מסכת שבת דף ל״ט עמוד ב׳

בטלה הטמנה נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל דהא מבע"י נתנו שם הסילון ומפני שהצוננין מתחממין בכך ואע"ג דממילא אסור:

לסילונייהו לסילונין שלהן שחזרו בהן:

ראויין לשתיה דמחים להו לשתייה ואי בעי רוחץ בהן פניו:

להשתטף שנותן על גופו ומשתטף:

והאי תנא ר' שמעון היא דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע"ש והיינו דקאמר כחמין שהוחמו בשבת אסור הא שהוחמו מאתמול שרי ואי בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסור ברחיצה דאפי' בית הלל לא שרי להחם בי"ט אלא לפניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף כל גופו לא:

לא ישתטף בשבת:

בין בחמין ואפי' הוחמו בחול :

בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין:

ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם בטלה הטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל וא"ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא הא מתני' היא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל בפרק במה טומנין (לקמן שבת ד' מז: ושם) ומבע"י איירי דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמרינן בפ"ב (לעיל שבת דף לד.) ואור"י דמתניתין דלקמן איכא לאוקמא בבין השמשות אבל מבעוד יום ה"א דשרי וא"ת והא קתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ואי בין השמשות איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן וי"ל דהוה מוקמינן כר' דאמר (לעיל שבת ד' ח:) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וא"ת אי כר' אתיא אי מבעוד יום שרי להטמין ביה"ש נמי שרי דכל דבר שהוא משום שבות כו' וי"ל דה"א בהטמנה החמירו וה"ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אנשי טבריא בטלה הטמנה דאסור אפי' לאכול כדקתני ואסורין בשתיה וה"ר יונה מפרש בטלה אפי' בקדירה חייתא והיינו דקאמר בטלה משמע לגמרי מכל דבר:

הא חמין שהוחמו מבעוד יום מותרים והתניא חמין שהוחמו כו' תימה לוקי ההיא ברייתא דאסרה בכלי משום דהרואה אומר היום הוחמו ומתניתין בקרקע כמשמעה כדמפליג בסמוך בין כלי לקרקע וי"ל דדוקא בשיטוף דקיל איכא לפלוגי אבל ברחיצה דחמירא לא מסתברא לפלוגי בהכי:

אלא פניו ידיו ורגליו כו' הכל היה יכול לדקדק מסיפא דקתני בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט אילימא רחיצת כל גופו הא הוחמו מעי"ט שרי והא לקמן אסר רחיצה בי"ט דקאמר למחר נכנס ומזיע אבל רוחץ לא ודוקא שטיפה שרי בבית החיצון אלא דרך הש"ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ומיהו קשה לרשב"א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק בלא הך ברייתא דמייתי מדקתני ואסורים בשתיה כ"ש פניו ידיו ורגליו דאסירי:

אלא אם כן ראויין לשתיה נראה לר"י דווקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא לית להו מתוך (ביצה ד' יב. ושם) ובפ"ב דביצה (ד' כא: ושם) אסרי ב"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א"כ לא אתיא מתני' אפי' כב"ש דקתני ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי לא שרו ב"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה כדאמר בפרק הדר (עירובין ד' סח.) נשייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה ודוקא בכדי שיעור לרגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודים דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה:

וב"ה מתירין משמע דוקא לרגליו אבל לצורך כל גופו לא וכן משמע בכולה שמעתין דמחמירין בחמין שהוחמו בי"ט כחמין שהוחמו בשבת וגזרו על הזיעה ביו"ט כמו בשבת כדאמר בביצה בהמביא ולקמן (שבת דף מ. ושם) א"כ משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה שאם לא כן לא היו גוזרים על הזיעה ותימה דמ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא כדמוכח התם ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור בפ"ק דכתובות (ד' ז. וסם) משום דאין שוה לכל נפש וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות והא דתניא לקמן (שבת ד' מ.) מרחץ שפקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע. ה"ה אפי' הוחם בו ביום אלא נקט מעי"ט דאפ"ה דוקא מזיע אבל רוחץ לא:

בין בחמין בין בצונן נראה לר"י דהיינו אפי' חמין שהוחמו מע"ש דהא אוסר אפי' צונן ומסתמא בהנך חמין אסיר ר' יהודה ועוד דמסתמא לא מיירי בדעבדי איסורא והאי תנא הוא דקאמר היינו ר"ש ועוד אומר ר"י דיש להוכיח דבחמין שהוחמו מע"ש פליגי דאמר בפרק חבית (לקמן שבת ד' קמז. ושם) מה חמי טבריא חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף אפי' לכתחילה מני ר"ש היא דתניא לא ישתטף כו' ואי בשהוחמו בשבת פליגי אבל מערב שבת שרי ר' יהודה אמאי צריך לאוקמה כר"ש לוקמה כר' יהודה ובהוחמו מע"ש דהא דומיא דחמי טבריא קתני:

והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו הקשה ה"ר אליעזר ממי"ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כדקתני כחמין שהוחמו בשבת משמע דבהוחמו מע"ש שרי והכא בהוחמו מע"ש פליגי כדפרישית ומפרש הר"ר יוסף דס"ל להש"ס מדמחמיר ר"מ כ"כ דאוסר אפי' צונן מחמיר נמי לאסור ע"ש אטו שבת ולהכי פריך והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו בהוחמו בשבת ורב חסדא קאמר אבל בקרקע ד"ה מותר אפי' בהוחמו בשבת דהא לר"מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע"ש נמי הוה אוסר וקשה דר"מ אוסר להשתטף בצונן אפי' בקרקע כדמסיק דבקרקע פליגי ובפרק שמונה שרצים (לקמן שבת דף קט. ושם) משמע דשרי דקאמר התם רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ורמינהו רוחצין במי טבריא ובים הגדול כו' ומוקים בתרייתא כר' מאיר וי"ל דבקרקע דהכא דאסר היינו דומיא דכלי דדמי לרוחץ בחמין והתם בנהר התירו שנראה כמיקר בנהר ואפי' בחמי טבריא לא דמי לאדם רוחץ בחמין:

אמר רבה בר בר חנה הלכה כר' יהודה אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה הכא משום דר' יהודה מכריע הוא אין הלכה כסתם וקשה דבפרק קמא דפסחים (דף יג. ודף כא. ושם) פריך ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה אע"ג דסבר דרבן גמליאל מכריע הוא דפריך בתר הכי ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע וי"ל דסתם דהכא גריע מההוא סתם דהכא סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כמכריע ומיהו אי לאו הכרעה הוה הלכה כסתם מתני' אע"ג דמחלוקת בברייתא:

חדא דר' עקיבא לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע תלמיד הוא פירוש שלו תמצאנו בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ) ר' עקיבא אקדשא ליה ברתיה דבר כלבא שבוע כו' אמרה ליה זיל הוי בבי רב אזל הוה י"ב שנין קמיה רבי אליעזר ורבי יהושע ובהרבה מקומות תמצאנו כשהוא מדבר עם אחד מהן אומר ר' תרשני לומר לפניך דבר אחד ממה שלימדתני תגד דאלך (פירושו, תמצא זה) בר"ה (כה) בשעה ששיגר רבן גמליאל לר' יהושע גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך כו' דתניא הלך ר"ע לר' יהושע מיצר א"ל ר"ע ר' תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני ובסנהדרין (פ' ד' מיתות דף סז) ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים מלקטין קישואין כו' ובתלמוד אמרו גמרה מר' אליעזר ולא סברה הדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ועוד הא הדר ביה רבי עקיבא לגבי ר' יהושע מפורש זה בפרק במה מדליקין (שבת דף כט):

אסיקנא דכופח מקום שפיתת קדירה אחת הוא ואם הוסק בגפת או בעצים הרי הוא כתנור ואסור לסמוך בו. וכ"ש בתוכו או על גבו. וכן לשהות בו אע"פ שהוא גרוף וקטום אסור. נמצא האסור שני פנים. צונן שלא הוחמו כל עיקר. ותבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומותר שני פנים. חמין שהוחמו ולא בשלו כל עיקר ושבשלו כמאכל בן דרוסאי. ואפילו [לא] בשלו כל צרכן מותר. ומאי דקשי ליה [זיקא] מסקנא כלישנא בתראה דרב אשי דבין דגדיא ובין [דברחא] בין שריק ובין שלא שריק שרי. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה דברי הכל אסור:

מעשה שעשו אנשי טבריא הביאו סילון של צונן כו' אין הלכה כאנשי טבריא דהא תברינהו לסילונייהו אוקימנא הא דתנן אסור ברחיצה להשתטף בהן כל גופו ור' שמעון הוא דשרי בחמין שהוחמו מע"ש להשתטף דתניא אסור להשתטף בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר ורבי שמעון מתיר רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כר' יהודה:

הא דקאמר שמואל חמין שהוחמו מע"ש אינו רוחץ בהן בשבת אלא פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה וקי"ל כוותיה דשמואל בהא:

א"ל לרבה בר בר חנה בפירוש שמיע לך מיניה דר' יוחנן דהלכתא כר' יהודה דבצונן מותר להשתטף אבל בחמין אסור. או מכללא. מאי כללא דא"ר יוחנן א"ר ינאי כל מקום ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטליות שפירשנום בפרק של מעלה. והוא זה ששנינו בכלים בפרק כ"ח פחות משלשה על שלשה שהתקינה לפקק בה את המרחץ כו'. אף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ורבי עקיבא מכריע שאין הלכה כרבי עקיבא. חדא דתלמיד הוא ואין תלמיד מכריע על רבו.

אמר עולא הלכה כאנשי טבריא פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה, ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה. והכין משמע בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו' כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי.

אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן לסילונייהו ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר"ח והרב אלפסי ושאר הגאונים ז"ל. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל. ועוד כתב הרב מורי ז"ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן (שבת מ, ב) המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע"ש אע"ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע"כ.

אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו' והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש. ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן (שבת מ, א) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא, אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי. ותירצו בתוס' דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה.

הא ד תנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב, א-ב) וכל שכן דלית להו הואיל. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין.

ובית הלל מתירין משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא.

ואיכא למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז) הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו (ביצה כא, ב) מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [דכתובות ז, א], וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (לב, א) וכדאיתא נמי לקמן בסמוך (שבת מ, א), אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש. ויש מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע (לקמן שבת מ, ב) ואי נמי משום סחיטת אלונטית (לקמן שבת קמז, א) עשו יום טוב כשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור. אבל בתוס' אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות (שם), אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי (דפרקין ה"ג) דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר. ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך (שבת מ, א) משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא.

לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו'. שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא (פ"ד ה"ג) ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן (שבת מא, א) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין אבל בצונן לא, משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר, ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון.

הכי גרסינן אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז"ל. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)דמייתינן בסמוך (מ, א), אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע.

חמין שהוחמו בשבת אסור לרחוץ בהם אפי' פניו ידיו ורגליו ואם הוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפ' אבר אבר וכן אפי' אבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו:

הוחמו בי"ט מותר לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפי' אבר אבר וכן היא בתלמוד המערב כמו שכתבנוהו בשני של יום טוב ואם הוחמו מערב יום טוב רוחץ בה כל גופו בי"ט אפי' בבת אחת וכן פסקוה גדולי הפוסקים ויש חולקין לאסור אלא באבר אבר ולא יראה כן:

נתינת מים על ראשו ורובו והוא הרמוז כאן במילת שטיפה דינה כרחיצה עצמה ולא עוד אלא שהחמירו בה אף בצונן מפני ששטיפת הצונן הוראה שכבר רחץ בחמין ויש בה משום מראית העין ומ"מ הלכה כרבי יהודה שהתירה בצונן שאין מחמירין בשטיפה במקום שאף הרחיצה מותרת ושטיפת חמין מיהא אסורה כרחיצה ולא סוף דבר בכלי שהוא רחיצה ממש אלא אף בקרקע ר"ל שיושב בקרקע ונותנין עליו מים דרך ראשו ולפי דרכך למדת שהגירסא הנכונה במסקנת סוגיא זו מחלקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור ופי' הסוגיא שתחלה אמרו מחלקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר והקשו ממעשה של טבריא שהיה בקרקע ואסרו ברחיצה והוא הדין לשטיפה ותירץ מחלקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור והואיל ופסקנו כר' יהודה בין בכלי בין בקרקע בחמין מיהא אסור ובצונן מותר וי"מ אותה על רחיצה עצמה כלומר מחלקת בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות שאין אדם חושד שהוחמו בשבת שחומם משתמר בהם ומעלים על דעתם שמאתמול הוחמו ומתוך כך התיר ר' שמעון אף בחמין כל שהוחמו מערב שבת אבל בכלי דברי הכל אסור שהרי הכל יודעים שאלו הוחמו מבערב לא היה חומם משתמר בהם כ"כ ולענין פסק לא הוצרכה לנו אלא להתיר את הצונן בין בשטיפה בין ברחיצה הא בחמין אסור על הדרך שביארנו ואע"פ שבסוגיא זו העמדנו סתם משנתנו בשטיפה כל גופו במים שהוחמו בשבת וכר' שמעון אין הלכה כן ואי אתה פוסק כמשנתנו אלא על הדרך שפירשנוה ויש אוסרין שטיפה בצונן בכלי ומפרשים אבל בכלי דברי הכל אסור אפי' בצונן ולא יראה כן:

בד"ה ממעשה כו' דמשחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף כו' עכ"ל וה"ה דמהך דמייתי בסמוך דקתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ה"מ לאוכוחי דאי משחשיכה איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן דמשחשיכה ליכא לדחויי ולאוקמא כרבי ודו"ק:

בד"ה אלא פניו כו' בלא הך ברייתא כו' מדקתני ואסורין בשתיה כ"ש פניו כו' עכ"ל ר"ל כיון דע"כ אסורין ברחיצה דרישא רחיצת פניו ידיו ורגליו נמי משמע דומיא דהכי ואסורין ברחיצה גבי י"ט פניו ידיו ורגליו הוא ולימא סתמא כב"ש כו' אבל למאי דמסיק דהאי רחיצה דמתניתין בשטיפ' קמיירי ולא איירי ברחיצה כלל מצינן למימר שפיר דברחיצת פניו ידיו ורגליו שרי בי"ט כב"ה ויש לדקדק לפי קושית רשב"א דפסיקא ליה דטפי יש לאסור רחיצת פניו ידיו ורגליו משתיה א"כ אף לפי מאי דמסיק דרחיצה דמתניתי' בשטיפ' קמיירי איכא למידק הכי מסיפא דמתניתין גופה מדקתני גבי י"ט אסורין ברחיצה ומותרים בשתיה ולא קתני רבותא טפי דמותרים אפי' ברחיצת פניו ידיו ורגליו ע"כ דאסורין ברחיצה דסיפא נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו הוא ולא אתיא כב"ה דשרו בי"ט וי"ל דמסיפא ליכא לאוכוחי מידי דאימא דקתני גבי י"ט מותרים בשתיה בסיפא איידי דקתני ברישא ואסורין בשתיה לרבותא גבי שבת ומהרש"ל האריך בענינים לאין צורך ואין לי להאריך ודו"ק:

בד"ה והא מעשה כו' ולהכי פריך והא מעשה כו' דהא לר"מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע"ש נמי כו' עכ"ל דליכא למימר הא אוקמינן מתניתין כר' שמעון ואליביה איכא לפלוגי בין הוחמו בשבת ובין הוחמו מע"ש דאם כן הוו פליגי נמי בשבת ולא אשכחן פלוגתא בשבת דר"ש יחמיר ור"מ יהיה מיקל ועוד דאם כן יהיה סברתם הפוכה דבשבת מחמיר ר"ש טפי ואוסר אף בקרקע ובע"ש מחמיר ר"מ לאסור בכלי ור"ש מתיר ודו"ק:

בד"ה אמר רבה כו' אע"ג דסבר דר"ג מכריע כו' הלכה כר"ג דה"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אי לאו הכרעה הוי הלכה כסתם מתניתין כו' עכ"ל ק"ק כיון דקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין אמאי עדיפא ליה הך מתניתין דהתם משום דהוי מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם הכי נמי הכא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' והתניא חמין שהוחמו וכו' אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו וכו' ומיהו קשה לרשב"א דמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' הפשט פשוט דהתוס' ר"ל כיון דעיקר קושיות המקשה היא דמוכיח מהברייתא דרחיצה דרישא דמתני' לא מצי איירי ברחיצת כל גופו אלא אפי' רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת וא"כ ממילא נמי רחיצה דסיפא דאיירי נמי ביו"ט איירי נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו וא"כ אתיא כב"ש ודלא כב"ה לכן מקשין התוס' דמגופא דמתני' ובלא הך ברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש וכו' הוה מצי למיפרך דמדקתני רישא דמתני' כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ושתיה ע"כ הך רחיצה איירי דאסור אפי' פניו ידיו ורגליו דנאסרו אפי' בשתיה כ"ש שאסור לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' ר"ל וא"כ ממילא הך איסור רחיצה ביו"ט דבסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו א"כ אתי כב"ש ולא כב"ה אלא שלפי זה יש להקשות הא נמי לפי מאי דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן מ"מ עדיין איכא למיפרך מגופא דמתני' מדקתני אסורים בשתיה כל שכן לרחוץ פניו ידיו ורגליו דאסירי וא"כ על כרחך הא דקתני ברישא אסורים ברחיצה איירי נמי בפניו ידיו ורגליו ואימא סיפא וכו' דממילא נמי רחיצה דסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא"כ אתי כב"ש ולא כב"ה והדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דאע"ג שכתבו התוס' שקשה לרשב"א שמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' מ"מ לפי האמת חזינן דלא הויא ניחא ליה לגמ' למידק הכי ואי הוה מצינן לאוקמיה רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו ולא הוה קשה לן דיוקא הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים והתניא וכו' הוי מוקמינן לה ברחיצת כל גופו אע"פ שלפי האמת גם רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת כדמשמע מגופה דמתני' דקתני אסורים בשתיה וכ"ש רחיצת פניו ידיו ורגליו גם בלא שום דיוקא דמתני' אטו לא ידעינן דאסור להחם חמין בשבת לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא ביו"ט אבל בשבת ליכא מאן דפליג דאסור מ"מ קתני רחיצת כל גופו למידק מיניה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים ואפי' ברחיצת כל גופו וגם כדי למתני עלה הסיפא דקתני ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט לאשמעינן דאסור לרחוץ בהן כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר אלא שהיה קשה להמקשה הברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש למחר רוחץ בהן וכו' אבל לא כל גופו ומחמת זה היה מוכרח לפרש רחיצה דרישא בפניו ידיו ורגליו לכך פריך אימא סיפא וכו' וא"כ השתא דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן ואתי כר"ש דמתיר להשתטף כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש לא קשיא מידי מהברייתא דלעיל וא"כ מתקיימא שפיר רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו דהיינו להשתטף אע"ג דלפי האמת בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסירי וביו"ט מותר פניו ידיו ורגליו אפי' ברחיצה גמורה כדכתיבנא ודו"ק ובספר ח"ש האריך כאן אבל לא עמדתי על סוף דבריו ואינם מובנים לי כי מתוך דבריו משמע לי שהיה מפרש קושית הרשב"א שחקשה דמגופא דמתני' הוי מצי למידק באופן אחר ממה שכתבנו אבל מה שכתבנו נ"ל אמת ברור ואתה המעיין תראה ותבחר:

ד"ה אא"כ ראויין לשתיה וכו' ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ר"ל הא דכתב ר"י כן משום דהוה קשה לו כיון דב"ש אסרי אע"פ שראויין לשתיה אא"ב הוחמו לשתיה אמאי קתני אא"כ דאויין לשתיה הל"ל אא"כ הוחמו לשתיה לכך קאמר ונ"ל דלכך נקט אא"כ ראויים לשתיה דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ועיין בביצה דף כ"א שם בתוס':

בא"ד בכדי שיעור לרגליו וכו' והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' ר"ל וכ"ת כיון שב"ש איירי שהוחמו המים לשתיה אלא שיכול לחמם ביותר מכדי שתיה בכדי שיעור שצריך לרגליו א"כ אפי' בכדי שצריך לרחוץ כל גופו נמי דהא ב"ש וב"ה איירי בדין דאורייתא קודם שגזרו על הרחיצה ביו"ט אפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט לכך כתבו והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' לכך אפי' קודם שנזרו על הרחיצה ביו"ט לא רצו להתיר להחם יותר מכדי שתיה בכדי שיעור לרחוץ גופו מפני שפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה:

ד"ה וב"ה מתירין וכו' שאם לא כן לא היו גוזרין על הזיעה ר"ל דלא גזרו על הזיעה אלא משום רחיצה ועל הרחיצה מפני שלא יבואו להחם מים ביו"ט לצורך רחיצה ואם היה שב"ה מתירין מן התורה להחם אפי' לרחוץ כל גופו לא היה לגזור כלום אלא ודאי אפי' ב"ה מודו דאסור מה"ת להחם מים לרחוץ כל גופו לכך גזרו על הזיעה משום רחיצה וא"כ תימה מ"ש להחם לצורך זיעה מלצורך רחיצה הא זיעה נמי לא הוי אוכל נפש:

בא"ד והא דקתני מרחץ שפקקו נקביו וכו' ה"ה אפי' הוחם בו ביום וכו' ר"ל משום דהא ברייתא זו נשנית קודם גזירת זיעה שהרחיצה היתה אסורה והזיעה היתה מותרת ביו"ט:

ד"ה אמר רבה בר בר חנה הלכה כר' יהודה וכו' וי"ל דסתם דהכא גריעא מההיא סתמא דהכא סתמא במתני' ומחלוקת בברייתא וכו' ר"ל רהתם מחלוקת במתני' ואח"כ סתם ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אפי' נגד מכריע וק"ל אבל הכא המחלוקת היא בברייתא ולא נשנית במתני' קודם הסתם ולכך הלכה כמכריע וק"ל:

בגמרא אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה כו' כבר כתבתי לעיל בשיטת רש"י דהא דפשיטא ליה לר"ח דהא דאסרו רבנן היינו משום הטמנה ולא משום דגזרי תולדות חמה אטו תולדות אור היינו משום דמשמע ליה דלא גזרו רבנן בכה"ג אלא דוקא בסודר וכיוצא בו דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו משא"כ בחול ובאבק דרכים ובמעשה טבריא דלא שייך לומר מאן דחזי אפילו רבנן מודו דליכא למיגזר וע"כ דהא דאסרו בהו היינו משום הטמנה ואע"ג דהאי חול ואבק היינו בשבת ומעשה דאנשי טבריא לרב חסדא מבע"י אפ"ה אידי ואידי חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו וכדפרישית ומהכא שמעינן שפיר דכל מילי דהטמנה אסור אפילו בדיעבד אפילו בחמין אפילו בקידרא חייתא כמ"ש התוספות כאן ובר"פ במה טומנין:

אלא דלפ"ז נראה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא נחתו להך סברא לחלק בגזירת תולדות חמה בין היכא דשייך לומר מאן דחזי ובין היכא דלא שייך דאלת"ה למה השמיטו הך דרב חסדא לישמעינן הך מילתא גופא דכל מידי דהטמנה אסורין בדיעבד בכל ענין ומחמרינן בהו טפי מבשהייה וחזרה אע"כ כדפרישית דאינהו סברי דר"ח לחוד הוא דקאמר הכי דמשום הטמנה אסרו להו רבנן משא"כ סתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלעיל אליבא דרבה ור"י משמע להו דדוקא אליבא דר"י צריכי להנך טעמי אבל אליבא דרבנן הוי טעמא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור לחוד ולאו משום הטמנה ולא הביאו אלא פלוגתא דעולא ורב נחמן לחוד לענין איסור חמי טבריא גופא. מיהו לשיטת הרי"ף בלא"ה א"ש מה שהשמיט מימרא דר"ח כיון דלגירסתו לעיל ס"פ במה מדליקין במימרא דרבה דגריס להיפך מספרים שלנו דהטמנה דשבת אסור משום שמא יטמין ברמץ אבל הטמנה מבע"י לא מיתסר אלא משום שמא ירתיח ואם כן היינו דלא כר"ח ואנן כרבה קי"ל שהרי כל הפוסקים הביאו להלכה כל אחד לפי גירסתו ולפי שיטת הרי"ף רבה דלעיל בשמעתין ע"כ סבר דמעשה דאנשי טבריא בשבת הוי דומיא דחול ואבק דרכים משא"כ בשיטת הרא"ש אי אפשר לפ' כן שהרי גורס בס"פ במה מדליקין כגירסת הספרים שלנו ואם כן לשיטתו ע"כ צ"ל כדפרישית מעיקרא. ולפ"ז נפקא מינה לדינא כיון דלא ק"ל כר"ח א"כ אין שום ראיה לאסור מהטמנה בדיעבד בדבר שנתבשל כ"צ או בקידרא חייתא ומצטמק ורע לו כיון דמעשה טבריא לאו משום הטמנה מבע"י אסרוה אלא משום טעמא אחרינא גזירה תולדות חמה אטו תולדות אור. ובאמת שלא הובא דבר זה מבורר בלשון הטור דהטמנה אסור בכל ענין בדיעבד אלא שהב"י הביאו בשם הר"ן ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א:

בפירש"י בד"ה בטלה הטמנה אסרו הטמנה כו' ומפני שהצוננים מתחממי' בכך גם זה כבר כתבתי לעיל דאפשר לפרש בכוונת רש"י כאן אליבא דר"ח כפירוש ר"י לעיל במשנה שהסילון היה מוקף מכל צד אלא שלא נתבשלו כ"צ מבע"י. ולפ"ז א"ש טובא מ"ש רש"י מפני שהצוננים מתחממים בכך ואם כן הו"ל כמו לשהות ור"ש לשיטתו דלשהות והטמנה חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו לפירש"י בר"פ:

אמנם אם נפרש בכוונת רש"י כמ"ש התוספת במשנתינו בכוונתו שהסילון היה שופך והולך הצוננים לתוך אמה של חמין וכדמשמע מלשון רש"י בד"ה אם בשבת אם כן צריך לפרש במימרא דר"ח דהכא דלא איירי אלא לענין איסור דיעבד לחוד וכמ"ש התו' לחד פירושא אלא דאליבא דרש"י צריך לומר דכי היכי דאסרו חכמים בדיעבד מעשה טבריא שנתערבו הצוננים בחמין בשבת אף ע"ג דהוי ממילא א"כ מה"ט גופא משמע דאיסור הטמנה נמי היינו בדיעבד וממה שאסרו להם בדיעבד בטלה הטמנה לכתחילה כמו לפי' התו' כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ממעשה שעשו אנשי טבריא וא"ת מה צריך למילף כו' עס"ה ובחידושי הרשב"א כתב עוד תירוץ אחר דהא דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה לאו לענין דינא בעי למימר דילפינן לאיסור הטמנה ממעשה דאנשי טבריא אלא ה"ק דע"י אותו המעשה שאסרו חכמים נגמרה ההוראה של איסור דין הטמנה והביא ראיות שמצינו כה"ג טובא בש"ס ואפשר שזה טעמו של הרא"ש ז"ל שהשמיט מימרא דר"ח לפי שתופס פי' זה עיקר וא"כ לא נפקא מיניה מידי לדינא:

בגמרא אמר עולא הלכה כאנשי טבריא ולכאורה יש לתמוה מ"ט דעולא הא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו דרבנן דאסרו לאנשי טבריא אדרבה מפשטא דלישנא דמתני' דמשמע שהביאו ראיה ממעשה דאסרו לאנשי טברי' ארישא או אסיפא אם כן משמע דליכא מאן דפליג אהא וכדמשמע בפשיטות בכל הסוגיא דלעיל דאפילו רבי יוסי מודה והנראה לע"ד בזה דעולא לא ס"ל הך דר"ח אי משום דסובר כפירש"י לעיל דמעשה דאנשי טבריא לא דמי לעיקר הטמנה כלל אלא שהמים צוננים היו שופכין תוך האמה או שסובר ככל הנך תירוצים שכתבו התוספת דמתני' דבמה טומנין איכא לאוקמי בבין השמשות דוקא אבל מבע"י שרי וכ"ש דמעשה דאנשי טבריא דדמי לקידרא חייתא כמ"ש רבינו יונה שהביאו התוספת אם כן משמע ליה לעולא דמה שאסרו רבנן לאנשי טבריא אינו אלא משום גזירה דתולדות חמה אטו תולדות אור דפליגי בה ר"י ורבנן וסובר דהלכה כר"י והיינו משום דמשמע ליה כסברת המקשה דלעיל דאין לחלק בין חמה לתולדות חמה ואם כן הו"ל הך מילתא מחלוקת ואחר כך סתם דקי"ל הלכה כסת' והא דקאמר עולא הך מילתא אמעשה דאנשי טבריא ולא קאמר אעיקר מילתא דפלוגתא דר"י ורבנן לענין סודר שהוחם בחמה היינו דאגב אורחא אתי עולא לאשמעינן נמי לאפוקי מדר"ח דאסור משום הטמנה:

ולפ"ז א"ש הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו א"ט לסילונייהו משום דר"נ לטעמיה דמחלק לעיל בשמעתין בין חמה לתולדת חמה כנ"ל. והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין ע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

כל זה כתבתי לפי שיטת הרי"ף והתוספת מיהו למאי דפרישית לעיל דלשיטת רש"י הך מעשה דאנשי טבריא אפילו אי איירי שהסילון מוקף מכל צד אפ"ה לא הוי הטמנה ממש כיון שלא נתחמם כ"צ מבע"י ומשום איסורא דלשהות נגעו בה רבנן. וא"כ לפ"ז שפיר סבר עולא דהלכה כאנשי טבריא משום שסובר דהלכה כחנניא דלשהות מותר כדפסק רב ששת משמיה דר' יוחנן לעיל:

גמ' הכי איתמר מחלוקת בקרקע עי' מ"ק דף יט ע"ב תוס' ד"ה שאסור וצ"ע:

תוס' ד"ה ממעשה וכו' בטלה אפילו בקדירה חייתא עי' לקמן דף מז ע"ב תוס' ד"ה במה טומנין:

ד"ה אא"כ וכו' נראה לר"י דוקא שמחמם עי' לקמן דף עו ע"א תוס' ד"ה הואיל וראוין:

בא"ד דהא לית להו מתוך דבריהם צ"ע דלענין מתוך מה הפרש בין ראויים או אינן ראויים. וראיתי ברשב"א שהוסיף ומאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל ויסוד זה נסתר מפירכת הגמ' פסחים דף מז ע"ב וכמ"ש התוס' שם ד"ה אהבערה לא ליחייב וצע"ג ובתשובה וגם בדרשות הארכתי בזה בעהש"י:

בא"ד כדאמרינן פרק הדר נשייליה ק"ל למאי הוצרכו לראיה זו דאפשר לצורך מילה עדיף. הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה ממלא נחתום חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד:

גמרא והאי תנא הוא דתני' וכו' פירוש ר"ש היא דהאי חמין דפליגי בהו [היינו בחמין שהוחמו בע"ש], וא"א לפרש דפלוגתתם בהוחמו בשבת, ומתני' ר' יהודא היא דאמר בחמין אסור, דא"כ למה לי' לרבב"ח אר"י בסמוך לקבוע הלכתא כר"י, הא בל"ז סבר ר' יוחנן דהלכה כסתם משנה, אלא ע"כ משום דמתני' ר"ש היא, הוצרך לפסוק כר"י, והיינו דמכריע עדיף מסתם, וא"ת דלמא מ"מ מתני' ר"י היא, ורבב"ח אר"י היא גופא אתי לאשמועינן דמתני' כר"י דלא תימא דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש, ומה דאמרינן אי מכללא וכו' ה"מ במתני' היינו דאי מכללא דלמא באמת מתני כר"ש, וממילא לא יהיה הלכה כר"י אף דר"י הוא מכריע מ"מ סתם מתני' עדיף, ואמר לי' בפירוש שמיע והטעם באמת דר"י ס"ל דחמין היינו בשבת ומתני' כר"י, וי"ל דא"כ אכתי למה צורך פסק הלכתא כר"י דאי דלא נימא מתני' כר"ש הא מ"מ אי מתני' כר"ש ממילא הלכה כן מכח סתם מתני', וא"כ אין הפרש להלכה אם פלוגתייהו בחמין בשבת ומתני' כר"י והלכה כן, או דפלוגתייהו בחמין בע"ש ומתני' כר"ש והלכה כן, דב"כ וב"כ הדין דבהוחמו מע"ש מותר, ובהוחמו בשבת אסור, וע"כ צריכים אנו לומר דמכריע עדיף מסתם משנה, ואי מתני' כר"ש ופלוגתייהו בהוחמו מע"ש הי' הלכה כר"י דמכריע ואף מע"ש אסור ושפיר הוי טעות לדינא, א"כ הדרין לדוכתין דע"כ פלוגתייהו מע"ש ומתני' כר"ש, דאל"כ אלא דחמין היינו בשבת ומתני' כר"י למאי צריך לומר דהלכה כר"י ואי משום דס"ד דמתני' כר"ש הא עדיין לא נשמע דאינו כן, דאף עכשיו שאמר הלכה כר"י מ"מ אפשר י"ל דמתני' כר"ש ומ"מ ההלכה כר"י משום מכריע. ולפ"ז קשה לי על הר"י שבתוס' (ד"ה בין) מאי הוכרחו לראי' דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש והא ממקומו הוא מוכרע. ויראה דאפשר לומר דכך היא המדה דסתם מתני' ומכריע דברייתא שווי כהדדי ולא שייך לומר הלכה בבירור אי כסתם משנה אם כמכריע, ולזה אמרינן אי מכללא וכו' היינו דס"ד דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש והוי סתם נגד המכריע והי' הלכה רופפת ובספיקא, ואמר לו בפירוש שמיע לי, וקמ"ל בזה דחמין היינו הוחמו בשבת, ומתני' כר"י, ולאפוקי דלא תימא מתני' כר"ש, והי' הלכה בספק, ולזה הוצרך הר"י להביא ממרחק ראי':

גמרא מעשה שעשו אנשי טבריא [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין ואסרי להו רבנן] בטלה הטמנה ואפילו מבע"י. אבל ממתני' פ' במה טומנין, דאין טומנין בדבר המוסיף הבל ליכא למשמע דה"א דמיירי משחשיכה, ואף דמשחשיכה גם בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאיתא לעיל פ"ב, זהו אחר שלמדנו ממעשה דאנשי טברי' דמוסיף הבל אסור מבע"י, וממילא דמתני' ספ"ב מיירי באינו מוסיף הבל, ומ"מ משחשיכה אסור, אבל לולי הוכחה מאנשי טברי' ה"א דמשנתינו דהכא איירי משחשיכה, ולעיל סוף פ"ב מיירי במוסיף הבל, ובתוספות הקשו כן ותירצו, ולא ידעתי על מה:

גמרא, מה רחיצה [דקתני חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה ובשתי', אי לימא רחיצת כל גופו, הוחמו בשבת הוא דאסורין], הא הוחמו בע"ש מותרין, והתניא כו'. כתבו בתוס' (ד"ה אלא פניו) דהכל הו"מ למידק מסיפא דקתני הוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתי', ואי רחיצת כל גופו הא זה גם בהוחמו מעי"ט אסור. ואיני רואה דקדוק מסיפא דהא כתב הרשב"א בחידושיו (ד"ה ואצל וכו') ולא תני חמין שהוחמו מעי"ט, שמעינן מיני' דוקא הוחמו ביו"ט אבל הוחמו בעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, והרב אלפסי וכו', הרי דגם לדעת התוס' [שהוא דלא כרי"ף] אלא דרחיצת כל גופו אסור בהוחמו מעיו"ט, מ"מ זהו דוקא לרחוץ כל גופו כאחת אבל אבר אבר מותר לרחוץ גם כל גופו, וא"כ ליכא למידק כלל מסיפא, די"ל דמתני' ברחיצת כל גופו אבר אבר דמעיו"ט שרי. אבל מה אעשה דהרשב"א ז"ל בעצמו שם (ד"ה אי לימא) הקשה למה לא דייק הכל מסיפא, והוא עצמו מרא דהא סברא דאבר אבר מותר, ודעתי קצרה מהבין דעתו הרחבה:

גמרא, ב"ש אומרים לא ייחם אדם חמין אא"כ ראוין לשתי' כתבו בתוס' דווקא שמחמם אותם לצורך שתי', אבל לצורך רחיצה אע"ג דראוין לשתי' אסרו ב"ש, דהא ליכא למימר מתוך. לכאורה דבריהם תמוהים, דמה ענין ראוין לשתי' לענין מתוך, אבל כוונתם כמו דלית להו לב"ש מתוך ה"נ לית להו הואיל, והכי מפורש בחידושי רשב"א שכתב ועוד דב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל. אמנם דברי התוס' והרשב"א נפלאו ממני, דהא בפ"ג דפסחים פריך מברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט וכו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב, והרי הך ברייתא מוקי לה פ"ג דביצה דלית לה מתוך, ואעפ"כ פרכינן דלימא הואיל, הרי דלא תלי' זה בזה [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו]:

בתד"ה אא"כ ראוין לשתיה, ונראה לר"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתי', כדאמר כו' נישיילה לאימי' אי צריכה ניחום אגב אמי'. תמוה לי, למה להו לראי' זו דאפשר לדחותה דמדרבנן אסור, והם משום מצות מילה הקילו, ואמאי לא הביאו ראי' מסוגי' ערוכה פ"ב דביצה (דף יז) ממלא נחתום חבית מים אעפ"י שאינו צריך אלא לקיתון אחד, הרי דביו"ט אף לכתחילה מותר בכזה. ומזה קשה לי לב"ה, כיון דס"ל דמותר להחם לרחיצת פניו ידיו ורגליו דזהו מקרי שוה לכל נפש, אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל כל גופו רחיצת פניו ידיו ורגליו, והמותר יהי' רק כמרבה בבישול דמותר כההוא דביצה הנ"ל [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בזה בתשובותיו]: