דף ביאור
מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳
מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־391 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
שאינה מטמאה בנגעים דהא צמר ופשתים כתיב:
מטמא באהל המת אם עשאו אהל דהא ממשכן גמר ליה ועיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב הא דכתיב בספרים כל מעשה עזים ל"ג ליה דמהכא לא נפקא לן אהל דבכלים הוא דכתיב וכדאמר בעלמא להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים:
אלא הא דתני רב יוסף כו' כיון דרבינן עור בהמה טמאה לאהל המת הא דתני רב יוסף למאי הלכתא מאי דהוה הוה אי לאו למילף מיניה לטומאה:
לתפילין איתמר דהיא נמי מלאכת שמים:
לעורן עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה:
שי"ן של תפילין שיהא העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן והרצועה נקשרת כמין דלית ויש רצועה כפופה כמין י' דהיינו שדי וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק:
אלא לנכרכות בשערן תניא לההיא דרב יוסף שצריך לקשור איגרות הפרשיות בשער עור בהמה טהורה ולתופרן בגיד בהמה טהורה:
בשערן בשער מן הקלף כלומר בשל טהורה:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 28b · Sefaria
תוספות
אתיא בק"ו מנוצה של עזים וא"ת נימא שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ועוד קשה אמאי איצטריך קרא בשרצים לעור בהמה טמאה ליתי בק"ו מנוצה של עזים שאין מיטמא בנגעים מיטמא בשרצים וי"ל דאי לא הוה כתיב קרא בשרצים ליכא למילף עור בהמה טמאה בק"ו מנגעים לא בשרצים ולא באהל המת דאיכא למימר שתי וערב יוכיח אבל השתא דכתיב טומאה בשרצים ילפינן שפיר בק"ו מנגעים שיטמא באהל המת וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אינו מטמא בשרצי' תאמר בעור בהמה טמאה שמטמא בשרצים הכי נמי יטמא באהל המת:
ור"י אומר דליכא למימר שתי וערב יוכיח דהכי עביד ק"ו ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת ככלי העשוי מנוצה של עזים עור בהמה טמאה שטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהל המת ככליו דהשתא לא שייך למימר שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ולא באהל המת דשתי וערב אין שייך בו כלי ואין לומר דכל היוצא מן העץ ועצם יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת דמה שמטמא בנגעים אינו מחמת עצמו אלא מחמת הבית דהא בית שסיככו בזרעים אמר בהעור והרוטב דמטמא בנגעים אבל נוצה והעור מטמא מחמת עצמו. ומהר"ם כתב דליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין לא במת ולא בש"ז תאמר בעור בהמה טמאה דמטמא דהא כתיב במת ובש"ז כל בגד וכל כלי עור. ולעיל כי פריך מה לשרצים ליכא למימר נגיעת מת וש"ז יוכיח דמה לכולהו שכן פחות מכזית דנגיעת מת בכשעורה וש"ז במשהו או בחתימת פי האמה (והוא תי' דאיצטריך קרא בשרצים לאפוקי מהיקש דשק) וזה אין נראה דע"כ דגם לענין אהל הוי שיעורו בכזית להביא טומאה על כל הכלים ועל עצמן אפי' יוצא מן העץ דזהו תלוש קיי"ל דמביא ונ"ל דלא שייך כלל למימר אהל תלוש יוכיח כיון דלא אתינא למילף אלא לענין אהל המחובר דלא מטמא אלא מאי דילפי' ממשכן וכי האי גוונא איכא בפ"ק דמנחות גבי טריפה שהיתה לה שעת הכושר דלא ילפינן מטריפה שלא היתה לה שעת הכושר אפ' במה הצד [ת"י]:
והקשה השר מקוצי מאי בעי בסמוך מאי הוי עלה דתחש תיפוק ליה דטהור היה מדאיצטריך קרא בשרצי' לטמא עור בהמה טמאה דאי טמא היה לשתוק קרא בשרצים ותיתי בק"ו מנגעים דהשתא ליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין באהל המת תאמר בעור בהמה טמאה דמיטמא באהל המת כיון דתחש טמא היה וי"ל דמהכא ליכא למיפשט דטהור היה דאפילו טמא היה כתיב בשרצים דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ועוד אומר רש"י דשרצים לא אתו מק"ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיח דמטמא בנגעים ולא בשרצים:
למאי הלכתא לא בעי למימר לאשמעינן דתחש טהור היה דמשמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה:
תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה וגו' תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות מה שדורש מן הפסוק וכל הנך דמייתי בסמוך וכי לית ליה לרב יוסף לשנות הברייתא לפי שזה אמרו אמורא אחד או ברייתא ואומר רבינו יצחק דהכי פריך תפילין בהדיא כתיב בהו ואי הא הוה אתי לאשמעי' הוה ליה לאתויי קרא אע"כ מילתא אחריתי אתא לאשמעי' ודרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמעי' וקאמר אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין כו' ובזה הלשון הוה ליה לרב יוסף למימר והוה ידעינן שפיר דבעי עור בהמה טהורה דדרשה דמן המותר בפיך היא פשוטה אלא לכורכן בשערן צריך בהמה טהורה הא נמי הל"מ דתניא כו' מדלא קתני רב יוסף בהאי לישנא ונכרכות בשערן ש"מ דמילתא אחריתא אתא לאשמעינן אלא לרצועותיהן והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ וכיון דמצריך שיהו הרצועות שחורות כמו הקציצה כל שכן דבעינן שיהו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחרות ואי הא אתא רב יוסף לאשמעי' לישמעינן שיהיו שחורות דהוה שמעינן מינה תרתי שחורות וטהורות ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי דמשחורות ליכא למיגמר טהורות:
לא צריכא אלא לכורכן בשערן קשה לרשב"א אי הא אתא לאשמעי' אמאי נקט עור במילתיה:
Tosafot on Shabbat 28b · Sefaria
רב נסים גאון
אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא טומאת נגעים תמצא עיקר דילי' בתורת כהנים והבגד יכול השיראין והסיריקון והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבאין ונוצה של עזים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדין:
כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא קרן אחד במס' שחיטת חולין בפרק אלו טריפות (חולין דף ס) אמרו וקרש אע"פ שאין >>>>כאן חסר מילים בדפוס וילנא<<<< מאי לאו בפריסאתא ולא קבלה לא בארמיאתא הואיל וחזיאן אגב אימיהו.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 28b · Sefaria
רבנו חננאל
והשרץ כעדשה אלא אתיא בק"ו מנוצה של עזים ומה נוצה של עזים שאינה מטמאה בנגעים (בג' על ג') מטמא באהלים דילפינן אהל אהל ממשכן. עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהלים ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא ואסיקנא לרצועות של תפילין.
שיהו מבהמה טהורה אבל תפילין עצמן בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך. ודרשינן מן המותר בפיך. וגם שי"ן של תפילין.
וכי נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ורוצועותיהן שחורות הלכה למשה מסיני הן ואסיק' נמי תחש בריה בפ"ע היא ולא הכריעו חכמים אי מין חיה הוא [או מין בהמה] וקרן היה לו וטהור היה:
פיסקא פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה כו'.
א"ר אלעזר מתניתין בג' על ג' מצומצמות הוא וביו"ט שחל להיות בע"ש. וכולי עלמא אית להו דר' יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. וכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא. ר' אלעזר סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי. וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק. ולפיכך אסור.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 28b · Sefaria
רשב"א
אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא. פירש רש"י ז"ל: דאי למילף דתחש טהור הוה מאי דהוה הוה. ואם תאמר והא מבעיא לן בסמוך מאי הוי עלה. יש לפרש דמדלא קאמר הכין בהדיא, וקאמר בהאי לישנא לא הוכשרו למלאכת שמים, משמע דאתא לאשמועינן שום דבר הוראה. ובתשובת רבנו האי גאון ז"ל מצאתי שפירש וז"ל: השתא קא מבעיא לן, הואיל וקם לו קל וחומר דרב הונא מברניש דלית ליה פירכא ולמדנו ממנו דעור מטמא טומאת אהלים, הלכך כמה דגמרינן אהל המת ממשכן בגזירה שוה דאהל אהל מה להלן באהל דמשכן צמר ופשתים אף באהל המת צמר ופשתים הם, הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן באהל [המת] עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה, הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל משכן עור בהמה טמאה. ואם כן הוא, אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא, הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה, ומפרקינן לתפילין, עד כאן.
הא דאמרינן לכרכן בשערן ולתפרן בגידין. איכא למידק והא איהו עור בהמה טהורה קאמר דמשמע עור ממש. וצ"ע.
נהי דגמירי שחורות, טהורות מי גמירי איכא למידק וליליף נמי רצועות מתורת ה' בפיך (שמות יג, ט), דהא ברצועות נמי איכא דל"ת ויו"ד. ויש לומר דהנהו לאו כתיבה הן אלא קשר בעלמא ואינו חשוב כתב. ובתוס' אמרו לקמן בפרק במה אשה (שבת סב, א ד"ה שי"ן) דדל"ת ויו"ד לאו הלכה גמירי להו מסיני, ולא גרסינן (בגמרא להלן שם) אלא שי"ן שבתפילין הלכה למשה מסיני, ודייקי לה מהא. ואין צורך. וכבר הארכתי בה במגילה בריש פרק בני העיר (מגילה כו, ב, ד"ה תשמישי) בסייעתא דשמיא.
הא דאמרינן הכא דכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא. הוא הדין דהוה מצי למימר דפליגי בדרבי יהודה, ואי נמי בדעולא, דר' אליעזר אית ליה ורבי עקיבא לית ליה, אלא משום דקיימא לן כרבי יהודה ביום טוב וכן כדעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וקיימא לן נמי כרבי עקיבא בהא דפתילת הבגד, לא אוקימנא פלוגתייהו בהכין כי היכי דלא תקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי משמע ליה דבין רבי אליעזר בין רבי עקיבא בשקפלה דוקא קאמרי, ואי בשקפלה דוקא על כרחין רבי עקיבא נמי ס"ל כרבי יהודה. כך נראה לי.
Rashba on Shabbat 28b · Sefaria
מאירי
קבלה ביד רבותינו ז"ל שלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה ותחש שבימי משה אע"פ שלא ידעו אם מין חיה היה אם מין בהמה היה קבלה היתה בידם מ"מ שטהור היה ולפי שעה נזדמן לו ולא נראה ממינו אחריו מעתה אין כותבים ספרים תפלין ומזוזות בעורות של בהמה וחיה הטמאות אלא בשל טהורות וכן עור שמחפין בו את הקציצה ועור של רצועות הכל בשל טהורה וכן כשתופרין אותם בגידים של אותו המין אין תופרין אלא בגידים של בהמה טהורה וכן כשמכניסין אותם בתוך הבתים שכורכין אותם במטלית ונותנין שער של מין הקלף על המטלית צריך שיהא אותו שער מבהמה או חיה טהורה:
הלכה למשה מסיני שיהו תפלין מרובעות ושתהא תפירתו ואלכסונן ברבוע עד שיהו להם ד' זויות שוות ושיהא עור הקציצה נקמט משני צדדיו בצורת אות השין בכל צד וקשרי הרצועות בצורת ד' ובצורת יו"ד ושיהו הפרשיות נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ר"ל בשער וגידין שמאותו המין ושיהו הרצועות שחורות ויש בהלכותיהם שאר דברים צריכים לידיעת ענינם כמו שיתבאר במקומו בע"ה:
כבר ביארנו במשנה שפתילת הבגד שקפלה ולא הובהבה שמדליקין בה שמדליקין בפתילה שאינה מחורכת ובסמרטוטין שאין מחורכים שאין בחירוכן אלא הבהקה בעלמא וכן ביארנו לענין טומאה שאינה מקבלת טומאה שהקפול בטלה מתורת בגד:
צריך שתדע שכמו שהקפול בטלה מתורת בגד כך בטלה מתורת כלי לגמרי עד שאינה נקראת בהדלקתה שבר כלי ואחר שכן אם היה י"ט בערב שבת שאין מסיקין בדבר המוקצה כמו שידעת שהלכה כר' יהודה בי"ט והוא שאמרו מסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים והיה בחתיכת בגד זה שנתקפלה שלש אצבעות על שלש מצומצמות שהן חשובות ככלי וכבר ידעת שהמדליק צריך להדליק ברוב היוצא מן הפתילה קודם שיסלק את ידו ואחר שאין כאן אלא שלש מצומצמות ושהוא צריך להדליק ברוב היוצא כבר נשרף משהו ממנה בועה שמשלימה לרוב ונמצאת השלמתו שהיא עיקר ההדלקה בשבר כלי ואלו לא היה הקפול מבטלה לגמרי מתורת כלי היית אוסר ועכשיו שאמרנו שהקפול מבטלו מתורת כלי הרי אף בהתחלת הדלקתה אין כאן כלי ומותר לגמרי:
Meiri on Shabbat 28b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה אתיא ק"ו כו' לשתוק קרא משרצים ותיתי בק"ו מנגעים דהשתא ליכא כו' עכ"ל ואין להקשות איפכא ל"ל קרא בנגעים תיתי בק"ו משרצים ומה שתי וערב שאינו מטמא בשרצים מטמא בנגעים עור בהמה טמאה שמטמא בשרצים אינו דין שיטמא בנגעים דליכא למימר כלים יוכיח כמ"ש התוס' דלעיל דמה לכלים שכן אין נעשין אהל המת במחובר די"ל דנוצה של עזים יוכיח שמטמא בשרצים ולא בנגעים אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ודו"ק:
בד"ה תפילין בהדיא כו' מלתא אחריתא אתא לאשמעינן ודרשה דמן המותר בפיך כו' עכ"ל משום דאיכא למימר דניחא ליה למימר בהדיא האי דינא לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דהיינו לתפילין מלומר מן המותר בפיך דאפשר דלא הוה ידעינן מיניה הך מילתא דעור בהמה טהורה לתפילין וע"ז קאמרי דהך דרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה דהיינו ר"ל עור בהמה טהורה ולא אצטריך לאשמעינן לא הוכשרו כו' אלא עור בהמה טהורה ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק ודחוק ואין להאריך ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 28b · Sefaria
מהר"ם
בגמ' ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא וכו' לא לרב יוסף גופיה פריך דהא רב יוסף יליף מיניה דעור בהמה טמאה אינו מטמא באהל כדמשמע לעיל אלא לרבא מברנש פריך דאיהו מפיק דילפינן מק"ו מנוצה של עזים דעור בהמה טמאה מטמא באהל א"כ תקשה לדידיה דאותה ברייתא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא מתניא:
מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה וכו' אע"ג דפי' התוס' דאברייתא דתני רב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמעינן דתחש טהור היה וכו' וכן פירושו לעיל למאי הלכתא דמאי דהוה הוה היינו משום דבברייתא משמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה אבל גמרא מ"מ בעי למידע אי טהור הוא או לא ע"ד דרוש וקבל שכר:
בתוס' ד"ה אתי ק"ו מנוצח של עזים וכו' ועוד אומר רש"י דשרצים לא אתי מק"ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיחו וכו' פי' פשוטי כלי עור שלוק שאינו יכול לקבל בו שום דבר דבשרצים דומיא דשק בעינן המטלטל מלא וריקן ועי' לקמן פ' במה אשה בתוס' (שבת דף ס"ג) ד"ה מנין לארוג וכו' ויש גורסים הכא פשוטי כלי עור ועץ יוכיחו וטעות הוא בידם כאשר תראה מהתוס' פרק במה אשה הנ"ל וגם מצר עצמו א"א לגרוס כן מחמת כמה קושיות הזקות אשר אין להאריך בזה:
Maharam on Shabbat 28b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אלא אמר רבא מברניש אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דמכאן הכריע רבינו האי גאון ז"ל דהלכה כהך תנא דבי ר"י דלעיל דדריש בכלל ופרט דכל בגדים האמורים בתורה היינו צמר ופשתן דוקא ולאפוקי מאידך תנא דר"י ומש"ה פסק דציצית אינו נוהג מדאורייתא אלא בצמר ופשתן כיון דרבא מברניש הוי בתראה טפי מסתם רבא כדמשמע בשמעתין אלא שהרשב"א ז"ל תמה על רבינו האי גאון בזה דהא רבא מברניש גופא לא קאמר אלא מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים ובנגעים ודאי כ"ע מודו דאינו נוהג אלא בצמר ופשתן דהא בהדיא כתיב ביה כמה פעמים צמר ופשתן והניח הדבר בתימה וצ"ע. ולענ"ד דברי רבי האי גאון ז"ל נכונין בטעמם ונימוקו עמו דע"כ דהא דקאמר רבא מברניש מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים לאו בנוצה של עזים לחוד איירי דא"כ מה ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן כמו שהקשו בתוספת ומה שתירצו התוספות בזה לא ניחא ליה לרבינו האי גאון מהטעם שאבאר בסמוך משום הכי משמע ליה לרבינו האי גאון דנגעים לאו דוקא קאמר אלא דבאמת נוצה של עזים אין מטמא אפילו בשרצים ובשאר טומאות והיינו מהך ילפותא גופא דהאיך תנא דבי רבי ישמעאל אלא כיון דתנא דבי רבי ישמעאל גופא לא יליף להו בשאר טומאות אלא מדפרט הכתוב בנגעים בכלל ופרט יתירא ללמוד על כל הבגדים שנאמרו בתורה מש"ה נקיט רבא מברניש לישנא דבנגעים. ולפ"ז תו לא שייך לומר שתי וערב יוכיח ובלא"ה נמי צריך לומר כן במילתא דרבא מברניש דאמר מה נוצה של עזים ומ"ש דנקיט נוצה של עזים טפי משאר בגדים אע"כ משום דשאר בגדים לא אשכחן בהדיא דטמאין באהל המת ובשאר טומאות מש"ה נקיט נוצה של עזים דכתיב בהדיא או שק בין בשרצים ובין בשאר טומאות אם כן בכה"ג גופא מצינן לפרש בהא דקאמר בנגעים כדפרישית כנ"ל לקיים שיטת הגאון:
אלא דאכתי קשיא לי במאי דמשמע בשיטת הגאון דשאר בגדים שאינן של צמר ופשתן קי"ל כהך דתנא דר"י דאין בהן טומאה כלל לא בנגעים ולא בשאר טומאות אפי' בשלשה על שלשה דאי לענין שלש על שלש לא שייך האי ק"ו דהא בכה"ג אין מיטמאין באהל המת כיון שאין בהן פותח טפח כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שכן מטמא בכעדשה ע"ש. אע"כ דלענין שלשה על שלשה איירי וא"כ היאך אפשר לומר כן שיהא הלכה כתנא דר"י דשאר בגדים אין מטמאין בשום טומאה אפילו בשלשה על שלשה והא תנן להדיא כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ומשמע בספ"ק דסוכה ובכמה דוכתי בסתמא דתלמודא דהלכה מרווחת היא וליכא מאן דפליג עלה. וא"כ לפ"ז בשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים תנא דר"י גופא מודה דטמאין מדרס דהא במדרס לא כתיב לשון בגד וא"כ ממילא דטמאין בהאי שיעורא גופא דשלשה על שלשה בטומאת מת דהא שיעור מדרס הוי שלשה על שלשה כדאיתא בכמה משניות ובפ"ק דר"ה דף י"ג א"כ ממילא דשאר בגדים נמי טמאין טומאת מת:
והנלענ"ד בזה דמאן דס"ל כהך תנא דר"י דשאר בגדים טהורין לגמרי מכל הטומאות מדאורייתא ע"כ סובר דהא דק"ל בנדה ס"פ יוצא דופן כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת אינו אלא מדרבנן דאע"ג שכתבו התוספות שם דילפינן לה בק"ו מפכין קטנים כדמשמע בשבת בפרק ר"ע וכמ"ש התוספות ג"כ בפרק כיצד הרגל וא"כ משמע דהוי דאורייתא מ"מ להך תנא דר"י לא שייך לומר כן דכיון דמשמע ליה דהאי כלל ופרט דכתיב בנגעים שהוא מיותר ולא בא אלא ללמד על שאר טומאות שאין מטמא אלא צמר ופשתן ולא שאר בגדים אם כן ע"כ אתי האי כלל ופרט ואפקיה מהאי ק"ו דפכין קטנים כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:
בתוס' בד"ה אתיא בק"ו מנוצה של עזים כו' וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מיטמאין בשרצים. ויש לדקדק דלמאי דמשמע מפשטא דלישנא דגמרא ולפרש"י והתוספת דהך ילפותא דרבא מברניש היינו לאידך תנא דר"י כמו שפסקו התוספת לעיל ודלא כרבינו האי גאון א"כ שתי וערב גופא מנ"ל דלא מטמאין בשרצים הא איכא למילף בק"ו משאר בגדים שאין מטמאין בנגעים אפ"ה מטמאין בשרצים מכ"ש שתי וערב דטמא בנגעים אינו דין שמטמא בשרצים ואי משום ג"ש דבגד ועור דמייתי הש"ס לקמן בפרק במה אשה הא איצטריך התם נמי למילתא אחריתי אע"כ דאפ"ה אין ג"ש למחצה א"כ לענין טומאת אהלים נמי למה ליה לרבא מברניש לאתויי מק"ו ואמאי לא יליף לה מהך ג"ש גופא דבגד ועור כקושיית ר"י בדיבור הקודם וע"כ צריך לומר כתירוצו של ר"י משום דג"ש אהל אהל ממשכן סתרי לה והיינו ע"כ כדפרישית דהך ג"ש הוי אלים טובא דאפשר דלא בא אלא למעט עור בהמה טמאה וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דהך ג"ש אהל אהל אלים נמי לסתור הק"ו מנוצה של עזים. מיהו יש לקיים דברי התוספת כאן לפי תירוצו השני של ר"י בדיבור הקודם. מכל מקום השתא לפ"ז א"ש מה שכתבתי בסמוך בישוב שיטת רבינו האי גאון דמשום דלא ניחא ליה הך תירוצו של ר"י א"כ ע"כ דהאי ק"ו דרבא מברניש לא אתיא אלא כהך דתנא דר"י דנוצה של עזים אינן טמאין לא בנגעים ולא בשרצים דאלת"ה תיקשי קושיית התוס' דנימא שתי וערב יוכיח כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה תפילין בהדיא כתיב בהו כו' תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות כו' ובד"ה לא צריכא אלא לכורכן בשערן קשה לרשב"א כו' אמאי נקיט עור במילתיה עכ"ל. כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ליישב שני קושיו' התוספות אלא שדבריו נראין דחוקים לכך באתי להוסיף נופך משלי דודאי עיקר קושיית הגמרא אלישנא דברייתא דרב יוסף דאי לתפילין אתא לא הו"ל למיתני בהאי לישנא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא הו"ל למיתני בהדיא לענין תפילין או עורן או שערן אע"כ דמעיקרא נמי הוי אסיק אדעתיה דעיקר מילתא דברייתא דרב יוסף דנקיט לשון למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד אתחש קאי כדס"ד מעיקרא אלא דאכתי קשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא דמאי דהוי הוי כפרש"י כיון דלענין טומאת אהלים בלא"ה אתיא מק"ו ואהא משני הש"ס שפיר איצטריך לתפילין או לעורן או לשערן והיינו משום דילפינן לה ממלאכת המשכן שכל המכסאות היו מבהמה טהורה בין אלים מאדמים ובין תחש וע"ז מקשה שפיר תפילין בהדיא כתיב ביה ועורן הל"מ מסיני היא והשתא א"ש נמי הא דקאמר לכורכן בשערן דאפ"ה נקיט לה הברייתא בל' עור כיון דמעורות המשכן ילפינן לה כל מלאכת שמים ומסיק הש"ס דאיצטריך לרצועות שיהיו טהורות והיינו משום דילפינן לה מתחש. והא דמקשה הש"ס בתר הכי מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה היינו אברייתא גופא דבעי למילף מתחש לרצועות של תפילין ואכתי בתחש גופא מהיכא פסיקא ליה דטהור הוי דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דעור בהמה טמאה טהור באהל המת מסברא דבעינן דבר הנאכל כמ"ש התוספות מברייתא דת"כ א"כ ע"כ דתחש טהור היה דהא ילפינן אהל אהל ממשכן משא"כ לבתר דמסקינן דעור בהמה טמאה מטמא באהל המת א"כ אכתי בתחש גופא מנ"ל דטהור הוי וע"ז מסיק הש"ס שפיר משמיה דר"מ דאף על גב דתחש לא הוי אלא לפי שעה אפ"ה כיון דסוף סוף קבלה היתה בידם דקרן אחת היתה במצחה ש"מ דטהור הוי ולפ"ז שפיר ילפינן רצועות תפילין מתחש כנ"ל ודו"ק:
Penei Yehoshua on Shabbat 28b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' והאמר אביי שי"ן של תפילין ק"ל הא י"ל לעור של תפלה של יד וצ"ע:
גמ' אמר רב יוסף היינו דתנינא שלש על שלש כעין זה יבמות דף עז ע"ב ודף פ ע"א:
Gilyon HaShas on Shabbat 28b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא אלא לעורן. והאר"ש שין של תפילין הל"מ. קשה לי דלמא איצטריך לעור דתפילין של יד:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 28b · Sefaria
בן יהוידע
אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר 'תַּחַשׁ' שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה. יש להקשות הוה ליה למימר אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אָמַר רַבִּי מֵאִיר כלשון הרגיל בכוליה תלמודא ולמה שינה למינקט אומר 'הָיָה רַבִּי מֵאִיר'? ונראה לי בס"ד כי דבר זה היה רבי מאיר רגיל לדרשו ולאומרו כמה פעמים לכך נקיט כהאי לישנא, להורות על כך שהיה רבי מאיר רגיל לומר זה תמיד שלא פעמיים ולא שלש נשמע זה מפיו אלא כמה פעמים נשמע דבר זה ממנו. ומ"ש שֶׁהָיָה קֶרֶן אַחַת בְּמִצְחוֹ נראה לי בס"ד, כי שני קרנים ימין ושמאל מורין א' על ישוב וא' על חורבן, כי ימין חסד מורה על זמן ישובו ושמאל גבורת מורה על זמן חרבנו, אך המשכן לא נחרב כי בבנין בית המקדש נגנז ולא שלטה בו יד זר מפני שהיה מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה, לכך לא היה לתחש שנעשה לצורך המשכן אלא קֶרֶן אַחַת בְּמִצְחוֹ, שמורה על קו הרחמים שהוא אמצעי שיורה על דין ממותק שהוא מתקיים, ולכן כל אמצעי שלם, ולכן גם שור שהקריב אדם הראשון קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ שיורה על מיתוק הדין בבריאת העולם, שבתחלה כתוב (בראשית א' א') בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, ואחר כך כתוב (בראשית ב' ד') בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, שהדין ממותק ברחמים.
Ben Yehoyada on Shabbat 28b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף כ״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־391 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 124 מילים
נפתחת ב״אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִנּוֹצָה שֶׁל עִזִּים, שֶׁאֵין…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף לֹא הוּכְשְׁרוּ…״
- קטע 310 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין…״
- קטע 422 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְכוֹרְכָן בְּשַׂעֲרָן וּלְתוֹפְרָן בְּגִידָן. הָא נָמֵי…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לִרְצוּעוֹת. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת…״
- קטע 653 מילים
נפתחת ב״מַאי הָוֵי עֲלֵהּ דְּתַחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה?…״
- קטע 762 מילים
נפתחת ב״מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שְׁמַע…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּיפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי…״
- קטע 922 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן טוּמְאָה, בְּהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי…״
- קטע 1091 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְעִנְיַן הַדְלָקָה בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1113 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּתָנֵינָא: ״שָׁלֹשׁ עַל…״
- קטע 1227 מילים
נפתחת ב״וּמִדְּקָא מְתָרֵץ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַלִּיבָּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳ · קטע 10 — “…אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּשָׁלֹשׁ…”
- רב אושעיא · אמוראים · דור שלישי לאמוראים
רבותיו: ר' הונא, ר' יהודה בר יחזקאל
מקור: מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳ · קטע 10 — “…רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא…”
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳ · קטע 8 — “…וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳ · קטע 2 — “וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף לֹא הוּכְשְׁרוּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳ · קטע 3 — “אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת שבת דף כ״ח עמוד ב׳ · קטע 10 — “…לְהוּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בָּרוֹב הַיּוֹצֵא.…”
לשון המקור
אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִנּוֹצָה שֶׁל עִזִּים, שֶׁאֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים — מִטַּמֵּא בְּאֹהֶל הַמֵּת, עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁמִּטַּמְּאָה בִּנְגָעִים — אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּטַּמְּאָה בְּאֹהֶל הַמֵּת.
וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף לֹא הוּכְשְׁרוּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד — לְמַאי הִלְכְתָא? לִתְפִילִּין. תְּפִילִּין בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״, מִן הַמּוּתָּר בְּפִיךְ!
אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי!
אֶלָּא לְכוֹרְכָן בְּשַׂעֲרָן וּלְתוֹפְרָן בְּגִידָן. הָא נָמֵי הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא, דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין מְרוּבָּעוֹת — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן וְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן!
אֶלָּא לִרְצוּעוֹת. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי? נְהִי דִּגְמִירִי שְׁחוֹרוֹת, טְהוֹרוֹת מִי גְּמִירִי?
מַאי הָוֵי עֲלֵהּ דְּתַחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה? אָמַר רַבִּי אִלָּעָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה, וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם מִין חַיָּה הוּא, אִם מִין בְּהֵמָה הוּא. וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמֹשֶׁה וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ מִשְׁכָּן וְנִגְנַז.
מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ טָהוֹר הָיָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״. ״מַקְרִין״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק — ״מַקְרָן״ כְּתִיב. וְלִיפְשׁוֹט מִינֵּיהּ דְּמִין בְּהֵמָה הוּא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא ״קֶרֶשׁ״ דְּמִין חַיָּה הוּא וְלֵית לֵיהּ אֶלָּא חֲדָא קֶרֶן — אִיכָּא לְמֵימַר מִין חַיָּה הוּא.
מַתְנִי׳ פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּיפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין בָּהּ.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן טוּמְאָה, בְּהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר קִיפּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל, וּבְמִילְּתַיהּ קַמָּיְיתָא קָיְימָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר קִיפּוּל מוֹעִיל, וּבַטּוֹלֵי בַּטְּלַהּ.
אֶלָּא לְעִנְיַן הַדְלָקָה בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצוּמְצָמוֹת עָסְקִינַן, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן. דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מַסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בָּרוֹב הַיּוֹצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר קִיפּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל, וְכֵיוָן דְּאַדְלֵיק בֵּיהּ פּוּרְתָּא הָוְיָא לֵיהּ שֶׁבֶר כְּלִי, וְכִי קָא מַדְלֵיק — בְּשֶׁבֶר כְּלִי קָמַדְלֵיק. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר קִיפּוּל מוֹעִיל, וְאֵין תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, וְכִי קָמַדְלֵיק — בְּעֵץ בְּעָלְמָא קָמַדְלֵיק.
אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּתָנֵינָא: ״שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצוּמְצָמוֹת״ וְלָא יָדַעְנָא לְמַאי הִלְכְתָא.
וּמִדְּקָא מְתָרֵץ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, שְׁמַע מִינַּהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. וּמִי אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הָכִי? וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: