מסכת שבת דף כ״ד עמוד ב׳

ככל הני שמעתתא רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר:

צריך להזכיר של שבת לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה"כ ואע"פ שאין תפלת נעילה בשבת:

יום הוא שנתחייב בד' תפלות לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה:

שליח ציבור היורד ערבית המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו:

משום סכנת מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור:

היינו ת"ק דאמר ולא בחלב כל חלב במשמע:

דרב ברונא דשרי ע"י תערובת שמן כל שהוא:

ולא מסיימי אין ניכר מי אוסר ומי מתיר:

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא פי' בקונטרס כרב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי ואומר ר"י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב"ל מודה דאין צריך להזכיר של ראש חדש בנביא כיון דנביא בר"ח ליכא כלל וכן אנו נוהגין שלא להזכיר:

איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי הקשה ריב"א אמאי לא מסיימי והא אמר בהמוכר פירות (ב"ב דף צג:) דכל תנא בתרא לטפויי אתא וי"ל דהכא דאיכא ג' תנאים איכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל בעיניה ואתו חכמים למימר אפילו במבושל אין מדליקין בעיניה אבל בנתינת שמן לתוכו מותר וטעמא דת"ק נמי איכא למימר דאסר בנתינת שמן דומיא דזפת ושעוה ולא מסיימי משום דאיכא למימר תנא בתרא לטפויי אתא:

לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר' נמי שלא לצורך אלא שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך שיהא קצת צורך להתחמם או לשום הנאה אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנו' בשעת שריפה למה יאסר מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעור' ולהכי לא דחיא יו"ט מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם לדידיה אין אפייתן דוחה יו"ט אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסור ביו"ט כשאר קדשים ולר"י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משולחן גבוה קא זכו ולא דמו לשתי הלחם שהאפייה היא לצורך גבוה שהרי אחר אפייה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין ממנה לגבוה כלום וליכא למימר בה משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וא"ת ומאי איריא אטו קדשים משום דאין שורפין קדשים ביו"ט נגזור משום תרומה שלא לצורך דאפילו שורפין קדשים ביו"ט דאתי עשה ודחי לא תעשה תרומה שלא לצורך אין שורפין דמשמע מתוך פרש"י בסמוך דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חנם כיון שיכול ליהנות בשריפתה וכדמוכח בירושלמי כלשון הזה:

בקר שני לשריפתו וא"ת אי בקר שני דוקא ואינו יכול לשורפו בליל מוצאי יו"ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב הא ע"כ אינו מטעם דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב דהא בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו ואם כן גזרת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני וי"ל הא דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף הקדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אין נשרפין אלא ביום שלישי כדדריש בריש פסחים ('ף ג. ושם) ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו כו':

ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב תימה כיון דקרא בשבת איירי מנא ליה למדרש ולא עולת חול ביום טוב דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמיר מיום טוב וי"ל דאביי סבר כרבי עקיבא דדריש בפרק אלו קשרים (לקמן שבת דף קיד.) עולת שבת בשבת אחרת לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב מדאיצטריך קרא למשרי עולת שבת ביום טוב אם כן עולת חול ביום טוב אסור דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב כדאמר התם ורבי ישמעאל פליג התם ודריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ה אבל שקריבין ביום טוב לא איצטריך דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב:

ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פירש בקונטרס מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית כו' וקשה בפרק ר"א דמילה (לקמן שבת דף קלב: ושם) לית ליה לרבא האי קל וחומר דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי והר"ר יוסף פורת לא גריס דאתיא בק"ו דהא בלאו ק"ו נמי אתיא דאתי עשה ודחי לא תעשה ורב אשי הוא דמשני דיו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר"י דבפ"ק דביצה (דף ח: ושם) משמע דאית ליה לרבא דיו"ט עשה ולא תעשה הוא גבי אפר כירה דפריך סוף סוף יו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דכיסוי דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו' ודוחק למימר דהש"ס ניחא ליה למיפרך דיו"ט עשה ולא תעשה הוא דקי"ל כרב אשי אבל רבא אע"ג דלית ליה ליו"ט עשה ולא תעשה מ"מ אין כיסוי דוחה יו"ט מלבדו ור"י מפרש דאתיא בק"ו מנדרים ונדבות דדחו יו"ט אף על גב שלא נכרתו עליהם י"ג בריתות מילה לכ"ש וקסבר רבא דקריבין ביו"ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שהן לצורך גבוה כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת קלא:) מה לעומר ושתי הלחם שהן לצורך גבוה דהא לאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לא חטא לא בעי לאייתינהו ואית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה כדמוכח בביצה להכי איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוה צריך קרא למיסר ורבא לא קאי אשריפת קדשים אלא הש"ס מייתי משום דמינה נמי שמעינן דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט:

פרק ב לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה מק"ו עיקרה בפ' ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת (דף קלב) דת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו"ט אינה דוחה אלא בזמנה ואמרי' (שם דף קלג) מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' והכין כתב אדוננו האיי גאון בפירושיה מילה אינה דוחה יו"ט אלא בזמנה ומי שעבר שמיני שלו אינו נימול ביו"ט ותנן (שבת דף קלז) קטן נימול לח' לט' לי' לי"א לי"ב ותני בה יו"ט אחר שבת נימול לי"א ואפי' י"ט שני אינה דוחה דקתני ב' ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב מנהני מילי ושמעתא דעיקר דילה בגמ' דכיצד צולין (פסחים דף פג) דתנן העצמות והגידים והנותר כו' שאין דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ואיתמרו בה הני ד' טעמי וקאמר רבה מילה הבאה שלא בזמנה לא דחיא.

ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושל תעניות ומעמדות ערבי' ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם קידוש על הכוס ולא הזכרה בבהמ"ז ואסיקנא נמי דמזכיר של חנוכה בתפלת המוסף של שבת ושל ר"ח טבת כרבי יהושע בן לוי דאמר יוה"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בד' תפלות והלכתא כרבא דאמר ש"ץ היורד ערבית ביום טוב שחל להיות בשבת א"צ להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין ש"ץ יורד ערבית ביום טוב ומשום סכנה הוא בשבת אין ביום טוב לא אבל הא דאמר רב ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא א"צ להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח וגם זה שאמר המפטיר בנביא במנחה ביו"ט שחל להיות בשבת א"צ להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביו"ט בהני (תלת) [תרתי] לית הלכתא כוותיה דרב:

ואקשינן אהא דתנן וחכ"א אחד חלב מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו היינו ת"ק דתני לא באליה ולא בחלב ונחום פליג עלייהו ואמר מדליקין בחלב מבושל מכלל דת"ק אסר אפילו בחלב מבושל ושנינן יש לומר כן ת"ק סבר אין מדליקין בחלב מבושל בפני עצמו ואם נתן בהו שמן מותר כרב ברונא אמר רב נחום מתיר בחלב מבושל אע"פ שלא נתן בהו שמן ורבנן בתראי אסרי אפילו בשנתן בהו שמן:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר יהושע בן לוי פירש רש"י ז"ל: דהא דרב גידל נמי מידחיא, והמפטיר בנביא בראש חודש שחל להיות בשבת מזכיר של ראש חודש, ואף על גב דהפטרה בראש חודש ליכא כלל מ"מ יום הוא שנתחייב בהפטרה. וכן פסק אלפסי ז"ל. אבל ר"ת ז"ל וכן בעל המאור ז"ל אמרו דלא אידחיא הא דרב גידל כלל דהפטרה בראש חודש ליכא כלל, ואיתא להא דרבי יהושע בן לוי ואיתא להא דרב גידל, ולא מידחו אלא הא דרב הונא ורב יהודה ורב אחדבוי דפליגי אדרבי יהושע בן לוי. ורבנו הרב ז"ל הכריע כדברי רש"י והרב אלפסי ז"ל, מדאמרינן סתם לית הלכתא ככל הני שמעתתא, ואם איתא דאיתא לדרב גידל, כיון דלדעתיה דאביי אף היא דמיא לדרב הונא ובין איתיה ביומיה בין ליתיה ביומיה כלל כולהו חדא אורחא אית להו, הוה ליה לבעל הגמרא לפרושי בהדיא לית הלכתא כרב הונא ורב יהודה ולא כרב אחדבוי, כי היכי דלא ניטעי בהא דרב גידל לאפוקה מהלכתא. ועוד דאם איתא דהא דרב גידל משום דאין נביא בראש חודש כלל הוא, אם כן משמע דהיכא דאיתיה כגון מוספין דאיתיה ערבית ושחרית ומנחה מודה בה רב דמזכיר, והא ודאי ליתא, דהא רב אחדבוי משמיה דרב אמר איפכא, ובכדי לא משוינן חלוקא ביני אמוראי ונימא תרי אמוראי נינהו אליבא דרב, אלא ודאי טעמיה דרב גידל כטעמיה דרב אחדבוי דתרווייהו משמיה דרב קאמרי, וכיון דאידחי הא דרב אחדבוי אידחיא נמי דרב גידל, דיום הוא שנתחייב בכך. ואף על פי שיש להשיב, הלכה למעשה הכי שפיר טפי למיעבד, משום דמ"ד מזכיר חייב להזכיר קאמר, ולמ"ד אינו מזכיר לאו אסור להזכיר קאמר אלא אין צריך להזכיר קאמר ואם בא להזכיר מזכיר, וכדאמרינן לעיל (בע"א) גבי הזכרת חנוכה בברכת המזון אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. עוד כתב הרב רבנו ז"ל, דאף על גב דאידחיא הא דרב גידל מכל מקום אינו חותם בה בשל ראש חודש כלל, אלא שאומר מעין המאורע בעבודה ואינו חותם אלא בשל שבת בלבד. וטעמא קאמר דהיאך אפשר דיפה כח ראש חודש בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חודש, אלא ודאי אינו חותם אלא בשל שבת בלבד. אבל המפטיר בנביא במנחה ביום הכפורים שחל להיות בשבת, חותם אף בשל שבת כדרך שהוא חותם בהפטרת שחרית. וראש חודש שחל להיות בשבת, אמרי רבוותא ז"ל שאינו מזכיר שבת ביעלה ויבא, וכן כתב רבנו ז"ל, לפי שלא מצינו הזכרה אחר חתימה.

לא באליה ולא בחלב, חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דאמר לעיל (שבת כא, א) חלב מהותך נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק.

ולא מסיימי פירוש: ולא שיהא מהותך כחלב דמתניתין וכמו שפירש רש"י דחלב מהותך היינו חלב מבושל כדכתבינן לעיל (שם), אלא הכי קאמר דתנא קמא אמר לא בחלב וסתמא קאמר, ואיכא למימר דבכל ענין קאמר ואפילו מחוי ואפילו על ידי תערובת שמן, ודלא כרב ברונא, וחכמים לא אסרו אלא חלב מבושל שנקרש, אבל מחוי על ידי תערובת מישרא שרי, והיינו דרב ברונא, אי נמי איכא למימר איפכא, דרבנן קמאי לא אסרי אלא חלב כמות שהוא, אי נמי קרוש שאינו נמשך אחר הפתילה, ואי נמי מחוי ובלא שמן משום גזירה דאינו מחוי, אבל מחוי על ידי תערובת שרי, והיינו דרב ברונא, ורבנן בתראי סברי דאפילו מבושל דמחוי ואפילו על ידי תערובת אסור, ודלא כרב ברונא, והיינו דלא מסיימי. ואם תאמר נימא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קאמר, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צג, ב). תירצו בתוס' משום דלכאורה הוה משמע דת"ק אסר בכל ענין דומיא דשאר שמנים דאיירינן לעיל מיניה כגון שעוה וזפת, ותנא בתרא לא קאי אלא אנחום דהתיר במבושל וקאמר ליה איהו דאפילו מבושל אסור, אבל במחוי ובנתינת שמן אפשר דשרי לדידיה.

הא דאיבעיא לן מנא הני מילי. איכא למידק ומנא לן דשרי, דהא לא הותרה הבערה אלא או לצורך אכילה או לצורך מצות היום, הא שלא לצורך מצות היום כלל אסור. איכא למימר, משום דסלקא דעתך אמינא דהוי יום טוב לא תעשה גרידא, ואתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה. ותדע לך מדקא מתרץ רב אשי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה ואיתרצא להו בהכין, שמע מינה מעיקרא לא הוה סלקא דעתך הכי. ואם תאמר אם כן רבא למה ליה לאהדורי בתר פירוקא אחרינא, לימא כרב אשי, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ח, ב) דרבא סבירא ליה הכי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה, מדאקשינן התם גבי כסוי הדם דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, מכדי יום טוב עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, אלא אמר רבא אפר כירה מוכן הוא לודאי כו', אלמא אית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה. ויש לפרש דרבא לא הדר ביה התם מהך קושיא אלא משום דמסתבר ליה טעמא בתרא. אי נמי דמכל מקום סבירא ליה לרבא דאין עשה דכסוי דוחה יום טוב, דדריש ליה מלבדו (שמות יב, טז), כך תירצו בתוס'. ואיכא דקשיא ליה, ותהוי נמי שריפת קדשים עשה וי"ט לא תעשה גרידא אכתי היכי הוה דחי האי עשה ללא תעשה דהא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה, כדריש לקיש (לקמן שבת קלג, א) דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דלא אמר ר"ל הכי אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם עכשיו בלא דחיית לא תעשה, כגון ההיא דיבמות דאמרינן בפרק כיצד (כ, ב) גמרא אלמנה לכהן גדול, גבי אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, כדר"ל דאמר ר"ל כל מקום וכו' והכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת, וכגון ההיא דמנחות דאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ, א) גבי סדין בציצית שאפשר לעשות לו כן ממינו ולא עבדינן צמר, וכן כל כיוצא באלו, אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום אלא בדחיית לא תעשה אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי, שהרי אי אפשר לקיימן עכשיו.

ובודאי הכי משמע כדבריו כדמוכח בריש פרק קמא דיבמות (ו, א), דאמרינן התם, אלא אתיא מבנין בית המקדש, דתניא יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר (ויקרא יט, ל) את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי דחיא, מאי לאו בבונה וסותר. ואם איתא היאך אפשר לומר כן דהא בנין בית המקדש אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם ואם כן דכוותיה היאך אפשר לומר דדחיא. ועוד דדחינן (שם) לאו בלאו דמחמר, ואקשינן אלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחיא, אמאי, לימא שאני הכא משום דאפשר כדר"ל הא בעלמא דלא אפשר דחיא. וכי האי גוונא נמי איכא למידק מדאתינן התם (ע"ב) למיפשטה ממיתת בית דין, ואף על גב דמיתת בית דין אפשר למחר. ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין, בשלמא קדשים איכא עשה דאורייתא בשריפתן אלא תרומה מנא לן, דכל הני קראי דקא מייתי בקדשים קאי ולא בתרומה טמאה. אלא איכא למימר דאסמכוה רבנן אקדשים. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והדין נותן הואיל ואפשר ליהנות ממנה בשעת שריפתה יהיה מותר, ואטו משום דאיכא מצוה בשריפתה מיגרע גרע, אם כן אכתי שמן שריפה למה אסרוהו. ויש לפרש דגזירה גרידתא היא דגזרינן תרומה טמאה אטו קדשים, שאם אתה מתירו בתרומה טמאה אפילו לצורך אתי למשרף קדשים שנטמאו שלא לצורך, וקדשים אסורים דבר תורה. אי נמי יש לפרש שעשו חכמים שריפת תרומה שנטמאת כשריפת קדשים משום דדמיא לקדש, אי נמי משום תקלה, וכיון שעשו אותה כשריפת קדשים של מצוה אף לאיסור עשאוה כמותן. וכי בעינן מנא הני מילי אשריפת קדשים ממש בעינן.

הא דאמרינן בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו. משמע דשריפתו אינו אלא עד בקר שני ואפילו רצה לשורפו בליל מוצאי יום טוב אינו רשאי. וכן מוכח בירושלמי (פ"ב ה"א). וכן כתב רש"י ז"ל והכי משמע הנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינוהו ותשרפוהו. וטעמא דמילתא לפי שאין שורפין קדשים בלילה, שכן מצינו בשלמים שאינן נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אינן נשרפין עד יום שלישי, כדאמרינן בריש מסכת פסחים (ג, א) והנותר (מזבח השלמים) [מבשר הזבח] וגו' באש ישרף (ויקרא ז, יז) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה. וגרסי' נמי בירו' (בפירקין ה"א) והנותר ממנו וגו' באש תשרופו (שמות יב, י) אחר שני בקרים אחר בוקרו של חמשה עשר ואחר בוקרו של ששה עשר וכתיב (ויקרא ז, יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. מהו להצית את האור במדורת חמץ, מאן דיליף לה מן הנותר אסור, ומאן דלא יליף לה מן הנותר מותר. ואי קשיא לך כיון דקדשים אין נשרפין בלילה, מאי שנא יום טוב שאין מדליקין בו בשמן שריפה, אפילו בחול נמי אין מדליקין. אין ודאי קושיא היא, ובירושלמי מקשו לה, ומתרץ אמר רבי יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, ומקשו מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה, אמר רבי יודה בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנה.

עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ואף על גב דאמרינן ביומא פרק טרף בקלפי (יומא מו, א) איברי חול שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפילו בשבת, ורב הונא אמר דאינו עושה להן מערכה בפני עצמן אלא סודרן במערכה הגדולה, לא קשיא, דהתם באברים שמשלה בהן האור מאמש שכבר נעשה לחמו של מזבח והוו להו כקרבן היום, והלכך דחו מבמועדו (במדבר שם, ב) ואפילו בשבת. כן תירץ ר"ת ז"ל ורבנו יצחק בר' אשר ז"ל.

לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פירש רש"י ז"ל דהוה אמינא דמילה שלא בזמנה תדחי יום טוב מק"ו דצרעת, מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שדוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה אינו דין שתדחה את השבת, והכי איתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלב, א-ב). ואינו מחוור, דהא רבא לית ליה התם האי ק"ו, דקסבר צרעת דדוחה את העבודה אינו מתורת דחוי אלא משום דגברא לא חזי. ובתוס' פירשו ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהן שלש עשרה בריתות קרבין ביום טוב מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות לא כל שכן, וקא סבר רבא כמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. ואינו מחוור בעיני, דאכתי איכא למיפרך, מה לנדרים ונדבות שכן יש בהן צורך היום שהרי נאכלין לבעלים, או שיש בהן צורך היום שאינו בדין שתהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ, ב), תאמר בקדשים שאי אפשר ליהנות מהם. ומקצת מרבותינו הצרפתים יש דלא גרסי ק"ו כלל, וטעמא קאמרי דהא לרבא משמע דקסבר דיום טוב לא תעשה גרידא הוא מדלא מתרץ לה כרב אשי, וכיון שכן בלאו ק"ו ודאי דחיא, דהוה ליה מילה עשה ויום טוב לא תעשה ואתי עשה ודחי לא תעשה. אלא שהיא בכל הספרים, ואף בספרי הגאונים ז"ל מצאתיה. ועוד תמיהא לי מאי קאמר רבא ומאי קא מייתי מילה שלא בזמנה, דהא אנן שריפת קדשים קא מיבעיא לן, ואם לומר דכשם שמילה שלא בזמנה אינה דוחה אף קדשים שלא בזמנן אינן דוחין, הוה ליה למימר בהדיא. וראיתי לרבנו שרירא גאון ז"ל בתשובה דקל וחומר הוא דשקלינן ממילה שלא בזמנה לקדשים שניתותרו, וז"ל: האי ק"ו דשקלינן ממילה שלא בזמנה לנותר, ומה מילה דאיתותר לאחר זמנה לא חזיא ביום טוב, כ"ש נותר דלא שרפינן ביום טוב, ואיכא דגרסי לה להא מילתא בגמרא, עכ"ל התשובה, ובזה נסתלקו כל הקושיות. אלא דלשון דאתיא בק"ו לכאורה אמילה קאי ולא אשריפת קדשים.

מ"מ שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מזכיר בברכה מעין שבע אלא שבת שאלמלא שבת אין ברכה מעין שבע ביום טוב ואפי' שהיה לך לומר יום הוא שנתחייב וכו' מ"מ זו אף בשבת לא נתקנה אלא מפני הסכנה והוא שבתי כנסיותיהן היו חוץ לעיר ולא היו באים שם ההמון בערבית של חול אלא יוצאים ממלאכתם לבתיהם ומתפללין שם ובערב שבת באים ושמא יש מהם ששוהים לבא והאריכו בתפלה זו עד שישהו יותר כדי שיגיע האחרון לסיום תפלה ומאחר שאף בשבת אין חייובה מן הדין אין לך בו אלא חדושו:

כבר ביארנו ששמונת ימי חנוכה אלו גומרים בהן את ההלל והם בכלל שמנה עשר יום שהיחיד גומר בהן את ההלל ובגולה עשרים ואחד אבל הלל של ראש חדש אינו אלא מנהג והוא שאמרו יחיד לא יתחיל ואם התחיל בברכה גומר בלא ברכה ויש חולקים בזו בקצת דרכים וכבר ביארנו כלם או רבם בשני של ברכות:

כבר ביארנו במגלה שבחנוכה מוציאין ספר תורה בכל יום וקורין בנשיאים ומ"מ סדר הקריאה חלוקה למנהגות יש נוהגים ביום ראשון לקרא הראשון בברכת כהנים והב' פרשת ביום כלות משה והג' ביום הראשון וביום שני קורא ראשון ביום השני עד מלאה קטרת והשני עד סופה ושלישי קורא ביום השלישי וכן בכל יום שנים קורים הקרבנות יום הדומה ליום זה אם שני אם שלישי ושלישי בשלפניו ויום ח' ראשון קורא ביום השמיני או כל הפרשיות עד סוף כלן ושנים בסוף הסדר בפרשת חנוכת המזבח עד סוף הסדר ויש נוהגין לצרף בקריאת האחרון פרשת מנורה שבהעלותך ויש נוהגין בקריאתה דרכים אחרים להיות ראשון קורא ביום ראשון ברכת כהנים ופרשת כלות משה וקרבן נחשון ושני בשני ושלישי בשלישי וביום ב' קורא ראשון ושני שניהם בשני ושלישי [חוזר וקורא כל יום שני] וכן בכלם על הסדר האמור ובשבת של חנוכה קורין שבעה בסדר היום ומפטיר בנשיאים ביום הדומה לו אם שני אם שלישי ומפטיר בנרות של זכריה ואם חל ראשון של חנוכה בשבת שנמצאו בה שתי שבתות מפטיר ראשונה בשל זכריה ושניה בשל שלמה ור"ח שבה שאירע בחול מוציאין ב' תורות וקורין שלשה בר"ח ראשון עד רביעית ההין ושני עד ובראשי חדשיכם ושלישי פרשת ראש חדש ורביעי קורא בחנוכה ואם חל ר"ח טבת בשבת מוציא שלש תורות ששה בענינו של יום ושביעי בר"ח ומפטיר בחנוכה ומתוך כך מפטיר בשל חנוכה הואיל ועולה ממנה:

מאחר שהשלמנו עניני נר חנוכה נשוב לעניני הסוגיא:

משנה אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים בשמן פקועות בעטרן ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד אמר הר"ם פי' כבר ביארנו הטעם מפני מה אסרו הדלקת שמן שרפה ביום טוב עטרן ידוע והוא יוצא מן העץ שיוצא ממנו הזפת ואסרו אותו מפני שריחו רע שומשמין ידוע והוא זרע דק מתוק ושמן אגוזים גם כן ידוע וגם כן צנונות פקועות בלשון ערב עלקם ועלקם בלשון עברי לענה נפט הוא ממין הזפת אלא שהוא לבן והלכה כחכמי' אלו בשני המינין שאסור להדליק בהם בשבת האחד שמן אפרסמון וזה למעלתו שלא יסוך ממנו ואסור למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כבויו והעקר אצלנו גורם לכבוי אסור והשמן השני הוא הנפט הלבן שאסור להדליק בו מפני שהוא עף ושורף ולפיכך יברח ממנו ויצא:

אמר המאירי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב על הדרך שביארנו הא בשאר שבתות הואיל והוא מדליק בחול מותר ובערבי ימים טובים מיהא אע"פ שמדליק בחול יש לאסור שמא מתוך שאתה מתירו להדליק ממנו לצורך יום טוב מוסיף ממנו בלילי יום טוב ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן והוא פסולת הזפת וריחו רע מאד ומ"מ נמשך הוא אחר הפתילה שהזפת מתוך עביו הוא שאינו נמשך אבל פסולת שלו דק ונמשך אחר הפתילה ולא אסרוה אלא מפני הריח שמא יניחנו ויצא והרי חובה עליו לישב לאור הנר והוא שאמר מפני כבוד השבת והלכה כדבריו וזה שאנו אומרים בו פסולת זפת לא פסולת הזפת עצמו אלא אף הוא יוצא מן העץ ע"י האור אלא שבתחלה יוצא הזפת עב ואח"כ יוצא זה והוא צלול וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין והוא זרע הנקרא ירדולינש ובשמן אגוזים ובשמן צנונית ובשמן דגים ופרשוהו גאוני הראשונים בשמן דגים עצמו והעידו בו שהוא זך ומזוקק ומדליק ונמשך אחר הפתילה יפה ולא אמרו בגמ' שלא הותר אלא על ידי תערובת אלא בקרבי דגים שנימוחו והוא שאמרו בגמ' בפירוש ומדליקין בשמן דגים:

ובשמן פקועות ר"ל דלעת מדברית ובעטרן ובנפט והלכה כדבריהם בכל אלו שהזכירו חוץ מן העטרן ואף נפט זה שהתרנו דוקא בשאינו לבן שהנפט הוא מין שמן שריחו רע ויש בו שני מינים האחד לבן והאחר שאינו לבן והלבן אין מדליקין בו מפני שהוא עף ר"ל שלהבתו קופצת למרחוק ומוצאת בכל המוצאת אותה ובאין לידי סכנה ואף בחול אסור מפני הסכנה ואף הצרי נאסר בגמ' מטעם זה ועוד מטעם אחר שמא מתוך שריחו נודף יבא ויטול ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית ואין הלכה כמותו:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא:

בד"ה איכא בינייהו כו' וטעמא דת"ק נמי איכא למימר כו' דומיא דזפת ושעוה כו' עכ"ל נראה שהוא כמו תירוץ שני לקושייתם דא"כ לא הוה שלשה תנאים כיון דמוכח קצת דתנא קמא להחמיר דומיא דזפת ושעוה ומיהו לא מסיימי בהכי דתנא קמא להחמיר משום דאיכא למימר לאידך גיסא דתנא בתרא לטפויי אתא ולהכי לא מסיימי מי הוא המחמיר וכה"ג עיין בתוספות לקמן וק"ל:

בד"ה לפי שאין כו' ואם תאמר ומאי איריא כו' לגזור משום תרומה שלא לצורך כו' עכ"ל ר"ל כיון דע"כ השתא דנגזור משום קדשים היינו שלא לצורך בקדשים דהא אסור ליהנות בשרפתן וא"כ נגזור משום תרומה גופה דשלא לצורך כו' ואין להקשות דאם נגזור תרומה דלצורך משום תרומה דשלא לצורך תקשי דא"כ למה לא נגזור גם בחולין דלצורך משום חולין דשלא לצורך דיש לומר דבתרומה שייך למגזר טפי משום שלא לצורך כיון דצורך הוא קצת דיש מצוה בשריפתה מיהת מדרבנן ודו"ק:

בד"ה ולא מילה כו' ורבא לא קאי אשריפת קדשים כו' עכ"ל דבשריפת קדשים ליכא האי ק"ו מנדרים ונדבות כמו במילה א"כ לא הוה צריך ביה קרא לבדו למיסר וק"ל:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' וטעמא דת"ק נמי איכא למימר וכו'. נראה לי דהוי כאלו אמר ועוד י"ל ור"ל דהא ליכא לאקשויי נימא תנא בתרא לטפויי אתא משום דאיכא נמי הכא סברא לומר דת"ק מחמיר טפי ואסר אפילו נתינת שמן בחלב דהא קתני ולא בחלב דומיא ולא בשעוה ומשמע דכי היכי דבשעוה אסור אפילו בנתינת שמן לתוכו ה"נ בחלב ואיכא נמי סברא לומר דתנא בתרא מחמיר טפי משום דכל תנא בתרא לטפויי אתא ומשום דאיכא סברא להכא וסברא להכא לכך קאמר דלא מסיימי וק"ל:

ד"ה בקר שני לשריפתו וכו' וי"ל דהא דאין שורפין בלילה וכו' כצ"ל ור"ל וכיון דאית לן טעמא לומר על הא דאין שורפין בלילה בלא טעם דגזירת הכתוב לא מסתבר ליה לגמרא לומר דהא דאיצטריך בקר שני ולא בי"ט גבי קרבן פסח הוי מטעם גזירת הכתוב אלא אמרינן דהוי מטעם דאין שורפין קדשים בי"ט ובכל קדשים ובכל י"ט הוי דינא הכי דאין שורפין אותן ביו"ט:

ד"ה ולא מילה שלא בזמנה וכו' ורב אשי הוא דמשני די"ט עשה ולא תעשה וכו' ר"ל וכ"ת דלהכי איצטריך רבא למימר ק"ו משום דאיהו נמי סבירא ליה די"ט הוי עשה ולא תעשה זה אינו דאם כן למה ליה לרבא לאתויי קרא דהוא לבדו הוה ליה לשנויי בקצרה דהא דאין שורפים קדשים ביו"ט הוי משום דשריפת קדשים הוי עשה וי"ט הוי עשה ולא תעשה כדמשני רב אשי אלא ודאי רב אשי הוא דסבירא ליה די"ט הוי עשה ולא תעשה אבל רבא לא סבירא ליה הכי:

בא"ד וקשה לר"י דבפ"ק דביצה וכו' אלא אמר רבא וכו' ודוחק לומר דגמרא ניחא ליה למיפרך דיו"ט עשה ולא תעשה וכו' כצ"ל ור"ל דהא דנקיט התם הפירכא דאין כיסוי דוחה י"ט משום דיום טוב עשה ולא תעשה גמרא הוא דנקט לה הכי משום דקי"ל כרב אשי אבל רבא בעצמו לא בשביל פירכא זו הוכרח ליה לשנויי מה דמשני התם ואמר אלא אמר רבא וכו' אלא משום פירכא אחרת דאיהו נמי סבירא ליה מטעם אחר דאסור לכסות ביום טוב מקרא דלבדו דמיניה ילפינן מילה שלא בזמנה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו"ט וא"כ הוא הדין נמי כיסוי אלא שיש לדקדק למה יקרא כיסוי מצוה שיכול לעשותה למחר הלא המצוה היא על השוחט לכסות הדם לאחר השחיטה שאם ימתין עד למחר יבלע הדם בקרקע ולא יהיה רשומו ניכר וצ"ל משום שהוא יכול לשחוט ולכסות מערב יו"ט ודו"ק:

בא"ד ורבא לא קאי אשריפת קדשים וכו' משום דאם כן הוה ליה לשנויי בקיצור דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט משום דיו"ט הוי עשה ולא תעשה כדמשני רב אשי אלא ודאי רבא לא קאי אלא אמילה שלא בזמנה אלא דגמרא מייתי ליה נמי הכא משריפת קדשים וק"ל:

בתוספות בד"ה ולית הלכתא כו' ואומר ר"י דלא היה לו למנות דרב גידל כו' עס"ה. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב כשיטת רש"י וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבי יונה ז"ל ועיין בזה במ"ש הרא"ש ז"ל:

בד"ה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט כו' ולא אמרינן מתוך אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה כו'. נראה שכתבו כן לפי שיטת' שכן כתבו בפ"ק דביצה דף י"ב בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה ליפלגו באבנים אבל בשם רש"י ז"ל כתבו דלמאן דאית לי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל הותרה. ולכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן משמע כשיטת התוספת והיינו ממה שכתבו בד"ה מה"מ דאיצטריך קרא דלא נימא דעשה דוחה לא תעשה ולא כתב בפשיטות דאיצטריך קרא דהו"א שריפת קדשים מותר מטעם מתוך אע"כ דלעולם בעינן צורך היום קצת אלא דבאמת משום הא לא אירי' דהוצרך רש"י לפ' כן משום דהך מילתא דמתוך הוי פלוגתא דתנאי ובפ"ק דפסחים דף ה' נמי אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וחד מינייהו דלא אמרינן מתוך ועוד דרבה בפ"ק דביצה משמע דאפילו ב"ה לית להו מתוך וא"כ הוצרך רש"י לפרש כן למאן דגריס הכא רבה. ועוד דמדרב אשי בסמוך נמי משמע הכי דמטעם עשה דוחה לא תעשה איירי בשמעתין וכמו שאבאר וכמו שכתבתי נראה ג"כ מל' רש"י ז"ל בפ' אין צדין דף כ"ז גבי חלה שנטמאת ע"ש ובחידושינו:

בא"ד דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתו מיגרע גרע כו' עכ"ל כבר נזהר רש"י ז"ל מזה במסכת ביצה דף כ"ז ע"ב גבי חלה שנטמאת שכתב דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכה דהבערה אסרה רחמנא דהא אפילו ליתן לפני כלבו אסור כדמשמע הא דקאמר התם לא יזיזנה ממקומה אלא דגזרת הכתוב היא שאין מתבערין בי"ט דרחמנא אחשביה כו' ע"ש ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דפסחים דף ה' ע"א גבי ש"מ מדר"ע תלת משמע לכאורה מלשון רש"י שם להיפך וכתבתי ליישב ועיין ג"כ בפירוש רש"י בפרק אלו עוברין דף מ"ו במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה שכתב שם ג"כ כפירושו בביצה. מיהו התוס' כאן לשיטתייהו שם בביצה שהשיגו ג"כ על פירש"י בענין השלכת החלה לכלבים ע"ש והעלו שם בפי' המשנה בהאי דחלה כפירושם כאן. אלא דאף לשיטתם דאיסור שריפת קדשים היינו משום מלאכת הבערה שלא לצורך אכתי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא לעיל בעמוד הקודם בד"ה גזרה י"ט כתבו דלרבה ע"כ הא דאמרי' בחלה שנטמאת דלא יזיזנה ממקומה היינו משום דגזרינן חלה אטו שמן אע"ג דהוי גזירה רחוקה כדפרישית א"כ בפשיטות מנ"ל הכא איפכא דאסרו שריפת קדשים אפי' בהדלקה אטו שריפת חלה דהוי שלא לצורך כלל וצ"ע ליישב ועיין מה שכתבתי בזה בסוגיא דלעיל ותמצא כמה דברים השייכים נמי לסוגיא דהכא:

בא"ד והכא מפרש ר"י כו' דגזרינן תרומה אטו קדשים וא"ת מאי אירי' כו' וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח כו'. ולמאי דפרישית בסמוך דבתרומה גופא יש לגזור שמן שריפה אטו חלה שנטמאת כמ"ש התוספת לעיל אליבא דרבא א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי איצטריך הכא לטעמא דאין שורפין קדשים בי"ט תיפוק ליה דבלא"ה אסור שמן שריפה אטו חלה ובחלה הוי שלא לצורך היום כלל ועשה דוחה ל"ת נמי לא שייך הכא למאי דקיימי התוס' השתא בשיטת ר"י דסובר כשיטת רש"י דבתרומה וחלה ליכא עשה בשריפתן ולא כשיטת ריב"א. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב קושייתם דהכא בענין אחר והיינו למאי דפרישית לעיל דלא איצטריך הכא לפרש השקלא וטריא מטעמא דעשה דוחה ל"ת אלא למאי דקיי"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה כו' אלא בשיש לצורך היום קצת לשיטת התוס' וה"ה לשיטת רש"י למאן דלית ליה מתוך כר"ע בפ"ק דפסחים. א"כ לפ"ז מצינו למימר דהך מלתא גופא לא ידעינן אלא לבתר דילפינן מקרא דאין שורפין קדשים בי"ט וע"כ היינו משום דלא אמרינן מתוך כה"ג וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דביצה גבי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב בשם ר"ח ז"ל ע"ש דבזה נתיישב הכל לנכון ואף ע"ג דרב אשי מסיק להדיא משום דהו"ל עשה ול"ת היינו משום דאשריפת קדשים ממש קאי דאע"ג דאית בהו עשה דבאש תשרופו אפ"ה לא דחו ל"ת ועשה דיום טוב כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פירש בקונ' מה צרעת כו' וקשה דבפרק ר"א דמילה משמע דלית ליה לרבא האי ק"ו כו' אלא משום דגברא הוא דלא חזי עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דהא התם עיקר מילתא דרבא היינו שבא לפרש טעמא דברייתא דמילה דוחה צרעת אף שלא בזמנה אף בבינוני דלא כתיב ביה בשר משום דבזמנה לא איצטריך למילף מדכתיב בשר ערלתו אלא דבלא"ה ידעינן מק"ו מה שבת דחמירא דוחה צרעת לכ"ש. ומקשי ליה ר"ס ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ואהא משני ליה רבא התם לאו משום דחמירא צרעת אלא משום דגברא לא חזי ומקשינן אמאי הא יקוץ בהרתו ויעבוד ומשני דמחוסר טבילה ומקשינן תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ולא משני רבא מידי והעליתי שם דלרבא אה"נ בנגעים טהורים צרעת אינה דוחה עבודה לענין פסח אלא קוצץ בהרתו ועובד. נמצא דלפ"ז שפיר מצינו למימר דהא דפשיטא ליה לרבא למימר הכי היינו משום דאזיל לטעמיה למאי דדריש הכא בשמעתין לבדו ולא מילה שלא בזמנה נמצא דלפ"ז ודאי שבת חמיר מצרעת דהא בשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה אותה אפילו בגדול ובצרעת ודאי דוחה שלא בזמנה מיהו בגדול דכתיב ביה בשר כדאיתא בפרק ר"א דמילה וכיון דשבת חמיר מיהא מצרעת אם כן ע"כ דהא דצרעת דוחה עבודה לאו משום דלא חמיר הוא אלא משום דגברא לא חזי והיינו משום דמחוסר טבילה ובנגעים טהורים אה"נ דצרעת לא דחי אותה. נמצא דכ"ז היינו לבתר דכתיב לבדו בי"ט דלשון לבדו משמע דממעט כל מילי ותדע דאלת"ה מנ"ל דלבדו למעוטי מילה דילמא למעוטי שריפת קדשים לחוד אבל מילה דאיכא כרת דילמא דחי אע"כ כדפרישית דלבדו מיעוט גמור הוא. משא"כ אי לא הוי כתיב לבדו הו"א דהא דצרעת דוחה עבודה היינו אפילו בנגעים טהורים כפשטא דלישנא דכל צרוע. וא"כ ע"כ לאו משום דגברא לא חזי הוא אלא משום דצרעת חמיר משבת לענין עבודה וא"כ הו"א מילה שלא בזמנה דוחה שבת וי"ט מק"ו דצרעת מש"ה איצטריך לבדו כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

רש"י ד"ה עטרן פסולתא דזיפתא עי' לעיל כ ע"ב:

שם ד"ה שמן דגים מקרבי דגים שנמוחו עי' לקמן כו ע"א תוס' ד"ה איכא בינייהו:

שם ד"ה פקועות דלעת מדברי עיין רד"ק (מ"ב ד לט):

תוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא כו' וי"ל דהכא דאיכא שלשה תנאים עיין בב"ק נט ע"א תוס' ד"ה איכא בינייהו כחש גופנא:

שם ד"ה לפי כו' נגזור משום תרומה שלא לצורך ק"ל הא גם בשלא לצורך הוי רק דרבנן דמדאורייתא שרי הואיל ואי מקלעי אורחים מש"ה לא גזרי' בכך. ואולי דקושייתם אההוא דלעיל כג ע"ב ר"ח אמר כו' לפי שאין שורפין קדשים דאיהו לא ס"ל הואיל גבי האופה מיום טוב לחול:

גמרא מאי טעמא [אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט] לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. אבל משום תרומה שלא לצורך לא גזרו. כיון דגם שלא לצורך ליכא איסור דאורייתא מדין הואיל אי מקלע אורחים ואף דמשכחת דליכא הואיל כגון סמוך לחשכה. כמ"ש התוס' לקמן בפרק המצניע [דף צה ע"א ד"ה הרודה] מ"מ משום הך גוונא דחיקא לא גזרו. ובתוס' כתבו תירוץ אחר: