מסכת שבת דף ל״ב עמוד א׳

ראשית קראתי אתכם ראשית תבואתה (ירמיהו ב):

עסקי ראשית ראשית עריסותיכם (במדבר טו):

הריני נוטל נשמתכם ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה"ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלוין בה:

נפל תורא לארץ שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא:

תפיש תירוס אמתא תרבה פשעים השפחה וכולן תלקה בחבטה אחת:

תפיש תרבה:

תירוס פשע והתרסה:

מחטרא בטדו"ר בלע"ז כלומר אשה עומדת ליסורי לידה על עונשה של חוה ומצרפין לה עונשין הרבה לאותו מלקות:

על שקורין לארון הקדש ארנא לא ארון שעשה בצלאל קאמר דמסתמא לא היו מזכירים ארון שהיה לפני כמה שנים שנגנז בבית הראשון אלא לארון שבבית הכנסת אע"ג דבכל דוכתי קרי ליה תיבה כדתנן העובר לפני התיבה היורד לפני התיבה (ברכות ס"ה דף לד.) אור"י אשכחן נמי דקרי ליה ארון כדאמר תשעה וארון מצטרפין (שם פ"ז דף מז:):

מתני' על שלש עבירות נשים וכו' אסיקנא כי הא דדריש ההוא גלילאה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי [אתכם] כגון החלה והתרומה נשמה שקרויה נר נתתי בכם על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותן מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ולמה בשעת לידה אמר רבה נפל תורא חדד סכינא תיפוש תירוס אמתא חד מחבטא ניהוי פי' תרבה להתרומם השפחה על אדונתה אחת הכאה תהיה עליה. כלומר פעמים רבות מכעסת אדונתה ומקבעת אדונתה את הכל בלבה והיא משלמת לה בהכאה אחת הכל.

וכן רעיא מחגרא ועיזא רהיטתא אבב חוטרא ואבי [דרי] חושבנא פי' רועה פסח שאין יכול לרוץ. ועז בורחת ורצה בשדות כשמגיע בשער גדרות הצאן כדמתרגמינן חוטרין דען ובבית הדיר (בו) כדתנן הכונס צאן לדיר שם מעלה חשבון הבריחות שברחה ושם מכה אותה. בחנות של יין הכל (אי הכין) [אוהביו] באין שם ושואלין בשלום בעל החנות כדי שישתו עמו אבל אם רואין שנתפס אדם בבית המכס או בבית המושל להיענש כל אוהביו בורחין אין אחד מהן פונה אליו:

לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס [שמא] אין עושין לו נס. ואם עושין לו מנכין לו מזכיותיו שנא' קטנתי מכל החסדים וגו':

לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכיות והפטר:

ת"ר חלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתים מתודים אדם יוצא לשוק יהיה דומה כמי [שנמסר] לסרדיוט חש בראשו דומה כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין המלמדין עליו זכות נצול אם לאו לא נצול תשובה ומעשים טובים הן פרקליטין של אדם. אפי' תתקצ"ט מלמדין עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות נצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר:

שלשה בדקי מיתה כרבנן דאמרי מתות יולדות [ואמרי לה ג' דבקי מיתה כר"א דאמר מתות ילדות] כלומר דבקה בהו מיתה שלא בעתה:

לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות ואל יסמוך על הנס שאינו יודע להיכן המאזנים מכריעות כלל גדול אמרו השטן מקטרג בשעת הסכנה לעולם יהא אדם מתמיד בתשובה ויתודה היום שמא ימות למחר ואל יטעהו בריאות ושלוה שכמה שערים פתוחים ליכנס בהם ענשו של הקב"ה וכ"ש שצריך לו להתעורר בימי החולי והצרות דרך הערה אמרו מי שחלה אומרין לו התודה אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט חש בראשו יהא דומה לו כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל למשכב יהא דומה בעיניו כמי שעלה לגרדום ר"ל מקום ששם דנין דיני נפשות שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט:

כבר ידעת ממדת הדרכים התוריים במשפט יושר השם ית' להרבות העונש בדבר שהמכשול מצוי בו וכן להעניש מדה כנגד מדה ועל אלו הכונות הרבו רבותינו ע"ה להעיר בסוגיא זו שעונש פלוני בא בעון פלני הן בקלות הן בחמורות הן במעשה המוזהר כגון חלול שבת והקל בכבוד הראוי לכבוד הן בדבור בלשון הרע ונבול הפה ונדרים ודומיהם הן בשלילת המחוייב ופריקת עול המצווה כגון בטול תורה ושאר המצות ואין אנו צריכים בזו להזכיר הפרטים אלא יזהר מכל עבירה וישמר מכל עונש:

בד"ה על שקורין לארון כו' כדאמר ט' וארון מצטרפין עכ"ל ומה שקראוהו התם ארון דהתם מוכחא מלתא דאארון קודש קאמר ולא הוה ביזוי אבל ליכא למימר דלשון תרגום ארנא לחוד ולשון משנה ארון לחוד ולא הוה ביזוי דאין קורין כן לשאר כלים ומגדלים דהא תנן במסכת עדיות ובמסכת כלים ארון של גרוסות כו' וק"ל:

בגמ' ת"ר על שלש עבירות וכו' ר' אליעזר אומר נשים מתות ילדות וכו' כצ"ל:

רֵאשִׁית קָרָאתִי אֶתְכֶם, עַל עִסְקֵי רֵאשִׁית הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם נראה לי בס"ד הטעם דתלי הא בהא, כי ישראל נקראו רֵאשִׁית על שם התורה, דכתיב בה (משלי ח, כב) הֳ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, ולכן גם את ישראל קראם ראשית, דכתיב (ירמיהו ב' ג') רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, וידוע שהתורה נקנית במ"ח [48] מעלות כנזכר בברייתא דאבות, לכן בישראל כתיב (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי 'כַּדְכֹד' [48] שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ולכך הזהירים בחלה שנקראת רֵאשִׁית ששיעור חלה אחד מן מ"ח [48], ואמר עוד נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִי בָּכֶם וכו', זוֹ הַ 'נֶּפֶשׁ' והיא ראשי תיבות נ ר פ תילה ש מן, ולכן כיון שזכו לנפש דקדושה, זכו לקדושת הנר שרמוזה ב 'נֶּפֶשׁ' שהיא ראשי תיבות נ ר פ תילה ש מן:

רַעְיָא חִגְּרָא, וְעִיזֵי רָהֲטָן נראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (משלי כט, ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, אם הדיין דומה למלך שאינו נצרך יַעֲמִיד אָרֶץ, ואם דומה לכהן שמחזר על התרומה יֶהֶרְסֶנָּה! עוד ידוע שהממון מכונה בשם רגל כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ולפי זה אדם עני שאין לו ממון נקרא 'חִגֵּר' כי הממון מעמיד את האדם על רגליו. וזה שאמר רַעְיָא חִגְּרָא שאין לו ממון ונצרך לבריות, ולכן עִיזֵי רָהֲטָן פירוש אנשים עזים ובעלי זדוני שאין שומעין לקול מורים, רָהֲטָן למעבד מה שלבם חפץ ואין מוחה בידם, כי דיין שהוא נצרך להם אינו יכול להוכיחם! ואמר עוד אַבַּב חוּטְרָא, שהוא שער המשפט, ששם מקום הרצועה להלקות עושי רשעה, שם תמצא מִילֵי של הדיין, שמלמד את בעל דין דברים לזכות עצמו בהם, וְאַבֵּי דָּרֵי חוּשְׁבָּנָא כשיוצא מבית המשפט עושה עמו חשבון כך וכך עשיתי לך ריוח בטענה זו אשר למדתי אותך, וכך וכך ריוח בטענה זו, אם כן תן לי חלק מן הריוח שהרוחת בעבורי, וזה החשבון לא יוכל לעשותו הדיין בעודו יושב בשער המשפט, ורק עושהו אַבֵּי דָּרֵי במקום הדירה שלו דהיינו בביתו ודירתו שאין שם איש זר.

תָּנוּ רַבָּנָן עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת, יוֹלְדוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָשִׁים מֵתוֹת יְלָדוֹת. יש להקשות בשלמא למאן דתני יוֹלְדוֹת איכא טעמא, דנדה היא קלקלה בחדרי בטנה תלקה בחדרי בטנה, וחלה והדלקה שתים אלה באו לאשה מכח עון חוה, כמו מצות נדה שבאה להם מחמת עון חוה, ולכך גם בשתים אלה יהיה עונשה דמי לעונש הנדה שתלקה בחדרי בטנה. אבל למאן דתני יְלָדוֹת מה טעם יש בכל הני תלתא טפי משאר עבירות? ונראה לי בס"ד דאיכא בזה מדה כנגד מדה, מפני שאלו השלשה דברים לא שייכי בילדה בתולה וקטנה, שבעודה בבית אביה שעדיין לא נשאת אינה סופרת ימי נדה, ואינה מוציאה חלה, ואינה מדלקת הנר, כי סומכת על שלחן אביה ואמה היא, ולכן אחר שנשאת שנתחייבה בכל הני תלתא אם אינה נזהרת בהם, נמצא שהיא נוהגת בעצמה כאלו היא עודנה בבית אביה דלא שייכי בה הני תלתא, לכך אף על פי שיש לה זכות לא יאריכו לה מן השמים איזה שנים, אלא יבא לה העונש בעודה קטנה בשנים, במדתה שנהגה בעצמה כמנהג בנות הקטנים דלא שייכי בהו עדיין שלשה אלה.

לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה, אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא זְכוּת, וְהִפָּטֵר. יש להקשות דבר זה שייך לאומרו בבית דין של מטה שאין נודע אם יש לו או לאו, אבל החולה נידון בבית דין של מעלה, והם יודעין אם יש לו או לאו? ועוד קשא, אם יש לו זכות להצילו מן החולי, אם כן איך חלה מעיקרא, ואם אין בזכות כדאי שלא יניח החולי לבא, כל שכן שאינו כדאי להסיר החולי אחרי שבא עליו? ונראה לי בס"ד, אמרו רבותינו ז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אך עם כל זה זכות תורה מגין ומציל גם בהאי עלמא, אמנם כתבו המפרשים ז"ל דאין זכות תורה מגין על האדם להצילו ממיתה שלא בזמנה אלא אם כן לומד לשמה, דכתיב (משלי ג' טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, ואמרו רבותינו ז"ל למשמאילים בה רצונו לומר לומדים שלא לשמה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד איכא, אֹרֶךְ יָמִים ליכא. גם אמרו רבותינו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולפי זה היה ראוי לומר שגם אם יהיה לימודו שלא לשמה, כדאי הוא להגן עליו בעבור חייו מפני שסופו לבא לשמה. אך באמת זה ידמה למה דקיימא לן אין הבכור נוטל פי שנים בראוי אלא במוחזק, וכן הבעל אינו יורש את אשתו בראוי, והוא הדין הכא, דאינו כדאי להנצל ולחיות בשביל תורה שלא לשמה משום דראוי להיות לשמה. ברם יש לומר אם באמת בתוך חליו למד לשמה, אז הקב"ה מטיב חסדו עמו שכל הלימוד שלמד מקודם שלא לשמה יהיה נחשב לפניו כאלו היה לשמה, כיון שבאמת עתה בא לשמה, אבל אם עדיין הדבר תלוי ועומד שאין לו עתה לשמה, לא יאמר כיון דאפשר לבא אחר זה לשמה יהיה נחשב זה הלימוד הנמצא בידו שהיא לשמה. ולכן זה שחלה אף על גב שהיה לו זכות תורה, עם כל זה הואיל שלא היה לשמה לא הגינה עליו וחלה, ועתה בחליו אומרים לו הָבֵא זְכוּת, רצונו לומר זכות הראוי להגין שהוא לשמה, אף על פי שהוא שיעור מועט, עם כל זה הִפָּטֵר במה שיש בידך מכבר שהיה שלא לשמה, מאחר כי עתה בא לידי פועל טוב של לשמה, אז יתוקן מה שהיה מכבר. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, דידוע מי שהוא חולה, יש לו סגולה להקימו מחליו, על ידי שיקבל עליו לעשות מצוה בדבר חדש שלא היה נוהג בו מקדם, שאינו מחוייב בו על פי שורת הדין, ולזה אמר הָבֵא זְכוּת מחודש מנדבת לבד שאין אתה מצווה בו עדיין, ובזה ניחא הדרשה דדריש ממנו להביא ראיה, רצונו לומר שיביא דבר חדש שאינו מחוייב ואינו מצווה בו, אלא ממנו הוא מביאו. ועוד נראה לי בס"ד, דידוע אדם העומד בחולי או איזה צרה נידון על פי רובו, שאם רבו זכיותיו על עונותיו אפילו באחת ניצול! גם ידוע שבעולם הזה אין מענישים על בטול מצות עשה אלא רק בעידן רתחא, ובזה פירש רבינו האר"י ז"ל (ירמיהו יח, כג) בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם, והנה כי כן האדם שהוא נידון תמיד בכל יום אם לא יש רתחא אין חושבין לו ביטול מצות עשה בכלל העונות, דאם חובין לו אם כן יצא רובו עונות וצריך להענישו בעולם הזה ובאמת אין עונשין על עשה, אמנם בעידן רתחא דעונשין על עשה, ודאי חושבין עם העונות גם ביטול מצות עשה. והנה אדם כיון שחלה הוי לגבי דידיה עידן רתחא דראוי לצרף עם העונות גם ביטול מצות עשה, וממילא צריך שיהיה לו עתה רבוי מצות להוסיף על סך זכיות שלו כדי שיכריעו כף העונות וירבו עליהם, מפני שבכף העונות שלו נחשבין עתה גם ביטול מצות עשה, לכן אומרים לו מהר הָבֵא זְכוּת מחדש, דהיינו מצות חדשים להרבות על כף הזכיות כי השעה צריכה לכך.

תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", 'מִמֶּנּוּ' רָאוּי זֶה לִפֹּל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. יש להקשות למאי אצטריך להביא זה דלא שייכה להכא? ונראה לי בס"ד דפשטיה דקרא ממנו קאי על הגג או על הבית, אך מר עוקבא עזב פשט המקרא ודרש ממנו על הנופל, ולהכי מייתי דרשה דבי רבי ישמעאל, לומר שגם רבי ישמעאל דרש דרשה אחת הפך פשט המקרא, דדריש ממנו על 'הַנֹּפֵל' שֶׁזֶּה הָיָה רָאוּי לִפֹּל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית שמעשיו גרמו לו.

אָדָם יוֹצֵא לַשּׁוּק, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁנִּמְסָר לְסַרְדְּיוֹט חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו, כְּמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּקוֹלָר. עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִידוֹן. נקיט שלשה דמיונים כנגד מחשבה ודבור ומעשה, והוא כשחטא במחשבה והרהורים רעים דומה כְּנִּמְסָר לְסַרְדְּיוֹט, שעתה מצא היצר הרע מקום באדם לשלט בו, והוא המוח והלב ששם הם מחשבות והרהורים רעים, וכשחוטא בדיבור גם כן דומה כְּמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּקוֹלָר, כי האדם נתפס ונצוד בדבורו יותר, וכמו שנאמר (משלי ו, ב) נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, ודימה זה לנתינת הקולר, גם 'קוֹלָר ' הוא 'קו"ל רי"ש'. ואחר כך כשחטא גם במעשה דומה כְּהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם, כי אין מעלין לגרדום אלא העושה מעשה ממש, וְ 'גַּרְדּוֹם' הוא למפרע 'מדור ג' כי במעשה נעשה 'מדור שלישי' ליצר הרע אצל האדם. והנה ראשי תיבות שלשה אלא [ סַ רְדְּיוֹט ק וֹלָר גַּ רְדּוֹם] קס"ג מספרם אֶצְבַּע [163], לכן כל מכה תכונה בשם 'אֶצְבַּע' וכמו שנאמר (שמות ח, טו) אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. ולכן אמרו חכמים טוב לאדם להסתכל תמיד באצבע שלו כדי שיזכור שלשה דמיונות אלו הרמוזים באצבע, ובזה יובן בס"ד (ישעיהו נח, ט) אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן, רצונו לומר מוֹטָה של עונות אז שְׁלַח אֶצְבַּע, השלשה דמיונות הנז' הרמוזים באצבע.

וְאֵלּוּ הֵן פְּרַקְלִיטִין שֶׁל אָדָם תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׁים טוֹבִים. נראה לי בס"ד קרי להו פְּרַקְלִיטִין, דידוע שיש פ"ר [280] דינים דמנצפ"ך ונאחזים בהם הסיגים, ולכך הם דינין, ובתיקון קולט אותם האדם מתוך הסיגים ומזככם ומלבנם, וזו הקליטה מן הסיגים תהיה על ידי תשובה ומעשים טובים, ולהכי קורא לתשובה ומעשים טובים 'פְּרַקְלִיטִין' שהיא מילה מורכבת משני תיבות שהם 'פ"ר קלטין' כי תשובה ומעשים טובים קלטין את הפ"ר דמנצפ"ך מן הסיגים דאחיזי בהו.

וַאֲפִלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה, וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, נִצּוֹל. הקשה מהרש"א ז"ל איך אפשר במעשה אחת יהיה תתקצ"ט [999] פנים לחובה, וא' לזכות? יעוין שם. ונראה לי בס"ד משכחת לה שהיו אסופים תוך מגדל אחד אלף בני אדם, ובא זה ושרף ברשעתו את המגדל כדי לשרוף את כולם בבת אחת, אך אלו היה בהם רשע אחד שהיה רוצח ונואף ומוסר שמצוה לבערו מן העולם, ואם כן בשריפת זה הרשע עשה מצוה ויש לו זכות, אך בשרפת אותם תתקצ"ט [999] בני אדם חייב עליהם. ונמצא זה עשה מעשה אחת של שריפה, ובזה המעשה אשר ברא ממנה מלאך רע, יש בזה המלאך חלק אחד מלאך שהוא נקרא טוב, כנגד שריפת אותו רשע שיש לו זכות בשריפתו.