל אסור גזירה שמא יבשל, ואף על פי שיש בזה תירוצים אחרים כמו שנכתוב שם בס"ד. ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר אטו בשול, אבל צונן שנתבשל אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר, והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש. ותדע לך, דהא תנינא (לעיל שבת לט, א) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר: אפילו בכלי ראשון, ואע"ג דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש. ואע"ג שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמחזי כמבשל לפי שדרך בשול בכך, אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צינה. והלכך כל היכא דאיכא למיגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול, אבל מה שנתבשל לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא. ופינה ממיחם למיחם דסלקא לן בתיקו לעיל (שבת לח, ב), ההיא במחזיר מיחם שני על גבי כירה היא ובמקום שהיה מיחם ראשון נתון. ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה להתבשל, כגון בשר וכיו"ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו מותר. וכללא דמלתא כל מקום שאין בא שם לידי בשול וכל דבר שאין בו משום בשול בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה מותר ולא אמרו דסולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם (קשים) [קלים] להתבשל ובחמין שלא הוחמו כדי בישולן והראיה מדאמרינן לקמן בגמרא האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא שאנו אלא תבלין אבל מלח לא דאפילו בכלי ראשון לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן מילחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. ועוד מדאמרינן הכא שמן אף על גב שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ואמרינן נמי גבי עובדא דרבי דאמר לו לרבי יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ש״מ שמן יש בו משום בשול דאלמא אם לא היה בו משום בישול אפילו כנגד מדורה במקום שהיד סולדת או בכלי ראשון מותר. וממה שאנו צריכין לדעת בכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר. והפשר היינו כל שלא הגיע לבשולו וכדמוכח בכולה שמעתין. ועוד תנן המחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונן בשביל שיחמו אלא נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדרה בשבת תבשיל שנתבשל מע״ש כל צרכו כגון פנאדיש וכיוצא בהן כדי לחממן ואפילו תהא היד סולדת בו ואף ע״פ שהקדרה נתונה על גבי האש לפי שאין דרך בשול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה והרי אין כאן משום חשש בישול אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין בסתם תבשילין שנוי לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא נתבשל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו מדאפליגי בפרקין דהכא באלין מילי בענין שיהוי ולא אפליגו בהו גבי הטמנה ש״מ לא שנא הכי לא שנא הכי לעולם אסור. ואע״ג דקי״ל דמותר להטמין את הצונן ואפשר דבין לשמרו מן החום ולהעמידו בצנתו ובין להפיג צנתו קצת אפי׳ הכי על גבי מחם אסור דכיון שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף ואפילו במה שהטמין בו המיחם מע״ש אסור. והיינו כרבא דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז״ל ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם אסור ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא שומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ״ש אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה כנ״ל:

דהא מעשה דרבי לאחר גזרה הוה כתוב בספר המאור איכא דקשיא ליה ההיא דגרסי׳ בפרק תפלת השחר פעם אחת התפלל רבי בע״ש וכו׳ ואוקימנא להזיע וקודם גזרה הכא נמי ממאי דבחמי טבריה ולאחר גזרה דלמא בחמי טבריה וקודם גזרה כי ההיא דהתם. ויש לומר אלו לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כההיא דאמרינן רחץ ולא סך מעיקרא דומה לנותן מים ע״ג חבית הלכך על כרחין בחמי טבריה ולאחר גזרה הוה מעשה ע״כ:

לאפרושי מאיסורא שאני איכא למידק והיכי הוה סלקא דעתין דלישבקיה למעב׳ איסורא ולא אמר ליה איכא למימר משום דהוה מצי למימר כמאן דלא צריך להכי ולא לימא ליה אין מדיחין ואין סכין דלשון הוראה הוא וממילא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר אפילו בלשון הוראה וכן נמי שרי למימר עביד לי הכי והכי ואע״ג דממילא הוה הוראה כההיא דאמרינן טול בכלי שני ותן ולומר דבכלי ראשון אסור ובירושלמי התירו אפילו לשאול הלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם שואלין הלכו׳ המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רשב״י על מסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור. מהו שנקנח אמר ליה אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף אמר ליה אסור ואסו׳ דאמרית לן אסור אשכח תנ׳ שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא. וכתב הרמב״ם ז״ל דמסתברא דגמ׳ דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר׳ מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקא׳ הכא בקש להדיח לו וכו׳.

מותר להתחמם כנגד המדורה ולצאת אח"כ ולהשתטף בצונן שאין כח בחמימות גופו לחמם את המים שעליו אבל להקדים שטפתו ולהתחמם בעוד המים עליו אסור מפני שעושה מים שעליו פושרים ונמצא כרוחץ במים שהוחמו בשבת ומתוך כך אסור אע"פ שהפשר המים כנגד המדורה מותר מצד עצמו כמו שיתבאר:

לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים אע"פ שאין לחוש לחבית של שייטין מצד מיעוטן וכן אע"פ שהיא בחצר ואין חשש להתזת המים מרשות לרשות במה דברים אמורים כשיש לבריכה זו שפתים מכאן ומכאן אבל אם אין לה שפתים מכאן ומכאן אסור שמא ישוט בכיוצא בה במקום שתהא התזתו מרשות לרשות והתזה זו היא הנקראת עקירה בסוגיא זו וי"מ אותה בעקירת רגלים מן הקרקע ומפני שהוא שיטה גמורה וכשיש בה גדודין הרי היא ככלי ואין לגזור בה ויש מפרשים כפי' ראשון ולא משום התזה אלא שילכו המים בחצר וידמה לנהר ויבאו להתיר שיטה בנהר:

מיחם אדם אלונטית והוא הבגד שמסתפגין בו כשיוצאין מבית המרחץ וה"ה לבגד אחר או כלי ומניחה על בני מעים בשבת להשקיט את הכאב ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחנו שמא ישתפכו מהמים עליו ונמצא רוחץ במים שהוחמו בשבת ודבר זה אף בחול אסור מפני הסכנה שמא יהיו רותחין יותר מדאי:

מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא שיחמו ר"ל שיקרבם כל כך שיחמו שהרי יש בו סרך לבישול הואיל ולא נתבשלו אלא שתפוג צנתן והוא סמוך לפושר הא על גבה מיהא אסור שהרי אסרו להחזיר בכירה גרופה וקטומה וכך כתבוה גדולי המפרשים אלא שלגדולי הדורות מצאתי מתירין אף על גבה כל להפשירן כמו ששנינו במיחם נותן לתוכו מים מרובין להפשירן ודוקא בגרופה ואף הם כתבו בכאן שמאחר שהמים יש בהם בישול גמור ביד סולדת כל שנתבשלו כן מאתמול אין בהם עוד בישול ומכאן התירו ליתן מים חמין בתוך החמין כמנהג של עכשיו שהרי לדעת האומר שהשמן אין בו משום בישול היה מותר להניחו אף לחמם וכן אמרו למעלה בקומקום של ר' חייא שהעלהו מדיוטא תחתונה לעליונה ואע"פ שנצטנן בנתים היו מחזירים אותו למקומו ומ"מ יש אוסרים בנצטנן ויש באים עליו מצד אחר כמו שכתבנו למעלה:

מביאה אשה פך של שמן ומניחתו בצד המדורה לא בשביל שיתבשל אלא בשביל שיפשר ולמדת שהשמן יש בו משום בישול ושהפשרו לא זהו בישולו ומעתה אין צריך לומר שסכה אשה ידה ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת ובזו מיהא בין במים בין בשמן דוקא שלא יחמו בידו כל כך שאלו היו במקום אחר והיה נוגע בידו בהם היתה ידו סולדת ר"ל חוזרת לאחוריה מחמת רוב חומה שאין דבר זה חוזר להעמדת מים כנגד המדורה שהתיר כל שאין היד סולדת בו אלא לענין סכה אשה ידה שמן וזהו ששאלו היכי דמי יד סולדת בו כלומר בסכה אשה ידה האיך אתה משער פה יד סולדת ופירש בה כל שכריסו של תינוק נכוית במשיחתה:

מאחר שהשמן יש בו משום בישול אסור ליתן פך של שמן באמבטי והוא הבריכה שהמים החמין נקוין בתוכה כדי לסוך ממנו שמא יתבשל שם ומ"מ אם נטל מן המים החמין בכלי שני ונתן הפך לתוכה מותר שמאחר שנתערו המים החמין מכלי ראשון לכלי שני אינן מבשלין ואפי' בחמין מעיקרן שהרי מעשה זה בחמי טבריה היה ואע"פ שמפשרין כבר כתבנו שהפשרו לא זהו בשולו ולמדת שהמבשל בחמי טבריה חייב מדברי סופרים אע"פ שמן התורה מיהא פטור:

דרכן היה כשהיה אדם נכבד בא באמבטי לרחוץ שהיו פוקקין סילון שהמים נכנסין דרך בה לאמבטי ופותחין נקב שבצד האחר שילכו אותן המים ומנקין את הקרקע מפני הזוהמא ומדיחים אותו וסכין אותו במים של עשבים ידועים להיות ריח המים נודף עליהם וריח הזוהמא בטל והדחה זו וסיכה זו שתיהם אסורות אף באמבטי שהותרה רחיצתם כגון חמי טבריה מגזירת שמא יבא להשוות גומות ואפי' היו של שיש גוזרים מפני האחרות:

מותר להרהר בכל מקום בדברי תורה ואפי' היה ספק לו בקצת טינוף חוץ מן המרחץ ובית הכסא שסתמן כמטונפים ואפילו הדיחוהו שאין הריח עובר להדחתו ואסור לדבר בהם בדברי תורה אף בלשון חול אא"כ הוא עושה להפרשת איסור שכל שלכונה זו מותר אף בלשון הקדש ודברי חול מותר לאמרן שם אף בלשון הקדש:

גמרא תדע דאמר רב יהודה כו' כתב מהרש"ל יש להקשות כאן מאי אולמא האי עובדא דר"מ מעובדא דלעיל כו' עכ"ל ע"ש והאריך לאין צורך דודאי מהך עובדא דר' אינו מוכח כ"כ דלאפרושי מאיסורא הוה כיון דלא קאמר אל תתן בכלי ראשון אלא תן בכלי שני אבל בהך עובדא דר"מ מוכח בפי' דהך מלתא גופה דקאמר לו אין מדיחין ואין סכין דלאפרושי מאיסורא קא"ל הכי ושוב מצאתי קרוב לזה בר"ן ע"ש:

בגמ' איבעיא להו שמן מהו אמר תנא קמא וכו' הלשון מגומגם ונ"ל להגיה איבעיא להו שמן מהו לת"ק וק"ל:

ש"מ תלת וכו' ש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו זהו בישולו כך הגירסא לפירש"י אבל הרי"ף גורס ש"מ הפשרו לא זהו בישולו ע"ש וטעמו משום דאי גרסינן הפשרו זהו בישולו א"כ היאך התיר להפשיר בכלי שני כיון דהיינו בישולו מה לי כלי ראשון מה לי כלי שני כיון שהוא מתבשל גם בכלי שני ומפני שרש"י הרגיש בזה לכך פי' ש"מ הפשרו במקום הראוי לבישול זהו בישולו וכו' ר"ל לאפוקי בכלי שני כיון שאינו ראוי לבישול גמור מותר להפשיר:

תדע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ וכו' מקשין העולם מאי אולמא האי מעשה דר"מ ממעשה דרבי דלעיל דקאמד עלה תדע וכו' ונ"ל לתרץ דבההוא מעשה דרבי לא הורה בפירוש שאסור להגיה בכלי שני אלא שא"ל דרך דברים בעלמא טול כלי שני ותן ולא היו הדברים דרך הוראה ומ"מ לא גרע ממהרהר בדברי תורה והוי על כל פנים הרהור הוראה ולכך פריך היכי עביד הכי והא א"ר יוחנן וכו' חוץ מבית המרחץ שאסור להרהר אבל בההוא מעשה דר"מ הורה בפירוש שהרי אמר אין מדיחין אין סכין שאמר ליה דרך הוראה בפירוש לכך קאמר תדע וכו' ר"ל מאי פרכת אמעשה דרבי דלא היה הוראה ממש בפירוש אלא הרהור הוראה תקשה לך ממעשה דר"מ שהיה הוראה ממש אלא על כרחך צריך לומר דאפרושי מאיסורא שאני ובספר ח"ש תירץ באופן אחר אבל תירוצו דחוק מאד כאשר תראנו משם:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא יביא קומקומוס וכו' פי' כל זמן שהאלונטי' שם וכו' והא דלא רצו התוס' לפרש כפירש"י דחיישינן שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין דנראה להם רוחק משום דהוי כאלו גזירה לגזירה דהא ע"כ איירי בחמין שהוחמו בע"ש ומן חדין היה מותר לרחוץ בהן והם עצמן גזירה משום שמא יבא להחם בשבת ואנו נגזר שלא יביא קומקומוס בחמין שהוחמו בע"ש להחם ממנו בני מעיו משום שמא ישפוך ונמצא רוחץ בשבת וק"ל:

בגמרא ת"ר מביא אדם קיתון מים לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג צינתן רבי יהודא אומר כו' לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. ויש לדקדק מאי שנא דשני בלישנא דלענין מים דאיירי תנא קמא תנא לא בשביל שיוחמו ובשמן דאיירי ר"י קתני לא בשביל שיבשל וכן בסיפא דלענין מים קתני לא התירו אלא כדי להפיג צינתן ובשמן קתני אלא כדי שיפשר והיה נראה לכאורה דבשביל שיחמו ובשביל שיבשל תרי מילי נינהו דדוקא בשמן מתיר ר"י בשביל שיפשר משום דהפשירו לא זהו בישולו ומש"ה לא מיתסר אלא בשביל שיבשל ממש משא"כ במים דרישא אפילו בשביל שיחמו כדי לפשר אסור דהפשירו זהו בישולו שאין דרך לשתות מים רותחין כדמשמע לקמן דף מ"ב בהך ברייתא דקתני בד"א בכוס כפירש"י שם. אלא דאכתי אי אפשר לומר כן דהא אמר ר"י אמר שמואל בסמוך דאחד יין ואחד שמן יד סולדת בהן אסור משמע דכי הדדי נינהו וכן במתניתין דהמיחם שפינהו בדף הסמוך משמע להדיא דבמים נמי כדי להפשירן מותר. וכבר עלה בלבי לחלק בכמה גווני אלא דיותר נראה דהא דקתני במים בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו משום דבמים אין הבישול ניכר כלל ועיין בספר פרי חדש בי"ד סימן ס"ח ס"ק י"ח שנסתפק שם קצת אי שייך בישול דאורייתא במים והביא ג"כ סברא זו כיון שאין הבישול ניכר בהם ע"ש באריכות ועיין עוד בסמוך במה שנראה לי בשיטת רש"י ועיין גם כן במה שאפרש בסוגיא דהמיחם שפינהו:

בפרש"י בד"ה לא שיוחמו לא שיניחם שם עד שיוחמו עכ"ל ובד"ה אלא שתפיג צינתן במקצתן כו'. ונראה שאין גירסת רש"י כגירסת הגמרא שלנו דגרסינן לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג ורש"י השמיט תיבת בשביל בשני הבבות ומלבד שלשון בשביל לא משמע לכאורה כפירוש רש"י דלשון בשביל משמע שעושה לדעת כן דבכוונה לחוד תליא מילתא ובתוספתא דמכילתין פ"ד מצאתי הגירסא לא שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן. מיהו בלא"ה אפילו לגירסת הספרים שלנו אי אפשר לפרש לשון בשביל דבכוונה תליא מילתא שאם לא נתכוין לחממן אלא להפיג צינתן אפילו אם הניחם שם עד שיוחמו לית לן בה דהוי דבר שאין מתכוין ומותר דהא ודאי ליתא דהא רבי יהודא בסיפא דברייתא דאיירי לענין שמן קאמר נמי לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר ורבי יהודא סבירא ליה בעלמא דדבר שאין מתכוין אסור אע"כ דהאי בשביל דקתני בכל הברייתא היינו שמעשיו מוכיחין עליו שעושה בשביל כך שאם הניחם שם עד שיוחמו הרי רוצה שיתחממו ואסור לכ"ע אפילו למ"ד דבר שאין מתכוין מותר אפילו הכי אסור משום דמיחזי כמבשל דלא כ"ע ידעי אם נתכוין לכך או לא וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דהמיחם שפינהו ומש"ה לא התירו להניח כנגד המדורה אלא בשביל שתפיג צינתן במקצתן כדפירש"י ואז מחוייב לסלקם משם והא דקתני הכא בשביל שתפיג צינתן ובסיפא גבי שמן קאמר ר"י בשביל שיפשר נראה דהיינו כדפרישית בסמוך משום דבמים כנגד המדורה אין הבישול ניכר בו שנדע לחלק בין הפשר לבישול אם הגיע לשיעור שיד סולדת בו או לא משום הכי לא הותר לו להניחם שם אלא כדי שתפיג צינתן במקצת לחוד שדבר ידוע דאי אפשר בכך לבא לידי בישול מה שאין כן בשמן מינכר טובא בין הפשירן לבישולן ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר ר"י אמר שמואל בסמוך אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר היינו נמי בענין שאי אפשר לבוא לאותו שיעור שתהא יד סולדת בו כגון שמעמידו ברחוק מהמדורה עד שלא יגיעו לשיעור יד סולדת כנ"ל נכון וכן משמע מלשון ספר התרומה שהובא בהגהת מרדכי ועיין בחידושי רשב"א שהאריך בפי' הברייתא ועיין בבית יוסף סימן שי"ח ס"ד והנלע"ד כתבתי:

בד"ה ואתי ר"ש למימר דהפשירו זהו בישולו הלכך כדעבדין בחול לא ליעבד אלא כלאחר יד ע"י שינוי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע דרשב"ג סבר הפשירו זהו בישולו היינו משום דהוי גמר מלאכתו בכך והו"ל כמבשל ממש דאסור מן התורה א"כ אמאי מותר לכתחילה לעשותו על ידי שינוי. לכך נראה דהא דאמרינן דרשב"ג סבר הפשירו זהו בישולו לאו מבישול ממש דאורייתא איירי אלא משום דהפשר השמן הוי גמר מלאכתו מיחזי כמבשל ולא דמי להא דאמרינן לעיל בגלגל ביצה ומליח ישן וקוליית האספנין דכל מידי דהוי גמר מלאכתו אפילו בהדחה בעלמא וכיוצא בו חייב משום בישול דאורייתא דשאני התם דמקמי הכי לא חזי לאכילה כמו לאח"כ משא"כ בשמן לעולם במילתיה קאי בין לשתייה בין לסיכה אלא דאפילו הכי אוסר ר' שמעון בן גמליאל משום דמיחזי כמבשל כנ"ל:

בתוס' בד"ה וש"מ כלי שני אין מבשל תימא מ"ש כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת כו' עס"ה. למאי דפרישית בסמוך דע"כ בשמן לא שייך בישול ממש כלל כיון דאפילו רשב"ג דמחמיר מתיר ע"י שינוי אע"כ דעיקר איסור במקום שיד סולדת היינו משום דמיחזי כמבשל אם כן לפי זה בפשיטות מצינו למימר דבכלי שני אפילו יד סולדת בו מותר דתו לא מיחזי כמבשל דאין דרך בישול בכלי שני וכ"ש בשמן כנ"ל. מיהו בלא"ה מתרצים התוספות שפיר כדמשמע בכמה דוכתי לענין שארי איסורין דמחלקינן בין כלי ראשון לכלי שני מהטעם שכתבו התוס' ודו"ק:

בגמרא אמר רבינא ש"מ כו' דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה והקשו בעל המאור והרשב"א ז"ל בחידושיהם דהא בפרק תפלת השחר מסקינן במעשה דרבי נכנס להזיע וקודם גזירה כו' ע"ש. כבר כתבתי בפרק תפלת השחר דאפ"ה קאמר שפיר הכא בשמעתין דהא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי והיינו לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אע"ג שעדיין לא גזרו על הזיעה והכא ודאי רחיצת כל גופו ממש הוי כיון שהיה יושב באמבטי של מים. מיהו אכתי איכא למידק על לשון רש"י כאן שכתב להדיא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי שגזרו על הזיעה ואם כן קשיא הך דפרק תפלת השחר. מיהו בלא"ה יש לדקדק אהא דמשמע בפרק תפלת השחר דבימי רבי עדיין לא גזרו על הזיעה ולעיל בדף הקודם לא משמע הכי דהא ר"מ ור"י ור"ש דפליגי בלהשתטף כל גופו משמע דהיינו לאחר שגזרו על הזיעה דהא לא אסרו להשתטף אלא משום לתא דזיעה כדפרישית. (ולפ"ז דהא דאמרינן הכא במעשה דר"מ שהיה נכנס למרחץ היינו נמי בחמי טבריא) וא"כ היאך אמרינן בפרק תפלת השחר דרבי נכנס להזיע קודם גזירה דהא רבי תלמיד דרבי מאיר ור"ש הוי וכבר נגזרה בימיהם ומכ"ש לפירש"י דאפילו בימי רבי יהושע נגזרה. והנראה לענ"ד בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל שסובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שהביא בא"ח סימן שכ"ו דאפילו בחמי טבריא אסור להזיע אף שהותרו לרחוץ ויצא להם כן מסוגיא דס"פ חבית אמתניתין דהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא. ואם כן לפ"ז משמע דהך גזירה דזיעת חמי טבריא עדיין לא נגזרה בהך מעשה דרבי בפרק תפלת השחר אלא לאח"כ וא"כ שפיר אמרינן התם דנכנס להזיע וקודם גזירה אע"ג דלפ"ז טפי הומ"ל התם שרחץ רחיצה ממש בחמי טבריא. מיהו זו הקושיא לאו אליבא דרש"י לחוד אלא לכל הפירושים הוי מצי לשנויי התם בפשיטות דרבי בחמי טבריא רחץ כיון דרבי בטבריא הוי וכדאמרינן נמי הכא. אלא ע"כ צ"ל דבלא"ה ניחא ליה לרבא התם לפרש דנכנס להזיע ולא לרחיצה ממש אפשר דאין דרך לרחוץ בע"ש סמוך לחשיכה כ"כ דמסתמא היה רוחץ בעוד היום גדול בערב שבת כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק ועיין בק"א:

גמרא, ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. וכתבו בתוס' דאין האיסור במה דמפשיר המים דהא שרי להפשיר מים לצורך שתיה אלא האיסור דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו, ועיין בהרא"ש דאחר שנטל ידיו לא יעמוד נגד המדורה, ועי' במג"א (סי' שכ"ח) דהוי כהוחמו בשבת דאפילו לרחוץ פניו ידיו ורגליו אסור, הרי דאפילו הוחמו בהיתר ואפילו פושרים אסור. וקשה לי ממה דאמרינן לקמן (דף מב ע"א) לס"ד דלר"ש ב"מ אפילו בכלי שני אסור ליתן מים חמין בתוך צונן, אלא רחיצה בשבת בחמין ליכא (דגם בהוחמו מע"ש א"א שלא יהא בהם צורך להפיג רתיחתן בצונן. וא"כ לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין] הרי דנותן חמין שהוחמו מע"ש לתוך צונן לפושרן ורוחץ במים שנפשרו בשבת:

גמרא שמע מינה [מדשרי להניח פך של שמן בכ"ש] כלי שני אינו מבשל. קשה לי להפוסקים דעירוי מבשל רק כדי קליפה, וכ"ש דאינו מבשל היינו אינו מבשל כלל [עי' לקמן בתוס' דף מב ע"ב] איך מוכח זה מהכא דלמא גם כ"ש מבשל כ"ק והכא שרי משום דהכלי הוי במקום קליפה ואין השמן מתבשל: